לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תורכיה ועלילת הדם - עמדת שלטונות הקיסרות העותומנית בעלילות הדם

מחבר: פרופ' ח. ז. הירשברג

מחניים, גיליון ק"י, 1967

תקציר: המאמר מתאר את עמדת שלטונות תורכיה לעלילות הדם ואת הפירמאן שהוא כעיין כתב זכויות ליהודים והתחייבות השלטון להגן עליהם.

מילות מפתח: תורכיה; עלילות דם; סולטן; פירמאן;

תורכיה ועלילת הדם - עמדת שלטונות הקיסרות העותומנית בעלילות הדם

במקום אחר נידון בחוברת זו מקורה של עלילת הדם שטפלו על היהודים באלכסנדריה של מצרים בימי קדם, עלילה שמקורה במתיחות חברתית, שנאה גזעית, תחרות כלכלית וקנאות דתית. עלילה זו, שאליה הצטרפו אמונות ועקרונות דתיים, היתה אחד הסיוטים שרדפו את היהדות מסוף ימי הביניים ועד זמננו. ברוב המקרים היתה העלילה פרי הסתה מכוונת, אבל למען האמת יש להדגיש, כי בין המעלילים היו גם אנשים, שעשו זאת בתום לב מאחר שמשוכנעים היו כי ההאשמה שהם מעלים נכונה, או שהלכו שולל אחר אמונות טפלות ונתפתו. כהוכחה לכך נעלה אפיזודה מחיי היהודים באפריקה הצפונית במאה השנייה אחר חורבן הבית השני. שני אבות הכנסיה הנוצרית-הלאטינית, טרטוליאן ומינוקיוס, שחיו אז באותו מרחב מוסרים בכתביהם, כי בימיהם הועלתה עלילת הדם נגדם על ידי היהודים.
 
בחיבורו של מינוקיוס, הערוך בצורת ויכוח, משמיע האפריקני-הפאגאני שורה של האשמות כבדות ביותר נגד הנצרות. הנוצרים שטופים בזימה, שוכבים עם אחיותיהם ואימותיהם, וסוגדים לצלוב. 'שומע אני שעל סמך איזו אמונה טיפשית עובדים הם את ראש החמור, הקדוש להם, בהמה מתועבת'. אכן: 'דת מכובדת ומתאימה למנהגים כאלה!' מסיים הוא בלעג עוקצני. עוד הוא מביא את הסיפור שנפוץ על אופן הכנסתם את המאמינים החדשים בסוד הדת הנוצרית: המאמין ממית בשוגג בדקירות תינוק המכוסה בקמח, מבלי לדעת מה נמצא בתוך הקמח. לאחר מכן לוקקים כל המשתתפים את הדם ואוכלים את האיברים. על ידי כן מובטח קיום הברית ומובטחת השתיקה המונעת בגידה. האשמות דומות מזכיר גם טרטוליאן. ידוע כי אפיון, שהיה ממוצא לובי, תלה את שתי האשמות האלה ביהודים וסיפר את הבדותה על ראש החמור העשוי זהב, ועל היווני שמפטמים היהודים מדי שנה כדי להקריבו קרבן לטעום מקרביו ולהישבע שבועת שנאה לכל היוונים; גם את זה וגם את זה מצא כביכול אנטיוכוס אפיפאנס בבית המקדש בירושלים.
 
