לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"זכר לחורבן" בשמחת הנישואין

נדפס ללא הערות

מחבר: מ.ב. לרנר

מחניים, גיליון פ"ג, 1963

תקציר: המאמר עוסק במציאת המקורות ההיסטוריים למנהגי האבלות ו"זכר לחורבן" שנוהגים בחתונה.

"זכר לחורבן" בשמחת הנישואין

 מאמרו של רבן שמעון בן גמליאל: "אין לך כל צרה שהיא באה על הציבור שאין בית-דין מבטלין שמחה כנגדה" (תוספתא סוטה ט"ו, ו) יוכל לשמש יסוד ובסיס לכל הגזירות שגזרו חכמינו עקב המאורעות הקשים שפקדו את העם מסוף ימי הבית השני ואילך עד כי "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (שם ז').

 

רוב גזירות אלו נגעו במישרין במנהגי החופה המקובלים, ואין תימה בכך שהרי אין לך חוויה של שמחה אמיתית ביהדות כדוגמת "שמחת חתן וכלה". וכמו ששנינו ב"ברכת חתנים": "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה, וחדוה, אהבה אחוה ושלום ורעות קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה' משמח החתן עם הכלה" (כתובות ח, א).

 

א. ביטול שיר מבית המשתאות

אחת הגזירות הראשונות שנגזרה על העם עקב המאורעות שבסוף ימי הבית השני היתה ביטול השיר מבית המשתאות שזמנה "משבטלה סנהדרין" (משנת סוטה ט, י"א).

 

לפי התלמוד אירעה גלות הסנהדרין כארבעים שנה לפני החורבן: "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות" (סנהדרין מ"א, א; שבת ט"ו, א; ע"ז ח, ב).

 

משמע, מפשט המשנה שהמדובר הוא בגזירה נגד שירה בפה. אך מתוך הפסוק מישעיהו כ"ד, ט "בשיר לא ישתו יין" המובא במשנה כרמז מן המקרא להנמקת הגזירה, מתקבל הרושם שהאיסור במשנה הוא בכלי שיר, ואמנם כך נתפרש בבבלי (גיטין ז, ב: "זמרא דמנא").

 

ומכאן ההלכה שברמב"ם:

"וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן. ואסור לשומען מפני החורבן"

(הלכות תעניות ה, י"ד).

אליבא דאמת, הסיבה לביטול השיר כפי שהיא כתובה במשנה היא ביטול הסנהדרין, אך כל זאת עד שלא חרב הבית. ומשחרב בית המקדש, הנימוק לביטול הנגינה והשירה הוא צער החורבן שעד היום אנו כואבים את הכאב העמוק שבשריפת המקדש וגלות ציון. כך נראה לפרש את השאלה שהופנתה למר עוקבא: "זמרא מנא לן דאסיר?" (גיטין שם).

 

לכאורה משמע מגזירה זו שאף בחתונה אסור לנגן ולשיר, ובאמת נתקבל המנהג בין אנשי ירושלים שעד היום אין עורכים חופה ומשתה נישואים בלווית תזמורת, אך לגבי שירה אין קפידא כזה.

 

אבל אנו מוצאים שהפוסקים היו סבורים אחרת, ובקשר להלכה זו קבעו הסתייגות חשובה: "ושיר של מצוה שרי, כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה" (תוספות גיטין שם ד"ה: "זמרא").

 

אמור מעתה, לפי פירוש זה, ביטול שיר מבית המשתאות נאמר לגבי משתאות סתם, למעט באופן מיוחד משתה חתן וכלה.

 

אמנם יש להקשות כאן האם היתה זו באמת הכוונה של הגזירה המקורית? מענין הדבר שהמלה "משתה" סתם פירושה בהרבה מקומות משתה נישואין כדוגמת המלה "הילולא" בארמית.

