לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ליכודם של תלמידי הבעש"ט

מחבר: בצלאל לנדוי

מחניים, מ"ו, 1948

תוכן המאמר:
• תלמידיו הקרובים של הבעש"ט
• צדיקים הנסתרים
• החסידות בקרב המוני בית ישראל
• בני החבורה מלוכדים סביבו
• תורת החסידות כובשת לבבות
• אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו
• התנועה יוצאת למרחב
• עבדו את ה' בשמחה
• בליכוד חברים


תקציר: המאמר עוסק במשמעות החברתית והדתית של ליכוד החסידים סביב הבעש"ט.

מילות מפתח: בעש"ט, תולדות החסידות.

ליכודם של תלמידי הבעש"ט

 

תלמידיו הקרובים של הבעש"ט
בשני מעגלים פעלה תנועת החסידות מראשיתה. במעגל הפנימי, והוא המצומצם, התלכדו תלמידיו הקרובים של הבעש"ט, חסידים ואנשי מעשה שנפשם שאפה לעלות ולהתעלות בדרכי ה'. אלה שאבו מבאר תורתו וחכמתו של הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, ולאחר שנתבשמו מאורו, נצטוו להרחיב את המעגל ולקרב לדרך ה' גם את ההמונים ופשוטי העם שאור התורה לא נגה עליהם, והוא המעגל החיצוני הנרחב ביותר.
 
בערים שונות היו עוד לפני התגלות הבעש"ט, חבורות של אנשי מעשה שהתנהגו בחסידות, על פי דרך הקבלה, והם קידשו וטיהרו את עצמם בתעניות וסיגופים. על ה"קלויז של חכמי ברוד" מוסרים בני הדור ההוא שהם היו "גדולי העולם בש"ס ובפוסקים וביראת שמים, ועוסקים תמיד בתורה ובמצוות", ונוסף על כך "יש להם יד ושם בחכמת הקבלה, מתנהגים בחסידות, יודעים רבונם ומכוונים אל דרך האמת".
 
היו מבני החבורות שנענו לקריאתו של הבעש"ט והצטרפו אליו מיד עם העלאת דרגה של תנועת החסידות ברמה, כדברי בעל "שבחי הבעש"ט" שגם ה"חסידים הגדולים" אשר היו בעיר ברודי הכירו בסמכותו: "נגמר בדעת כולם כי הבעש"ט הוא זה האיש וקיבלו אותו לרב עליהם".
 
צדיקים הנסתרים
נוסף על בני החבורות, החסידים הראשונים, פעלו בתקופה זו גם ה"צדיקים הנסתרים" שעליהם העולם עומד, והם מעלימים את מעשיהם הטובים מעיני בני אדם, וכפי שרבי יוסף יצחק מליובאויטש מספר בזכרונותיו, שנרשמו מפי אביו רבי שלום בער, נמנה הבעש"ט עוד לפני התגלותו, על מנהיגי עדת ה"צדיקים הנסתרים".
 
צדיקים נסתרים אלה, שהיו מפוזרים בישובים נידחים, היו מלוכדים בארגון מרכזי שחבריו עסקו בקירוב לבם של היהודים הפשוטים לאביהם שבשמים, ואף היתה להם מעין רשת חינוך ענפה בקהלות ישראל, וכאשר נתגלה אורו של הבעש"ט, השתלבו גם צדיקים נסתרים אלה בתנועת החסידות.
 
כך התלכדה החבורה הראשונה של תלמידי הבעש"ט. בין חבריה היו חסידים ואנשי מעשה, גאונים וגדולים בתורה ובחסידות, צדיקים נסתרים. וכולם קיבלו עליהם באהבה את מרותו של הבעש"ט ונדרשו להטות שכם לפעולה זו.
 
החסידות בקרב המוני בית ישראל
התלמידים הנאמנים קיימו וקיבלו עליהם את הוראת הבעש"ט להפיץ את תורת החסידות בקרב המוני בית ישראל, וכשם שהבעש"ט בעצמו היה מסבב בערים ובעיירות, ומורה לרבים את דרכו החדשה, כך הביאו תלמידיו ליהודים הבודדים, בישובים הנידחים ביותר, את דבר החסידות.
 
תוך שנים מועטות להתגלותו, עמד כבר הבעש"ט בראשה של תנועה מסועפת, שהקיפה את מאות הכפרים והישובים המפוזרים בתחום המושב של יהדות אירופה המזרחית, והבעש"ט, יחד עם תלמידיו והמקורבים אליו, שקדו על המלאכה להגביר חיילים לתורה ולמצוות.
 
