לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ישיבות ליטא ופולין - מוולוזין ועד השואה

מחבר: בצלאל לנדוי

מחניים, 1963

תקציר: המאמר סוקר את התפתחות הישיבות בליטא ובפולין מלפני מאה וחמישים שנה ועד השואה, תוך סקירת הרבנים המרכזיים שבנו את עולם הישיבות ויסדו שיטות לימוד שונות. כמו כן המחבר סוקר את השפעת ההשכלה ותהפוכות המלחמות על הישיבות הללו.

מילות מפתח: תנועת ההשכלה, ישיבות פולין / ישיבות ליטא, שיטבלאך, תנועת המוסר, חסידות, פלפול.

ישיבות ליטא ופולין - מוולוזין ועד השואה

 "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם שנאמר לך ואספת את זקני ישראל, היו במדבר - ישיבה עמהם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו'" - שנו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) ומאז ועד עתה לא פסקה ישיבה מישראל, כהבטחתו של הקב"ה לישראל "כי לא תשכח מפי זרעו".

 

במאמרנו זה נשתדל לסקור את דרכי למוד התורה בישראל בתקופה החדשה ביותר, וניווכח כי בני ישראל קדושים נשאו תמיד את עיניהם ללימודה של תורה, ולמרות הרווחה הכלכלית הצפויה בשוק החיים לא נתפסו להלך רוח חמרני, ובמידה שהדבר ניתן בידיהם השתדלו לחנך את ילדיהם לחיי תורה.

לא כולם עשויים להיות רבנים ובני ישיבות "אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה" (ויקרא רבה, פרשה ב), אולם גם אלה שלא השתמשו בכתרה של תורה, חונכו על ברכי התורה והוחדרו מרוחה של תורה, ונוסף על קביעת עתים לתורה כחובה וכמצווה, היו כל מעשיהם מכוונים בדרך התורה, אשר למדו אותה בימי נעוריהם, ומאז לא פרשו הימנה.

המסגרת אשר הצבנו לנו במאמרנו זה, כ- 150-140 שנה לא ארוכה היא ביחס בדברי ימי ישראל, אולם תקופה סוערת היתה בחיי העם, כאשר רוח ההשכלה והספקנות שהשתלטו על עמי אירופה, חדרו לתחום ישראל, והיו עלולים לשטוף כל חלקה טובה, לולי הותיר לנו שריד כמעט, המה מבצרי התורה שעמדו כחומה בצורה נגד הזרמים החילוניים, ובזכותם נשמר מעמדו של העם היהודי כעם סגולה.

דרך ארוכה שנמשכה מאות בשנים עבר הישוב היהודי באירופה המזרחית, מאז הגיעו ראשוני היהודים וקבעו את מושבם באזור זה, ועד התקופה האחרונה כאשר באזור זה נתרכז רוב בנינו ורב מנינו של העם היהודי בעולם, והוא הדין לגבי המרכז התורני, וכאן הדברים מפתיעים ביותר. רבי אליעזר מביהם, שלמד בצרפת, בישיבתו של רבינו תם, מספר על מצבם הרוחני הדל של היהודים באירופה המזרחית:

"ברוב מקומות שבפולין ורוסיה ואונגרין, שאין שם לומדי תורה מתוך דחקם, ושוכרין להם אדם מבין מאשר ימצאו, והוא להם שליח צבור ומורה צדק ומלמד בניהם",

אולם עם התפתחות הישוב היהודי במדינות אלו, בגלל זרם ההגירה היהודית מאירופה המרכזית והמערבית מזרחה, התפתחו גם מוסדות התורה, ורבי נתן נטע הנובר שהעלה בספרו "יוון מצולה" את מוראותיהן של גזרות ת"ח, מספר כבר על התפשטות התורה: "המפורסמות אינן צריכין ראיה, שלא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל, כמו במדינת פולין", והוא מוסיף לספר על מעמדם המכובד של הישיבות וראשיהן בחיי הצבור: "בכל קהילה וקהילה, היו תופסין ישיבות והיו מרבין שכר לראש ישיבה שלהם, כדי שיוכל לתפוס ישיבה בלא דאגה, ולהיות תורתו אומנותו".

גזרות ת"ח  והמבוכות הרוחניות שבאו בעקבותיהן, החל מהופעתו של משיח השקר שבתי צבי והספיחים שהופיעו בעקבותיו ועד התנועה הפרנקיסטית, פגעו לא במעט במוסדות התורה אולם לאחר תקופת המבוכה שנמשכה כמאה שנה, חלה התאוששות רוחנית, שלא פסקה מאז ועד עתה.

אם בערבות פודוליה נצנץ אורה של תנועת החסידות וראשוניה, הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, הזריחו את אורה בלבות היהודים התמימים ברחבי אירופה המזרחית, ואף הטביעו את חותמם על חיי הציבור והיחיד בפולין וגליציה, הרי בליטא התפשטה אהבת התורה בכל בית ובית מישראל ע"י הגר"א ותלמידיו, ומביניהם יצאו מייסדי הישיבות הראשונות, שהטביעו את חותמם על הישיבות בישראל.

אין להתעלם מחילוקי הדעות, שפרצו בשעתם בין שני הזרמים הרוחניים על דרכי העבודה, אולם משנראו באירופה המזרחית ניצני ההשכלה הכפרנית נעלמו חילוקי הדעות הרעיוניים שביניהם וראשי היהדות הנאמנה, אבות החסידות, גדולי התורה שבין המתנגדים וראשי הישיבות התייצבו במערכה יד ביד נגד הזרמים החילוניים, וזכותם היא שעמדה להבטחת הצביון המסורתי של קהילות רוסיה, פולין וליטא עד השואה.

 

ייסודה של ישיבת וולוזין

זכות הבכורה לישיבות ליטא שמורה לישיבת וולוז'ין, שנוסדה לפני כמאה וחמישים שנה בקירוב, ע"י רבי חיים מוואלוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנא. עשרות בשנים שימשה ישיבת וולוז'ין מרכז תורני לרבבות תלמידים, שקיבלו כאן את חינוכם התורני, וכאן עוצבה דמותם המוסרית, אולם השפעתה של וולוז'ין היתה מקיפה הרבה יותר, שכן שימשה כסמל לישיבות שנוסדו אחריה ביתר ערי ליטא.

על המצב הרוחני של יהודי ליטא בימים ההם, אנו למדים מתוך מכתבו של אחד מבני הדורות ההם ("הפלס" תרס"ב):

"שמקודם שהוסד בית ד' ע"י מלאך ד' רבנו הקדוש, היה העולם שומם, תוהו ובהו ממש, כי לא נודע בעולם אפילו שם ישיבה, ומהו הענין של ישיבה, ומה עושים בה, וגם לא נודע שם ת"ת דרבים, כי  היה העולם שמם מתורה, וגם ספרי שם לא היו נמצאים בעולם כלל, כי אם אצל יחידי סגולה, גבירים מפורסמים ואפילו בבהמ"ד מעיירות גדולות, לא נמצא ש"ס שלם, כי לא היה נצרך בעולם מחמת שלא היו עוסקים בם".

רבי חיים נטל את היוזמה בידו לייסד את ישיבתו בוולוז'ין, אם כי בשעתו היה זה חידוש גדול לבני המקום ורושם הקורות ממשיך לספר:

"ובשנה הראשונה שהוסד בית ה' בוולוז'ין, ראיתי שהרבה סוחרים הקיפו את דרכם להיות בוולוז'ין, לראות מהו הענין ישיבה ומה עושים שמה, וכראותם שכמה מנינים מופלגי תורה יושבים ולומדים כל היום וכל הלילה בשקידה נפלאה, נשתוממו ונתפלאו מאד על זה שלא ראו ולא שערו כזה".

אולם לא ארכו הימים ובכמה מערי ליטא נוספו ישיבות כדוגמת ישיבת וולוז'ין. אחד מגדולי תלמידיו של רבי חיים נסע למינסק וייסד ישיבה בשם "קלויז", וכפי המסופר הוחזק ה"קלויז" ע"י נדיבה אחת מרת בלומה, שאף בניה למדו שם

"והם העירו אותה ויסדו קלויז נאה, והחזיקה כל הלומדים על שולחנה, עם כל הוצאות הקלויז, הכל מכיסה, וזה ה"קלויז" היה הראשון לציון בעולם, כי לא היתה ישיבה אחרת בעולם",

וכך נוסדה ישיבה בוילנא, ובשנים הקרובות נוסדה ישיבת מיר, שברבות הימים הפכה לישיבה הגדולה ביותר, אולם בן הדור מציין את יסוד הישיבות לזכותו של רבי חיים "ואלמלא לא קבע רבנו הקדוש את הישיבה שלו, היתה משתכחת ח"ו תורה מישראל, ועל כן מרגלא בפומיה תמיד של מורנו ורבנו הקדוש, כמה גדולים מעשי חייא".

משהתארגנו הישיבות הראשונות נתברר כי היה זה צורך השעה. בני הנעורים החלו לנהור אליהן, ובהן באה לידי ביטוי בולט אהבת התורה בקרב העם הנבחר. בני הנעורים שהסכימו ליטול על עצמם עול תורה, ולחיות כל שנות חייהם חיי צער, גילו נכונות לגלות מבית הוריהם, כדי לשקוד על דלתות התורה בישיבות שמחוץ למקום מגוריהם.

