לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ר' מנחם מנדל מקוצק

מחבר: מאיר אוריין

מחניים, גיליון מ"ו, 1960

תוכן המאמר:
רבי מנדל מקוצק
צדקה בדעת
במחיצת ה"חוזה" וה"יהודי"
מטומשוב לקוצק
עליה וירידה
התבודדות
פרישתם של תלמידים מקוצק
שירת היצירה וקינת החידלון

תקציר: המאמר סוקר את הנקודות החשובות בחייו של ר' מנדל מקוצק ובתפיסתו.

מילות מפתח: רבי מנדל מקוצק, צדקה בדעת

ר' מנחם מנדל מקוצק

רבי מנדל מקוצק
גבוה ורחב הוא אילן החסידות. האילן הרך שנשתל על ידי הבעש"ט בפודוליה - ענפיו התרבו והסתעפו למרחקים הגדולים של ארצות אירופה המזרחית, והם נתפצלו ונשתרגו זה בזה. ובצמרת האילן - הגזע, מיתמר ומתעלה ענף המזדקר יחיד לשמים העמוקים והרחוקים - הלא הוא רבי מנדל מקוצק, אשר נשמתו חובקת השחקים עלתה למרומים ביום כ"ב שבט תרי"ט.
 
בשורה הארוכה של אנשי הרוח הגדולים שקמו לה ליהדות בכל הדורות, עומד רבי מנדל יחיד בייחודו. הוא מהווה חטיבה בפני עצמה, חטיבה של איש יחיד. שונה הוא מהכל, הן בהלך מחשבותיו והן באורח חייו
כחידה היה האיש בחייו וכחידה נשאר מקץ מאה שנה להסתלקותו.
 
 
צדקה בדעת
בעודנו ילד, בעיירת מולדתו גוריי, ששם נולד בשנת תקמ"ז (7871) - כבר צמחו לו למנדלי כנפיים. הנער שיקע את מוחו בים רחב הידיים של התלמוד. מוריו ומלמדיו ציינו את כשרונותיו הבלתי מצויים, את יכולתו בתפיסת העניינים הדקים והחריפים שבים גדול זה. אך קרה תכופות שתוך כדי עיון בסוגיה עמוקה בתלמוד, עצם הנער את עיניו וכנפי הדמיון העבירוהו למרחקים, לעולם אחר, לעולם שמעבר לעולמם של בעל הפרה ובעל החמור.
 
כשהיה המלמד יוצא לטייל עם תלמידיו בשדות המוריקים הסמוכים לגוריי, לא חזר מנדלי עימהם. הוא נשאר בשדה, טיפס ועלה על פסגות ההרים המתנשאים מסביב לעיירה, הסתכל לשמים הרחוקים, התבונן במרחבי הטבע, ובעמדו יחידי על ההר החל לרקוד ולזמר: צמאה לך נפשי... כמה לך בשרי... לבי ובשרי ירננו אל אל חי... הוא חזר פעמים רבות על המילים לבי ובשרי, היינו: לא הפה הוא שמזמר ולא הרגלים הן שרוקדות; לא הלב בלבד משתוקק להתמזג עם הנעלם, אלא גם הבשר עורג וכמה, גם הבשר רוקד. כבר אז להט בו הצימאון לבלתי נראה, כבר אז תקפה אותו תשוקה להגיע למעין של בראשית.
 
פעם, בשעה שהמלמד עמד בין תלמידיו בחדר והפליג לעולם הפלפול המחודד, הפסיק מנדלי את דבריו בשאלה שלא מן העניין:
"בשעה שאבותינו הלכו במדבר ואכלו מן, כאשר כל אחד קיבל את מזונותיו במידה שווה, עומר לגולגולת, כיצד קיימו את מצוות צדקה?"
התלמידים והמלמד נתנו בו עיניהם בתמיהה, ומשלא השיבו הם נענה הוא והשיב:
"אבותינו עשו צדקה בדעת. מי שדעתו היתה רחבה יותר עשה צדקה עם זה שדעתו היתה פחותה..."
הוצאת המושג צדקה ממשמעותו הארצית והעלאתו למושג רוחני, למושג דעת - כזו היתה דרכו לכשגדל ונעשה מחנך.
 
 
במחיצת ה"חוזה" וה"יהודי"
עד שלא מלאו לרבי מנדל כ' שנה עבר מבית הוריו בגוריי לבית חותנו העשיר בטומשוב.
 
האברך המחונן בכשרונות צלל עמוק בים התלמוד ומפרשיו, אך שלוה לא מצא בו. הסערה שבלב לא שככה במחיצת הספרים. לא בהם מצא מנוחה מהשאלות אשר הטרידו את נפשו. להפך, ככל שלמד יותר כך הסתעפו יותר סימני השאלה והתעצמו. בלילות חורף ארוכים מסוגל היה האברך להתבודד יחידי בפינה שבבית המדרש משקיעת החמה ועד סוף האשמורת השלישית, כשלפניו ספר פתוח, אבל מחשבתו ממריאה לגבהים רחוקים, לעולמות ששפת אנוש טרם מצאה להם לבוש. תוקפים אותו געגועים לנעלם הגדול של הבריאה, לראשית היקום העטוף רזים ולאחריתו המלאה תעלומות.
 