ודווקא בתקופה של התפרקות והתפוררות, בימים שעמדתם העוינת של השלטונות הנכריים גרמה לצמצום האוטונומיה הקהילתית בשטח החיים היהודיים הפנימיים, שנים מועטות לפני חיסולו של "ועד ארבע ארצות" - המוסד המרכזי של יהודי אירופה המזרחית במשך כמאתיים שנה, דווקא בשעה זו נוצרה המסגרת החברתית לתנועת החסידות, התנועה שליכדה סביבה את הצמאים לדבר ה', והזריחה את אורה בבית ישראל לדורה ולדורות הבאים.
 
בני החבורה מלוכדים סביבו
הפצת מעיינות החסידות ברבים, בהיקף נרחב לא היתה ניתנת לביצוע, לולא הגיבוש החברתי בקרב בני חבורתו של הבעש"ט. שהיו מלוכדים מסביב לרבם ומדריכם, ומראשיתה חייבה תורת החסידות את ליכוד התלמידים סביב רבם או בלשון חסידים "ההתקשרות אל הצדיק".
 
הבעש"ט היה מדגיש את החובה המיוחדת של התלמידים להתקשר לרבם "כדי שיעלה אותם", וכפי שמוסר משמו נכדו רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, בעל "דגל מחנה אפרים", הרי "כל עליות של האדם אי אפשר להיות, כי אם על ידי ראשי וצדיקי הדור. הן המדות של האדם, הן דיבורים שלו, הכל הצדיק יכול להעלות".
 
הבעש"ט הטעים את החובה המוטלת על המצטרפים לדגל החסידות להתקשר אל רבותיהם ולבקר בהיכליהם לעתים מזומנות, וכך היה מפרש את הפסוק "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", כי אף שאמר לו לכתוב בספר, והיה די בזה, עם כל זאת "שים באזני יהושע" שידבר עמו פנים אל פנים, כי העיקר מה ששומעין מהצדיק - ועל כן מוכרח כל איש לנסוע לצדיק הדור ולהתקשר בו. אף רבי ישראל, המגיד מקוזניץ, מונה בין החידושים בתורת החסידות את ההתדבקות לצדיק: "מימי הבעש"ט ואילך עלתה קרנו של הצדיק ונותנים כבוד לשמו". וזו היא לדבריו בבחינת "החזרת עטרה ליושנה".
 
לליכוד החברים היתה משמעות מיוחדת בהוי חייהם של תלמידי הבעש"ט, שהיה עורך את שולחנו בצוותא, יחד עם בני החבורה, כדברי רבי שלמה מרדומסק "וזה הסוד גילה לנו קדוש עליון הבעש"ט ז"ל שיהיה ארוחת שלחנו עם הנלווים אליו, כדי להשפיע להם השפע מסטרא דקדושה".
 
וכך החלו בני החבורה לנהור לבית רבם בשבתות ובמועדים ובכל יומי דפגרא כדי לשהות את היום במחיצתו של הבעש"ט, להתפלל יחד עמו, ובתפילתו "היה מנשא ראש כולם" וכן סעדו על שלחנו והתבשמו מתורתו.
 
לא כל אחד יכול היה להצטרף לאותה חבורה שעסקה בעבודת השי"ת עד כדי מסירות נפש. רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל ה"תולדות" מוסר בשם הבעש"ט:
"כאשר הוליכוהו תחת עץ הדעת טוב ורע, היו עמו אנשים הרבה מישראל, ואחר כך שהעבירוהו תחת עץ החיים נתמעטו, ואחר כך כשהכניסוהו לגן עדן הפנימי, נתמעטו עוד עד שנשארו מעט מזעיר".
אולם התלמידים הנבחרים היו נאמנים לרבם וקיימו את הוראותיו במסירות נפש.
 
בני החבורה שהתלכדו סביב הבעש"ט, שמרו לו אמונים ללא שיור. אחד מתלמידיו הקרובים, רבי דוד לייקיס, היה מספר על אמונת צדיקים שהיתה מושרשת בקרבם. בשעה שהבעש"ט ביקש מתלמידיו לאסוף ביניהם סכום כסף לקניית משקה, וברשות בני החברה לא היתה אפילו פרוטה אחת, הכניסו את ידיהם בכיסם, מתוך בטחון מלא שדיבורו של צדיק אינו חוזר ריקם, ואכן נמצאו שם הפרוטות הדרושות לקניית י"ש להתוועדות בצוותא.
 