עד הדורות האחרונים ציפו בני הישיבות לשולחן אחרים, והיו אוכלים "ימים" מידי יום בשבוע אצל בעל בית אחר (בני הישיבות מצאו רמז "כי האיש החפץ חיים אוהב ימים"). היו ביניהם שלא יכלו לשלם בעד האכסניה, ועל כן היו משכירים את עצמם כשומרי החנויות מפני הגנבים, ורק בשעות הערב, לאחר סגירת החנויות נתנה להם אפשרות ללון שם עד אור הבוקר, וגם בתנאים אלה היו תלמידי הישיבות שוקדים על התורה עד שעלו ונתעלו במעלותיה.

הישיבה בוולוז'ין - אם הישיבות הליטאיות 

לישיבת וולוז'ין היה חלק ניכר בשינוי הנוף בליטא, היא חוללה מפנה יסודי בתודעתם של המוני בית ישראל, להחדרת אהבת התורה לביתו של כל יהודי, שהאבות ולאו דווקא בני תורה היו נכונים למסור את נפשם, כדי שבניהם יוכלו להקדיש את ימיהם לתורה, ולא יפנו לחיי המסחר, לפני שיהיו טעונים רכוש תורני בישיבה. האמהות, היו שרות לבניהן שירי ערש, היו מאחלים לעצמן ולבניהן שיהיו גדולים בתורה, ואחד הפיתויים הרציניים ביותר לבני הנעורים, שישקדו על לימודיהם, היה הסיכוי להתקבל לישיבת וולוז'ין שבה נתקבלו רק תלמידים מצויינים שהתבלטו על בני גילם. מימיו הראשונים חונך איפוא הילד היהודי על אהבת התורה, וכך הושרש בו הרצון לשקוד על התורה ולעלות במעלותיה.

 

הישיבות במערכה נגד ההשכלה

עם חדירת ההשכלה לתחום ישראל נתפסו אליה כמה מחלושי האופי, ומהם נטלו על עצמם את התפקיד לסייע להחדיר את ההשכלה לבית ישראל. היה זה בתקופת מלכותו של אלכסנדר הראשון, כאשר מצבם הכלכלי של שני מליוני היהודים שהיו נתונים לשלטונו, היה בשפל המדרגה. נשלל מהם חופש הפעולה והתנועה, והם ניתנו לעוני, לחרפות ולנגישות. כלואים היו בתוך תחום מושב ונאסרה עליהם הכניסה אל רוסיה הפנימית, ואילו בתוך התחום הצר נאסרו עליהם המגורים בכפרים ובערי הספר. הממשלה, שיצרה להם גיטו בתוך גיטו, הטילה עליהם מסים כבדים מנשוא, חקקה עליהם חוקים אכזריים, ומעת לעת גזרה עליהם גירושים, ואלפי משפחות נעקרו ממקום חיותן, והוגלו לערים מאוכלסות, לבין עניי אחיהם, מתוך כוונה תחילה להגדיל את ההתחרות ואת הדלות בין היהודים העניים והמדולדלים.

השלטונות הרוסיים שיצאו מתוך ההכרה, כי היהודים הם "יסוד מזיק לעם הרוסי, מושחתים במידותיהם, המנצלים בכל כוחם את המוני העם", לא הרפו ממדיניות האפליה הכלכלית, אולם יחד עם זאת נקטו ב"מדיניות חינוכית", כביכול, שנועדה לבולל את היהודים בקרב שכניהם. בפקודה, שנתפרסמה ע"י ממשלת רוסיה בשנת תקס"ד (1804) כלול סעיף מיוחד המאפשר לילדי היהודים להתקבל לבתי הספר הכללים והמשכילים הראשונים קפצו על המציאה והחלו לשתף פעולה עם השלטונות. במשך עשרות השנים הקרובות נוסדו ע"י המשכילים חברות להפצת ההשכלה, שזכו לעידודם של השלטונות הצאריסטיים, ומתוך תעודות שנתפרסמו לאחרונה אנו למדים כי הם לא בחלו באמצעים כדי לנגוש את אחיהם הנאמנים, שחינכו את בניהם במוסדות התורה והישיבות.

בארכיון הממשלה הרוסית נתגלה תזכיר שנכתב ע"י אחד המשכילים, ובו הוא טוען כי הישיבות הן בתי מחסה לבערים ולבטלנים ולמפיצי קנאות רבנית. השלטונות הצאריסטיים שלא הפסידו כל הזדמנות כדי לדכא את היהודים שהיו נתונים לשלטונם, נענו להצעת המשכילים, והחלו להצר את צעדיהן של הישיבות. בין היתר רצו לחייב אותם להכניס לימודי חול במסגרת סדר הלימודים המחייב, אולם ראשי הישיבות עמדו בתוקף בהתנגדותם להכניס זמורת זר להיכל ה'.

וכאן שוב נציין את ישיבת וולוז'ין, שראשיה התנגדו בתוקף להכללת לימודי חול בסדרי הישיבה, ואין איפוא כל פלא, כי המשכילים שלא ראו בעין יפה את קיומה של ישיבת וולוז'ין, הלשינו עליה בפני השלטונות. הללו לא ראו מעולם את קיומה של הישיבה בעין יפה, ומשניתנה להם הזדמנות נתנו יד למאמציהם של המשכילים לפגוע בסדרים, ובסופו של דבר אף הצליחו לערער אותה ולהביא לידי סגירתה.

הסיבה המכרעת שקירבה את סגירת ישיבת וולוז'ין, היתה הוראת השלטונות להכנסת לימודי חול בסדר הלימודים, שנתקלה בהתנגדותם הנמרצת של ראשי הישיבה. הנציב, שעמד בראש הישיבה אף הביע נכונות להשלים עם סגירת הישיבה, ובלבד שלא יצטרך להכניס לימודי חול לסדרי הלמודים, והוא נתמך בהשקפתו זו גם ע"י ר' חיים סאלאויציק מבריסק, מראשי הישיבה הבולטים בימים ההם. ההתנגדות לזמורת זר בהיכל ה' הונחלה על-ידי ראשי ישיבת וולוז'ין גם לדורות הבאים ומאז ועד עתה עומדים ראשי ישיבות ליטא בהתנגדותם להכנסת לימודי חול בישיבות.

 

תנועת המוסר חודרת לישיבות ליטא

אחד החידושים בסדרי הלימודים שהונהגו בישיבות ובמוסדות התורה בדורות האחרונים, הוא קביעת שיעורים קבועים בספרי מוסר לבני הישיבות, ויסודו ביוזמתה של "תנועת המוסר" שנועדה להחדרת תודעת המוסר בציבור.

בניגוד להשכלה החילונית, השואפת ליצור תנאים המאפשרים חיי תענוג גשמיים וחומריים, באה תנועת המוסר כתנועת השכלה רוחנית, הבאה להטיל את הדגש על ההנאה הרוחנית העילאית, ולא לראות את הבלי העולם הזה כמטרה סופית של האדם. ההשתלמות המוסרית היא המחנכת את האדם כי החיים המוסריים לא יראו על ידו כמשא שהוא שואף להתפרק הימנו, אלא כתענוג רוחני שאין למעלה הימנו. רבי ישראל סלנטר, מחולל תנועת המוסר שהפיץ את השקפותיו בקהילות ישראל, היה טוען כי הדרך להחדרת המוסר היא ע"י קביעת לימוד המוסר כאחד ממקצועות הלימוד והעיון במוסדות התורה, כלומר שיחד עם המטען התורני בישיבה יקבל התלמיד גם הדרכה מוסרית.

סלבודקה היתה אחד ממבצרי תנועת המוסר מראשיתה, ועוד בשנת תרי"ט הקים שם ר' ישראל בית מיוחד למוסר, ששם יוכל האדם להתבודד עם עצמו ולבדוק את מעשיו באיזו מידה הם מתאימים עם דרך המוסר, ותלמידיו שקדו להפיץ את השקפות המוסר ברבים.

ר' יצחק בלאזער השפיע על בני "כולל האברכים" בקובנה, לשקוד על לימוד המוסר. בשנת תרמ"ב יסד רבי נטע צבי פינקל המכונה בשם ה"סבא", את ישיבת סלובודקה, "כנסת ישראל", על שם רבי ישראל סלנטר, והיא שימשה בנין אב ליתר הישיבות המוסריות.

ה"סבא", כיתר תלמידי רבי ישראל סלנטר, לא הסתפק בהחדרת רוח המוסר בתלמידי ישיבות סלבודקה, אלא השתדל להפיץ את השפעתם למרחקים, להקים ישיבות נוספות להחדרת רוח תורה ומוסר בקרב בני הדור הצעיר, כך למשל נענה ה"סבא" לפנייתו של הרידב"ז ושיגר ארבעה עשר מטובי תלמידיו בישיבת סלובודקה, שנקראו בשם "הי"ד החזקה" לסלוצק, לייסד שם את ישיבת סלוצק שבראשה עמד רבי איסר זלמן מלצר.