במקרה או במתכוון נקלע לעיירה טומשוב חסיד זקן. באחד הלילות, כאשר נשארו שניהם לבדם, גילה לו הזקן את עולמה של החסידות. מנדלי הקשיב ורוח חדשה צלחה עליו.
"הוא ידע לספר", סח לאחר מכן רבי מנדל כשנזכר באותו זקן, "ואני ידעתי לשמוע..."
 
לאחר אותה השיחה כיוון רבי מנדל את צעדיו אל רבי יעקב יצחק המכונה בשם "החוזה" הגדול מלובלין, מעיין החסידות ורבם של הרביים בדורו, אשר הילה של זוהר עוטרת את ראשו. את גדולתו של ה"חוזה" הפליא לבטא רבי אשר מסטרליסק שאמר:
"הנוסע ללובלין, אל החוזה, יצייר בדמיונו שלובלין היא ארץ ישראל; חצר בית המדרש - ירושלים; בית המדרש עצמו - הר הבית; החוזה - קודש הקדשים, וקולו של החוזה - קול השכינה..."
אך רבי מנדל שנדחף מצימאון לדעת לא מצא בלובלין מה שביקש. נשמתו הסוערת לא יכלה כנראה להכות שורשים בקרקע לובלין ובאקלים חצרה. מתקופת חייו בלובלין נשאר דו-שיח בין רבי מנדל ובין אביו.
 
אביו ר' לייבוש, למדן מתנגד ומקפיד על דקדוקי מצוות, משהגיעה עליו השמועה שבנו נסע ללובלין, מיהר אחריו לשם והפציר בו שיחזור אל הדרך אשר סללוה הגאונים והחכמים שבכל הדורות, שהיא גם דרך אביו. הבן השיב בקצרה ובתקיפות:
"הלא נאמר בתורה: זה אלי ואנוהו - אלוהי אבי וארוממנהו. איש יהודי חייב לומר קודם זה אלי, ורק לאחר מכן יכול לרומם את אלוהי אביו..."
רבי מנדל לא רצה באור הבא בירושה, אלא באור עצמי פנימי. הוא לא רצה דבר מן המוכן, אלא שאף להשיג הכל בכוח עצמו. כששמע את תשובת בנו המשיך ר' לייבוש ושאל את בנו:
"נו, מנדל, מצאת פה בלובלין את אשר אתה מחפש?"
השיב הבן:
"נאמר: מי שהולך ואינו עושה שכר הליכה בידו. וקשה, הלא אם לא עשה, אם לא השיג את מטרת ההליכה, מדוע מגיע לו שכר? ברם, איש לא יגיע לשום מעשה אם לא תקדים לה הליכה. קודם כל חייב הוא ללכת. ללכת מן הבית, ללכת לחפש לעצמו מורה, ללכת ולבקש תכלית בחיים, ללכת ולצאת מן השגרה. גם אם לא מצא את אשר חיפש, הרי בהליכה גופה הוא חש את השכר..."
רבי מנדל חיפש אחרי רבי שיחנכהו בדרך קשה, שיטיל על שכמו משאות כבדים אשר יגבירו בקרבו את אי המנוחה. ומורה כזה הוא מצא באחד התלמידים הגדולים של ה"חוזה", ששמו היה כשם רבו: רבי יעקב יצחק המכונה "היהודי הקדוש".
 
לימים סיפר רבי מנדל על פגישתו הראשונה עם רבו הראשון ה"יהודי":
"כאשר באתי בפעם הראשונה אל היהודי, נתן לי שלום ואמר לי: מנדל, זכור מה שאומר החכם מכל האדם: טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו. הדברים הללו נכנסו בכל אברי והתחלתי למאוס באכילה ושתייה..."
במחיצתו של ה"יהודי" התחיל רבי מנדל לסלול לעצמו דרך משלו. כבר כאן סטה מהשגרה. דרך תפילתו היתה באלם ובהתבוננות חשאית. בשעת מחלת רבו, שממנה נסתלק מן העולם, הרעישו התלמידים שמים וארץ, ואילו הוא, רבי מנדל, עמד צמוד למקומו, ריכז את עיניו בנקודה אחת ושתק. המחשבה זעקה והתפללה, אך התפילה הזאת, השקטה מבחוץ והסוערת מבפנים, "הרעישה את כל העולם."
 
לימים סיפר רבי מנדל בעצמו על אותו המעמד, לתלמידו רבי הניך מאלכסנדר:
"העולם (היינו החבורה) אמר תהילים ואני עמדתי אצל התנור ולא רציתי לאמור תהילים אז. ובא אלי רבי בונים ואמר לי, למה אתה מפציר כל כך?"
רבי מנדל הפציר בבורא על ידי אי אמירה, על ידי שתיקה.
 