תלמידיו של הבעש"ט שאבו מבאר תורתו וחכמתו, אולם לא החסירו משלו כלום, וכשם שהמעיין כל מה ששואבין הימנו הוא מגדיל נביעתו יותר ויותר, כך השפיע הבעש"ט לתלמידיו, והם לא החסירו הימנה כלום, "תורת ה' תמימה" - היה הבעש"ט מפרש "שלא נגע בה אדם מעולם", והשפע שהשפיע לתלמידיו לא היה אלא בבחינת "חבית העוברת על גדותיה".
 
רבי יצחק אייזיק מקאמארנא מוסר בשם אנשים שהעידו לפניו על דרך לימודו עם התלמידים. "כשהיה הבעש"ט לומד עם תלמידיו, היה אש מלהטת סביבותיהם, ומתקבצים מלאכי השרת, והיו שומעים הקולות והברקים". ואחד מתלמידיו שהיה מכונה "החזן של הבעש"ט" סיפר לרבי אלימלך מליזנסק, כי בשעת לימודם "להטה אש סביבותיהם עד שנזדככו כל כך וקיבלו תורה מפי מרן כדרך שקיבלו ישראל על הר סיני, וקול שופר חזק מאד ממש כמו בהר סיני", ואחד מתלמידי תלמידיו סיפר כי, "הם היו מרגישים בשעה שאחד משבעת הרועים ביקר אצל רבם, אף אם לא ראו אותו".
 
כל דיבור שיצא מפי הבעש"ט נתפרש על ידי תלמידיו ושומעי לקחו, מתוך אמונה שלמה שבכל דיבור היתה לו כוונה מיוחדת, ואף אם הדברים נסובו, לכאורה, על עניני חול, שכן שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. וכן הקפידו על צעדיו והליכותיו. "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה".
 
הבעש"ט השמיע את דבריו באזני תלמידיו, והללו חזרו עליהם בדחילו ורחימו. אף היה להם בית מיוחד מחוץ לעיר, שבו התאספו לחזור על התורה ולאחר שהדברים היו שגורים על לשונם, התפזרו לכל קצווי המדינה להפיץ את תורת רבם.
 
תורת החסידות כובשת לבבות
כאמור לא היתה דרכו המופלאה של הבעש"ט מיוחדת לבחירי העם, ולבני עליה. כמיטב יכלתו עשה לקרב אליו גם את המוני העם ולהפיץ ביניהם את תורתו.
 
חסידים ואנשי מעשה הבחינו באור הגנוז, מי במוקדם ומי במאוחר והתקרבו לתנועת החסידות, אולם הבעש"ט לא הסתפק בריכוז חבורה מובחרת של בני היכלא, העובדים את קונם בכל לבם ובכל נפשם. אלא ראה את ייעודו להפיח רוח חיים גם בין היהודים הפשוטים. ומראשיתה שקדה תנועת החסידות לקרב אליה את ההמונים ולהאיר עיניהם באור ה'.
 
רבי אהרן בעל "שומרי אמונים" מציין כי
"עמי הארץ מדלת העם התחברו בצוותא אליהם, כי לפני התגלותו של הבעש"ט הקדוש היו עמי הארץ ללעג ולקלס, והיו לאפס בעיני המפולגים, והיו ביאוש בלי חיזוק, ואחר שבא אדונינו הבעש"ט הקדוש לעולם, הגביה קרנם וקירב ביתר שאת את האנשים הפשוטים תמימי לב, ואמר שהם חשובים מאד מאד בשמים מצד גודל תמימות לבבם באמונתם בה'".
 
בתשובה לאחד הצדיקים בדורו שפנה בשאלה אל הבעש"ט, על השפעתו הגדולה בשמי מרומים, "מה זאת שאנו לומדים תורה ומתפללים, והננו עושים מצוות ומעשים טובים, ובקשתינו נשארה מעל", ואילו "כבודו נשמעים דבריו בשמים ובקשתו יעשה פרי לעינינו", השיב הבעש"ט במשל:
"מעשה בבן מלך שתעה בדרכו ונזדמן לשדה מרעה. כאן נתקבל על ידי רועה שקידם את פני בן המלך היגע, הרעב והצמא בספר פנים יפות. הוא לא יכול היה לכבדו משמני הארץ, אולם השתדל כמיטב יכלתו להנעים לבן המלך את שעות שהותו במחיצתו. חתיכת פשתן לבנה ונקיה, שהיתה ברשותו של הרועה, נפרשה על הארץ כשלחן, ואת השמיכה החמה שהוא מתכסה בה בשנתו, הציע כמושב לבן המלך, במקום הכסאות המרופדים שהלה רגיל להסב עליהם.
 