בין שתי מלחמות העולם עברו חלק מבני הישיבה בראשות רבי משה מרדכי עפשטיין לאר"י והקימו את הישיבה בחברון, אולם גם ישיבת סלבודקה הוסיפה להתקיים בראשותו של רבי יצחק אייזיק שר.

לא רק ה"סבא" אלא גם יתר תלמידיו של ר' ישראל עסקו ביסוד ישיבות. כך למשל נוסדה ישיבת לומזה, ע"י תלמידו רבי אלעזר שולביץ, וישיבה זו שימשה מרכז לישיבות קטנות בעיירות רבות אשר בסביבתה, אולם סלבודקה שימשה במשך שנים רבות כמרכז לישיבות המוסר, הודות להשפעתו של ה"סבא".

יש להוסיף כי החדרת לימוד המוסר נתקלה בשעתה, בהתנגדותם של כמה מראשי הישיבות, שטענו כי הישיבות צריכות להיות מוקדשות ללמוד הגמרא לבדה, וכל לימוד אחר כולל מוסר, עשוי להפריע לסדרי הישיבה. ר' אלי' ברוך ראש ישיבת מיר, למשל, היה טוען כי "דף גמרא הוא שעור המוסר הטוב ביותר". כמה מרבני ליטא אף יצאו בכרוזים פומביים נגד אלה "המתעים את העם במסווה של יראת ה'".

בנייני הישיבה בסלובודקה

בסלבודקה, פרבר העיר קובנה, ששימשה ערשה של תנועת המוסר, התבססה כאמור הישיבה המוסרית "כנסת ישראל" בהנהלת ה"סבא" אולם בקובנה עצמה, נוסדה ישיבת "כנסת בית יצחק", שמייסדיה לא השלימו עם הענקת מעמד מכריע ללימודי המוסר במסגרת לימודי הישיבה. שנים מועטות לאחר הווסדה התייצב בראשה רבי ברוך בר ליבוביץ, ולאחר שעבר לקמניץ נתפרסמה בשם "ישיבת קמניץ". רבי ברוך בער שימש באישיותו הנערצת כסמל המוסר, אולם יחד עם זאת שלל את שיטת תנועת המוסר, וכל השנים סימלה ישיבת קמניץ שיטה זו, אם כי גם תלמידי ישיבת קמניץ היו מעיינים בספרי מוסר, לא היתה זו חובה בסדר הלימודים.

ברבות הימים נשתרשה תנועת המוסר בציבור, ונתוספו בה גוונים נוספים, בהתאם לתנאי הזמן והמקום, ולימודי המוסר הונהגו גם בישיבות אשר במדינות אחרות, מחוץ לגבולות מדינת ליטא ("תנועת המוסר בישראל" להרב דב כץ).

למעמד מיוחד זכתה ישיבת ראדין, מיסודו של רבי ישראל מאיר הכהן בעל "חפץ חיים", שלא נמנתה בין הישיבות הגדולות, אך חשיבות מיוחדת נודעת לה בתוקף מעמדו של מייסדה. בישיבה זו למדו שיעורי מוסר בנוסח הישן, ולא בנוסח החדש של תנועת המוסר, וספריו של ה"חפץ חיים" משמשים כדוגמא למוסר נוסח ראדין.

מן הדין להזכיר את מאמציו של ה"חפץ חיים", להחדיר בישיבות את לימודי מסכתות סדר קדשים, בעוד שעד אז למדו בני הישיבות, בעיקר מסכתות בסדר נשים ונזיקין. אחד מנימוקיו היה בתוקף אמונתו ובטחונו הגדול בגאולה השלמה במהרה "מהרה יבנה המקדש", ועל כן יש לעסוק בדיני קדשים הלכה למעשה, והוא זכה שמסכתות סדר הקדשים נכללו בסדרי הישיבות. ב"ישיבת חכמי לובלין" אף הוכן מודל של בית המקדש, להמחשת הלימודים במקצוע זה.

 

שיטת ההגיון של רבי חיים מבריסק

עד הדורות האחרונים היתה נפוצה בישיבות פולין וליטא שיטת ה"חילוקים", מיסודו של רבי יעקב פולק, ראשון למפיצי התורה בפולין. ה"חילוק" או הפלפול נועד לסייע לצעירי התלמידים לפתח את שכלם ע"י בירור יסודי של הגמרא במקומה, ואם כי היו שיצאו כנגד שיטת ה"חילוקים", היתה שיטה זו שולטת בישיבות פולין וליטא עד הדורות האחרונים, עד שהופיעה "שיטת ההגיון" שמחוללה היה רבי חיים סולובייציק, שנמנה על ראשי ישיבת וולוז'ין עד סגירתה.

השפעתו של רבי חיים היתה מכרעת על הישיבות בדורות האחרונים. ומרבית ראשי הישיבות בליטא הלכו בעקבותיו או שהושפעו על ידו פחות או יותר, ומהם שהרחיקו ללכת בדרך הפירוד ההגיוני, עד שחזרו לדרך הפלפול, המנוגדת ביסודה לשיטת הלימוד של רבי חיים מבריסק.

מן הדין להוסיף כי היו בין גדולי ליטא, שלא נתפסו למהלך החדש והם הוסיפו ללמוד וללמד בדרך המיוחסת לרבי חיים מוולוז'ין, המבוססת על בקיאות ועיון בגמרא או לברר את ההלכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, והיא דרכו של מרן בעל "חזון איש", מגדולי הפוסקים האחרונים, שספריו החלו להופיע בציבור, והשפיעו על מהלך הלימוד בישיבות עוד לפני השואה.

 

"ישיבת מיר" - הישיבה הגדולה ביותר לאחר וולוז'ין

שנים אחדות לאחר סגירת ישיבת וולוז'ין נפתחה שוב ישיבה בוולוז'ין, בראשותו של רבי רפאל שפירא, שנמנה בין ראשי הישיבה לפני סגירתה, אולם זכות הבכורה שהיה לה הועברה לישיבת מיר, שהפכה להיות הישיבה הגדולה ביותר במזרח אירופה, ובתקופות מסוימות למדו בה כמה מאות תלמידים.

ישיבת מיר נוסדה בתקופת ייסוד וולוז'ין, אולם תקופת פריחה באה לה לאחר מינויו של רבי אלי' ברוך כראש הישיבה, שהיה מעורר את התלמידים לחדש בלימודיהם.

מוניטין יצאו לישיבת מיר גם מחוץ לאירופה המזרחית, וקבוצות תלמידים היו מגיעים מגרמניה ומאירופה המערבית ואף מארה"ב ללמוד בישיבת מיר. ר' אלי' ברוך לא נטה לתנועת המוסר, אולם לאחר שחתנו רבי אליעזר יהודה פינקל, בנו של ה"סבא" ותלמיד ישיבת סלבודקה, הצטרף להנהלת הישיבה, חדרו לימודי המוסר לסדרי הישיבה, ועם קבלת רבי ירוחם ליבוביץ כמשגיח רוחני, צורפה למעשה גם ישיבת מיר לישיבות המוסריות, אם כי במידה פחותה יותר.

ישיבת מיר לא נתפסה למהלך החדש מיסודו של רבי חיים מבריסק, וההדגשה היתה על הבקיאות. בשעתו אף נערך מבצע מיוחד של פרסים לעידוד הבקיאות, אולם ראש הישיבה היה שולח מטובי תלמידי הישיבה לבריסק לשמוע תורה מפיו של רבי זאב בנו של ר' חיים. אלה קבעו את מקום לימודם בבתי המדרש דבריסק, הוחזקו על חשבון ישיבת מיר, והם סייעו להחדרת שיטת בריסק לעולם הישיבות.

ישיבת גרודנה זכתה לפרסום בזכות ר' שמעון שקאפ, שבהיותו בן כ"ד שנה, החל להשמיע את שיעוריו בישיבת טעלז, ובדרכו המיוחדת כבש בסערה את העולם התורני.

ישיבת טעלז, שנוסדה ע"י רבי אליעזר גורדון נמנתה בין הישיבות הגדולות ביותר ביחוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ומארצות רבות היו נוהרים אליה לקבל שם הדרכה במעלות התורה. אף בטעלז הונהגו לימודי המוסר אך במידה פחותה מאשר בישיבות המוסריות.

ישיבת פוניבז' נוסדה בתקופה מאוחרת באופן יחסי, כחמש שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, בראשותו של רבי יצחק יעקב רבינוביץ, הידוע בשמו ר' איצל'ה פויניב'יזער, ובראשונה נועד לאברכים מופלגים, שקיבלו מלוא סיפוקם, כדי שיוכלו להקדיש את מלוא תשומת לבם לתורה.

ר' איצל'ה נפטר בשנת תרע"ט, ותוך חודש לפטירתו נתקבל רבי יוסף כהנמן, כממלא מקומו, והלה גילה יוזמה להרחבת הישיבה ולהגדלת מספר התלמידים. שיעוריו היו בין הגורמים לזרימת תלמידים לישיבת פוניבז', שנתמנתה בין הישיבות הגדולות בליטא, לפני מלחמת העולם השניה.