בן כ"ז היה רבי מנדל בשעה שנפטר "היהודי" רבו הראשון (תקע"ד - 1814). על כסא היהודי שנתייתם הושיבו התלמידים את חברם הגדול, את רבי שמחה בונים. מסביב רבי בונים התלקטה חבורה קטנה של אברכים צעירים, בני עלייה מובחרים. רבי בונים העמיד הכל על האיכות. בפשיסחא שנאו "חסידים שוטים". היינו אנשים שאינם מבינים מה שעושים. רבי מנדל הצטרף לחבורה מובחרת זו וכולם הכירו בו מיד כי הליכתו בגדלות וכי הוא מרומם משכמו ומעלה מכל אנשי החבורה.
 
גם רבי בונים ידע להעריך גדולתו של תלמידו זה. בליל הפסח ישב פעם רבי בונים על ידי שלחנו מוקף טובי תלמידיו. לפני שהתחיל בעריכת הסדר בחר הרבי מבין הכוסות שעמדו על השולחן את הגביע הגדול ביותר, הרימו ואמר: "כוס זו שייכת לזה שיש לו המוח הגדול ביותר שבינינו."
קם והעמיד את הגביע על יד מקום מושבו של רבי מנדל
 
במחיצת רבו זה, שעמו התהלך י"ג שנה, נתעלה רבי מנדל ובאווירה הלוהטת ששררה בקרב חבורת רעיו חושל אופיו
 
 
מטומשוב לקוצק
אחרי הסתלקות רבי בונים (תקפ"ז - 1817) ירדה יתמות על העדה והביאה עמה מבוכה בחצר. החסידים - חלל ריק נוצר בלבם והם התהלכו אובדי עצות. הם מחפשים מנהיג - והדעות מחולקות. הזקנים שבהם והמיושבים בדעת נוטים להכתיר עליהם את רבי אברהם משה, בנו של הנפטר. לעומתם האברכים הצעירים, המחפשים מטרה עליונה לחייהם עלי אדמות, נושאים עיניהם לתקיף שבחבורה, לרבי מנדל. אך הוא, רבי מנדל פונה להם עורף ודוחה אותם בגערה:
"מה, רבי אתם מחפשים? וכסבורים אתם שגם להבא הדברים ילכו כפי שהורגלתם בהם עד עתה? הרבי יעבוד עבורכם ואתם תחטפו שיריים? הרבי יעמול תחתכם ואתם תחסו בצלו? הוא יעבוד את הבורא ולכם תבוא ישועה על ידו? רוצים אתם ברבי שיחזיק בידו מפתחות לאוצרות השמים ויחלק לכם פרנסה די הצורך; ישיא את בנותיכם הבוגרות וירפא את נשותיכם. לא! לא אופה כעכים אנכי. ואינני רועה צאן המחפש מקום מרעה לצאנו. אצלי יהיה עליכם לדאוג לעצמכם בחומר וברוח, כל אחד לכשעצמו".
החסידים נבהלו ונסוגו. הם ידעו את מידת קפדנותו של "רבי מנדל השחור"; ידעו שהוא "אש לוהטת"; ידעו מה עזות ונועזות התביעות שהוא יציג להם. הם נתנו עין ברבי יצחק מאיר, אף הוא חריף בתורה ובעבודה. אך מתון יותר, בעל מזג טוב. אולם הוא, רבי יצחק מאיר עצמו, הרכין את ראשו בפני רבי מנדל בהכנעה ובהתבטלות.
 
"ראיתי לשון אש אמיתית וכפפתי את עצמי לפניה", אמר הרי"מ והדגש היה על אמיתית. רבי מנדל וחבורת האברכים בחרו בראשונה כמקום מושבם את העיירה טומשוב, שבמחוז לובלין. שנתיים ימים נשארו בעיירה זו. היו אלה ימים של התעלות והמראה למרומים. בפי חסידי רבי מנדל היה שיר:
בטומשוב בוערת אש 
עולה משם אור חדש.
מסביב הרבי התלקטו אברכים צעירים העורגים למשהו נסתר ונעלם, ושהיו מוכנים לנטוש את כל הקניינים הגשמיים כדי להגיע למטרה הנכספת. וכדברי רבי יצחק מאיר (הרי"מ): "רק צעירים שמטרתם לפני עיניהם ואמונתם שלמה, אתם הוא (הרבי) מתרועע - אך הנשארים המה הבל". 
 
רבי מנדל שרף בהבל פיו את הקטנים ואת הקטנוניות. אך עוד יותר מן הקטנים לא סבל רבי מנדל את הבינונים ואת הבינוניות. בלבו נשא הרבי רעיון גדול ואמונה גדולה - חזון של תיקונו הרוחני של העולם שיכול לבוא רק על ידי גאולתו הרוחנית של האדם. אך רעיון זה לא ניתן להגשימו על ידי אנשים בינוניים שלא השתחררו לחלוטין מכל דאגות חולין.
 
רבי מנדל העמיד הכל על חודו של מחט. הוא לא גרס חיים של חול המועד ולא אהב את בין הערבים. או חול, או יום טוב; או אור, או חושך; או הכל, או לא כלום; או עולם נגאל, או מדבר שממה. רבי מנדל לא אהב את הנים-ולא נים; גאולת העולם לא תוכל לבוא, לכן, על ידי אנשים בינוניים, על ידי אנשים ערים למחצה ומנמנמים למחצה. אלה מכונים בפיו של רבי מנדל "חיי גולמים". אדם שרצונו מיטלטל בין נטיות הלב אינו יכול להתייצב במערכה לשינוי פני העולם ותיקונו.
 
