לחץ כאן לתצוגת הדפסה

משפטים בתימן

מחבר: הרב יוסף קאפח

מחניים, גיליון ק"י, 1967

תקציר: המאמר מתאר שלשה מאורעות שאירעו בתימן בשלוש תקופות שונות, בהם רדפו את היהודים והעלילו עליהם עלילות רשע.

מילות מפתח: תימן; צנעא; אנטישמיות; עלילות; מאסרים; קנסות; רציחות

משפטים בתימן

 

היכן לא נרדפו יהודים, והיכן לא שמשו מטרה לחיצי הרשע והזדון של השליטים? היכן לא שמשו רדיפות היהודים, ביטוי וקנה מידה בעיני ההמונים הנבערים צמאי הדם, לקנאותו הדתית ולנאמנותו לעמו של המושל או השליט "הנאור". לא נימוק אחד ולא סיבה אחת, גרמה לעריכת שפטים ביהודים וחרישת עלילות נגדם. שלוש מאות שישים וחמישה מיני טעמים כמניין ימות החמה היו בפיהם של אויבי ישראל בכל דור ודור, פעם זה ופעם אחר. כל הדרכים השבילים והמסלולים מובילים אל מוצא אחד, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר בכל מדינות המלך - מלכו של עולם, אלא שבכל מקום הלבישו את רשעם וזדון ליבם באיזו סיבה העשויה להלהיב את ההמונים ולהצדיק את המעשה לפי צורך השעה ותנאי המקום והזמן, אם בארצות הנוצריות טענו שהיהודים זקוקים לדם למצות של פסח, ואף באי אלה ארצות ערביות כגון סוריה, אמצו לעצמם עלילה נבזה זו, הרי בתימן לא היה לה מהלכים ולא אמצו לעצמם ערביי תימן הזיית בדיה זו, אבל כפי שאמרנו מאות רבות של סיבות היו בפיהם. להלן נספר על שלושה מאורעות משלוש תקופות. אך אין פירוש הדבר כי בדילוגי זמן אלה לא אירע מאומה, אירע ואירע, היה וקרה, פעם במחוז זה ופעם במחוז אחר, אלא שאותם מאורעות זעזעו בזמנם ולשעתם את היהדות למודת היסורין והרדיפות שם. אין המקום לספר כאן פרטי מאות מאורעות הידועים לנו כי לא יכילם ספר שלם, אבל נמסור כאן שלושה סיפורים אלו לדוגמא למה שהיה מנת חלקם וגורלם של יהודי תימן במשך זמן גלותם, שאינו שונה בהרבה מגורל כל קיבוץ יהודי בכל מקום אחר.
 
בשנת תכ"ו בעטיו של שבתי צבי משיח השקר
ידועים הם האסונות אשר גרמה הופעתו של שבתי צבי בעולם היהודי, אסונות מזעזעים מבחינה דתית, רוחנית, מוסרית, מדינית וגשמית גם יחד. אף יהדות תימן הרחוקה לא פלטה, ועשרות מקרים של רציחות, שוד, הטלת קנסי עונשין, ואף יציאה לשמד, אירעו בתימן בעטיו של אותו משיח שקר. נמסור רק אחד אשר אירע בצנעא, בערך כפי שנרשם ע"י ר' חיים חבשוש ז"ל וכמעט כלשונו:
 
... והנה עניין מרגיז עד למאוד, ביום ארבעה עשר לחודש אדר השמועות והבשורות יחד הרנינו ליבם ובאמת ובתמים הכינו נפשם להושע מצרתם וגלותם. ובו ביום אחר תפילת המוסלמים תפילת הצהרים של יום שישי שלח משנה המלך היושב בצנעא (המלך ישב אז בעיר שהארה), אחר מ"ו הרב סלימאן גמל נגיד הדור בתימן. בעודו מדבר עם תלמידיו מעניין כבוד קדושת היום, ומשרתי המלך הגיעו ויבהילו להביא את הרב לפני המשנה. התלמידים ברחו מבוהלים, והרב חילה פני המשרתים להמתין לו, למען ישפוך שיחו לפני קונו, וילכו יחדיו אל בית הכנסת. וכאשר הגיעו לחצר בית הכנסת החיצונה נכנס וסגר הדלת בעדם, והוא לבדו נכנס לבית הכנסת ודמעותיו על לחיו, ושם התפלל תפילת תחנונים קצרה, ויצא. ויוליכוהו לפני המשנה, וידבר אתו משפטים אשר לא נודעו פרטיהם, גם תשובת הרב לא נודעו פרטיה. ובשצף קצף לפני כניסת השבת, ברזל באה נפשו, כי כן ציוה המשנה להביאו במשמר לראות מה יהיו חלומותיו. תלמידיו וכל הקהל חיכו בכיליון עיניים לראות פני נגידם בבית הכנסת, ועד היום לא חזר אליהם, ובליל פסח שנת תכ"ו נעשה הסדר באנחה ואנקה ושברון לב כי רוב גדולי העם הסתתרו.
 