ישיבת בראנוביץ נודעה לתהילה בזכות ראשה רבי אלחנן בונם וסרמן, מתלמידיו הגדולים של ה"חפץ חיים", שהצטיין נוסף על גאונות בתורה גם בגדולתו המוסרית. מן הענין לציין כי רבים מבין חסידי פולין - שם לא היו סדרי הלימודים של הצעירים מאורגנים בישיבות - היו שולחים את בניהם ללמוד בישיבת בראנוביץ.

 

מסילתה המיוחדת של נובהרדוק

בין תלמידי רבי ישראל סלנטר, שהקדישו את שנות חייהם כדי למלא אחר הוראת רבם, להפיץ את למוד המוסר, נמנה רבי יוסף יוזיל מנובהרדוק, שקבע לעצמו שיטה מיוחדת בתורת המוסר, והוא שהקים אסכולה שלמה של תלמידים, שהלכו בעקבות רבם, ושקדו על ייסוד ישיבות נוספות, להפצת התורה יחד עם השקפות המוסר בכל עיר ועיירה בישראל.

נובהרדוק הפכה ל"שם דבר", כמושג של מסירות נפש, למען הפצת התורה. ר' יוזיל, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ראו את ייעודם להרבות תורה בישראל, על ידי יסוד ישיבות קטנות בכל קהילה וקהילה, ובמשך עשרות בשנים היתה פעולתם ניכרת ניכרת בישראל.

בשנים הראשונות לאחר השתלטות הבולשביקים אף הוסיפו לפעול בשטחי רוסיה הקומוניסטית. הם קבעו את מושבם בהומל בירת רוסיה הלבנה, ואם כי סבלו קשות מתגרת ידה של ה"יבסקציה", לא נרתעו והוסיפו לפעול במסירות נפש ממש, עד אשר לא נשארה להם כל אפשרות פעולה, והם עברו לפולין. את מרכזם החדש קבעו במעזריטש, ובעשרות ישיבות גדולות וקטנות, שנוסדו על ידם, נתחנכו התלמידים ברוח המוסר של נובהרדוק.

 

ישיבות תומכי תמימים דלובאויטש

עם יסודן של הישיבות בליטא, שברובן נוסדו ע"י גדולי הפרושים, החלו להתארגן גם ישיבות חסידיות. התבלטה ביניהן רשת הישיבות "תומכי תמימים" שנוסדה בלובאויטש, בשנת תרנ"ז, על ידי רבי שלום דובער, החמישי בשלשלת ההנהגה לבית חב"ד, ועוד בחייו מסר את הנהלת הישיבות לידי בנו רבי יוסף יצחק, שמילא את מקומו אחריו בשרשרת ההנהגה.

בישיבות חב"ד הונהגו לימודי החסידות בצורה שיטתית. בד בבד עם לימוד הנגלה, גמרא, מפרשים ופוסקים ראשונים ואחרונים עסקו התלמידים בתורת החסידות ונקבעו להם שיעורים יום-יומיים בספר ה"תניא" ויתר ספרי חב"ד, מתוך התקשרות לנשיא חב"ד.

מן הענין לציין את כריתת הברית בין הרש"ב ובין תלמידי הישיבה, שנערכה בשנת תר"ס, שלוש שנים לאחר ייסודה: "אני כורת ברית עמכם, עם תלמידי ישיבת "תומכי תמימים", הלומדים כיום בכל מערכות הישיבה, ועם כל התלמידים אשר ילמדו בה במשך הזמן הזה והזמנים הבאים, את אשר ישנו פה ואת איננו פה, אני כורת ברית השתתפות לעבודה במסירות נפש, לתורה, ביראת שמים ועבודה שבלב, ללא ויתורים ופשרות, יקוב הדין את ההר".

לישיבת "תומכי תמימים" שנוסדה בלובאויטש, הוקמו סניפים בערים רבות ובכללן בישובים רחוקים מתחום המושב היהודי, בהתאם לשיטת חב"ד המחייבת "יפוצו מעיינותיך חוצה", כלומר הפצת מעיינות התורה והחסידות לקרובים ולרחוקים. עם השתלטות הקומוניסטים ברוסיה, שמרבית חסידי חב"ד ומנהיגיהם הרוחניים, היו מרוכזים בשטחיה, הופרעה פעולתן המבורכת של ישיבות חב"ד. החלו הרדיפות נגד הדת היהודית, תלמודי התורה נסגרו, וכל הלומד תורה היה צפוי לסכנת המאסר או גירוש, אולם לפי הוראת נשיא חב"ד נמשכה הפעולה להפצת התורה. מוסדות התורה וישיבות "תומכי תמימים" ירדו למחתרת, ראשיהם ותלמידיהם הוסיפו ללמוד תורה וללמדה מתוך מסירות נפש. כל הנתפס בלימוד תורה היה נאשם כ"ריאקציונר", והיה צפוי לגירוש לארץ גזירה היא סיביר. אולם לא היה בכך כדי להניא את העוסקים בהפצת תורה לחדול מפעולתם.

אנשי ה"יבסקציה" לא יכלו להשלים עם קיומן של הישיבות והלשינו עליהם בפני השלטונות הקומוניסטים, ובשנת תרפ"ז אף נאסר רבי יוסף יצחק ע"י הבולשת הסובייטית "ג. פ. או.", והואשם בחתירה נגד המשטר הסויבייטי ע"י פעולות הוראה בלתי חוקיות, ורק בלחץ גורמי חוץ שוחרר ועבר לאוטבוצק אשר בפולין. כאן כונן מחדש את מרכז "תומכי תמימים" שעמד בראש רשת נרחבת של ישיבות, עד השואה.

 

בית המדרש בסלובודקה 


ה"שטיבלאך" בפולין וגליציה

אם בליטא התרכז לימוד התורה בעיקר בישיבות, הרי בפולין ובגליציה היתה שלטת השיטה הקודמת, כלומר שלא הוקמו ישיבות מאורגנות, והלימודים היו מרוכזים בבתי המדרש בשטיבלאך או ב"קלויזים". כל מי שנפשו חשקה בתורה, היה פונה לבית המדרש וקובע שם את מקומו, והבחורים המבוגרים יותר היו מסייעים ללומדים הצעירים להתקדם במעלות התורה.

אף שיטת הכלכלה של הבחורים הלומדים, היתה כאן כמו בליטא בדורות הקודמים, והיו ביניהם שהיו אוכלים "ימים", אם כי לא כולם היו סמוכים על שולחן אחרים. בני המקום היו סמוכים על שולחן הוריהם. הלומדים, שבידי הוריהם היו אמצעים, היו משלמים בעד האכסניה, ורק מחוסרי האמצעים שגלו למקום תורה היו אוכלים "ימים" אצל בעלי הבתים, שראו זכות לעצמם להחזיק בידי הלומדים.

בתי מדרשות אלה לא זכו לפרסום כמו הישיבות, אם כי בכל עיר ועיירה היו בתי המדרשות מלאים בחורים, שישבו מבוקר ועד ערב ועסקו בתורה. ואם רבה של העיירה לא היה מורה הוראה בלבד, אלא נמנה על גדולי התורה, והוכר כבעל כשרונות להדריך את בני הנעורים בלימודיהם, היו הבחורים פונים אליו ושומעים תורה מפיו. הוא היה מסייע בידם לעלות במעלות התורה, גם אם לא הוטלה עליו האיצטלא הרשמית של ראש ישיבה.

מן הענין להוסיף כי למרות התפשטותו של המוסד הישיבתי בליטא, לא נטו גדולי התורה בפולין וגליציה לייסד ישיבות דומות באזורי מגוריהם, ואף היתה לכך התנגדות עקרונית, המרומזת בתשובה אחת משל רבי חיים מצאנז, והדריך אותם בדרכי התורה והחסידות, מבלי שנקרא עליהם שם ישיבה, ומדבריו משתמעת התנגדותו ליסוד ישיבות: "וגם ישיבות אינו מצוי במדינתנו מכמה טעמים נכונים, כאשר שמעת ממורי חמי ז"ל מלייפניק - (הוא בעל ברוך טעם) הטעם לזה, אבל יושבים חבורות חבורות בביהמ"ד ועוסקים בתורה בגפ"ת".

המסורת שהוא קבע נמשכה לדורות, וכל השנים, עד הדור האחרון ועד בכלל, לא היתה בצאנז ישיבה אם כי הלומדים חולקו לשלוש משמרות, בראשות ממשיכי דרכו רבי שלמה מבובוב, רבי משה יוסף טייטלבום רבה של אוהעל ורבי משה מבארדיוב.

אף בקראקא העיר הראשית בגליציה לא היו ישיבות עד הדורות האחרונים, אולם אחד מרושמי הקורות של יהודי קראקא מספר, כי "בעשרות בתי מדרש היו בחורים עושים לילות כימים על לימוד התורה, וגדולי התורה, הרבנים והדיינים, הרביצו תורה באזני אברכים למדנים", והוא מונה שורה שלמה של רבנים ודיינים, שהשמיעו שיעורים לפני הלומדים, אם גם לא נקרא שם "ישיבה" על בתי המדרש.