באותם הימים קרא הרבי לחדרו את אחד האברכים החביבים עליו ואמר לו:
"מוכן אני להבטיחך, שברשותך לא תימצא פרוטה לקנות ככר לחם. אם רצונך בכך מוכן אני להגביה אותך למעלה מן הקרקע ומשם תראה כי על כך לא כדאי להיאנח כלל..."
רבי מנדל האמין אז בכוחו לגבש גרעין של יחידים מובחרים שישמש פקע אשר ממנו יצמח עולם חדש, עולם של אמת.
 
אחרי שנתיים ימים עזבה החבורה את טומשוב ועברה לקוצק.
 
מדוע בחרו דווקא בקוצק כמקום מושבם? בקרב החסידים רווח סיפור קוצקאי מובהק.
 
"- - - אחרי שעזבו את טומשוב נדדו החסידים והרבי מעיר לעיר בדרכם לאכסניה החדשה. בכל מקום שהציעו להם אנשי העיר שיבואו להתיישב, אמר הרבי - לא! יום אחד הגיעה השיירה לעיירה הקטנה קוצק. אנשי העיירה ביידעם את התנהגותם המוזרה של חסידי רבי מנדל, ביקשו לגרש אותם מעירם, ידו עליהם אבנים ושיסו בהם את כלבי העיר. רבי מנדל זקף את גבות עיניו, חייך חיוך של ביטול ואמר למקורביו:
"אנשי העיר הזאת נראים בעיני. הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם כאמת. עיר שזורקים בהם אבנים - עיר היא! כאן נשב!"
היה זה בשנת תקפ"ט. ורבי מנדל היה אז בן ארבעים ושתים שנה.
 
 
עליה וירידה
אלה שנדדו עם רבי מנדל לקוצק דבקו בו בלב ובנשמה. התלמידים נעשו מחנה מגובש של חיילים מאומנים. הסיסמא שבפיהם היתההמפחד אינו יוצא למלחמה! הירא ורך הלבב ישוב לביתו!
 
בקוצק נוצרו חיים שיתופיים מובהקים. כיס אחד היה לכולם. טושטשו לגמרי הבדלי המעמדות ובוטלו המחיצות בין אדם לאדם. במו ידיהם הקימו התלמידים את בנין בית המדרש שלהם. כל יום יצאה קבוצה אחרת לעבודה ובערבים ישבו בצוותא, אכלו פת חרבה ולגמו לגימת י"ש כדי להגביר את הריעות. כשהגעגועים לאין סוף בערו עמוק בלב, פצו פיהם בשירה והרימו רגליהם לריקוד. חסידי קוצק היו אומרים:
"גדולה הסגולה הטמונה בריקוד. טוב שאדם מנתק את עצמו מן האדמה ולו אפילו לרגע אחד".
חסידי קוצק לא שמו לב לחיצוניות. גלימות המשי שלהם היו שחוקים וירוקים והשטריימליך - מהוהים ומקורחים. לבושם היה קרוע-בלוא, מותניהם היו אזורות חגורות חבל או קש. היו כאלה שחבשו לראשם עלה של כרוב ולרגליהם נעלו נעלי עץ ולא חשו בחוסר מה.
 
להדיוטות לא ניתנה רשות כניסה לקוצק. תלמידו של רבי מנדל חייב היה להיות למדן מופלג, אך נוסף ללמדנותו חייב היה להיות מבין בבינת הרזים וחכם בחכמת הרמזים. בקוצק אין שיחות שבהרחבה ואין סיפורים ארוכים. כאן שולט הרמז. הלא אמור עולה על האמור, עולמות עמוקים מקופלים במימרת ברק קצרה שמילותיה ספורות. מושגים רמים היו טמונים ברמז קל.
 
מה הם הקווים שייחדו את ר"מ ומקורביו לחטיבה מיוחדת ביהדות? מהו ה"משהו" ששיווה לאסכולת קוצק צורה סגולית מקורית שאיננה ניתנת לחיקוי? שלושה הם העמודים עליהם נשען עולמו של ר"מ: עמוד האמת, עמוד הדעת ועמוד השלמות. מושגים אלה אינם חדשים ביהדות, אך החידוש טמון בפירוש הקיצוני שר"מ פירש אותם.
 
האמת היא נקודת המוצא המחשקת את שער הטבעות המאפיינות את עולמו של ר"מ. השאיפה לשלמות; הצימאון לדעת - הכל נובע ממעיין האמת והכל מוסק ממנו. ואמת אצל ר"מ אין פרושה לא לומר שקר, כן אין הכוונה לדבר אמת, כאן מתכוונים שהמוח יחשוב מחשבת אמת והלב ירגיש הרגשת אמת. אמת משוחררת מהשפעת המניעים התת הכרתיים הסמויים מעיני האדם עצמו.
 