כיצד קרה ששתי המעשיות הועתקו והופנו נגד הנוצרים באפריקה, ומי גרם לכך? בנוגע לעבודת החמור אומר טרטוליאן בפירוש, כי 'חידוש' זה היה המצאתו של יהודי מומר וההמון הפשוט האמין לו. העדר העוקץ האנטי-יהודי בניסוח השני של הסיפור מוכיח, כי לא תמיד ראה טרטוליאן צורך להצביע על מקור ההשמצה, ובוודאי התכוון להסתה ולתעמולה ולא לרדיפות ממש. התאריך שבו נזכרת לראשונה, 'עלילת הדם', מחצית המאה השנייה לסה"נ, עלול לסייעני בהבהרת מצב ההאשמה וההשטנה ההדדית שהיה קיים אז באפריקה. היה זה לאחר שתי המרידות הגדולות, כאשר התעמולה ההליניסטית הגדילה לעשות בהפצת עלילות זוועה על היהודים, כפי שמוצאים אנו אותן אצל דיו קאסיוס ובמכתבה התמים של אותה הזקנה המתפללת לאלים, שהיהודים לא יצלו את בנה. כפי שראינו הופצו עוד סיפורי תעמולה אחרים, פחות מסוכנים אבל לא פחות ארסיים. ואז ניגשו היהודים לתעמולה נגדית. חכמי ארץ ישראל על פי דרכם, במדרשים ובאגדות וחכמי אלכסנדריה וראשי העדות בקירינאיקה, שנטשו את מקומות ישוביהם ועברו לאפריקה הפורחת, על פי דרכם. גלי המהגרים היהודים ההליניסטיים גברו במחצית השניה של המאה, ומשנאחזו בארץ התחילו לפעול כנגד משטיניהם. כשם שהתעמולה האנטי יהודית נעשתה לפעמים באמצעות אנשים שלא ידעו את מקורה האלכסנדרוני, כן לא תמיד ידעו אלה, שהעלו טענות נגד הנוצרים, את מוצאן האנטי-יהודי הראשון של טענות אלה.
 
משער אני, כי במקרים רבים כשנתפס ההמון לפסיכוזה אנטי-יהודית על רקע עלילת הדם, לא ידועים היו לו הדחפים הרבים, שהצטרפו לפסיכוזה זו ולא ראה את היד שמשכה את החוטים. אי לזאת לא נשתהה גם בתיאור הנסיבות שהן דומות בהחלט, בכל מקרה ומקרה - בין אם המעשה אירע בארץ נוצרית או בארץ מוסלמית, שמצויה בה אוכלוסיה נוצרית. ילד או ילדה נוצרי(ת) (לפעמים זה אדם מבוגר, אבל רק פעם או פעמיים מדובר בבן הדת המוסלמית) נעלם סמוך לפני חג הפסח ולא נמצאו עקבותיו או נמצא הרוג. כרגיל נראה הקרבן לפני כן בשכונה היהודית. מתעורר החשד, כי היהודים החביאו או רצחו את הקרבן האומלל, כדי להשתמש בדמו להכנת המצות לפסח, שמצווה לערבב בזמן הכנתן דם לא יהודי לתוכן.
 
כפי שנקבע בשער ידון המאמר בעמדת השלטונות העליונים בקיסרות העותומנית, המכונים בשם הכולל "השער העליון", כלומר הראשות העליונה של המדינה, שהיא הסולטן, השליט האבסלוטי, והדיוואן, כלומר המועצה המצומצמת שלו, במאות הט"ו-י"ט, שאותן נסקור כאן. הסולטן העותומני הוא גם הכליף, כלומר התגלמותו של השלטון באיסלם הסוני. אין הסולטן איש דת וכהן כפי שהוא האפיפיור בכנסיה הקתולית או הפטריארך בכנסיה האורתודוכסית, כי את התפקידים הדתיים והשיפוטיים העליונים ממלאים באיסלם הסוני של הקיסרות השייך אל-איסלם, הוא המופתי העליון, ושני הקאדים העליונים, שכולם יושבים בקושטא, בירת הקיסרות. עם זאת מעלתו גבוהה מזו שלהם והוא נותן להם פקודות והוראות. דברו ופקודתו מחייבים את המוסלם הסוני - במיוחד בשטח המדינה העותומנית - אפילו במקרים שהוא חורג ממסגרת המצוות שבחוק הדתי או מתנגד להן. לכן מותר לראות את הדעות שהוא מביע בפקודותיו ובתקנותיו - על דרגות מעלותיהן הדיפלומטיות השונות - כעמדה הרשמית של העולם המוסלמי.
 
לאור האמור נבין, כי עמדתו של הסולטן בעניין עלילת דם מסוימת אינה פקודה המתייחסת למקרה אחד בלבד, אלא משתקפת בה דעתה של הסמכות העליונה על נושא עדין ויש בה משום קביעת תקדים מחייב. אין צריך לומר שלא תמיד ידועים היו לכל השופטים במדינה, הדתיים והחילונים, כל הפקודות שהוצאו בכל העניינים ומיותר להוסיף, כי גם במקרים מסויימים היתה התעלמות מדעת מפקודה סולטנית, והיה צורך להזכירה לפעמים אפילו באמצעות שוחד, המרענן את הזכרון. אולם עדיין לא הגיעה תקופתה של החברה האידיאלית, המקיימת את כל מצוות ה' ואת חוקיה הישרים של המדינה. ופגם זה אינו יכול להחשב כפגמו של המחוקק, שהתקין את המצוות והחוקים.
 
