לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אנטישמיות ואמנציפציה

מחבר: משה קטן

מחניים, גיליון ע"ו, 1993

תוכן המאמר:
היחס לאמנציפציה
כוונתם האמיתית של לוחמי החופש
השוויון האזרחי וסכנותיו
התבוללות
פרשת דרייפוס
בית המדרש לרבנים בצרפת
מה עשתה האמנציפציה?


תקציר: המאמר עוסק בצדדים שבהם איימה האמנציפציה על היהדות, בהתנכלות האנטישמית שנוצרה בעקבות האמנציפציה וביתרונות המובהקים שיצאו ממנה.

מילות מפתח: התבוללות, דרייפוס, בית מדרש לרבנים

אנטישמיות ואמנציפציה

 היחס לאמנציפציה

"בשלהי המאה שעברה (הי"ח), זועזעה החברה העתיקה זעזוע עמוק, שהרס את יסודותיה, אחרי נפתולים עזים וחבלי לידה ארוכים וקשים, נזדככה הדעה, שוקם סדר עולם חדש מתוך עיי המפולת, צרפת האהובה, מולדתנו הנאה, שבה כל דבר אציל ונדיב משתרש וצומח במהירות הבזק, אישרה עקרונות ההולמים יותר (מהמקובלים עד אז) את צרכי האדם וזכויותיו. בינתיים נודעו לעקרונות אלה הד אדיר ופוריות נאותה. לא נצטמצם אורם בצרפת בלבד, כי אם פיקח את עיני יתר האומות ועוררן מתרדמתן הכבדה והממושכת; הן הרגישו בחום חדש, בלחלוחית חדשה, בחוסן חדש הנוזל בעורקיהן, ובתנועת תחייה הונעו היבשת הישנה והחדשה".
 
מי היה האיש, שבשנת 1862 תיאר בהתלהבות שכזאת את השתלטות רעיונות המהפכה הצרפתית על רחבי תבל? לא מדינאי שמאלי ולא משכיל מן המשכילים אלא המנהיג התקיף של היהדות החרדית בצרפת, הרב שלמה זאב קליין, אב בית דין דקהילת קולמאר וגליל הריין העליון, ב"איגרת רועים", ששלח לצאת מרעיתו לקראת חג הפסח תרכ"ב.
 
ואילו דבריו בהמשך האיגרת:
"הבו כבוד לצרפת, הבו תהילה לצרפת, יברך ה' את צרפת ואת מי שבידו הפקידה את גורלה (הקיסר נאפוליאון השלישי); הודות לו, הודות לה, לא יהיה עוד אדם, שיזלזל בישראל, יונהו ויענהו בלי שייתן את הדין: לא ייקרא ישראל עוד עם ארור; כי נותקו כבלי שעבודו. ישראל בן חורין, בתוך עמים בני חורין...".
 
כך הנימה בכל כתבי הרב הגאון, שהיה גדול בתורה וביראה, ואפילו נחשב לקנאי בעיני רוב יהודי צרפת בשל קיצוניותו הדתית. אין זאת אלא כי האמינו אז אבות אבותינו שבארצות המערב, שהאמנציפציה המדינית היא ממש פתיחת תור הזהב ליהודים, מעין אתחלתא דגאולה. והם התעלמו מן הצדדים השליליים של מאורע חשוב זה.
 
כוונתם האמיתית של לוחמי החופש
אחת התופעות, שהיו צריכות להדאיג את ה"רועים", היתה הכוונה האמיתית של לוחמי החופש בעד בני ישראל. בדרך כלל הם ניגשו ליהודים מתוך לבביות, באשר דרשו עקרונותיהם להימנע מכל הפליה בין אדם לאדם, אבל ליהדות ניגשו מתוך שנאה ובוז לא פחות עמוקים מאשר רודפי אחינו שבכל דור ודור. זוהי משמעותה של הקריאה המפורסמת של הרוזן המהפכן קלרמון-טונר באספה המחוקקת הצרפתית:
"ליהודים באשר הם בני אדם - [יש להעניק] את הכל; ליהודים באשר הם עם- לא כלום!"
(23 בדצמבר 1789)
 
גם האיש, שקנה לו את הזכויות הגדולות ביותר בשחרור בני ישראל בצרפת, ומכאן בכל העולם, הכומר המתקדם אנרי גריגואר, טען בעקביות, שיש לקבל בסבר פנים יפות אותה אומה עלובה, כדי לשבור את "עול הרבנות, שהוא חורבן התבונה". הוא הציע "להכריח את בניהם לבקר בבתי ספרנו" ואת כל היהודים "לדעת את שפת הלאום ולהשתמש רק בה... בטכסי פולחנם". והוסיף: "היתר הנישואין בין נוצרים ליהודים עלול להוות נקודת קשר נוספת. כל המרבה בהם הרי זה משובח". ואי אפשר להשתמט מרושם עגום: אף חסיד זה של אומות העולם משוכנע, שבסופו של דבר, כשיגיעו בני חסותו היהודים לרמה המוסרית והשכלית של הגויים, בוודאי ימירו הם את דתם ויעברו לנצרות...
 