בן המלך הוקסם מאד מקבלת הפנים הנרגשת והלבבית של הרועה, וכשחזר לארמון המלך, הזמין אליו את הרועה וחילק לו כבוד גדול. ידידיו וחבריו של בן המלך, שהיו רגילים להזמין אותו למסיבות פאר וחגיגיות הוללות, תמהים היו על הכבוד הגדול שהרועה זכה לו, ולאלה שהעיזו לשאול אותו על כך, הסביר בן המלך כי אותו רועה סיפק לו את המפה הלבנה והנקיה ואת השמיכה החמה לא בביתו כי אם על הארץ, ולכך לא הסכין מעודו, ובקבלת הפנים הלבבית בא על סיפוקו יותר ממשתאות מפוארים".
 
במשל זה התכוון הבעש"ט להטעים את ייחודה של תורת החסידות, שהיא מיועדת לקרב לעבודת השם גם את פשוטי העם ועמי הארצות, שאור התורה לא נגה עליהם, ולהורות להם את הדרך הטובה והישרה אשר ילכו בה.
 
אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו
בחירי העם מגיעים לידי "מדרגות", כאשר נדברים יראי ה' איש אל רעהו ו"דיבוק חברים" נמנה בין ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם, אך תנועת החסידות הוכיחה כי הליכוד החברתי אינו צריך להיות נחלתם של בני עליה בלבד, ולשלחנו של הבעש"ט הוזמנו פשוטי העם יחד עם תלמידי החכמים ובני העליה.
 
אם בני העליה שנמנו על החבורה הקדושה שאבו מלא חפניהם מסודות התורה העמוקים שנשמעו מפי הבעש"ט, הרי המוני העם, שלא ירדו לעומקם של דברים, לקטו פירורים ממקור חכמתו, וכאן המשיל הבעש"ט את משלו על שולחן המלך שהיה מלא מעדנים ומגדנות, אך בניו שהיו מסובים לשולחנו והיו רגילים לכך, לא העריכו זאת כראוי.
 
המלך שהיה דואג לעתידם של בניו, פנה אליהם וייעץ להם לאסוף את הפירורים משלחן המלכים ולהצניע, בהדגישו, "לפעמים יהיו לכם מהפירורים תענוג יותר מכל הסעודה עכשיו". בשעתו לא הבינו הבנים את כוונתו של אביהם המלך, ורק לאחר תקופה ארוכה, כשפרצה מלחמה והם הוכנסו למצור, התפרנסו מן הפירורים שנאספו על ידם והוצנעו. רק אז הבינו את כוונתו של אביהם, והודות לעצתו הטובה של אביהם התגברו על תקופת המצור עד הנצחון במלחמה.
 
כך הטעים הבעש"ט לשומרי לקחו:
"עליכם לאסוף אל כליכם פירורים משלחן המלך, דברים קטנים שאתם שומעים, כגון איזה משל או מעשה - ודברים קטנים אלה עלולים להיות להם לתועלת גדולה בשעת הצורך".
 
היו ממקורביו של הבעש"ט שהרהרו על התנהגותו זו, שכן בין הבאים היו גם אנשים פשוטים ומגושמים, וביניהם שלא ידעו צורת אות. הבעש"ט הבחין בכך, והקדיש את דברי התורה שבת אחת לציון ההבדלים בין דרכם של צדיקים גמורים ובין דרכם של האנשים הפשוטים, המתכוונים לעשות רצונו של הקב"ה, ואף אם לפעמים הם סוטים מן הדרך, הרי לאחר מכן הם מתחרטים על חטאותיהם וחוזרים בתשובה שלמה, ומקבלים על עצמם להמנע מכך להבא.
 
וכדי להמחיש בעיניהם את עמדתו "העלה אותם לעולמות עליונים" ושם הראה להם את מעמדם של פשוטי העם. היה זה בסעודה שלישית, "רעווא דרעווין" לאחר הזמירות והניגונים שהושמעו על שולחנו. הבעש"ט הורה לבני העליה שהיו מסובים לשולחנו לעצום את עיניהם. כך השתלבו יד ביד יחד עם רבם, הוא העלה אותם לעולם העליון, שם נוכחו לראות את פשוטי העם כשהם אומרים שירות ותשבחות לפני הקב"ה, והם האזינו רב קשב לתפילתם הפשוטה, היוצאת מן הלב העושה רושם עצום בעולמות של מעלה, כקול שירה וזמרה של מלאכי עליון.
 