המשנה שלח מכתב אל המלך לעיר "שהארה" לחרוץ משפט על דברי הנגיד ולדעת מה ייעשה לו. תואנה גדולה מצא המלך הצמא לדם היהודים לאמר, הנה האיש הזה מורד וממריד אחרים במלכותי באמונת משיחו, ולכן ביום שישי הבא אחר תפילת הצהרים תעשה בו נקמה לעין כל, למען ישמעו וייראו כל מאמיני "חמאר עזיר" (כינוי גנאי בפי הערבים למלך המשיח) ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה עוד. זה היה תוכן תשובת המלך אל המשנה, והוסיף עוד כהנה וכהנה ראיות מספריהם שאין תקנה ליהודים זולתי אם יניחו אמונתם ויאמינו בנביא המוסלמים, ואם לא יאמינו לדברים ויספת ליסרה אותם. ככה השיב המלך במכתבו. וביום עשרים ושנים לחודש ציוה המשנה להעביר קול בכל רחובות צנעא שאחר תפילת הצהרים יבואו לראות בביצוע מצוות המלך אשר גזר לעשות לנגיד היהודים הרב סלימאן גמל לחרפת היהודים. ואחרי צאתם מבית מסגדם גדודים מתגודדים כמשפטם, ויריצוהו מן הבור בכבלי ברזל כבדים אשר על רגליו, וזרועותיו אסורות בחבל מתחת לכתפיו, והוא בחוזק אמונתו לא נפל לבו, וכגיבור לרוץ אורח הביאוהו אל הרחוב הנקרא היום "חלקה" ושמה התאספו המוסלמים בהמוניהם, גם שר הטבחים הוכן שם ולהב חניתו בידו, וידבר המשנה אל הרב בענווה ובכובד ראש לעיני כל העם את דברי המלך במכתבו ותוכחתו, והרב שלמה הקשיח את ליבו ולא ירא אותם. וידבר אליו עוד המשנה בגאווה וגאון לאמר אם תאבה ושמעת להיותך כמונו טוב הארץ תאכל וגן עדן יהא חלקך, ואם תמאן ומרית חרב תאכל כי פי המלך דיבר.
 
הנאמן לאלוקיו, השיב בטוב טעם ודעת, טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'. וכראות המשנה אומץ לב הנגיד ויצו להוקיע אותו נגד השמש עד אשר יתפתה, לקול המון חוגג סביבו בחשבו כי מטורף הדעת הוא. ושר הטבחים הרעים עליו בקולו לאמר "הוי כופר האמן בנביא ויטב לך ותחי נפשך, ודע כי הנביא עשה את דתינו לכם למקלט מכל עוון ואשמה, והמלך והמשנה חמלו עליך לבלתי הכותך ובלתי ענותך". ויתמרמר הנגיד הרב שלמה ויאמר, הוי בן הגר המצרית עוונותיי הסגירוני בידך ופשעי מכרוני, ולמה תתן עליבקולך, ולמה תרחיב פיך נגדי, ולמה תאריך עלי בלשונך להשמיעני חרדות בחוזק ידך המלאהדמים, ולולי קדמתיך בספרי קדשי אולי לדברי הוללותך החרשתי, אכן שמע נא דברי נביאיוחוזי האמורים במלכים ובישעיה וביחזקאל (ובעל פה צטט המקראות מלכים ב יח כא. ישעיהלו ו. יחזקאל ל-לה) על דברי מלך אשור לישראל באמרם הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץהזה על מצרים, כן זאת היא עצת אשורים, ולי מה יקרו דברי נביאי וחוזי מכל אלפי אושרהבלי הבטחתך, ולכן יקר בעיני ה' המותה לחסידיו.
 