 

אם כן יש רגלים לפרש שהגזירה על ביטול השיר מבית המשתאות כללה מבראשונה את החתונה במיוחד. ונדמה שרמז לכך אף מצוי בדברי התוספתא (סוטה ט"ו ז): " ועכשיו נפרעין ממנו ומקרוביו שנא', ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו' "(ויקרא כ, ה) ביטול השיר בזמן הנישואין הוא הגבלת שמחה משפחתית, כי אחרי שנתבטלה הסנהדרין, עונש על עבירותיו החמורות של אדם (דיני נפשות?) ניתן לכל בני משפחתו.

 

פולמוס של אספסיינוס

הגזירות הבאות נגזרו ב"פולמוס של אספסיינוס" וב"פולמוס של טיטוס" ולמרות שרוב החוקרים נתפסים לנוסח "פלמוס של קיטוס" ומנסים להוכיח שהכוונה למרידות בימי טרויינוס קיסר בשנות 116-117 כשמפקדו היה לוציוס קויטוס, נקבל אנו את הדברים כפשוטם, שהמדובר באספסיינוס ובנו טיטוס המייצגים את שני השלבים של המרד הגדול של יהודי א"י ברומאים בשנים שלפני חורבן הבית (67-70 לספירה). בשנתיים הראשונות של המלחמה פיקד אספסיינוס על צבא הרומאים, ואחר שהכניע את הגליל, קיבל הודעה שהוכרז לקיסר וחזר לרומי. בתחילת שנת 70 נטל בנו טיטוס על עצמו, את גמר המערכה כיבוש ירושלים ומבצרי הקנאים שבדרום.

 

ב. עטרות חתנים

ובכן, ב"פולמוס של אספסיינוס", גזרו על "עטרות חתנים" (סוטה ט' י"ד).

 

מנהג עטרתו של החתן הוא בודאי עתיק-יומין וכן נזכר בשיר השירים ג, י"א: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו".

 

ובתלמוד פירשו "עטרות חתנים" בצורות שונות. רב בבבלי (ר' בא בשמו בירושלמי והוא כסתם תוספתא ט"ו, ח) פירש "לא שנו אלא של מלח ושל גפרית, אבל של הדס ושל וורד מותר" וניתנו דוגמאות וצירופים שונים לאיסור: "של הדס ושל וורד" (שמואל); "של קנים ושל חילת" (לוי); "של מלח ושל זית" (ר' ירמיה); "חילפי" (רב נחמן בר יעקב).

 

ברם, לא מובן לנו העניין של עטרות מ"מלח" ומ"גפרית" אך ברור שגזירה זו התכוונה לזרים העשוים מענפיהם של מיני צמחים שונים, כפי שעולה מן הפירושים השונים של התלמודים שהבאנו לעיל.

 

ונראה שהתכוונה הגזירה במיוחד לזית כפי שראינו במסופר על ר' ירמיה ש"שבשב (=קלע) ולבש עטרה של זית, שמע שמואל ואמר ניח ליה אלו אותרים רישיה ולא עבד כן" (=נוח לו אלו הותז ראשו ולא יעשה כך; ירוש. סוטה ט, ט"ז; א. כ"ב ה' י"ז).

 

וכי מה עניין גזירה על עטרות חתנים ל"פולמוס של אספסיינוס?" לפי הפירוש הניתן ע"י רב חסדא בגמרא (גיטין שם) קשור הדבר בחורבן בית המקדש וביטול הכהונה הוא רצה להביא הוכחה מקראית מן הכתוב ביחזקאל כ"א, ל"א "כה אמר ה' אלקים, הסיר המצנפת והרים העטרה" אך דעתו לא נתקבלה ע"י רב הונא רבו שטען שגזירה זו היא "מדרבנן", המדגישים שנגזרה בזמנו של אספסיינוס "קודם שבא טיטוס עליהם" (רש"י שם ד"ה: "בפולמוס") לפיכך, נשאלת השאלה אם אין הגזירה נובעת במישרין מחורבן הבית מהו, אפוא, מקורו?