אולם הבעש"ט לא הסתפק באלו שבאו להיכלו, והשתדל להגיע אל פשוטי העם באשר הם שם, כדי להעלותם מבחינה רוחנית. ולמטרה זו אף גילה התענינות במצבם הכלכלי והמשפחתי, ובשעה שראה צורך בכך אף גילה את כוחו הפלאי לישועת הכלל והפרט.
 
בידי רבי יוסף יצחק מליובאוויטש היתה קבלה ש"ראשית עבודתו של הבעש"ט היתה להבריא את גופם של ישראל, ואחר כך להבריא את נפשותם". בראשונה היה עסקו רק עם האנשים הפשוטים ורק כשנתגלה התחיל לעסוק עם תלמידי חכמים ובני תורה, נפשם של בני העליה נמשכה לאורה הגנוז של החסידות שנתגלתה על ידי הבעש"ט, ואת לבם של ההמונים רכש בשיחותיו, שנשמעו לכאורה כשיחות חולין, ובסיפורים שנועדו לקרב את לבם לאביהם שבשמים, אך יודעי ח"ן ידעו למצוא גם בשיחותיו אלו ובסיפוריו כוונות נסתר ומופלאות הנעלות מתחום השגתנו האנושית.
 
וכך הסביר בעל ה"דגל" משמו של הבעש"ט "יש שני בחינות בזה: יש אנשים שהצדיק מעלה אותם בתורתו ותפילתו, יש אנשים שאינו יכול להעלותן כי אם בשיחה שלו, על דרך שדרשו חכמינו ז"ל ועלהו לא יבול - אפילו שיחות חולין שלו יש בו צורך, אף שנראה שהם דברים בטלים, ובאמת הצדיק מעלה אותו על ידי דיבורים שלו שמדבר עמו". וכאן טמון סודם של "שיחות החולין" שנשמעו מפיו.
 
לא כולם הבינו את דברי הבעש"ט, אולם כל אחד ואחד בטוח היה שהוא מדבר אליו, וכך מספר ר' יעקב מרגליות בספרו "גדולים מעשה צדיקים":
"הבעש"ט השכיל לדבר אם אנשים רבים בעת ובעונה אחת, ובשעה שפתח לומר דברי תורה היתה הרגשה לכל אחד מהעומדים סביבו כאילו אליו במיוחד התכוין. פעם אחת נתוודע דבר נורא, שהיה מתדמה לכל אחד מהעומדים לפניו וכל הזמן, שרק עמו מדבר ומהתנהגותו וממדותיו, ונותן לו עצות והדרכות לדרכי השי"ת".
 
"וכיצד נודע הדבר" - מוסיף ר' יעקב לספר - כי "כאשר יצאו, אמר אחד לחברו מהדברים שדיבר הבעש"ט עמו, ואמר לו חברו: "שקר אתה דובר, הלא יחד נכנסנו ויחדו יצאנו, וכל זמן עמדנו לא דבר רק עמי ולא עם שום אדם".
 
אולם חברו עמד על דעתו "לא כי, רק עמי דבר ולא עם זולת", וכך נתברר כי לכל האנשים שעמדו שם היתה ההרגשה כי הבעש"ט דיבר עם כל אחד ואחד בנפרד, וכל אחד מצא נוחם לנפשו בדברי התורה מפי רבם.
 
התנועה יוצאת למרחב
אחת התופעות המופלאות שנלוו לעלייתה של תנועת החסידות, היא מדת התפשטותה. תקופה קצרה לאחר התגלותו של הבעש"ט הצליחה לרכז סביבה תושבי חבלים שלמים ברוסיה ופולין, שהצטרפו בכל לבם ובכל נפשם לדרך החסידות. הבעש"ט שהתגורר בפודוליה היה מסובב בערים ובעיירות בתפוצות ישראל באירופה המזרחית, כדי להפיץ את תורתו, ואימרה חסידית אומר כי "כל מקום שהבעש"ט הגיע, שם הוא גבול ארץ החסידות".
 