בקוצק רווחה אמרה, כי בתוך כל אדם במסתרים שבו יושב גנב במחתרת והדברה השמינית - לא תגנוב - אין פירושה לא לגנוב מאחרים. כאן פרשו לא תגנוב: אל תהא גנב. כלומר אל תגנוב את עצמך.
 
רבי מנדל נוקב את תלמידיו במפולש. עינו החדה חודרת בעד הגילוי החיצוני של האדם, פורצת מעבר לשכבתו העליונה ופולשת למשקע העמוק שבנפש, לחלק התת מודע שלו.
 
ר"מ ראה פעם אחד מפרחי תלמידיו העומד בקרן זווית ומתפלל בדבקות את תפילת "שמע". בעיניים עצומות התפלל האברךואהבת את ה'... בכל לבבך... בו ביום קרא אותו הרבי אל חדרו, הגביה אליו את עיניו ושאלו:
"אברך, אמור אמת, באומרך "ואהבת..." את מי בעצם אותה אוהב את האלוהים או את עצמך? אם אדם אוכל ראש של דג שמן מרוב אהבה אליו - כלום את הדג הוא אוהב? על אהבת יעקב ורחל מוסיפה התורה "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". התורה כאן מעידה כי אהבתו של יעקב הייתה אהבה אמיתית לרחל ולא אהבה עצמית. בדוק את עצמך היטב, אברך, נצור שפתיך מדבר מרמה. ייתכן שאהבתך לאלוהים איננה אלא אהבה עצמית: ייתכן שאתה מאמין בו בגלל טובת ההנאה שהנך מצפה ממנו, בעולם הזה או בעולם הבא - אם כן מהם הדיבורים על אהבה..."
מידת האמת המושלמת שהייתה טבועה בר"מ דחפה אותו להציץ לעבר הפרגוד של הקיום ואילו הרצון לדעת הכניס אותו לפרדס הנעלם שרק יחידי סגולה יוצאים ממנו בשלום.
 
הצימאון לדעת שבו היה מהסוג שאין להרוותו על ידי העמקה בספרים ועל ידי עיון בדברי תורה של אחרים. אם נקבל את המושג "פילוסופיה" כפי שהגדיר אותו אפלטון, ראש הפילוסופים שאמר, כי פילוסוף איננו זה שהשיג חכמה, אלא זה החובב חכמה (פילו - אהבה, סופיה - חכמה) - הרי ספק אם מי שהוא עלה על ר"מ בפילוסופיה, בצימאון לדעת, צימאון שאף פעם לא בא על סיפוקו. כי ר"מ לא הסתפק ב"יש", במה שהשיג כבר. הוא שאף דווקא לאין, לדבר שעדיין לא הושג.
 
ר"מ היה עמקן בתורת הספקנות. הוא כפר באמיתותה של הנחה ודאית ולא גרס קיום אמת יציבה. הדבר היחידי שהוא וודאי, הדבר העומד מעל כל ספק הינו הספק עצמו: ספק הנובע מהידיעה הברורה כי לעולם לא יגיע האדם לעמוד על סוג הנעלם הגדול.
"יצחק מאיר - פנה ר"מ פעם לגדול תלמידיו, הרי"מ - אילו הייתי יודע לפחות כי אלקה בעולם הבא, הייתי יוצא בריקוד באמצע העיר... אילו הייתי יודע".
הנתיב הצר שר"מ בחר ללכת בו אינו שביל הנמתח על פני מישורים. הוא התבטא פעם: "עומד אני ברגל אחת ברקיע השביעי וברגל השניה בשאול תחתית".
 
לאדם שמטרתו בחיים היא חתירה אל האמת המוחלטת, הרי מן ההכרח שבתהליך התקדמותו אל המטרה תהיינה קיימות נטיות לכאן ולכאן; מן ההכרח שהשביל יעלה הרים וירד עמקים; מן ההכרח שתהיינה עליות ומורדות, עליות עד לרקיע השביעי ומורדות עד שאול התחתית, שהן מסימני היגיעה ומסימני האמת.
 
מידת האמת השנונה שבר"מ דחפה אותו לראות את הצללים שבכל תופעות החברה. החזון שנשא בלבו היה לגרש את התרמית מן העולם. לשם כך זקוק ר"מ לחומר אנושי בעל איכות גבוהה. בתקופת חזונו האמין שבכוחו לגבש גרעין של יחידים מובחרים שישמש פקע, אשר ממנו יצמח עולם חדש.
"אין רצוני להרבות בתלמידים - אמר - רצוני בשלוש מאות אברכים שכל אחד מהם יחבוש עלה כרוב לראשו, יתאזר באבנט של קש, יעלה על גגות העיר, יחווה את אצבעו כלפי מעלה ויכריז: ה' הוא האלוהים".
האידיאה קסמה לרבים. ר"מ שובה לבבות של פרחי חסידים הנמשכים אליו כפרפרים המעופפים לעבר אורו של הנר. בערי פולין ובעיירותיה הדהדו שמועות על אברך מופלא, מרדן קדוש, היושב בעיירה קטנה שבמחוז לובלין, בקוצק. צעירים בעלי חזון, שנגרפו על גלי הגעגועים למשהו נסתר ונעלם, נטשו את נשותיהם הצעירות, שרק אתמול נכנסו עמן לחופה; עזבו את חנויותיהם ובני ביתם ונהרו לקוצק להיות קרוב לדיוקן שחור השער.
 