 

לפענ"ד הגזירה נגד "עטרות חתנים" נראית כתגובה נגד רומא ומנהגיה. ידוע מנהגם של חשובי רומא לענוד זרים לראשיהם, ולהכתיר את המנצחים במשחקים הרומאיים וכן את המפקדים שנצחו במלחמה. כתגובה על נצחונותיה של רומא שבראש לגיונותיה ניצב אספסיינוס בטלו את המנהג של "עטרות חתנים".

 

רמז לטעמה של גזירה זו אף שרד לנו בתוך אגדות החורבן. ב"אבות דר' נתן", נוסח א', פ"ד (מהדורת שכטר עמ' 23) מסופר על נבואתו של רבן יוחנן בן זכאי לפני אספסיינוס שהלה עתיד להיות מלך (קרי: קיסר) "עד שבאת עליו דיופלא מרומי שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות".

 

יש להניח שהכתירו אותו בו במקום בעלי זית וזרים ממינים שונים כיוון שמיד אחרי כן מספרת האגדה:

"הביאו לו קשר של זירים ותיפ"א כנגד החומה של ירושלים. הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה עד שפרץ בה פירצה".

 

יהא אשר יהיה פירושו של קטע האגדה הקצר והסתום, דבר אחד ברור לנו. האגדה מייחסת לאספסיינוס את השימוש בזירים להבקעת חומות ירושלים מיד אחרי שנודע לו על התמנותו לקיסר. מחמת האנאכרוניזמים הגלויים בסיפור הנ"ל, מרובה הסתום על המפורש. אעפ"כ, נשתמרה איזושהי זיקה בין אספסיינוס וזרים (ואולי אפשר להבין אפילו "קשת של זית" במקום זיר שבנוסח ב'?) שעלולה להיות הנימוק והיסוד לגזירה של "עטרות חתנים".

 

ג. האירוס

גזירה שניה ב"פולמוס של אספסיינוס" היתה על האירוס (משנה סוטה שם) ונוהגים לפרש "שלא יצלצלו בבית המשתה בפעמון הקרוי כך" (אלבק סדר נשים עמ' 260) ע"פ דבריו של ר' אלעזר בבבלי "טבלא דחד פומא" קרויס" (ארכיאולוגיה תלמודית כ"ג עמ' 287) אף ניסה להראות שמילה זו נגזרה מן הלטינית aes-rus אך קשה להניח שמשנה המנוסחת במלה יוונית "פולמוס", תעבור להשתמש במלה לטינית.

 

ועוד קשה לפירוש פעמון ("זוג המקשקש") מן הגזירה על ביטול השיר מבית המשתאות (לעיל פרק א'). ושמא ניתן לומר שהגזירה ההיא התכוונה לשירה בפה, וזו לנגינה ודו"ק!

 

אך דברי הירושלמי "רסיסא" סתומים ביותר. והנה מצאנו שביוונית נקרא זר הקציר העשוי מזית או דפנה הקשור בצמר והנישא בחגיגיות בזמן שמחת הקציר של היוונים והרומאים: ECQEDIWNY "אירסיוני" שמקורה מן המלה ECPOP "ארוס" צמר.

 

האם יתכן שפירוש הירושלמי התכוון למלה יוונית זו, ולעוד סוג של זרים שנתבטלו בגלל ה"פולמוס" של אספסיינוס"? אם השערה זו נכונה היא, אפשר יהיה להצביע על ההשתלשלות המשוערת של הנוסח בירושלמי כדלקמן:

 

אירסיונא אירסינוא איריסיסא רסיסא. ולוליא דמסתפינא הוה אמינא שגם המלה "טבלא" שפירושו של ר' אלעזר ("טבלא דחד פומא") הוראתה מעין תהלוכה. כך מצאנו את שימושה דוקא בתהלוכת מיני ענפים כמו בשבת ק', א' "כי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא (=הדס) וגידמי (=דקל) לבי הילולא בטבלא.." הגיזרה של ר' יצחק בר ביסנא נראית כנגד נשיאת ענפים בתהלוכה צוהלת, ולאו דוקא בלוית כלי נגינה. וכן אפשר להבין את המלה "טבלא" בהוראה זו בתרגום לשיר השירים א, א (בסופו); לקהלת ז, ח ובבבלי מו"ק ט, ב.