עמדה זו היא כמובן מסוכנת ביותר, כי יש בה פיתיון חמור. בלי משים הסכימו היהודים לקבל את המתנה הנפלאה של החירות הגופנית המלאה, וממילא נעשו הם כאילו הסכימו אף לתנאי, שליווה אותה חרש: שהם מוותרים לחלוטין על כל מה שאפיין אותם, על מורשתם המיוחדת, על התורה, ובעיקר על אהבת ארץ ישראל. אמנם הם לא נתבקשו בפירוש לוותר אלא על מעמדם האזרחי, על ארגונם כמדינה בתוך המדינה. אך כבר רצה נאפוליאון, בהמשך לקו של גריגואר, לכפות עליהם נשואי-תערובת עם הנוצרים אשר סביבותיהם ונטישת כל תקווה משיחית, ורבני "הסנהדרין הגדולה" שבפריז (1807) התחמקו רק בקושי מתביעות הקיסר, בהחליטם לאמור:
 
"הנישואין בין יהודים לנוצרים, שנתקיימו לפי החוק האזרחי של המדינה, הם מחייבים וכשרים מבחינה אזרחית, ואף על פי שאי אפשר לקדש אותם בחופה וקידושין, לא יוטל כל חרם בגללם".
 
השוויון האזרחי וסכנותיו
השוויון האזרחי איים לפחות בשלושה אופנים על היהדות:
א) באי הכרת הצרכים המיוחדים של היהודים מבחינת מצוות התורה המוטלות עליהם: מעתה הם חייבים לשבות ביום ראשון בשבוע ולשרת בצבא הנכרי; ואף כי להלכה היהודי רשאי לסגור את עסקיו (הפרטיים) גם בשבת ולהסתפק, כשהוא חייל, בלחם ובזרעונים, ברור שזאת תקנה, שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
ב) בצמצום היהדות לשטח הפולחן והנהגת הבית בלבד, כשנקטעו ממנה כל ערכיה החברתיים והלאומיים.
ג) בהרגלת היהודי לראות בעצמו קודם כל בן ארץ חסותו, מה שמוכרח להביאו לידי המעטה הדרגתית של דמותו היהודית, אפילו הוסיף לקיים את כל המצוות המעשיות.
 
וזו טעותם הגורלית של גדולי התורה אשר במערב-אירופה, שאחרי מאבק קצר על מעמדם הישן, הם נכנעו ואימצו לעצמם בתשואות גיל את היהדות הקטועה, שהוצעה להם.
 
באותה שעה, ששוכנעו היהודים להחליף את יהדותם המלאה והענפה במין דת מקבילה לנצרות, כי ההבדלים בין יהדות מערב-אירופה לנצרותה נעשו לא הרבה יותר גדולים מההבדלים בין כת לכת בתוך הנצרות - באותה שעה, שנעשה מטענם היהודי של בני ישראל יותר קל מיום ליום, באותה שעה הם נפגשו בפעם הראשונה פנים אל פנים עם הגויים. עד כה חיו היהודי והנוצרי כל אחד בעולמו. ואם באו במגע, היה זה מגע חומרי בלבד, בלי כל התקשרות נפשית.
 
התבוללות
המהפכה הפילה את הגדרות בין אדם לאדם. אחרי שלמדו צעירי היהודים את התרבות הזרה, הוכשרו להתערב בקהל הזרים. בתקופה הראשונה - בערך במחצית הראשונה של המאה הי"א, - כשהיתה עדיין יד הכנסייה הקתולית על העליונה, הביאה אותם הסרת המכשולים במקרים רבים להתנצרות. בכל ועדי הקהילות ישבו מנהיגים, שאחיהם, בניהם, דודיהם הוטבלו: נשיא הקונסיסטואר (איחוד הקהילות) של מחוז שטראסבורג, אוגוסט ראטיסבון, שני בניו קיבלו עליהם את האמונה הקתולית, ואף יסדו מסדר, שמטרתו לנצר את היהודים, בפריז - רב צעיר ומצטיין דוד דראך, חתנו של הרב הראשי לצרפת עמנואל (מנדל) דויץ, שהיו לו סיכויים טובים לרשת את משרת חמיו, עורר שערורייה עצומה בהפכו פתאום את עורו בטכס פומבי של הטבלה (פסחא 1823) ובהיעשותו לפולמוסן הרשמי של האפיפיור נגד אחיו. כל אלה מעשים שבכל יום היו, והם החלישו באופן מסוכן את יהדות ארצות האמנציפציה.
 