האברכים שנהרו לקוצק שכחו עולם ומלואו, הפקירו את הכל, השליכו את דאגותיהם החומריות המושכות מטה והעמיסו על עצמם משאות מסוג אחר, משאות רוחניים. הם ניתקו את הקשרים עם הבית ושיקעו את עצמם בעולם שכולו אידיאה. הרבי רואה בעין שהוא מתקרב למטרה. עם אנשים אלה אפשר לצאת למערכה. אך ימי ההמראה לשחקים לא ארכו. קשה היתה ההתערות באקלים החריף שנאצל מאישיותו של ר"מ. קשה הטיפוס במשעול התלול המוליך לפסגת ההר. קשה מדי הדריכות המחשבתית, שהרבי דורש מהם. מזמן לזמן נופל אחד באמצע הדרך. בלב הנשארים צצים גרעיני אכזבה. התלמידים מתייאשים מלצעוד בעקבות רבם. מתעוררים גם רגשות געגועים לחיק המשפחה; מתעוררת כמיהה לאישה שנשארה בבית מבלי לראותה שבועות וחודשים.
 
מתחילה הירידה. מרה שחורה יורדת לחצר קוצק. בצר להם, למפקפקים, נזכרים הם בחצרות של רביים אחרים. באקלים הרך והנוח השורר שם. הם מתחילים להשתוקק לרבי שילטף אותם ביד רכה, שירגיע את לבם במלת נחמה; מתגעגעים לניגון עליז המלווה את שולחנו של הרבי, לשמחה ולמעגל הרוקדים של החסידים; משתוקקים שהרבי יכנף אותם בכנפי אהבה. ואילו כאן? השוט שבידי הרבי מבהיל. אין מלה של נחמה ואין טיפה של עידוד. או שתיקה גמורה או גערה זועמת. הרבי אינו יודע פשרות. לאברך שניסה לתנות בפניו את אשר בלבו אמר: "הלב יישבר, הכתפיים יתרסקו, שמים וארץ יימעכו - והאדם משלו לא יסור!".
 
גם על הרבי ירדה תוגה. הוא רואה כיצד מתרחב הקרע בין הרצוי שבחזון ובין המצוי שבחיי יום יום. הולכת וקרבה התנגשות בין שני עולמות מנוגדים במהותם; בין עולם ספוג אווירה של שבת נצחית ועולם שחול ושבת משמשים בו בערבוביה; בין עולמה של נשמה בודדה גדולה הצועדת מרקיע לרקיע והעורגת לגעת ברקיע השביעי, ובין עולמם של בינונים, שרגליהם כבולות וצמודות לאדמה.
 
 
התבודדות
ר"מ ממעט לראות פני חסידיו. מיום ליום נעשה שתקן יותר, מסתתר בחדרו ומתייחד בבדידותו. אחד התלמידים, ר' מרדכי יוסף, - זה שצעד עם רבו כברת דרך ארוכה - נכנס לחדרו של הרבי ומבקש ממנו לשים עין על הדאגות הארציות של החסידים. הוא רמז לו על הדיכאון השורר בחצר. פלוני - אשתו בוכה בפניו שיחוס עליה ויבוא הביתה; אלמוני - חנותו הקטנה עומדת בפני הרס; שלישי יושב כאן כבר כמה חדשים ואיננו יודע כלל על גורל אשתו וילדיו. החסידים מסתובבים בחצר קרועים ובלויים, לפעמים גם רעבים ללחם. הרבי שומע את הדברים, מהרהר את הרהוריו, ולאחר מכן הוא מטיל מבט חד על תלמידו ואומר:
"גדלותו של הבורא - שיש לו הסבלנות לשמוע לכל הבקשות הללו, שאנשים מתפללים לפניו. החכמים אמרו, כי שערי דמעות לא ננעלו. אם השערים אינם ננעלים - לשם מה הותקנו? אם השערים פתוחים תמיד - בשביל מי הם קיימים? דע, מרדכי יוסף, כי השערים ננעלים בפני דמעותיהם של שוטים, הבוכים על דברים שהבכייה אינה כדאית. אתם כאן בחצר כולכם שוטים וקבצנים" (שנארערס, בלשונו).
בעיני ר"מ נראים ההמונים המקיפים אותו כחברת קבצנים. גם גישתם לאמונה באלוהים היא גישה קבצנית. לאלה מצטייר אלוהים כמקור הכסף והזהב והם מבקשים ממנו שיעניק להם ממקור זה מלוא כיסיהם - ולאלה הוא מצטייר כמקור הטוב והרחמים ופורשים את ידם אליו ומבקשים ממנו פירורים בעולם הבא. אלה ואלה מתפללים אל הבורא שהוא ימלא את רצונם ואינם חשים כי אמונתם באלהים מחייבת אותם שהם ימלאו את רצונו.
 