 

הוי אומר שתי הגזירות שנגזרו ב"פולמוס של אספסיינוס" עטרות חתנים והאירוס לא נגזרו בעקבות חורבן בית המקדש אלא בשלבים המוקדמים של המלחמה. שתיהן כאחד קשורות במנהגים של שמחה בענידת זרים ונשיאתם ונתבטלו בגלל נצחונותיו של אספסיינוס.

 

פולמוס של טיטוס

כשבעה חודשים בלבד ארך ה"פולמוס של טיטוס" אך תוצאותיו העגומות שהסתיימו בשריפת המקדש וגלות יהודה הטביעו את חותמן על הדורות הבאים ונטלו הרבה משמחת החיים.

 

האגדה ממשילה את בית המקדש לחופה של חתן: "משל למלך שעשה חופה לבנו, תיקן ביתו סיידה וכיירה וציירה. פעם אחת הכעיסו וסתרה" (איכ"ר ד, א). והנמשל: "הקב"ה החריב את [היכלו] ומקדשו שפך הקב"ה חמתו על עצים ועל אבנים" (שם).

 

לכן, עם חורבן בית-המקדש יצאה הגזירה נגד סיוד הבית (תוספתא סוטה ט"ו, ב"ב ב, י"ז), כי איך יוכל אדם לשבת ספון בביתו המקושט, כל זמן שבית ה' הוא חרב?

 

חורבן המקדש והעיר ירושלים מוכרחים היו להשפיע על מנהגי השמחה והחגיגיות של החתונה שהרי בשלושה מקומות קשר ביניהם ירמיהו הנביא: "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהיה הארץ" (ירמיהו ז, לד).

 

בשמחה אמיתית כשמחת חתן וכלה, מחוייבים בני הזוג להעלות את זכרה של ירושלים החרבה על ראש שמחתם, וכדברי נעים זמירות ישראל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרני, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי". (תהלים קל"ז, ה-ו).

 

ויפה הוא המנהג של "קצת קהילות" המובא בט"ז (לשו"ע או"ח סי' תק"ס, ג): "שהשמש אומר הפסוק הזה והחתן אומר אחריו מלה במלה".

 

ד. עטרות כלות

שלא כ"עטרות חתנים", "עטרות כלות" נתפרשו במקורות כמשל מין אחד מלבד: "זו עיר של זהב". ובעוד ש"עטרות חתנים" עשויות היו מיני צמחים, "עטרות כלות" אינן אלא של זהב. אבל עטרה מצמחים מותר.

 

נוהגים לפרש עיר של זהב "עטרת זהב שעיר ירושלים חקוקה בה". (אלבק, פ' המשניות לשבת י, א סדר מועד עמ' 30) ולפי קרויס עשאוה לזכר ירושלים (כלומר לאחר חורבנה) " היא נעשית על צורת ירושלים". (קדמוניות התלמוד ב, ב עמ' 315).

 

והנה במשנה ובירושלמי מכונה תמיד העטרה עיר של זהב ורק בבבלי מצאנו את השם "ירושלים דדהבא" (שבת נ"ט, א; נדרים נ, א).

 

לפענ"ד, אין עטרה זו קשורה דוקא בירושלים (לא בחקיקתה ולא בצורתה) אלא יוסבר השימוש במלה "עיר" בשמה של העטרה ע"פ היוונית שהשתמשה במלה Steparg "סטפני" כמטפורה ל"עיר".

 

אם כן גם המלה "עיר" פירושה עטרה, ולאו דוקא ירושלים, ובבלי תרגמו "עיר ירושלים".