עם ההתפשטות האדירה לא היה יכול הבעש"ט לבדו לשאת על שכמו את מלוא הנטל של הנהגת התנועה, ומאת ה' היתה זאת שחבר תלמידים מובחרים, אנשי מעשה ובני עליה, נמשכו אל האור הגנוז שנתגלה לרבים, ובכל המקומות שהבעש"ט השריש שם את זרע החסידות, המשיכו תלמידיו אחריו להפיץ את תורת רבם, להדריך את ההמונים ולקרב אותם לאביהם שבשמים.
 
לעומת ההתנגדות לתורת הבעש"ט, שנראתה כבר פה ושם, הבליטו המקורבים אליו את הצטרפותם אל דגלה של תנועת החסידות, ובכל מקום ששם נמצאו עשרה נאמנים יסדו מנין משלהם, וכך נוסדו ה"מנינים" הרבים בכל קהילות ישראל, אשר שמע החסידות הגיע לשם, ובהם נהגו לפי דרך החסידות והתפללו בנוסח האר"י. במקומות שבהם הגיעו החסידים ל"רוב" אף שינו את הנוסח בבתי הכנסת הקיימים, ודבר זה היה אף הוא בין הגורמים להתפרצות ההתנגדות לתנועת החסידות.
 
הבעש"ט היה
"אומר שאמנם מדת הצנע לכת היא מעלה עליונה, והאדם צריך לעשות מעשיו בהסתר, שלבני אדם יהיה נראה שהוא אינו מתנהג בחסידות. אולם קודם שיבוא אל המדרגה העליונה, צריך לעשות מעשיו בגלוי, שאם לא יעשה בגלוי רק שירצה בפנימיות להיות חסיד, אפשר שיהיה נמשך אחר העולם, ורק לאחר שהאדם יהיה מושרש בחסידות, יוכל לחזור למידת הצנע לכת ולהסתיר את מעשיו הטובים מבני אדם".
 
ובארגון המנינים המיוחדים הפגינו את הצטרפותם לתנועת החסידות.
 
מתוך סיפור אחד על רבי נחמן מקוסוב, חברו ובן גילו של הבעש"ט, שנמנה על בני החבורה הראשונים שנתקרבו לחסידות, אנו למדים על תופעות ראשונות של התנגדות לשינוי הנוסח כפי שהונהג ע"י הבעש"ט:
"כשהתפלל בביהמ"ד בק"ק זאלראווע וירע להם איך העיז האיש האורח לעבור לפני התיבה בלי רשות, אולם כששמעו הדיבורים היוצאים מפיו, היו מתוקים מדבש ונופת צופים, היו נהנים ושותקים, ואף על פי כן חרה להם, וכאשר לאחר קדיש דרבנן, התחיל הודו קודם ברוך שאמר, נתמלאו כולם כעס וחימה, היה בדעתם למושכו מן התבה, אך מחמת שהיו מתאוים מאד לשמוע דבוריו ותפילותיו, לא יכלו לעשות שום דבר".
 
לאחר שגמר תפילתו התפרצה ההתנגדות. "פצו עליו כל אנשי ביהמ"ד, ואמרו אליו איך מלאו לבו לעמוד לפני התיבה בלי רשות, ולשנות הנוסחה אשר לא התפללו אבותינו ואבות אבותינו אשר היו גדולי הדור". רבי נחמן לא התרגש והשיב להם בניחותא - - - וכמובן ש"הם התמלאו יותר חמה עליו", וההתנגדות הושתקה רק כאשר הזקן אחר ששימש שם כנראה ברבנות, אמר להם "הניחו את האיש שהוא תמיד עם השם".
 
והביסוס להחלטתם של הבעש"ט ותלמידיו בשעתם לשנות את הנוסח, ניתן בתשובתו של רבי חיים מצאנז בעל "דברי חיים", בה הוא דוחה מבחינה הלכותית את טענות המערערים, ומצדיק את החלטתם לשנות את הנוסח. רבי חיים מטעים את גדלו של הבעש"ט.
"עיר וקדיש מן שמיא נחית - - - שמן השמים נישלח לתקן דורו והבין ששרש נשמתו אינו מנוסח אשכנז, ולכן אחז בנוסח האר"י ז"ל, ולכן תיקן שיתפללו הנוהים אחריו - - - וכן הנהיגו אחריו ראשי הדורות הקדושים, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, גאונים גדולי בנגלה ובנסתר, ולכן כל המאמין בבעש"ט ובתלמידיו ראוי לאחוז בנוסח האר"י ז"ל ומניה לא יזיע" והוא חותם על תשובתו זו, "דברי שפל המצב נכנע לתלמידי הבעש"ט להבין דבריהם הקדושים".
 