כפי שמתואר במקום אחר בחוברת זו עלילת הדם בארצות הנוצריות התחילה להתפשט במאה הי"ב לסה"נ ומאז היתה לסיוט היהודים בארצות אלה - במיוחד בזמן שלפני חג הפסח.
 
עמדתם של ראשי הכנסיה הקתולית- היחידה שהיתה קיימת אז ברחבי אירופה המערבית והמרכזית - היא פרשה, שלא נעמוד עליה כאן - אף כי ודאי ראוי היה להעלותה לשם השוואה. עלילת הדם אינה ידועה כלל בארצות המוסלמיות שלא היתה בהן אוכלוסיה נוצרית קבועה, לעומת זאת רבו המקרים של עלילת דם במחוזות ובערים, שבהם היו תושבים נוצרים - בעיקר יוונים אורתודוכסים וגם ארמנים, גרו בשכנות עם יהודים. מפורסמת ביותר היא עלילת דמשק בשנת 1840, שבה היה חלק מחפיר ומבייש לאחת המעצמות הקתוליות הגדולות ורבות ההשפעה במזרח. פרשה זו העיבה על עלילות אחרות שהועלו אז (רודוס) ובמרוצת המאה התשע עשרה שהיתה תקופה די פוריה לבלבול זה באירופה. על עלילות דם בימי הסולטן סולימן המחוקק (1520-1566) ידוע היה ממקורות יהודיים, שייחסו את ביטולה להשפעתו של משה המון, רופאו הפרטי של הסולטן. וכן ידועות היו ממקורות ספרותיים שלוש עלילות אחרות במאות הי"ז והי"ח, בסך הכל מספר לא גדול - אם נביא בחשבון את גודלה של האיפריה העותומנית, שהשתרעה על פני ארצות בשלוש יבשות.
 
בין התעודות הרשמיות השמורות בארכיון הממשלתי הראשי בקושטא נתגלו בזמן האחרון שלוש תעודת, המעידות, כי כבר במאה החמש עשרה הועלתה נגד היהודים ההאשמה של שימוש בדם. שתים הראשונות, הדנות בנושא אחד: הקזת דמו של אדם בשם הרומז כי הוא פרסי, כלומר מוסלמי-שיעי. הדבר אירע בבורסה (בירתה הקדומה של תורכיה). ההאשמה אושרה על ידי יהודים, והנאשמים הוגלו לאי רודוס. לפי מקום הרישום בפינקס אירע הדבר בשנים 1543-1592. הרישום מקוטע ולא שלם ואי אפשר להסיק ממנו הרבה.
 
לעומת זאת מפורטת ומדויקת היא התעודה השלישית. זהו פירמאן שנתן הסולטן מחמד השלישי (1595-1603) במארס 1602 לקאדי הראשי של קושטא. מעניינת ביותר הפתיחה, הנמסרת כאן בתרגום מסכם:
 
"האלקים, רבון העולם ציווה בקוראן בנוגע לאנשי החסות (אוהל ד'מה). עדות היהודים והנוצרים, כי על כלל המוסלמים חלה הגנת חייהם ורכושם, ובמיוחד מוטלת היא על מלכי האיסלם והשופטים הנכבדים. מאחר שמחובתי לכלכל את מעשי הנכבדים ברוח הדת, בהתאם מצוות החוק הדתי הקדוש, חשוב שבימי שלטוני ושררתי הכליפות תחיה כל אחת מהעדות האלה, המשלמות לי ח'ראג' (מס גולגולת) בשקט וברווחה, ותעסוק בעבודתה. איש לא ימנענה מזה ואיש לא יורשה לפגוע בה (בעדה) וברכושה בניגוד למצווה האלוקית והחוק הדתי של השליח (מוחמד)".
 