 

ונראה שהיו קיצונים שרצו להרחיב את הגזירה הזאת על כל תכשיטי הנשים, אפילו אחרי החופה, וכנגדם פסק ר' יהושע: "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלים" (תוספתא סוטה ט"ו, י"ד).

 

ועל כן קנה ר' עקיבא לאשתו "עיר של זהב" וכן קובעת המשנה "שלא תצא אשה בעיר של זהב" (שבת י, א) במה דברים אמורים בשבת. אבל בחול מותר. ואף רק אליעזר לא נחלק אלא לענין שבת בלבד ופסק "יוצאת אשה בעיר של זהב" (עדויות ב, ז; תוספתא שם א, י).

 

עמדה זו של ר' יהושע היא לפי הקו של "אין בית דין גוזרין על הציבור אלא אותן דברים שהן יכולים לעמוד בהן". (תוס. סוטה ט"ו, י) ולכן אי אפשר לאסור תכשיטים על הנשים, שאף מתקנת עזרא ש"יהיו רוכלין מחזרין העיירות משום תכשיטי נשים" כדי שלא יתגנו על בעליהן. (ב"ק. פ"ב ב). מתוך נימוק זה התיר ר' אבהו את לימוד היוונית לבתו "מפני שהיא תכשיט לה" (ירוש. סוטה ט, ט"ז).

 

ה. חופות חתנים

קשה לקבוע את זמנה של הגזירה נגד "חופות חתנים" כיוון שלא נשנית במשנה. לאור כתב יד וינה ונוסח הדפוס בלבד של התוספתא (סוטה ט"ו, ט) נאמר: "פולמס האחרון (= של אדרינוס, ימי מרד בר-כוכבא) גזרו על חופת חתנים" אבל נוסח זה עומד בסתירה גלויה לדברי הבבלי (מ"ט, ב) המביא את הברייתא "תנא, אף על חופת חתנים גזרו" בין הגזירה על עטרות כלות, ו"שלא ילמד אדם את בנו יוונית", שתיהן מזמן החורבן "הפולמוס של טיטוס".

 

חופות חתנים נתפרשו בדרך כלל כבדים צבעוניים וחגיגיים: "זהוריות המוזהבות" (תוספתא ובבלי) "סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם" (ירושלמי). רש"י פירש את דברי הבבלי: "טלית צבועה שני, ובו קבועין טסי זהב עד שמעמידין אותה כמין כיפה".

 

בכל המקורות מובא המשך הברייתא שהוא הקובע את תחומי המנהג לדורות: "אבל עושה הוא אפפיירות ותולה בה כל מין שירצה". אפפיירות אלו הנן כנראה מוטות של עץ, או חבלים של גומא, המורכבים בצורת מסגרת שעליה תולים את הבדים מ"כל מין שירצה", מלבד אולי צבעוניים או חגיגיים מדי כעין הזהוריות המוזהבות, אבל דבר זה לא נאמר בפירוש.

 

אם נמשיך בשיטת הבבלי נוכל לשער שגזירה זו נגזרה אחרי החורבן ומטרתה למעט משמחת החופה ע"י ביטול השימוש בצבעים יקרים ומבריקים, וכבר מצינו שבית המקדש נמשל לחופה שעשה המלך לבנו ולבסוף בלבלו (=פזרו. ע"י איכ"ר ד, י"א; סנהדרין ק"ח, א).