עבדו את ה' בשמחה
ומעלה מיוחדת היתה לבתי התפילה המיוחדים של ההולכים בדרכי החסידות, שבהם ניתן להם להקפיד על החזנים העוברים לפני התיבה שיהיו ראויים לתפקידם לשמש כשליחי הציבור. כאן יכלו לארגן את סדרי התפילה ובית הכנסת כרצונם, וכאן יכלו לקיים באין מפריע, את ההתוועדויות החסידיות, שהיה להן חלק רב בליכודה של תנועת החסידות, מול ההתנגדות שיצאה כנגדה והצרה את דרכי התפשטותה.
 
בהתוועדויות אלו שהיו נערכות בשבתות, במועדים וביומא דפגרא, בהשתתפות הציבור כולו ללא הבדל מעמד חברתי וכלכלי, היה הזקן שבחבורה משמיע דברי תורה משל הבעש"ט או משל עצמו. לאחר דברי התורה שנועדו לרומם את הנפש ולהעלותה, התפרצה מאליה שמחת הנפש שבאה לידי ביטוי בשירה ובזמרה. ובשעה זו היו מתעלים למעלה מן המקום ומן הזמן, ולפעמים היו מגיעים לשכחת עולם ומלואו בבחינת "התפשטות הגשמיות".
 
השמחה והריקודים תופסים מקום נכבד בהווי חייהם של החסידים, ויודעי חסידות מרבים לספר בערכו של הריקוד כאמצעי להעלאת הגוף והנשמה מעל לחומריות העולם הזה ועל סגולתו להמתקת הדינין. אם ערכו של הריקוד ביחידות הוא בהעלאת גוף האדם, ולא טפחים אחדים מעל פני הקרקע, הרי הריקוד בצוותא יש בו משום אמצעי מוחשי לליכוד גופני ורוחני, הן בין התלמידים לבין עצמם והן בין התלמידים לרבם.
 
כאשר יצאו תלמידי הבעש"ט בריקודי שמחה, והיה זה בשמחת תורה אחר התפילה, כשבני החבורה התוודעו בביתו של הבעש"ט, שתו לחיים ויצאו בריקודים לכבוד התורה, ראתה אדל, בתו של הבעש"ט מעגל של אש סביב התלמידים, "שליהטה אש סביבותיהם" והבעש"ט בעצמו הוכיח בהזדמנויות שונות את ערכה של השמחה שבכוחה אפשר להמתיק את הדינין ולפעול ישועות ונחמות.
 
פעם אחת במוצאי יום כפורים לא נראתה הלבנה לקדשה. דעתו של הבעש"ט היתה מרה עליו, שאין בידו לקיים את מצוות קידוש לבנה במוצאי היום הקדוש. הוא הרבה בתפילה ולא עלתה בידו. וכך סיפר רבי דוד משה מטשורטקוב, כפי ששמע את הדברים מפי אביו רבי ישראל מרוזין: "הבעש"ט ראה אז ברוח קדשו, שבאם יחסר מצוה הזו תיכף אחר יום הכיפורים, ח"ו לא טוב יהיה על ישראל, ונתעגם מאוד מזה, ורצה לעבוד במוחין דגדלות שיהי' לבנה, ושאל כמה פעמים אם נראתה לבנה, אך למרות זה התקדרו שמים בעבים", ולא היה כל סיכוי נראה לעין שיוכלו לקדש את הלבנה באותו לילה.
 
תלמידיו לא ידעו על צערו של רבם ולא הבינו עד היכן הדברים מגיעים, וכמו בכל מוצאי יום כפורים, מיד כשסיימו את תפילת ערבית בבית מדרשו של הבעש"ט, פתחו בשירה ויצאו בריקוד של שמחה, מתוך בטחון מלא שתפילתם נתקבלה, והם נכתבו ונחתמו לשנה טובה ולחיים טובים וארוכים,
"וכאשר נהגו תמיד לעשות יום טוב במועד יום הכפורים בצאתם בשלום מן הקודש, בעבודתם ועבודת רבם הבעל שם טוב ביום הכיפורים, אשר ממש היה דוגמת עבודת הכהן הגדול, ולכן גם הפעם היו שמחין מאד בריקודיהם ובהתלהבות קודש, ומתחילה רקדו בבית החיצון, ואחר כך מגודל התלהבות קדושתם בשמחה, דחקו עצמם ונכנסו לחדרו של הבעש"ט ורקדו גם שמחו לפניו, ויהי כאשר גברה עליהם ההתלהבות בריקודין של שמחה, הרהיבו עוז בנפשם לבקש שגם הבעש"ט בעצמו ירקד עמהם, ויקחו גם את רבם בתווך וירקד עמהם".
 