וכדברו כן היתה מהומת ה' רבה מאד על ההמון אשר התאספו שם, מהם אמרו זה האיש מכשף גדול הוא, ומהם אמרו לא מכשף כי אם קדוש, ועוון גדול הוא להרוג נפש היהודי ולנו לא יכופר. ויגש שר אחד מזרע המלוכה ויכהו מכת אגרוף על ערפו עד אשר הפילו לארץ, וימהר וישלוף את חרבו מחגורתו ויכרות בה את ראשו, ועל כן קראו שם משפחתו "בית אלאקטע" על שם הכריתה. גם השר נתקף מיד במחלת הרתת והיה רועד עד יום מותו, על כך קראו שם משפחתו "בית עשיש". ותהי הריגת הנגיד שלמה על יד שער מסגד עלי, גם שם הרחוב קראו "אלחלקה" על שם ההתקהלות. וימהרו ויחלצו המשרתים את כל לבושו מעליו ולא הניחו אף חתיכת בגד על בשרו, כי חוק הוא למשרתים לקחת את כל בגדי המומתים. ואחר אשר שיחקו בראש ככדור תלו אותו על שער העיר הדרומי הנקרא "באב אלימן", ואת גוית הנהרג קשרו בחבל ארוך מתחת זרועותיו ויעבירוהו סחוב והשלך ערום מבלי כסות אף על שתותיו בכל שוקי העיר, ואחר תלו אותה עד לערב למען הכאיב והדאיב נפש בית יעקב. ואז ציוה המשנה לאפשר ליהודים האומללים לקבור את הגויה לבד, והראש נשאר עוד תלוי שלושה ימים, עד אשר הוכרחו היהודים לשקול כסף רב לאחד משומרי העיר ויתננו להם לקברו בהחבא, אחרי כן נתן המלך את בתי היהודים למשיסה לבני חילו ויבוזו את רכושם.
 
בשנת תר"ס מאורע שהסתיים בנס וקנס בלבד
כידוע אסר מחוקק האיסלאם על נתיניו שתיית משקאות משכרים מפני שהם ממעשה השטן (כנראה גונב לאוזנו מפי דרשני ישראל על פי בראשית רבה לו ז), והשלטונות הערביים הקפידו מאד על פקודה זו לפחות כלפי חוץ. וכאשר שלטו התורכים בתימן במאה החולפת נבקעו כמה פרצים בחומות אלו, כי התורכים לא היו אדוקים בדתם, ואת אשר עשו במסתרים לא הסתירו כלפי חוץ, ומוסלמים רבים החלו לשתות משקאות משכרים, וכיון שאין משקאות אלה מצויים ברובע הערבי ואינם יודעים לעשותם, היו קונים אותם אצל היהודים, והיו שנשטפו מאד בשתייה.
 
בשנת התר"ס משל בצנעא בירת תימן מטעם הממשלה העותומנית הואלי חסין חלמי פאשא. מושל זה היה אכזר, ולפיכך לא היה אהוד על התושבים, ואירע שאחד ממושלי המחוזות התנקש בחייו וירה בו ופצעו בחודש סיוון תר"ס אך לא הצליח להרגו. וכפי הכלל הידוע כאשר המושל בלייעל כל משרתיו רשעים, וכמו שכבר כתב החכם באדם "מושל מקשיב על דבר שקר"כל משרתיו רשעים" (משלי כט יב). אף השופט התורכי העליון שהיה באותה תקופה בצנעא אכזרי ורע מעללים ושנאתו ליהודים העבירוהו על דעתו.
 
אירע שערבי בשם "מקבל אלסרי" (אגב השם "סרי" שם משפחה משותף ליהודים ולערבים על שם הכפר שגרו בו "אלסר", הזכירו יעקב ספיר בספרו חדרי תימן - ליק תרכ"ד - עמ' פח) גוי זה היה מתווך בשוק העצים, השתכר באחד הערבים ונפל על יד אחד המחראות בשכונת היהודים ושם מת, וכאשר מצאוהו בבוקר מת, טענו קרוביו שהיהודים הרגוהו. השופט התורכי אימץ לו את טענתם ונימוקו עמו "מסלם מא ימות פי סאעה" מוסלם לא יתכן שימות פתאום, ואין לו כל ספק כי היהודים הרגוהו. מיד צווה לתפוש את כל עסקני היהודים ולכלאם עד אשר יסגירו את הרוצח, ואם לא הרי כולם אחראים למקרה.
 