פתיחה זו היא מעין הצהרת זכויות האדם, זכות של הלא מוסלם לחיות בשלווה וללא פחד - במידה שהוא ממלא את התחייבותו העיקרית כלפי המדינה המוסלמית. היא תשלום המס, המשמש הוכחה לקבלת דין השלטון עליו, בעניינים חילוניים. הפירמאן עצמו הוצא מאחר שהתברר, כי הפירמאנים הקודמים שניתנו על ידי אבות אבותיו של הסולטן ואושרו על ידיהם נשרפו. לכן נערכה חקירה בארכיונים ועל סמך הרשום שם הוציא הסולטן את הפקודה אל הקאדי של קושטא, שהיא הכתובת לכל ענייני דין ומשפט. בתוקף הפירמאן הובאו בקיצור שני פירמאנים הנוגעים לעלילת הדם. אחד מימיו של הסולטן מוחמד הכובש (מאה ט"ו), והשני מימיו של הסולטן סולימן המחוקק (המאה הט"ז). בשניהם מסופר כי אנשים מסוימים טפלו שקר על העדה היהודית מתוך תאוות בצע. במקרה הראשון הואשמו היהודים ברצח מוסלם והקזת דמו, שהשתמשו בו לאפיית לחם, שנאכל על ידיהם. הדבר נחקר לפי פקודה סולטנית ונמצא שהיא דיבה שפלה. אז הוציא הסולטן מוחמד הכובש (את קושטא מידי הביזאנטים) פקודה שבכל מקרה של עלילה ממין זה יש להביא את הדבר לדין לפני הדיוואן הקיסרי ומשפט צדק ייערך בפני הווזירים, השרים והשופטים העליונים במדינה.
 
בפירמאן של סולימן המחוקק נאמר כי העלילו על היהודים עלילות שוא, ולכן ניתן צו בכתב ידו, שבו נאמר בין היתר: "היות ובני העדה הנזכרת (היהודית) מעלים לי מס (כלומר הם נתיני), אין הסכמתי הנעלה ניתנן לכך שיעשו להם עוול או יתקפו אותם באיזו צורה שהיא". כל עלילה מסוג זה הובאה לדין רק בדיוואן הקיסרי ולא לפני בית דין אחר. העובר על פקודה זו ייענש עונש חמור.
 
מניחים שפירמאן זה ניתן לאחר עלילת הדם של הנוצרים באמאסיה, שאותה הזכרנו למעלה. לעלילות אחרות שנרמז אליהן לא נמצאו לפי שעה אסמכתות בארכיונים, וייתכן שהן סיפורי מעשיות. אולם מאחר שהארכיונים לא נוהלו במאות הי"ז-י"ח באותו סדר מופתי כמקודם אין להוציא מכלל אפשרות את הסברה שגם העלילות אירעו באמת.
 
עלילת דמשק ועלילת רודוס, שהתרחשו כמעט באותו פרק זמן, גרמו למסעם לארצות המזרח של סיר משה מונטיפיורי בליוויו של אדולף כרמייה, הלוחם לזכויות היהודים בארצות המזרח ושל שלמה מונק, המזרחן המפורסם. הם פנו לראשונה אל שליט קאהיר, אשר אותה שעה דמשק היתה בתחום שלטונו, ומשם אל הסולטן עבד אל-מג'ד, שניסה להביא תיקונים במבנה המדינה שלו. לאחר ראיון נתן הסולטן בסוף אוקטובר או בראשית נובמבר 1840 פירמאן, בעניין עלילת הדם. בפקודה זו, המופנית אל הקאדי של עיר הבירה מצביע הסולטן, כי חקירות מדוקדקות העלו את אפסותה של עלילת הדם , מאחר שאין היהודים משתמשים אפילו בדם בהמות טהורות.
 
פירמאן זה נחשב כמעין כתב זכויות ליהודים, מאחר שנאמר בו במפורש, כי הזכויות שהוענקו לכל נתיני הסולטן בח'טי שריף של גולח'נה (1839) - הוא הפקודה בכתב ידו של הסולטן, המבשרת תקופה חדשה לכל נתיני תורכיה - חלות גם על היהודים. והרי הפיסקה המעניינת אותנו בפירמאן לפי תרגומו של א. ש. יחזקאל:
 
"וחובה מוטלת להגן עליהם ולשמרם ולסעדם כי הזכויות אשר זכו בהן כל האומות החוסות בצלי כפי המאמר המהולל אשר נקרא ב"גולחנה", המה חלים בלתי ספק גם באומת היהודים. היתה האומה הזאת אשר התאחזה בכל מדינות מלכות הרוממה ותתישב בהן לבטח כפי נדיבת רוח שלטוני הרם המגין על החוסים בו, ראויה להשיג את החסות ואת השמירה המלאה כיתר האומות החוסות בצל ממשלתי הרוממה. ועתה רצון וחפץ שלטוני שלא יהיה לשום איש הזכות לערער עליהם בין בדבר מלאותם את מצוות דתם ובין בדבר בטחם וחסותם אשר נתנו להם".
 