ויהי בתוך הריקוד הקדוש הזה, קראו אנשים פתאום בקול שהלבנה בטיהרה, ורצו כולם לחוץ לקדש את הלבנה בלילה הזה, ואמר אז הבעש"ט, "שמה שהוא רצה לפעול בעבודה ומוחין, ולא היה יכול לפעול פעלו החסידים רק על ידי שמחתם לבד".
 
בליכוד חברים
בתורתו של הבעש"ט שמור מקום נכבד לליכוד החברים והוא דרש מבני החבורה לקיים יחסי ידידות ואחוה ביניהם ולא לקנטר זה את זה. וסמל על הליכוד הפנימי של התלמידים בינם לבין עצמם ובין כולם יחד לבין רבם, מצוי במשלו של הבעש"ט על הצפור שאי אפשר להגיע אליה אלא במאמצים משותפים של הרב ותלמידיו.
 
היה זה בשעה שהבעש"ט האריך בתפלת העמידה, ותלמידיו שהיו צריכים להתפנות לעסקיהם, עזבו אותו ורק לאחר שסידרו את עניניהם הפרטיים חזרו אליו, וכאן המשיל הבעש"ט את משלו על "אנשים הרבה שעמדו ליד אילן גבוה יחד, והנה אחד מן האנשים היו לו עינים לראות, וראה שבגובה האילן עומד ציפור אחד, נאה ומהודר בכל מיני גוונים בתכלית היופי מאד". הוא ראה את הצפור אולם חבריו לא ראו אותה ו"מחמת תשוקתו הגדולה והעצומה נתן עצה לנפשו באופן זה, כי לקח האנשים אשר היו עומדים שם, והעמיד אותם אחד על גבי חבירו, והוא עלה על גביהם עד אשר הגיע לציפור ונטל אותה".
 
ואת המשל הזה המשיל הבעש"ט על פעולת עם בני החבורה
"כאשר אני עומד בתפלת שמונה עשרה נגלו לפני כל העולמות, והיכל משיח הנקרא בזוהר "קן ציפור" הידוע ליודעי ח"ן, וכל תשוקתי וחפצי הוא רק לעלות לשם לקן ציפור, אולם הוא בגובה גבוה מאד ואין ביכולתי להגיע לשם. אמנם כאשר אתם עומדים אצלי בעת תפלתי, אז אציג אתכם אחד על גבי חבירו וחבירו על חבירו, ואני אעמיד אותי בגובה על גביכם, עד שאגיע לשם, ואני עושה מה שאני צריך לעשות, נמצא הכל נעשה על ידכם, מזה שאתם עומדים אצלי בבית מדרשי בעת תפילתי, והגם שאין אתם יודעים כלום מדבר הזה, אולם היום שאתם הלכתם מאצלי לבתיכם. נמצא שגם אני שעמדתי עליכם נפלתי משם, לזאת לא היה לי מה לעשות עוד".
 
הבעש"ט הוסיף כי
"ישראל צריכין להתקשר זה עם זה ועל ידי דביקות והתקשרות זה בזה, יכולין להביא השגות השפע" - - - וכלפי תלמידיו פנה, "כשהלך כל אחד מכם להצטרכותו, ובזה נראה שאין לכם אהבה ביניכם. ומכל שכן שאין לכם אהבה למי שלמעלה מכם, על כן עיקר התיקון הוא אהבת איש לחברו - - - ובזכות זו ממשיכים חסד עליון, ועל ידי זה עולם חסד יבנה בכלליות ובפרטיות".
 
ולהתלכדותם הנפשית של תלמידי הבעש"ט הראשונים מסביב לרבם, יש חלק נרחב בהתפשטותה של תנועת החסידות. מיד לאחר שנתקרבו אליו נשלחו להפיץ את תורתו על פני תבל, והם קיבלו עליהם שליחות זו שראו בה ייעוד לקרב את גאולת ישראל, וכהבטחתו של המשיח לבעש"ט, הכלולה באגרת "עלית הנשמה" כי לאחר "שיפוצו מעינותיך חוצה - - - ויהיה עת רצון וישועה".