בגליציה התבלט הדבר ביותר, שכן בקהילות רבות שימשו בקודש גדולי תורה, שנמנו בין גדולי הפוסקים שבדורם, ומקצוי תבל הופנו אליהם שאלות הלכה למעשה. הם לא יסדו ישיבות, לעמוד בראשן, ובחורים שנפשם חשקה בתורה נהרו אליהם כדי לשמוע תורה מפיהם. הללו קבעו את מקום לימודם בבתי המדרש, ומזמן לזמן היו נכנסים לבתיהם של רבני המקום, מרצים לפניהם את ספקותיהם וחידושיהם, והללו היו מעירים להם, מעודדים אותם או סותרים את דבריהם, כדי לכוון אותם לדרך הלימוד לאמיתה של תורה.

אין כאן מקום לפרט את רשימת גדולי גליציה שהרביצו תורה ברבים, אולם נזכיר את רבי שלום מרדכי מברעזאן, רבי מנחם מאניש באב"ד מטרנופול בעל "חבצלת השרון", רבי יוסף ענגיל בטארנא, רבי שמואל ענגיל בראדימשלא ורבי יעקב מפרוביזנא וכו' שהרביצו תורה ברבים, אם כי כאמור לא עמדו בראש ישיבות מאורגנות.

כדוגמא יכולה לשמש ישיבת טשעבין בראשות רבי דב בעריש וידענפעלד, המסמלת את דרכי לימוד התורה בגליציה. בטשעבין העיירה ישבו בחורים בביהמ"ד ושמעו תורה מפיו של הרב, ואם כי לא היה לו כל התמנות רשמית בעיירה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה בכך כדי לעכב בעד נהירת בחורים מופלגים, בעיקר מתושבי הסביבה, שנפשם איוותה לשאוב מבאר תורתו. רבים הם אשר גדלו שם בהדרכתו הרוחנית והיו לגדולי התורה, אם כי לא היתה אז עדיין קיימת ישיבה בטשעבין.

רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, הציעו לפניו ראשי קהילת טשעבין את כהונת הרבנות, ויחד עם עטרת הרבנות הוטלה עליו גם איצטלה של ראש הישיבה, וכך החלה להתפתח ישיבת טשעבין המפוארת, שהיתה לשם ולתהילה בין שתי מלחמות העולם. מכל עיירות פולין וגליציה, הקרובות והרחוקות, ואף ממדינות אחרות כגון צ'כיה, סלובקיה, הונגריה ורומניה, נהרו אליה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עם הגברת סכנת התנועות החילוניות שפגעו בנפש הדור הצעיר, הוקמו בגליציה עשרות ישיבות קטנות וגדולות, כגון רשת הישיבות "כתר תורה" שנוסדה ע"י  האדמו"ר מרדומסק והקיפה כ- 36 סניפים. כן התפתחה ישיבת "בני ציון" דחסידי באבוב. הישיבה הראשונה נוסדה עוד בוישניץ בשנת תר"מ ע"י רבי שלמה מבאבוב ובעשרות השנים הבאות נוסדו סניפים רבים במדינה אולם גם לאחר הקמת מספר ישיבות בגליציה לא חדלו הבחורים למלא את בתי המדרש וה"קלויזים" בקהילות גליציה.

 

ה"שטיבלאך" בפולין

אותה התנגדות עקרונית אם כי מסויגת יותר היתה גם בפולין, ואף כאן היו הלימודים מרוכזים ב"שטיבלאך". בורשא למשל היו עשרות רבות של שטיבלאך שבהם היו יושבים מאות בחורים ושוקדים על התורה. ואף על פי שלא היתה עליהם השגחת ראש ישיבה או משגיחים, הרגישו הבחורים בעצמם את החובה המוטלת עליהם. צד אחר של חשיבות שנודעה ל"שטיבלאך" בא לה מרוח החסידות ששררה באווירתה, ואשר ניתן לכנותה בצדק הנשמה היתירה של מרכזי תורה אלה. הלומדים שאבו יניקתם הרוחנית מהיכלי רבותיהם, מגור או מאלכסנדר, מסוכאטשב או מאוסטרובצה, מפאריסוב, או מאמשינוב, מראדזין או מסוקולוב. חובשי בית המדרש, צעירים וזקניהם, היו נוסעים מזמן לזמן, בקבוצות או ביחידות, אל רבותיהם, לשם הבראה רוחנית לשם התרעננות, התחדשות והתחזקות.

לפעמים התבלט בין הלומדים צעיר, בעל כושר הנהגה טבעי או שהתבלט בלימודיו ובכושר הסברתו, וללא כל הוראה מגבוה הוטלה עליו הנהגת החבורה. כל הלומדים קיבלו עליהם את מרותו והיו סרים למשמעתו, אם כי לא היו בידו אמצעי עונשין כל שהם כגון הוצאה מהישיבה וכו'.

כך היו מאות צעירים מתחנכים שנה שנה ב"שטיבלאך" של חסידים אלה ומסיימים שם את לימודיהם לאחר נשואיהם, או שנים אחדות לאחר מכן, כשהם בני תורה יראים ושלמים, חמושים בכלי זינה של תורה, בהתלהבות חסידית ובהכרה תורנית מעמיקה, מוכנים לנסיונות החיים על כל צורותיהם.

היו "שטיבלאך" שבצל קורתם היו מסתופפים כמאתיים ושלוש מאות בחורים לומדי תורה, והיתה זו למעשה "ישיבה גדולה", גם אם לא נקראה בשם ישיבה. "שטיבלאך" אלה לא היה להם לא ארגון ולא הנהלה רשמית, לא ראשי ישיבות ולא אדמיניסטרציה, לא תקציבים ולא הכנסות. הם לא הופיעו בשום פנקס של מוסד מרכזי לחינוך או לסיוע, לכן נפקד שמם ומקומם ומספריהם בסטטיסטיקה הרשמית, ולכן הם ראויים להערכה מיוחדת, שכן עלולים מעשיהם והישגיהם להשכח ברבות הימים.

בעשרות השנים האחרונות נעשו נסיונות להחדיר את הנוסח של ישיבות ליטא גם לפולין, אולם התברר כי התנאים לא היו נוחים לכך. בשנת תרס"ו בערך, לאחר פטירתו של בעל "שפת אמת", נוסדה בגור ישיבת "דרכי נועם", בנשיאות בנו רבי מנחם מנדיל מפאביאניץ, והיא התקיימה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ד.

בשעתה התפתחה הישיבה לתפארת, ונהרו אליה מאות בחורים, בעיקר מחסידי גור, ובראשה הועמדו ראשי מתיבתא "מורים מופלגים ומובהקים, אשר ילמדו את בני יהודה קשת, קשות וחמורות, ולעילא מנהון בעלי הוראה, בעומקה של הלכה לנים, נכנסים לפני ולפנים, וכולם ספו להו תורה כתורא, לא פסיק פומייהו מגירסא, כחשכה כאורה - - - ועל צבאם מפקחים ומשגיחים נאמנים, העומדים על הפקודים, איש איש על משמרתו, אשר בשבעה עינים יפקחו, ויביטו על כל תהלוכותיהם ומצעדיהם, שיחם ושיגם, שבתם וקימם, ומכל משמר ינצרו מחוץ ומבית".

רבני ווארשא מציינים בהתפעלות את התפתחות הישיבה, ובשנת תרס"ט למדו בה כ- 400 בחורים, מהם בחורי חמד, מופלגי תורה חריפים ושנונים, המועמדים להוראה, ומהם בחורים צעירים, הלומדים שיעורים כסדרן, וממלאים כרסם ש"ס ופוסקים והם מעידים כי "לא נמצא כמחזה הזה בכל מדינתנו מדינת פולין".

אף בין שתי מלחמות העולם נעשו נסיונות להקים בפולין ישיבות בנוסח ליטא, וכך למשל נוסדה בווארשא ה"מתיבתא", שנועדה לחנך רבנים ומנהיגים תורניים לדור הצעיר, אולם כאמור לא היו התנאים נוחים לכך, ושיטת ה"שטיבלאך" הוסיפה לשלוט בכיפה ברחבי פולין. אלה מבני פולין שרצו ללמוד בישיבה היו פונים לישיבת ברנוביץ, שבראשה עמד רבי אלחנן בונם ואסרמן מתלמידיו המובהקים של בעל "חפץ חיים".

 

ישיבות פולין וליטא בין מלחמה למלחמה

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה הורד מסך הברזל של המשטר הקומוניסטי, והפריד בין שלושת מיליון היהודים, שהיו מרוכזים בשטחי רוסיה ונפלו תחת שלטונם של הקומוניסטים ובין יהודי פולין וליטא.

יהודי פולין, למשל, היו נתונים לנגישות כלכליות, אך נתנה להם אפשרות לפעילות רוחנית בלתי מופרעת, ולעומתם החל המשטר הקומוניסטי לדכא כל גילוי של פעילות יהודית. הקהילות היהודיות חוסלו, מוסדות התורה והישיבות נסגרו, וגזירות חמורות פורסמו כנגד לימוד התורה ביחוד ובציבור.

שנים אחדות לאחר המהפכה הוסיפה עדיין הגחלת היהודית ללחוש תחת גל האפר. פה ושם היו גילויים של מסירות נפש ע"י פעילי ישיבות נובהרדוק או משפיעי חב"ד למען לימוד התורה. ראשי הישיבות ותלמידיהם היו לומדים תורה במרתפים מחשש לעינם הבולשת של ה"יבסקים", המהרסים והמחריבים שיצאו ממעי ישראל, עד אשר גברו הרדיפות, וכל מי שהדבר ניתן לו עבר את הגבול לפולין.