במחצית השנייה של המאה גברה הרוח ה"מדעית" בקרב העילית השכלית והחברתית במערב-אירופה. אז ירד כוח המשיכה של הנצרות, שהותקפה בחריפות על ידי רוב החוקרים. מעתה פחתו הסיבות, שהניעו לפני כן יהודים רבים לעבור את סף הכנסייה. אולם לא באה בשל כך תשועה ליהדות. בלי להמיר את דתם באופן רשמי, נתרחקו הרבה יהודים מן הקהילה, נתבוללו לגמרי בתוך ההמונים הבלתי מאמינים גם הם בדתם, לקחו כמובן את בנותיהם של אלה להם לנשים ואת בנותיהם נתנו להם. כך נעלמו משפחות על משפחות, אפילו בלי הטבלה, עד כדי כך, שקשה למצוא בארצות אלה צאצאים של המנהיגים היהודים מן השנים הללו, כי נטמעו כמעט כולם בין הגויים.
 
ובכל זאת לא שככה שנאת היהודים, שאת ביטולה בישרו נביאי התקופה החדשה. אמנם לבשה היא מכאן ואילך על פי רוב צורה שונה, צורות שונות, מאשר בעבר. במקום האיבה העיוורת כלפי היוצא דופן, אותו רגש קמאי, שחיזקוהו הכנסיות בהאשימן את היהודי בהריגת ישו, באו לפחות שתי השקפות תחליף מושתתות על עקרונות חיים מוגדרים היטב: היסודות הימניים - האצולה והבורגנות הגדולה - הוקיעו בעם ישראל את סוכני הרעיונות ההורסים את החברה, חסרי אדמות אלו, שאין להם לא שורשים ולא ערכים מוקדשים, והשואפים לתוהו ובוהו. אך לעומתם טענו הרבה הוגי - דעות סוציאליסטיים - ומארכס, בן היהודים המומרים בחריפות קיצונית, - כי בני ישראל כולם הם מטבעם אוהבי בצע ובעלי הון, והמאבק נגדם מצווה ראשונית לקראת שינוי פני החברה: סמל שימש להם בית רוטשילד, שפרש את רשתו על כל אירופה...
 
פרשת דרייפוס
עדות דרמתית לקיום האנטישמיות אף בארצות האמנציפציה היתה פרשת דרייפוס, שהכתה בתדהמה את המאמינים בהתקדמות המין האנושי בדרך הדמוקרטיה. ביניהם העיתונאי הווינאי תיאודור הרצל, שהוציא מסקנה נועזת ממה שראו עיניו בבירת צרפת: חירות היהודים על אדמת נכר חלום שווא הוא; עליהם לשוב ולהיות עם עומד ברשות עצמו, כי אין תקווה בחסדי הגויים.
 
מכל האמור לעיל יובן אולי, כי האמנציפציה היא פקעת של מזיקים, שלא נולד ממנה אלא רע, ומוטב היה לולא התקיימה. ולא היא. עם כל ההסתייגויות, שראוי להסתייג ממנה, עם כל הצדדים השליליים שבה, יש בה למרות הכל משום ברכה.
 
הסתגרות היהודים בארבע אמותיה של גלותם היתה אפשרית רק בעולם הקופא על שמריו. משהחל העולם לתסוס ולהעלות קצף, בסוף המאה הי"ח, נועדו גם ליהדות תפקידים חדשים, צצו לה בעיות חדשות, ולא היה ביכולתה למלא את אלה ולפתור את אלה מבלי לבחון עולם זה ולהיבחן בו. אמנם בתחילה נערמו כשלונות על גבי כשלונות. במגעה הראשון עם הכוחות החיצוניים הפסידה היהדות הבלתי מוכנה למאבק זה אוכלוסין (על ידי ההתנצרות והטמיעה) וחיות (על ידי ההתבוללות הרעיונית של הנשארים במחנה שלה). אולם לאחר מכן התגברו השרידים על הקשיים, ואז היתה בידם תורה מזוקקת פדויה מן השגרה ומן הבורות, בטוחה בעצמה דווקא מפני שהכירה את אויביה.
 