באותו היום נכלאו למעלה מחמישים איש ביניהם הרה"ג סאלם גמל, העסקן הנכבד ר' פנחס הכהן, הגביר ר' חיים בן סאלם כסאר, יוסף עזירי מצבן, סעיד משרקי הגאב, יוסף שרעבי בן יחיא, דוד צאלח, ויבלח"א ר' נחום הלוי. למעלה מחודש נשארו היהודים האומללים האלה בבית הכלא "אלקלעה" ותביעה אחת בפי השופט התורכי הסגירו את הרוצח, כי מוסלם לא יתכן שימות פתאום. אחר השתדלויות רבות, פיוסים ושוחד, החליף השופט את תביעתו שעליהם "להסגיר את הרוצח" בתביעת תשלום כופר נפש, ורק לאחר שחתמו האסירים על עצמם שהם מקבלים את פסק דינו שוחררו מן הכלא.
 
פסק דינו של שופט רשע זה היה טעון אישור הואלי אחמד חלמי פאשא. באותו החודש סיימו השלטונות התורכיים בנין בית המשפט החדש "אלמידאן" והואלי נהג לשבת שלושה ימים בשבוע בלשכתו בבית המשפט לעיון ולאישור פסקי דין הטעונים אישורו. וביום שלישי עשרים יום לחודש תמוז שנת התר"ס בשעה ארבע אחר הצהרים באמצע ישיבת בית המשפט הפסיק השופט את הישיבה ועלה ללשכת הואלי להגיש לו את פסק דינו אשר גזר על היהודים לתת כופר לאשור. בהיותו בשער לשכת הואלי נפל ומת פתאום, וכל הנוכחים שם יהודים תורכים ומוסלמים ראו בדבר עונש מן השמים על טענתו "מוסלם לא יתכן שימות פתאום" והנה הוא עצמו מת פתאום. לאחר מקרה זה שעשה רושם רב על כל שומעיו, הקל הואלי בעונש ושלמו היהודים רק חצי כופר בסך ארבע מאות ריאל, שהיה סכום גדול יחסית לפי ערך המטבע ולפי יכולת היהודים תושבי צנעא.
 
שח לי זקן אחד מזקני הדור, כי למחרת כאשר הוציאוהו לקבורה יצאו יהודים רבים לחזות בתהלוכת הקבורה של שונאם ואויבם, פירש אחד מן המלווים ופנה אל קבוצת היהודים שעמדה בצד ואמר להם "זיידתו ויאשע יא יהוד" הרבתם יהודים באמירת תפילת "ויושע". הערבים יודעים כי כאשר היהודים מתקבצים לבתי כנסיות, פותחים שערי ארון הקודש וקוראים שירת הים בקול בוכים ושופכים דמעתם לפני מלכו של עולם. מאורע זה היה לשיחה במשך זמן רב.
 
עלילה אחרונה בשנת תש"ט
זוהי עלילת דם אחרונה שטפלו הערבים על יהודי העיר צנעא, ואשר היתה לה השפעה עצומה לעקירתם של אמידי היהודים מתימן, כי היא הוכיחה להם שאין להם יותר מקום בתימן. אני מעתיק מאורע זה על פי רשימתו של ידידי ר' אהרן ב"ר יהודה חמדי הלוי כמעט כלשונו המדבר על פעולתו ופעילותו בעניין, רשימה זו רשם לבקשתי כי טרם הועלתה על הנייר לפרטיה. מאורע זה ידוע בפי היהודים בשם "פעלת אלבנאת" ואלו בפי הערבים בשם "קצ'ית אלבנאת" עניין שתי הנוסחאות "מאורע הבנות".
 