שנים אחדות הוסיפה ישיבת סלוצק להתקיים תחת השלטון הסובייטי, ורבי איסר זלמן מלצר היה מרצה שם את שיעוריו, עד אשר גבר המציק והוחלט להעביר את הישיבה מעבר לגבול ומקומה של הישיבה נקבע בקלעצק, הרחוקה מסלוצק 10 מילין בלבד אך מסך הברזל, הוא הגבול הסובייטי, הפריד ביניהם.

פיצולה של ליטא בין פולין ובין ליטא העצמאית, לא הביא כל שינוי בסדרי הישיבות שהוסיפו לפעול להפצת התורה בין הדור הצעיר. רק הבדלים מועטים היו בין ישיבת מיר, ישיבת קמניץ וישיבת קלעצק, למשל, שנמצאו בשטחה של פולין, ובין ישיבת טעלז וישיבת סלובודקה, שנשארו בשטחה של ליטא העצמאית.

משמעות מיוחדת היתה לפעולת הישיבות בתקופה זו, בימים הקשים ההם. התנועות השמאליות והמהפכניות מכאן והתנועות הלאומניות והכפרניות מאידך, חדרו לבית ישראל ובמידה מסוימת השתלטו על חיי הציבור ועשו שמות בקרב הדור הצעיר באירופה המזרחית. רבים רבים פרקו עול ופרשו מדרך אבותם.

אחד הגורמים לירידה הרוחנית היה המצב הכלכלי החמור, שהיה תוצאה של משטר האפלייה הכלכלית, שהיתה מכוונת ומאורגנת בידי השלטונות הפולניים. התנועות החילוניות מצאו את השעה כשרה להפצת דעותיהן המטריאליסטיות. הזהות עם כפירה ומינות, והשפל הכלכלי הכשיר לפניהם את הקרקע, ורבים רבים מבני המשפחות, הנכבדות והמיוחסות ביותר, נפלו ברשתם.

היו רבים מבין ההורים בעלי הכרה שנשאו את נפשם לשלוח את בניהם לישיבות כדי לחסן אותם מבחינה רוחנית, אולם מצבם הכלכלי היה בעוכריהם. לא היו ישיבות מבוססות, שיכלו לקבל תלמידים בלי הגבלה ולהחזיק אותם על חשבונן ללא השתתפות ההורים. היו גם בין ההורים שנאלצו להסתייע לפרנסתם בעבודת בניהם, ומשיצאו הללו לשוק החיים, לפני שחוסנו מבחינה רוחנית, נפלו טרף לתנועות החילוניות.

האפשרויות שעמדו לפני בני התורה להימצא באוהלה של תורה כגון השגת רבנות וכד' לא היו מרובות, ולכן אין כל פלא כי מעמדם של בני התורה לא היה ברום המדרגה, והיתה זו בין הסיבות שרבים מבני הישיבות בליטא ובפולין בנו את ביתם בגיל מבוגר באופן יחסי. ביטוי נמרץ לסכנה שאיימה על הדור הצעיר ניתן על ידי אחד מהוגי הדעות ואנשי המעשה של היהדות החרדית בימים ההם, הוא ר' אלכסנדר זישא פרידמן, שיצא בקריאה נגד "החילוניות האוכלת בקצות המחנה", ותבע פעולה נגד "המגפה שבה נגפו מיטב צעירינו". הוא דרש צעדים נמרצים "לכבות את השריפה שבה נשרפו נשמות בנינו", ועל רקע זה יש להעריך במיוחד את לומדי הישיבה, שלמדו תורה לשמה ללא כל חשבון כלכלי, אלא מתוך אהבת תורה שנחרתה על לבם והושרשה בקרבם, יחד עם חלב אמם.

 

ישיבת חכמי לובלין

מקום מיוחד קובעת לעצמה "ישיבת חכמי לובלין" מיסודו של רבי מאיר שפירא, שלא התכוון ליצירת ישיבה נוספת, אלא התווה תוכנית ממוזגת בין שיטת החריפות הפולנית והעמקות הליטאית.

הוא העלה את תביעתו להאדרת כבוד בני התורה, וטען כלפי המנפנפים במשנה שבמסכת אבות "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל".

"טעות היא בידם" - היה רבי מאיר טוען. משנה זו יש לפרש בלשון תמיהה "כך דרכה של תורה? פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה? האמנם יש להשלים עם העובדה הזו?"

לא - היה עונה - אין זו דרכה של תורה, אם כל ישראל בני מלכים הם, הרי האדם העוסק בתורה הוא בן נבחר, יחיד סגולה שיש לשמור עליו מכל משמר, כי יותר משאתה שומר עליו - שומר הוא עליך, ועל כן, יש לדאוג לכך שלא יחסר לו מאומה, ויש לספק לו את מלוא הנוחיות האפשרית. הוא היה מדגיש כי כוונתו ליצור תנאים מתאימים לבני הישיבה, תנאים נוחים שאינם נופלים מתנאי חייהם של הלומדים בבתי אולפנא גבוהים למדעי חול.

אחד סופר בימים ההם, שנטה למסתורין, אף יצא נגד התנאים המשופרים, שזכו להם בני ישיבת חכמי לובלין. הלה היה טוען שהתורה רצוי לה שתילמד מתוך אפלולית ועוני, בבחינת "יאה עניותא" ולא באולמות מלאי אור ואויר, אולם רבי מאיר נאמן היה לתוכניתו, שבני הישיבה ילמדו תורה מתוך הרווחה, הוא התכוון ליצור דוגמא, שבעקבותיו ילכו וכן יעשו, ולכן דאג שלבני הישיבה לא יחסר דבר כמו בבית הוריהם, ויותר מזה.

ואמנם הצליח להעלות את כבודם של בני התורה. לא רק בישיבתו הוא אלא גם ביתר הישיבות. האוירה נשתנתה. רבים ממנהלי הישיבות באו לידי הכרה שיש לספק לבני הישיבה תנאים נוחים, לא פחות ואולי גם יותר, מתלמידי האוניברסיטאות, והודות לפעולתו החל להסתמן שיפור ניכר במעמדם של בני הישיבות. לפני ראשי הישיבות ומנהליהן עמדה הדוגמא המחייבת של רבי מאיר שפירא, והם החלו ללכת בדרך זו וקרנם של בני התורה החלה לעלות.

אחד מרושמי הקורות מציין כי שנים אלה היו בדרך כלל, תקופה של גאות בשדה התורה בפולין, ואם כי כאמור, נסחפו רבים מבין הנוער בזרם החילוני, הרי הנאמנים היו חדורים הכרה איתנה בערכה של לימוד התורה, ואת ההכרה הזו הנחילו גם לבניהם אחריהם. לעומת הנגישות הכלכליות מבחוץ הגבירו את לימוד התורה, והימנה שאבו עוז ואמונה להחזיק מעמד ולקוות לימים טובים יותר.

 

אוהלי תורה בימי השואה

תקופת הפריחה הרוחנית באה לקיצה באלול תרצ"ט, עם פלישת הנאצים לפולין כאשר מבול של דם ואש ירד על הארץ, אשר בה היו מרוכזים רוב מנינה ובנינה של האומה באירופה. העננים השחורים התקשרו על פני האופק היהודי. הצורר הנאצי דרס במגפו את קהילות ישראל בפולין, ואילו הצבא הסובייטי השתלט על פולין המזרחית. התנאים הכלכליים הלכו והחמירו מיום ליום, אולם גם בימים הנוראים ההם הפגינו ראשי הישיבות ותלמידיהם התמדה מה היא. מחוץ שיכלה חרב ומחדרים אימה, אולם בתוך כתלי הישיבה - עולם כמנהגו נוהג.

גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית חילקו ביניהן את שטחי פולין הכבושה, ובשתיהן לא ניתנה זכות קיום למוסדות התורה. בשטח הכיבוש הנאצי הטילו הצוררים מיד עם כניסתם איסור חמור על קיומם של תלמודי התורה והישיבות, ואילו בשטחי הכיבוש הסובייטי הופעל האיסור שלבים שלבים. חודשים מספר ניתן לישיבות להתקיים, אולם במידה שהסובייטים התבססו בשלטון, הוחמרו תנאי קיומם של הישיבות.

 

חורבן רוחני קדם לשואה בפולין

אחת הפעולות הראשונות של השלטון הנאצי היתה הטלת איסור על מוסדות התורה מתוך מגמה לחסל את שארית הרוח היהודית. באחת העדויות הראשונות מהחודשים הראשונים לאחר הכיבוש כבר נמסר, כי הנאצים סגרו את הישיבות בווארשא, בלודז' וביתר הקהילות, וכל הצעירים תלמידי הישיבות נלקחו להונגריה (-לעבודות כפיה). רבני ווארשא פנו לשלטונות הנאציים והתחננו לפניהם "תן לי יבנה וחכמיה", אך בקשותיהם הושבו ריקם ואיסור חמור הוטל על החזקת הישיבות.