על הפירמאן כולו הסתמכו לראשונה דווקא יהודי ירושלים בהתגוננם לפני מוחמד פאשה, נציב הפאשאליק, נגד עלילת הדם שניסו לטפול עליהם בראשית מרס 1849, היוונים בירושלים בתמיכת הפאטריארך שלהם. ובמיוחד על הקטע שהבאנו הסתמך מ. מונטיפיורי כשביקש מתן זכויות ליהודי מרוקו בזמן הראיון שהעניק לו ביום 1 בפברואר  1864 השריף המולך במרוקו, ציינו, כי המסמך של עבד אל-מגי'ד אושר מחדש על ידי הסולטן עבד אל עזיז במאי 1863.
 
לאחר העלילה שהעלילו היוונים באחד מפרברי קושטא בשנת 1866 הוציא הסולטן עבד אל עזיז פירמאן, החוזר על עיקרי הדברים של הפירמאן משנת 1840 ומאשר אותו פעם נוספת על פי בקשתו של הרב יקיר גירון, ממלא מקום החכם באשי של העדה.
 
בזמן עלילת הדם בירושלים בשנת 1847 היה להם ליהודי ירושלים לפה הקונסול האנגלי ג'. פין, שבראיונו אצל הפאשה דרש ביטול העלילה. מסתבר, שאחרי עלילת דמשק זהו המקרה הראשון, שנציג מעצמה זרה יצא להגנתם של יהודים בקשר לעלילת דם, בהסתמכו על חובתו הרישמית לדאוג לא רק לנתיני הכתר הבריטי, אלא גם "להתערב בכל מקרה של רדיפות יהודים נתיני הסולטן, ולהודיע על כך".
 
במעשה התערבות זו משתקף השינוי שהתחולל בקיסרות העותומנית, שנאלצה בשל חולשתה וחוסר אונה להרשות לנציגים זרים להתערב לא רק לטובתם של אלה שעמדו תחת חסותם, והרבה יהודים במזרח נהנו אז מזכויות הקפיטולציות, המעניקות חסינות מפני התערבויות השלטונות החוקתיים במדינה בענייניה, אלא גם יהודים - סתם, נתיני הסולטן. ה. ג'. ט. פאלמרסטון, שר החוץ של אנגליה באותו פרק זמן, סומך את ידיו על פעולתו זו של פין ובין השורות מעודד אותו להמשיך בקו זה.
 
אכן, כשצצה עלילת דם חדשה בירושלים בשנת 1870 רואים את נציגי כל העדות היהודיות מיוצאי אירופה פונים אל הבארון פון אלטן, הקונסול הכללי של הברית הגרמנית ומבקשים את התערבותו לטובת כל היהודים - ולאו דווקא של רבקה שווארץ בלבד (אלמנתו של ר' יהוסף שווארץ בעל "תבואות הארץ"). וכן היה במעשה דומה, שאירע כעבור ארבע חודשים בחצרו של ר' עקיבא להרן, מפקידי אמסטרדם המפורסמים.
 
במאמרו עלילות דם ורדיפות יהודים במצרים מפרסם ד"ר י.מ. לנדאו תעודות מהארכיונים הממשלתיים של רומא ולונדון, המוכיחות כי בשורה של עלילות שהעלילו על יהודי מצרים בין השנים 1870-1892 פנו הם בבקשת עזרה אל נציגי מדינות אירופה - לא רק בשביל נתינהן של אלה, אלא גם בשביל נתיני מצרים.
 
התערבויות אלה של מעצמות זרות הן הוכחה לירידת כוחו והשפעתו של השער העליון. אולם הן מצביעות גם על הירידה במעמדם של היהודים. תחנונים ידבר רש: אין כאן דרישה או בקשה של נתיני המדינה, המסתמכים על זכותם ועל החוקים - דיני האיסלם המקודשים לשער העליון - אלא פונים הם בתחנונים אל מליצים זרים, המשתמשים בהתערבותם, כדי להרחיב את שטחי השפעתם. ובזה נפתח פתח להסתה ולרינון, כי היהודים הם סוכני מעצמות זרות, העושים את רצונן.