ביום שבת קודש טז בכסלו תש"ט בשעות הצהרים פגשני משה בן משה סרי כשהוא תוהה ונפחד, שאלני, השמעת מה אירע? עניתיו בשלילה. סיפר לי בהתרגשות שמצאו שתי בנות ערביות טבועות בבאר מים שבחצר בית סלמון כסאר, וכעת מתקהלים הערבים לאלפים משכונת "אלבלקה" והסביבה וטוענים כי היהודים טבעום. ניסיתי להרגיעו והלכתי לביתי, אך לפנות ערב כאשר יצאו היהודים מבתי הכנסת לאחר תפילת מנחה והנה רחבת "אלצלבי" מלאה ערבים עם מושל צנעא "אבן אבו טאלב" בראשם ועמו אנשי צבא ומשטרה, וכבר העלו שתי הבנות מן הבאר. מיד ציוה מושל צנעא לאסוף את כל ראשי העדה היהודית והשכנים בבית בו נמצאו הבנות ונאסרו כשישים איש מראשי העדה רבנים ועסקנים, ביניהם עזרי אביץ', משה יצחק, אהרן משרקי, יחיא דאוד חבארה, חיים מתניה בדיחי, ישראל משרקי, ועוד. ומן השכנים כגון סאלם יוסף נחום, בני משה סרי, סעיד חבשוש, סאלם משרקי, ועוד כשישים איש. המנצח על התפיסות והמאסרים "גילאן זהרה" ועמו חבר אנשים מאנשי "אלבלקה" עם החיילים והשוטרים, הכו והתעללו באסירים כאות נפשם, ויובילום לכלא "אלראדע" מול בית המלך, ושם כבלו רגליהם בכבלי ברזל כבדים כעשרה קילו משקל כל אחד, ובדרך סקלום באבנים והכום במקלות, מורטים זקנם ולחיהם ואין מפריע, ותהי חרדה גדולה בכל שכונת היהודים.
 
המלך היה באותה תקופה בעיר "תעז" ובא כוחו בצנעא היה אחיו "אלחסן" שהיה שונא את היהודים, אבל לא יכל להעלים עין מן הנעשה מפחד אחיו המלך. הוא שלח מברק לאחיו המלך על כל העניין והמלך הזהירו לבל יאונה ליהודים כל רע, ועוד באותו מוצאי שבת הציב בעל כורחו משמרות בכל הדרכים לשכונת היהודים. למחרת הסתובבו בשכונת היהודים "גילאן זהרה" וחבריו להטיל מורא ופחד בשכונה, וכל מי שלא נענה להם לשחדם הובילוהו לכלא. גם אותי רצה לכלוא אך שיחדתיו בשני ריאל. אז התארגנו כמה יהודים והגישו קובלנה ל"אלחסן" אחיו של המלך, וזה ציוה לאסור את הנ"ל לימים אחדים, אבל אותם יהודים אשר העיזו להגיש את הקובלנה נאסרו והואשמו כשאר אחיהם האסורים והם עזרי בן יוסף חנוס ורפאל סרי. מעתה ניסו להטיל את האשמה על שלושה והם סעיד חבשוש, עזרי נחום, ורפאל סרי.
 
אותם האסירים לא חדלו מלשלוח מברקים למלך ולאחיו אלחסן. אלחסן לא ענה אף על מברק אחד, ואלו המלך ענה תמיד והבטיח בירור. המלך מינה ועדת חקירה מורכבת משלושה אנשים א) זיד זבארה שהיה שונא ישראל מובהק, ב) השופט אחמד אלגראפי שהיה מחסידי אומות העולם במלוא מובן המילה, ג) עלי בן עבד אללה אלעמרי שהיה רחוק מלהיות אדם רציני אבל שם לו בגדולים. הועדה דרשה לשחרר מקצת מן האסירים כדי לשתף פעולה עמה למצוא את הרוצחים. האסירים מפחדם פן יתפשו באיזו עלילה לא הסכימו לשחרור חלק מהם ודרשו לשחרר את כולם, הדבר נמשך כעשרה ימים.
 
בינתיים הופיעה אישה אחת משכונת "אלבלקה" אצל אחד החנונים היהודים שמו יהודה טובי, ומסרה לו שהיא בימים אחרונים להריונה ושאינה יכולה לישון בלילות מחלומות, ושהיא חוששת שתמות בעת לדתה אם לא תספר את האמת. היא מסרה לו כי בתה כבת עשר היתה עם שתי הבנות שטובעו, וכי נערה ערביה כבת שש עשרה המתגדלת בשכונת "אלבלקה" אצל אחד משונאי ישראל בשם "חמוד עטייה" שיחקה עימהן על יד הבאר והפילה את שתי הבנות לבאר, ורצתה להפיל גם אותה אלא שהיא ברחה. אישה זו חזרה על הסיפור גם בפני שוטר שכונת היהודים "אכמד גאבר".
 