עם הריסת בתי הכנסיות ובתי המדרשות, חוללו, נקרעו ונשרפו ספרי תורה לאלפים, ובמסגרת מלחמתו נגד קדשי ישראל, הטיל האויב את ידו הטמאה גם על הישיבות, מוסדות התורה ובתי הספר החרדיים, מתוך כוונה זדונית לחסל את שארית הרוח היהודית ("ספר הזוועות" ירושלים תש"ח).

הרוצחים התפארו במעשי ההרס שלהם, ובהנאה סדיסטית מתאר אחד מסוכני ה"גסטאפו" בלובלין את שריפת ההיכל המפואר של "ישיבת חכמי לובלין" פאר הישיבות בפולניה. אותו סוכן גסטאפו, שנטל חלק במאורע, פרסם כתבה חגיגית בעתונו של הנוער ההיטלריסטי "די דויטשע יוגענט צייטונג": "היתה זאת חוויה מיוחדת להרוס את בית הספר התלמודי הגדול בין ישיבות פולין. הרגשנו תענוג מיוחד כאשר ראינו את בנין הישיבה עולה באש".

הוא מוסיף לתאר את שריפת הספריה המפוארת, בית עקד הספרים של "ישיבת חכמי לובלין": "הוצאנו מן הישיבה את הספריה התלמודית הגדולה. הבאנו את הספרים אל השוק בלובלין שפכנו עליהם נפט והבערנו תבערה גדולה, עשרים שעות בערו הספרים".

יהודי לובלין לא יכלו לראות כבלע את הקודש, ואותו צורר מספר בתענוג, כי "היהודים נתאספו מסביב למוקדי האש ויללו תמרורים", אולם יללותיהם הוחרשו ע"י תזמורת צבאית גרמנית, שהשמיעה את ההימנונים הלאומיים "עד שיללת היהודים נבלעה כליל בצלצול התופים ותרועות החיילים".

הבנין נשרף בחלקו ובחלק שנשאר לפליטה קבעו הגיסטאפו והמשטרה הנאצית את מושבם, ואחר מכן הפך לקסרקטין ובית חולים לחיילים הגרמנים.

 

תקופת הפוגה לישיבות ליטא

בימים שהצורר הנאצי פרץ ממערב והשתלט על שטחי פולין וגליציה פלש הצבא האדום ממזרח וכבש את חלקי פולין המזרחית. בעוד שהנאצים פתחו מיד במדיניות ההשמדה, ואסרו על לימוד התורה, זכו הישיבות שנפלו לתחום שלטונם של הקומוניסטים לתקופת הפוגה קצרה. שבועות אחדים אף ניתן להם לקיים את הישיבות, אולם לא ארכו הימים.

ראשי הישיבות המפוארות בליטא הבינו כי לא יוכלו להחזיק מעמד תחת השלטון הסובייטי, שהצטיין מראשיתו ברדיפות הדת היהודית, ולמעשה חיסל את היהדות ברחבי רוסיה. מיד לאחר הימים הנוראים ת"ש החלה הגירה מאורגנת של הישיבות, תלמידי הישיבות על ראשיהן ומנהליהן, החלו נוהרים לוילנא, ביחוד לאחר שנודע שעיר זו תעבור לשלטון ליטא העצמאית.

למעלה מעשרת אלפים תלמידי הישיבות הגדולות: מיר, קאמיניץ, ראדין, גרודנה, לומזה ועוד, עברו במשך חדשי חורף ת"ש לוילנא, וכאן המשיכו לעסוק בתורה. למרות התנאים החיצוניים והפנימיים, שהכבידו עליהם ביותר. ראשי הישיבות, שחיפשו דרכי הצלה, החלו כבר לברר את האפשרויות להעביר את ישיבותיהם לארצות מבטחים, אך לימודי הישיבות נמשכו בינתיים, ככל האפשר, כסדרן.

הליטאים חגגו את שובם לוילנא בעריכת פרעות, ואף כאשר הסובייטים חזרו והתבססו בעיר, נשנו הפרעות ביהודים ע"י הקומוניסטים והליטאים  גם יחד. הישיבות הגדולות, שהיו לצנינים בעיני השלטון הקומוניסטי, לא יכלו להוסיף ולהתקיים בגלוי בערים הגדולות וכמה מהן פוצלו בין העיירות הקטנות. מיום ליום הבחינו ראשי הישיבות בסכנה המתקרבת אליהם, ומתוך דאגה לעתיד התורה הגבירו את קריאותיהם ומאמציהם בחיפוש דרכי הצלה, אולם גם בימים ההם הוסיפו להשמיע שיעורים לפני בני הישיבה. ישיבת מיר נתפצלה בין ארבע עיירות, אך המשגיח הרוחני היה מסבב בכל אחת ואחת, כדי לבקר בסניפי הישיבה, ובשיחותיו המוסריות היה מרעיף טל של תחיה ועידוד על שומעיו.

הקומוניסטים התבססו בשלטון מדינת ליטא והחלו להצר את צעדיהם של בני הישיבות. לכאורה העמידו השלטונות פנים כאילו אין ברצונם לפגוע בישיבות, אולם הקומוניסטים היהודים החלו לנהל תעמולה בקרב הצעירים, לחדול מהיות "פאראזיטים" המתפרנסים על חשבון הכלל, ו"להשתלב בחיים הפרודוקטיביים", אך נסיונות אלו נידחו ע"י בני הישיבות שהוסיפו לעסוק בתורה.

משלא הצליחו בדברי תעמולה, החליטו השלטונות הקומוניסטיים לנקוט באמצעים דרסטיים, ופתחו במאסרים ובגירושים בקרב בני הישיבות. רבים רבים מבין תופשי התורה נשלחו לארץ גזירה ולמחנות עבודה בערבות סיביר, על שעסקו בתורה (בסופו של דבר היה הדבר לטובה, ורבים מבין הגולים לארץ גזירה נמלטו מחרב הנאצים ונפשם היתה לפליטה, אולם לא לכך התכוונו הקומוניסטים).

תיאור דרך החתחתים של ישיבות ליטא וחורבנן ההדרגתי מתוארים בקונטרס "אלה עקידות תראה", שצורף למהדורה השניה של "תשובות רבי אליעזר" ספרו של מייסד ישיבת טלז, שם מתואר חורבן ישיבת טעלז, והוא משמש לנו כדוגמא לתיאור חורבנן של יתר הישיבות שכן אותו מצב היה קיים גם לגבי יתר הישיבות:

"חורבן הישיבה התחיל כבר ביום שפרשה מלכות הכפירה את כנפיה על מדינת ליטא. אמר אמרנו מתחילה, שלמחיה שלחה ה', ונבחרה ע"י ההשגחה העליונה להצלת בני הישיבות ממדינת פולין, אבל בסוף נהפכה ליטא בעוה"ר לגיא ההריגה, ביום שפוך ה' את חרון אפו על עמו, וגם על ישיבת טעלז לא פסח, וביום אחד כ"ד תמוז ת"ש, גזרה מלכות הרשעה לפנות את היכל התורה, ולמסור אותו לידיה, כדי להכניס בו את אליל הכפירה לתוך קודש הקדשים". במשך כל אותו היום התפללו בישיבה לבטל את רוע הגזרה, קול התורה ותפילה לא פסק עד רגע האחרון, עד שבאו האדומים לקחת את הבנין לידיהם הטמאות".

"גולה אחר גולה גלתה הישיבה. במשך הזמן הקצר שממשלת הכפירה משלה על ארץ ליטא, כל יום ויום קללתו רבתה מחברו, וגזרות קשות נגזרו, שכל כוונתם היתה רק להחליש ולשבור את רוח בני הישיבה, שלמרות כל הקשיים ואבני הנגף ששמו על דרכם לא פסק פומייהו מגירסא, ואדרבה התחזקו עוד יותר בתורת ה' וישימו לילות כימים בלימודה. הרשעים הרעיבו את בני התורה, אך גיבורי הרוח לא נכנעו אף בפני זה והמיתו עצמם באוהלה של תורה".

"גזירות קשות עברו על הישיבה אשר פוזרה לחמש עיירות - - - באומרם אם ח"ו יעלה בידי השונא להכות את המחנה האחד, והיה המחנה הנשאר לפליטה, וכך עלה בידי שונאי הדת לקרוע את הישיבה הקדושה לגזרים, אבל מה נסתרו דרכי ה' כי מעז יצא מתוק, וע"י כך נצלו בחסדי השם".

רבים מבני הישיבות הוגלו לסיביר, ומהם שיצאו לאר"י או לארה"ב, אך אלה שלא הספיקו להימלט על נפשם, ונשארו תחת השלטון הקומוניסטי, הוסיפו לשקוד על התורה. רבים מבין הישיבות הוסיפו להתקיים, אם כי בהיקף מצומצם יותר, ולעתים בתנאי מחתרת, מפחד הקומוניסטים, עד אשר צבאות הנאצים פרצו מזרחה, וגורלם של יהודי ליטא ורוסיה, הושווה מכל הבחינות למצבם של יהודי פולין. חושך ואפלה הקיפו את כל קהילות ישראל אשר בארצות אירופה המזרחית.

מן החובה להזכיר את מאות בני הישיבה שנמלטו מליטא לאחר פרוץ המלחמה, ולאחר חודשי נידודים בעיירות ליטא שם המשיכו לשקוד על התורה, מצאו מקלט בשנות מלחמת העולם השניה ביפן.