בית המדרש לרבנים בצרפת
ניקח שוב דוגמה מצרפת. בית המדרש לרבנים שבארץ זו, ראשיתו בשנת 1829 בישיבת מיץ המתוקנת. חיש מהר נשבו בו רוחות המחשבה החדישה, ובשלהי המאה לא חינך המוסד בדרך כלל אלא כוהני דת ספקנים, שבכל נאומיהם לא הטיפו כי אם למצוות שבין אדם לחברו, או לכל היותר לאמונה צרופה במלך מלכי המלכים. הווי אומר: לא היו הדרשות האלה נבדלות בהרבה מן הנשמעות מפי כמרים מכמרים שונים. אך לא כלו כל הקיצים! אמנם במשפט דרייפוס לא ראו יהודי צרפת סימן, כי לפי ראות עיניהם, הוכיחה הפרשה בסופה אל נכון, ש"מולדתם" דוחה את האנטישמיות בשתי ידיים. ברם החורבן שבימי היטלר, הוא שהפך את הקערה על פיה, והראה, שעל היהודים להיות - לא אזרחי תבל, אלא - יהודים. ומאותו בית מדרש לרבנים כמעט שאין יוצא עכשיו רב, שאינו מקפיד בקלה כבחמורה. ואם תשווהו עם סתם בן תורה, שלא עברו עליו התלאות הרוחניות של הזמן, והוא ממשיך כאבות אבותיו לשמור ולעשות ולקיים, תשתכנע על נקלה, כי דווקא יהדותו של הראשון כנה ועמוקה יותר מזו של השני.
 
מלבד נימוק היסטורי זה, חובה להזכיר, שגם החופש כשלעצמו נכס יקר הוא. נכס מסוכן, כן, נכס שאחריות כבדה כרוכה בו, אבל בכל זאת נכס של אמת. אם תשתמש בו לרעה, אם העמדות, שהוא מאפשר לך להגיע אליהן - אף של שר ונגיד בעמים - אינך מקדש בהן שם שמים, בך האשמה. אם אינך מנצל השקט הנפשי, שהחופש מעניק לך, כדי להאדיר בו את התורה, עליך לתת את הדין. אבל האפשרויות הרחבות קיימות לפניך, וזה דבר, שאין לו מחיר.
 
בעת שהילד מורטארה, שחטפוהו שוטרי מדינת האפיפיור (1858), מפני שהטבילה אותו לנצרות עוזרת בלתי אחראית, לא הוחזר מעולם להוריו, הנה שני האחים פינאלי, שהוטבלו גם הם ללא ידיעת משפחתם, הוחזרו בסופו של מאבק קשה לחיק היהדות (1953), ואין ספק, שהנזירים המחביאים לא נכנעו אלא מאימת שלטון החוק, הקובע את חופש הפולחן של כל איש ואיש, ואת אי התערבות המדינה בעניינים אלה. היות ובמסגרת זו לא תיתכן כל כפייה, התקוממה דעת הקהל נגד החוטפים, והם פחדו מפני התוצאות הקרובות והרחוקות של מעשיהם על יוקרת הכנסייה הקתולית. דוגמה זו באה ללמד, שמן האמנציפציה נובעים ליהדות יתרונות של ממש.
 
ולבסוף, לולא האמנציפציה, לא נוסדה הציונות. אמנם היו כבר לפני הארגון ההרצלאי תנועות למען השיבה ארצה. אבל גישתן היתה שונה מגישתה של הציונות. "חובבי ציון" למיניהן ציפו לישועה, שתינתן להם בזכות שתדלנות בנוסח העבר. להשקפה חובקת עולם הגיע הרצל על בסיס רעיונות של שחרור - ברוח האמנציפציה: הסתדרות המייצגת את כל עם ישראל, הידברות עם שליטי תבל, תכניות פיתוח "ממלכתיות" וכיוצא באלו.
 
מה עשתה האמנציפציה?
ובכן, אם לא השמידה האמנציפציה את האנטישמיות מעל פני האדמה, כפי שסברו התמימים, היא צמצמה אותה לפחות בשלוש דרכים:
א) בהעמידה מולה יהדות נאורה, שעם היותה לכתחילה יבשה ודלה, הלכה ונעשתה שופעת יהדות חיה.
ב) בתתה ליהודים שפע של אמצעי התגוננות.
ג) באפשרה את לידת הציונות, שהיתה מכוונת בדעת יוצרה (ובמידה רבה הגשימה את ייעודה זה) למחוק את שנאת היהודים מן הארץ.
 
כמו כל דבר, האמנציפציה היא דו ערכית, גם לגבי השפעתה על האנטישמיות. בעוד שאין בידה תרופות פלא להדברת המחלה, היא כוללת כמה סממנים המרגיעים אותה.