שבועות של מתיחות עברו על הרבי ועל החסידים, והיא הגיעה לשיאה באותו ליל שבת, שקוראים בה פרשת תולדות, שבת שנתחוללה בה סערה ואשר ממנה מתחילה תקופת ההסתר בחיי ר"מ.
 
 
פרישתם של תלמידים מקוצק
עטופת סוד היא פרשת פרישתם של מחנה גדול מתלמידיו מרבם הגדול. החסידים שותקים ואין מדברים על השבת הזו אפילו ברמז. כל מה שנאמר על ידם בא לידי ביטוי בפסקה קטנה הנאמרת בלחישה מפה לאוזן: "באותה השבת שחלה רבנו זצ"ל". באותה השבת עזבוהו רבים מנאמני תלמידיו ובראשם ר' מרדכי יוסף ומאז פרש ר"מ לחדרו לכל ימי חייו. הסתתר מאחורי מנעול ובריח וסגר אחריו את הדלת לעד.
 
עשרים שנה חי ר"מ בהתבודדות בין ארבעת הכתלים של החדר הקטן. בחדר זה עברו עליו כל הייסורים שהם מנת חלקו של איש הרב את ריבה של האמת. איש מסוג זה נושא על כתפו יגונו של העולם ומתמודד עם גורל האדם בעולם.
 
כבר אמר אחד מן ההוגים בדור הקודם: הכל מרגישים, אך יש מי שמרגיש את זעזוע קיבתו ויש מי שמרגיש גם אנחותיהם של הפרחים. יש מי שמרגיש את ייסורי עצמו ויש מי שמרגיש את ייסורי הדור כולו. המעטים מן המעטים מרגישים גם ייסוריהם של הדורות שעוד לא נולדו...
 
ר"מ חש בייסוריה של האנושות, גם של הדורות שעדיין לא נולדו. אך אם אין בכוחו להפיג את צערו של העולם ולקעקע את התרמית של העולם, הרי לפחות חלקו לא יהיה עם העולם הזה. כאן טמון סוד בדידותו.
 
ר"מ לא השאיר אחריו ירושה רוחנית בכתב. לא ספר מודפס, אפילו לא פיסת נייר כתובה בכתב ידו. כשנסערה עליו הנפש, העלה את רעיונותיו והרגשותיו על קלף או על נייר אך לאחר מכן הוריד הכל לטמיון בכוונה תחילה.
 
בכל ערב פסח חיפש ר"מ בחורים ובסדקים וכשמצא פיסת נייר כתובה בכתב ידו שרפה יחד עם החמץ.
 
"זה ספר תולדות אדם" כל ספר מספר תולדותיו של מחברו. בין דפי הספר מקופלים מאבקיו הפנימיים של כותבו ואילו כתבי יד הנשרפים על ידי מחבר, מספרים על התלבטויותיו של השורף.
 
לפי גרסה אחת, עמל ר"מ במשך עשר שנים בכתיבת ספר שהכיל לא יותר מאשר דף אחד. את הספר הזה הוא כינה בשם "ספר האדם". בדף יחיד זה רצה ר"מ להביע את ראייתו על מטרת קיומו של האדם הסובל בעולם, אך גם על יצירה יקרה זו לא חס. לשונות אש אכלו את הדף הזה יחד עם שאר כתבי היד.
 
בן שבעים ושתים שנה היה ר"מ בשעת הסתלקותו. בשכבו על ערש הדווי, הקיפו את המיטה טובי תלמידיו. ברגעים האחרונים, לפני פרידת הנשמה מהגוף, פקח הוא את עיניו, הפנה מבטן לעבר תלמידו הגדול, הרי"מ ואמר:
"יצחק מאיר, האם שרפת הכל? הדלק נר ובדוק היטב. אם תמצא דבר מה מכתב ידי - השמד ושרוף!"
לאחר מכן הוסיף: "העולם מעלה עיפוש ואין בי הכוח לנשום בו". חלל האוויר נעשה לו צר. הלב התפלץ מתחושת הצער והכזב שבעולם.
 
האקלים הרוחני של ר"מ, אקלים רחוק הוא לדורנו. הייסורים העמוקים שעינו אנשים מסוגו, רחוקים מיסורי דורנו. יתר על כן, רבי מנדל איננו מבטא גם את התקופה של המאה ה- 91. הוא איננו יליד התקופה. גם בדורו שימש מופת ולא דוגמא. עולמו היה רחוק אפילו מעולמם של בחירי תלמידיו. התלמידים כינוהו בשם "החכם הזקן מקוצק". אישים אחרים מסוגו - מחשבתם העמוקה פלסה לעצמה דרך לעולם הגדול. ר"מ נשאר בפנים. אין לזר גישה אליו, לא בחייו ולא כעבור מאה שנה אחרי הסתלקותו.
 
בתולדות הרוח יישאר ר"מ אחד מאנשי הדת והמוסר המהפכניים שירדו לעולם, שמרדנותם ינקה את יניקתה מהיכל הקודש של האמונה.
 