בני הישיבות שנותקו ממשפחותיהם ומבתי אבותיהם נפגשו עם עולם מוזר, והרושם הראשון היה מדכא, אולם תוך ימים אחדים חזרו מאות בני הישיבות שהגיעו לכאן, לשקוד על דלתות התורה. בשנחאי התארגנו קבוצות לומדים מישיבת חכמי לובלין, קלצק, קאמניץ, ליובאויטש, אולם התבלטו ביניהם מאות בני ישיבת מיר, שהגיעו לכאן עם מגידי השיעורים והמשגיחים המוסריים, וחידשו כאן את סדרי הישיבה, כמו במיר עצמה. ובשנים שהאויב השתולל והחריב את הישיבות באירופה, נוסדו בשנחאי ישיבות, כמתכונת ישיבות ליטא ופולין, ללא כל הבדל.

תנאי החיים הקשים במזרח הרחוק, האקלים הטרופי המכביד על יוצאי אירופה, ההגבלות שהוטלו עליהם, לאחר הצטרפות יפן לציר ברלין-רומא וביחוד הקמת הגיטו ליהודי המקום, לא הפריעו לבני הישיבות שהוסיפו לשקוד על לימודיהם. מכיון שלא הביאו אתם את הספרים הדרושים הוקם בשנחאי דפוס מיוחד להדפסת הגמרות ויתר הספרים הדרושים, וכך הקימו אוהלי תורה בגולת המזרח הרחוק, שהוסיפו להתקיים עד לאחר סיום המלחמה, כאשר בני הישיבות עזבו את יפן, מהם לארץ הקודש ומהם לארצות הברית.

 

קול התורה לא נדם

הנאצים, שהצרו את צעדיהם של היהודים והחלו בביצוע תוכנית ההשמדה, גזרו בראש ובראשונה על לימודי התורה, אך היו רבים שהוסיפו ללמוד תורה ביחיד ובציבור, ואף היו שלמדו תורה ברבים, תוך מסירות נפש, שאין להעלותה על הכתב.

גזירות חמורות הוטלו כדי למנוע את קיומם של הישיבות, ואמנם לא היתה כל אפשרות לקיום ישיבות עם שיעורים מסודרים, אך תופשי התורה היו ממשיכים בלימודיהם כשהם מתחפרים בבונקרים חצובים במעמקי האדמה. למעלה, על פני השטח הגלוי של הכלא הנקרא "גיטו", שלטו הצוררים הארורים, ואילו למטה מתחת לפני השטח במרתפים ומערות סתרים שלט ניגון הגמרא.

הישיבות לא חדלו להתקיים עד שהחלו פעולות ההשמדה ההמוניות, ה"אקציות". לומדי התורה ישבו חבורות חבורות, זקנים עטורי שיבה, אברכי משי המתבשמים מלימוד תורה לשמה, בחורי ישיבה, בני תשחורת, המנסים את כוחם בים התלמוד הסוער והם טעמו בלימוד התורה במחתרת טעם מיוחד, טעם של נועם וערבות. בלימוד התורה השכיחו את עוניים ורישם, את סבלם ואבדן משפחותיהם, ובו מצאו גם נוחם לנפשם.

"בתי הכנסיות ובתי המדרשות היו סגורים, איסור חמור חל על הישיבות והחדרים", אולם הנאצים שזממו להכרית תורה מישראל, ולחסל את שארית הרוח היהודית לא זכו לכך, שכן ה"מנינים" החשאיים שהתקיימו כמעט בכל בית, היו גם למקומות תורה. בני הישיבות התרכזו מסביב לרבותיהם ושמעו תורה מפיהם.

רעבים, חולים, לבושי סחבות, ישבו יומם ולילה על התורה ועל העבודה, הגו בגמרא ובמפרשיה, כתבו ביניהם לבין עצמם "שאלות ותשובות" והתפלפלו, ולמרות המהומה האיומה הלכו רבים מבין הנוער היהודי בעקבותיהם. אבות ובנים ישבו בצוותא ולמדו את "הדף היומי" כי מי יודע מה ילד יום".

לפי הערכה למדו בישיבות ובשעורים אלה למעלה משלושת אלפי בחורים, ואין ערוך למסירות נפשם אם נשים לב שהם היו לגמרי מחוץ לחוק.

ההכשרה הרוחנית ב"שטיבלאך", והשנים הרבות של עבודת הקודש בתורה ובחסידות, עמדו להם לחובשי בית המדרש בשעה צרה ומצוקה. בשעת הנסיון החמור ביותר לא נדם קול התורה, גם לאחר שיד המרצח השתלטה על משכנות ישראל וגם לאחר שהחלה תקופת המצוקה והמגיפות, האימים והפחדים, השוד והרצח. חיי החברה היהודיים הרשמיים כאילו חדלו ואינם, ננעלו שעריהם של מוסדות הציבור, של בתי החינוך ובתי ספר, אך ה"שטיבל" לא חדל מהתקיים. במצוקה ובדחקות בפחד מתמיד להיתפס לעבודות כפייה ולעינויים מרים וקשים, היו בני התורה משקיעים עצמם בד' אמות של הלכה. היו רואים אותם ברחובות העיירה כשהם עוברים כצללים לאורך קירות הבתים. רזים ומסוגפים, זקופי צוארון ושמוטי כובע, כדי להסתיר את זקנם ופאותיהם, היו צעירים אלה אצים רצים אל ה"שטיבל" כדי לשאוב אומץ במערכת הקיום.

בימי הזוועה והמגור, כשהיינו כלואים בגיטו - מספר אחד מניצולי גיטו קובנה - גם אז לא נדם קול התורה, וקולו של יעקב נשמע גם אז, אם כי בסתר המדרגה, לבל יבולע ללומדים מידיו של עשיו המלאות דמים, שאחת גמר לעשות כליה ח"ו בשונאיהן של ישראל, ומשמעות מיוחדת היתה בימים ההם לחברת "תפארת בחורים" מבני הנוער החרדי בקובנה, שהגבירה חיילים ללימוד תורה בחבורה, ולהשתעשע בדת מורשה. (הלל זיידמן, "יומן גטו ורשה")

לאחר שישיבת סלובודקה נחרבה ע"י פצצות הגרמנים, הוסיף ביתו של ראש הישיבה, רבי אברהם גרודזינסקי, לשמש אכסניה של תורה. כמה מבחורי הישיבה שנתפסו על דברי תורה נרצחו ע"י הצוררים באכזריות נוראה, וחודשים רבים היה מהדהד ברחובות העיירה קולו של אותו בחור ישיבה, שנתפס כשהוא עטור בתפילין ועומד בתפילה. הוא נרצח ע"י הצוררים, אולם חבריו לא נרתעו מללכת בעקבותיו והמשיכו ללמוד תורה.

 

בניין הישיבה הגבהוה בסלונים שנחרבה בשואה 

אף רבי אלחנן בונם וסרמן, ראש ישיבת ברנוביץ, הוסיף להרביץ תורה לתלמידים עד אשר הוצא מביתו על ידי הנאצים, והובל למקום ההרג. בשעה שהנאצים פרצו לבית, עסוק היה בבירור סוגיות הלכה עמוקות עם בני התורה, והם הקיפו אותו גם בלכתם בדרך למקום ההריגה, והוסיפו לעסוק באותה סוגיא שעמדו בה בהלכות טומאה וטהרה, עד אשר נשמתו יצאה בטהרה. (אשרי, "חורבן ליטע")

במחנות העבודה לא נמצאו ספרים כל שהם, אולם לא נדם קול התורה. יודעי תורה שהיו בניהם היו משמיעים את שיעוריהם בעל פה. אלה חזרו על לימודי הגמרא שהיתה שגורה בפיהם בעל פה, והעבירו אותה גם לחבריהם לסבל ולעוני, אם כי בדרך כלל היו שיעורים אלה מוקדשים לדברי נחמה ועידוד.

יושביו של מחנה העבודה בבלזיץ, נידונו להשמדה איטית ע"י ניוון וכליה, אולם אחד מעצורי המחנה מספר כי חודשים מרובים היה מחזיק בכיסו כמה דפים קרועים ומרופטים ממסכת כתובות, שמצא אותם מתגלגלים בצרור סמרטוטים. מזמן לזמן היה מעיין בהם, כדי שלא לשכוח טעמה של גמרא מהי. ובזכות דפים אלה בא לידי הכרה עם ראש ישיבת בית יוסף אשר באוסטרובצה שנמצא אתו במחנה העבודה. בכל ערב בשעה שכל שוכבי הצריף היו ישנים, היו השנים משתעשעים בדברי תורה.

שיעורו האחרון של רבי מנחם זעמבא בגיטו וארשא היה בהלכות קידוש השם, וכך למדו המוני בית ישראל לקדש את השם, והלכו לקראת המוות בעוז ובאמונה, מתוך בטחון גמור כי יבוא יום נקם ושילם ודם עבדיו יקום.

עד הרגע האחרון החזיקו בידם ובלבם את לפיד האמונה ליום יבוא, בו יתגלה כבודו לעיני כל חי, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".