 

אבל מאידך גיסא אפשר לקבל את נוסח כ"י וינא של התוספתא, בו נאמר בפירוש שגזירה זו נגזרה אחרי מרד בר-כוכבא ("פולמוס האחרון"), ואולי יש לראות רמז לכך מתוך אחת האגדות המופלאות שב"אגדות החורבן" ואשר אין לה אף מקבילה בכל הספרות התלמודית הידועה לנו. כן נזכר בה מנהג יפה הקשור לחופה, שאין לו זכר במקום אחר:

 

"על יתד של מרכבה חרבה ביתר נוהגים היו כשנולד תינוק, נטעו ארז, תינוקת נטעו שיטה. ובשעת נישואים היו קוצצים את האילנות ועשאום חופה. פעם אחת עברה בת הקיסר ונשברה יתד במרכבתה. קצצו עבדיה ארז ותקנוהו למרכבה. באו היהודים ונפלו עליהם והכום. הלכו הרומיים ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים, עלה עליהם" (גיטין נ"ז, א. לפי תרגום ס' האגדה של ביאליק רבניצקי).

 

אם הסכמת שני הענינים נכונה היא, הרי יש במקור זה להסביר לנו כמה וכמה פרטים סתומים: א) מהן בדיוק חופות חתנים; ב) למה גזרו עליהן.

 

מסתבר שמנהג זה של גדיעת עצים שניטעו בזמן לידתם של בני הזוג כדי לבנות את החופה, בצדק יוכל להקרא חופת חתנים. כן מובן ההמשך של הברייתא על השימשו "באפפיירות" אחרי הגזירה, אך חלקה הראשון של הברייתא "זהוריות מוזהבות" עדיין לא מובנת לנו. את התקרית שאירעה בעצים אלו, כשמשרתי בת הקיסר השתמשו באחד מהם לתיקון המרכבה, מייחדת האגדה להתחלת מלחמת ביתר. מאד יתכן שפרוץ המלחמה, אשר הסתיימה בחורבנו של כרך זה, נגרם ע"י תקרית זו, ודברי האגדה מקבלים משנה חשיבות לאור הגזירה על "חופת חתנים".

 

הפולמוס האחרון

בסעיף הקודם הזכרנו את מלחמת אדריאנוס ביהודים שמרדו בו בשנת 132-5 לספירה. בראש המורדים עמד שמעון בר-כוכבא אשר גרם להתלהבות כללית ותסיסה משיחית. אך עם כשלון המרד וגזירותיו הקשות של אדריאנוס קיסר אבדה עצמאות ישראל למשך 1800 שנה. לפיכך נקראת מלחמה זו בשמה "הפולמוס האחרון".

 

הגזירות שנגזרו בעקבות כשלון מרד בר-כוכבא עלולות להיחשב בעקיפין אף הן כקשורות ב"זכר לחורבן". שהרי קשרה ההיטוריה בין שני מאורעות אלו, ושריפת המקדש ולכידת ביתר ארעו ביום ט' באב (משנת תענית ד, ו).

 

מאידך גיסא, כפי שראינו בגזירה על "חופות חתנים", פעלו גורמים אחרים בקשר לגזירות שאחר חורבן ביתר.

 

ו. יציאת הכלה באפריון בתוך העיר

שנינו במשנה "בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו" (סוטה ט, י"ד). כלומר בדור הרביעי לתנאים, מיד אחרי מלחמת הנפל, גזרו החכמים על אפריון הכלה ובדור החמישי "רבותינו" (קרי: רבי יהודה הנשיא) בטלו את גזירת הדור הקודם. קשה, אפוא, להעלות על הדעת שהנמקת הגזירה היא "זכר לחורבן" מפני שלא היתה כל סיבה לביטולה.

 

נראה שבמקורותינו לא הרבו לעסוק בגזירה זו, ולא מצאנו כל פרטים עליה במשנה, בתוספתא או בירושלמי. יתכן והסיבה לכך היא "שלא האריכה ימים" ונתבטלה רק כדור אחד אחרי תיקונה. ובבבלי בלבד מצאנו הנמקה קצרה ביותר: "משום צניעותא".

 

ולולא דמסתפינא, הוה אמינא שיש בגזירה זו זכר לגזירת השמד שקדמו למרד בר-כוכבא וכמו ששנינו בירושלמי כתובות א, ה:

"בראשונה גזרו שמד ביהודה והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהם, וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה".