 
שירת היצירה וקינת החידלון
התבודדות הינה מקום משכן של מבשרי בשורות בעולם וסוללי דרך בחיים. גם המבשרים הראשונים של החסידות שרויים היו בהתבודדות. אך מה תהומי ההבדל בין התבודדותו של רבי מנדל, הרבי השביעי בחסידות לבין התייחדותו של רבי ישראל בעל שם טוב, יוצר החסידות ורבה הראשון.
 
שבע שנים התייחד הבעש"ט ביערות העבותים ועל הרי הקרפטים, שבין קוסוב וקיטוב; שבע שנים התבונן הבעש"ט בטבע ובבוראו. בשנות ההתייחדות נרקם החזון ונתחשלחה הבשורה. בבדידות השקטה נתגלו לו שלוש אהבות גדולות: אהבה ליקום ולבוראו; אהבה לישראל ואהבה לתורה. כשהלב עבר על גדותיו משלוש אהבות הללו, יצא הבעש"ט מבדידותו, עזב את היערות וירד מן ההרים כשבפיו שפע ברכות לעולם ובזרועותיו תורת חיים לאדם. עיניו זהרו בהדר זהרו של הטבע; הוא פקד לשמוח בחדות העולם ולרקוד במעגל ריקוד העולם - "אדם החי בשמחה אמר הבעש"ט - מקיים בזה רצון הבורא".
 
את בשורת השמחה הביא הבעש"ט למשכנות ישראל הדלים, לעני, למך ולמדוכדך שבעם.
 
החדר בקוצק המואר באור כהה לא היה בו מן הדרת הטבע של מרומי ההרים ולא מן המסתורין של יערות הקרפטים. שירות אחרות הדהדו בחדר מוגף התריסים ומוקף ספרים. לא נשמעו בו שיחות דשאים ואילנות. בחלל החדר נשמעו ההדים של רוחות המספרות זו עם זו, רוח אחת בונה עולמות והשניה מחריבתם. 
 
הבעש"ט חש בפריחתו של העולם; הכל אומר שירה. הוא נושם שירת גידול העשב באדמה, מתבונן בפרח המזדקר בין נקיקי הסלעים הפותח ברגעי השחר את עלי הגביע לקראת קרני השמש המפציעים מבין העננים; הבעש"ט שומע את קול ה' מתוך ההדר, מתייחד עם התפארת שבטבע ומתמזג עם החסד הצומח מהבריאה והעוטף את ארבע רוחות העולם. ואילו רבי מנדל מתעטף עם הכמישה של היקום, הכל מקונן קינת החידלון. הוא חוזה ברוחו שקיעתה של השמש גם בשעה שהיא נמצאת עדיין במלוא פריחתו; רואה את השלכת, בשעה שהאילן עומד עדיין בלבלובו.
 
בהתבודדותו על רמות הקרפטים נסחף הבעש"ט בסער היצירה, הוא שמע קול המלאך המסתתר מאחורי כל פרח כשהוא מכה על קדקודו ואומר לו: גדל! ואילו רבי מנדל בחדרו נסחף בצער האבדון. הוא שומע את קול המלאך הממונה על החידלון השואג בלי הרף: הבל הבלים, הכל הבל. חידלון נשמע גם מקול רינת הצפרים. כשהאביב נמצא במלוא פריחתו, כבר שומעות אוזניו אוושה של עלים נושרים; ובבשלותו של הקיץ מבצבצת כבר תוגת הסתיו.
 
הדר - הטבע איננו תופס אצל רבי מנדל מקום מיוחד. מחשבתו מוטרדת יותר מהשמש הגוססת; משובלי העננים הנמוגים; מהעלים הצהובים הנושרים מהאילנות; מכל מה שמזכיר גוויעה וחידלון, מכל מה שמעלה על המחשבה השאלה הגדולה של כדאיות היקום של ה"לשם מה"?
 
בפנים החדר הסגור גומע רבי מנדל מרחקי נצח. הוא משקיף על גופו של העולם ממרחקים גבוהים, כאילו הוא, רבי מנדל, איננו חלק מהעולם, אלא חוץ ממנו; כאילו היה יושב על כוכב לכת אחר, על המאדים. הוא רואה את עצמו מעל למציאות ולא חלק ממנה. על כל תופעה בחיים הוא מסתכל באספקלריה של הנצח. חשוב אמנם לדעת הסיבתיות של חוקי תנועת גלגלי העולם אך חשוב יותר לדעת מה התועלת של תופעות היקום מבחינת הנצחי.
 
בדידות מסוג זה איננה בדידות שקטה הרובצת על מי מנוחות. היא איננה נושאת בכנפיה מנוחה ושלוה. זוהי בדידות מסוערת של כעס ורוגז.
 
כמו שמשון שלפת בכוח שריריו את עמודי בית דגון, כך לפת רבי מנדל במוחו החזק את עמודי העולם; וכמו שמשון, היה רבי מנדל מוכן לפעמים לעקור את העמודים הללו משרשם, לקעקע את העולם ולהחזירו למקום הראשון לתוהו ובהו - ולחושך נצחי.