באותו יום נפגש שוטר השכונה עם "אלעמרי" חבר ועדת החקירה, וזה לקח את הנערה אליו הביתה, כדי שלא תגלה את האמת, במטרה להשאיר את האשמה על היהודים. כעבור עשרה ימים ביקרתי את האסירים עם ידידי יהודה יצחק, והם הטילו עלינו לפעול לגילוי האמת ולהשתדל למען שחרורם מן הצינוק שהיו כלואים בו. לאחר הפצרות האסירים קיבלנו על עצמנו את המשימה. משם פנינו אל השופט אלגראפי בידענו את יושרו וכנותו, הוא הסביר לנו כי אלו היה המקרה בשכונת הערבים היה נוהג כך, ולכן חייבים אנו לשתף פעולה עם ועדת החקירה למצוא את האשם. כדאי לציין כי השופט אלגראפי בא עמנו יחד לבית זבארה, ואלו אלעמרי אשר הסתיר את הרוצחת לא השתתף בשום ישיבה של ועדת החקירה. אנו ענינו שאם לפי החוק חייבים אנו לשתף פעולה לא נוכל להתחייב מראש שהאשם יהיה יהודי. למשמע הדברים כעס זבארה והטיח כלפינו, האם חושבים אתם שהרוצח מוסלמי? היתכן? שמוסלמי יעשה לאחיו כדבר הרע הזה?
 
אנו שכבר לבנו בטוח בגילוי האמת על ידי הודאת האישה בפני שוטר השכונה, ביקשנו מן השופט אלגראפי להזמין אליו את שוטר השכונה וכך עשה. לאחר מכן נפגשנו עמו והתחלנו לדבר עמו על הסתירות שבטענות, הוא ענה שהוא בטוח שאין על היהודים שום אשמה ושזו עלילה שפלה, אבל ישנו בועדת החקירה איש אכזר וקשה הוא זבארה, אלא שהוא כבר כתב למלך את כל האמת הנראית לו ושהוא רוצה לצאת ידי חובת שמים.
 
למשמע דבריו נרגענו, כי היינו בטוחים שהאמת מבצבצת ועולה על פני השטח. עוד באותו יום נודע לנו מפי שוטר השכונה על מהלך החקירה ושהרוצחת הודתה לפני השופט אלגראפי, וגלתה את מסיתיה, ומאז באה ועדת החקירה במבוכה היאך לצאת בכבוד מן העניין, אם יאשימו את היהודים בשקר לא יסכים לכך השופט אלגראפי בשום פנים, ואם יפטרום לגמרי הרי זה חרפה להם. הוצע להטיל עונש כספי על היהודים כדי לצאת בכבוד מכל העניין, ואחרי משא ומתן שנמשך חדשים ובאמצעות שנים מגדולי הסוחרים הערבים שהיו מכרים טובים של היהודים שוחררו האסירים והוטל קנס של שלושת אלפי ריאל, לאחר שההצעה הראשונה של זבארה היתה להטיל על היהודים סך חמש עשרה אלף.

השופט אלגראפי הסביר לנו שגם זו היא עמדת המלך, וכאשר שאלנו האם תוציאו פסק דין בעניין, ענה שאין מקום לפסק דין כי הדבר ברור שאין שום אשמה על היהודים. שאלנו אם כן האין זה עוול? ענה כי המלך חושש שאם לא יינתן משהו כפיצוי להורי הבנות עלולים להנקם ולרצוח איזה יהודי, וזה אינו רוצה שיקרה. שאלנו האם לא יחשב הדבר כהודאה? ענה, אנו נדאג לכך שהכסף יוצע על ידי אדם צדדי כגון אחד השיכים הערבים. הדבר סודר כך והעניין הסתיים בתשלום שלושת אלפים ריאל, אבל כבר ספגו ראשי הציבור והעסקנים ובפרט שכני הבית שבו נמצאו הבנות עינויים נוראים ועברו עליהם ימי ולילות אימים. אך המאורע לא השאיר שום ספק בלב היהודים שאין להם יותר מקום בתימן. כך התברר לבסוף כי רצח הבנות תוכנן על ידי כמה ערבים מתושבי "אלבלקה" במטרה לערוך התנפלות פתאומית על הרובע היהודי בצנעא ומשם לפשוט ליתר המחוזות, הערים והכפרים, אבל סכל ה' עצתם ולא קמה מחשבתם.