אחרי הכנעת יהודה במרד נגזרו גזירות שמד חדשות, ונראה שחששו חכמינו לשלומן של בנות ישראל, ולפיכך גזרו שלא לפרסם כלה הנכנסת לחופה ע"י טלטול אפריונה ברחובות העיר כמקודם, והיו עורכים את החופה בהסתר ומזמינים אנשים ע"י סיסמאות חשאיות כגון:  אור הנר בברור חיל, משתה שם, שמחה שם" (סנהדין ל"ב, ב), כך, שאחרי בטול כל גזירות השמד, יכלו להתיר שוב את מנהג טלטול האפריון.

 

מנהגים מאוחרים יותר

גם במקורות אמוראיים מובאים כמה וכמה מנהגים שיש להם זיקה לענין זכר לחורבן. נראה שמוצאם מימי האמוראים ולא מימי התנאים, אך אין לקבוע זאת בבטחון.

 

ז. אפר מקלה

הפעם הראשונה והיחידה בה נזכר אפר מקלה בראש חתנים היא ע"י האמורא רב יצחק שדרש את הפסוק "על ראש שמחתי" "זה אפר מקלה שבראש חתנים". (ב"ב ס, ב).

 

לפי תשובת אביי לרב פפא נמצאנו למדים שמקום הנחת האפר הוא מקום הנחת התפילין ע"פ הפסוק "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר" (ישעיהו ס"א, ג) ואין פאר אלא תפילין כמו שמצאנו אצל יחזקאל "פארן חבוש עליך" (יחזקאל כ"ד, י"ז), ומפסוק זה אף נלמד נוהג להתפלל תפילת שחרית בתשעה באב בלא טלית ותפילין. (השווה: ברכות י"א, א; ירוש. מו"ק ג, א; הלכות מימוניות להלכות תעניות ה, י"א).

 

ח. שבירת הכוס

בכל המנהגים (פרט לאפר מקלה) שמענו על מנהגים הקשורים בחתונה ואשר נתבטלו עקב מאורעות הזמן, כלומר: בגלל חורבן בית המקדש וכד' הושמטו מנהגים אלה מטקס החופה המסורתי. כיום נחשבת שבירת הכוס להעלאת זכר החורבן בכל חתונה יהודית.

 

אך דא עקא. ולמרבה התמהון, אנו מכירים מנהג זה היטב מתוך המקורות התלמודיים, אולם בלי כל קשר עם "זכר לחורבן".

 

בברכות ל, ב ל"א, א מצאנו שני סיפורים, בהם מסופר על שניים מאחרוני האמוראים בבבל ששברו כוסות יקרות בחתונת בניהם -  מר בנו של רבינא ורב אשי. הנימוק למעשים הללו הוא שראו "דהוו קבדחי טובא" (=שהיו האורחים מתבדחים ושמחים יתר על המידה) ומשום שדבר זה נראה כפריקת עול (רש"י ד"ה "דהוה קא בדחי") פעלו בזריזות כדי לרסן את היצר הטבעי לשמחה והילולא בחופה, ע"י שבירת כוס יקרה "ואעציבו!" ומכאן שהצליחו במשימתם.

 

בגמרא שם מובאת דרשה של אמוראים הבאה לנמק את ההשקפה הזאת:

"א"ר אדא בר מתנא אמר רב: מאי וגילו ברעדה? במקום גילה שם תהא רעדה, כלומר אין לשמוח שמחה מלאה בלי די מבלי לתבל בשמחה זו שמץ עצבות, כעין מה ששנינו במשנה (ברכות ט, ג) "מברך על הטובה מעין הרעה".

 

עכ"פ מפרשי התלמוד הראשונים הפוסקים במשך כל תקופת הגאונים ועד למאה הי"ב, לא עסקו בפירוש המנהג הזה ובהסברתו.

 

מעניינת היא גם תמיהתו של ראב"ן (ר' אליעזר בר נתן ממגנצא):

"ותימא לי אם דבר זה הנהיגו הראשונים לשבר בנישואין כלי זכוכית, כי מה עצבון יש בזה שאינו שוה אלא פרוטה, ועוד יש לי תימא שנהגו להבזות כוס של ברכה ולשפכו הכל לאיבוד" ("אבן העזר" סי' קע"ז).

 

הראב"ן תמה על שתי התפתחויות של דין זה שארעו כנראה במשך הדורות א) שבירת כלי זכוכית בעל ערך מועט, לעומת המנהג בגמרא כשהאמוראים שברו כוסות יקרות ביותר ("בת ארבע מאות זוז", "זוגיתא חיורתא"). ב) יחד עם המנהג של שבירת הכוס התפתח מנהג לואי של שפיכת היין (שנעלם שוב במשך הזמן).

 

על מנהג זה שמענו מתוך "מחזור ויטרי":

"וימזוג בו עוד ויברך שבע ברכות וישתה וישקה וישפוך, ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברו".

גם בשפיכת היין ניכר הרצון למהול עצב בשמחה (למרות הפירושים הדמיוניים שניתנו לפעולות אלו ע"י לויטרבך).

 

מפנה חשוב בהתפתחות המנהג של שבירת כוס זכוכית בחתונה חל במאה הי"ג, ב"כלבו", חיבור פסקים חשוב הכולל דינים ומנהגים חשובים. מחבר ה"כלבו" היה הראשון ליחס למנהג זה את הנימוק של "זכר לחורבן", וכתב בספרו בענין הלכות תשעה של "זכר לחורבן". "ועל זה פשט המנהג לשבור הכוס אחרי שבע ברכות".

 

יתכן וה"כלבו" מצא סמוכין לצרוף הטעם של "זכר לחורבן" למנהג שבירת הכוס מתוך המשך הסוגיא בגמרא ברכות ל"א, א, אחרי המסופר על השמחה במשתאותיהם של כמה מאחרוני האמוראים בעת כלולות בניהם, מובא מאמרו של ר' שמעון בר יוחאי ע"י ר' יוחנן:

"אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', אימתי? בזמן שיאמרו הגויים: הגדיל ה' לעשות עם אלה'".

 

דברי ר' יוחנן משום רשב"י מתכוונים למאורעות החורבן (ומרד בר-כוכבא) שבימי התנאים, וכמו שכתב המאירי: "ומכל מקום אחרי החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה", ("בית הבחירה" לברכות ל"א, א).

 

השקפה זו של התנאים ידועה היטב מתוך המשנה:

"מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפרות. ר' יוסי אומר: אף נטל שמן הפרות".

(משנת סוטה ט' י"ב).

דברי ה"כלבו", כפי הנראה, לא נתקבלו ע"י מחברו של ה"שולחן ערוך" (ר' יוסף קארו) אך ר' משה איסרליש (הרמ"א) בעל ה"מפה" הכלילם בין ההלכות העוסקות ב"זכר לחורבן" (או"ח סי' תק"ס, ב) בצרוף כמה דברים נוספים: "ויש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה, או לשים מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן (כל בו)". כך שמהמאה הט"ז עד ימינו קיבל מנהג זה של שבירת כוס זכוכית בחופה את המשמעות הנוספת של "זכר לחורבן", למרות שראשיתו של המנהג נעוצה בנסיבות אחרות לחלוטין.

 

החל מן המאה הט"ז אנו שומעים על הרחבת מנהג זה לטקס כתיבת התנאים בזמן ארוסי הזוג, עוד קודם לכניסתם לחופה. ומנהג זה של שבירת צלחת בטקס האירוסין נהוג עד ימינו. לראשונה הוזכר אצל ר' יום-טוב ליפמאן הלר בספרו "מלבושי יום-טוב", המצוטט ע"י ר' אליהו שפירא בעל "אליהו רבה".