לחץ כאן לתצוגת הדפסה

המאבק נגד השחיטה היהודית

מחבר: ב. נחמני

מחניים, גיליון פ"ח, 1964

תוכן המאמר:
המאמר סוקר את רשימת המדינות בהם נאסרה השחיטה היהודית, את הפתרונות המוצעים במדינות אלו להתיר את הבשר ודעת גדולי הדור לגבי הפתרונות.

המאבק נגד השחיטה היהודית

ישראל רחמנים בני רחמנים הם ובכלל עשרת הדברות אנו מוצאים רמז לזכויות בעלי החי שעליהם לשבות בשבת יחד עם האדם וכך נצטווינו:
"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך".
ל"צער בעלי חיים" ישנה גם משמעות הלכתית בבעיות שבין אדם ובהמתו, וכך נצטווינו שאסור לו לאדם לסעוד עד שיאכיל לבהמתו.
 
חז"ל הרחיקו כל השתתפות במשחקים שיש בהם משום התאכזרות לבעלי חי וכך דרשו את הפסוק הראשון שבתהילים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" על אלה שאינם משתתפים במשחקי הציד לראווה, שהיו נהוגים בחצרות היוונים בימי קדם, ורבי יהודה החסיד מזהיר ב"ספר חסידים", כי האדם יצטרך לתת דין וחשבון על שהוא מעמיס על בהמתו למעלה מכושר סבילותה או על שהוא מכה אותה על לא עוול בכפה.
 
יחסו ההוגן של האדם לבעלי החי משמש מבחן כושר לגבי הנהגת הציבור כפי שמשתמע מדברי חז"ל, ובעל המדרש (שמות רבה פרשה ב', ב') מסמיך לפרשת "ומשה היה רועה וכו' את הפסוק ה' צדיק יבחן (תהילים י"א) ובמה היה בוחנו במרעה צאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן (שם ע"ח), שהיה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר מוציא הבחורים שהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי, ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, ואמרו רבותינו כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסות, כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר "אני לא הייתי יודע שרץ היית, מפני צמא עוף אתה", הרכיבו על כתיפו והיה מהלך אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל".
 
כן מצינו ברבינו הקדוש (ב"מ פ"ה א') שנענש בייסורים על שאמר לעגל שהביאו לשחיטה והחביא את ראשו תחת כנפי כסותו ובכה, "זיל לכך נוצרת, לכך נוצרת" אמרי, הואיל ולא קא מרחם לייתו עליה ייסורין", ורק לאחר שריחם על בני כרכושתא ולא הניח לצערם אמרי, "הואיל, ומרחם נרחם עליה".
 
עלבונה של האומה בראשיתה נתבע מבלעם הרשע, ואף נענש על שפגע באתון שרכב עליו והמלאך תבע הימנו "על מה הכית את אתונך". ובמדרש תנחומא (פרשת בלק) נדרש לגבי הפסוק הזה עלבונו של אתון כאמור, כי באותו מעמד הוסיף המלאך לתבוע את עלבונה של אומה, "מה האתון הזה שאין לו זכות ולא ברית אבות נצטוויתי לתבוע עלבונה, אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה על אחת כמה וכמה".
 
ועלבונה של אומה בא לידי ביטוי במידה שאין למעלה הימנה, בפרשת המאבק אשר פתחו בו צוררי ישראל בדורות האחרונים נגד השחיטה היהודית, כאילו הבהמה סובלת בשעת שחיטתה כדין יתר על המידה, ויש בכך משום פגיעה בצער בעלי חיים.
 
"הא-ל תמים דרכו אמרת ה' צרופה" דרשו חז"ל (תנחומא שמיני ז) לגבי שחיטה שכל עניין השחיטה "לא ניתן אלא לצרף את בריותיו, מה איכפת לו להקב"ה שיאכלו בלא שחיטה". במדרש בראשית רבה (פרשה מ"ד א) הנוסח הוא ברור יותר "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף", ומכאן "שלא ניתנה השחיטה אלא לצרף בהן את ישראל".
 
אף הרמב"ם הדן במורה נבוכים ח"ג פרק כ"י בטעמי המצווה מסביר כי השחיטה על הלכותיה המפורטות חידוד בסכין וכו' לא באו אלא לברור מיתה קלה לבהמה, והוא מציין מצווה זו כדוגמא שגם מצוות שלכאורה אין אנו מבינים את טעמיהן, יש בהן משמעות ברורה ומכוונת: "ועם היות המאמר הזה נפלא מאד, שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה, עד שלא נצא מסדר דבריהם כלום, ולא נפרד מהשורש המוסכם עליו, והוא היות כל המצות ביקש בהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר ריק הוא וגו', ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה', דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה העניין הוא מה שאספרהו, וזה שכלל המצווה יש לה סיבה בהכרח, ומפני תועלת אחת צווה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצווה לבד, והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת, כמו שאנחנו עתידים לבאר - - - אבל אמיתת הדבר הוא, כי כאשר הביא ההכרה לאכילת בעלי חיים, כיוון למיתה הקלה עם קלות המעשה, שאי אפשר הכאת הצוואר אלא בסייף וכיוצא בו, והשחיטה אפשר בכל דבר, ולברור מיתה קלה התנו חידוד הסכין".
 
אולם דווקא שחיטה זו, שגם אנשי מדע מקרב שאינם בני ברית, הוכיחו שאין שחיטה הומניטרית רצויה יותר הימנה, שימשה מטרה להסתה אנטישמית, כאילו יש בה משום התאכזרות כלפי הבהמה. אם תועמלני האנטישמיות הגלויה השתמשו בתביעתם לאיסור השחיטה כאחד באמתלא, זו במסגרת האמצעים לדיכוי היהודים השנואים עליהם, הרי האנטישמיים המוסווים, שהיססו לנמק את תביעותיהם בנימה אנטישמית גלויה, השתמשו בנימוקים הומניטריים כביכול, בתביעותיהם לאיסור השחיטה היהודית. היו ביניהם, שהסתירו את כוונותיהם האנטישמיות, ועל כן לא אסרו את השחיטה לגמרי, אלא שהטילו חובת הימום הבהמה לפני שחיטתה, ולפי דעת מרבית הפוסקים בדור האחרון, אין להתיר שחיטת בהמה, לאחר הימומה שכן יש בה ספק טריפה, והרי זה הטלת איסור השחיטה.
 
אלה שעסקו בבירור בעיה זו מבחינה הלכתית, הדגישו שהתעמולה של חברות "צער בעלי חיים" נגד השחיטה הכשרה הנהוגה בישראל, אינה אלא פגיעה בכבוד תורתנו הקדושה, ובעצם היא מכוונת נגד חז"ל שגם הם ידעו על אמצעים שבעזרתם אפשר לישן אדם או בהמה, שלא ירגישו בצער ההמתה או השחיטה, כמו שמפורש בסנהדרין היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ובבא מציעא פ"ג ב"אשקיהו סמא דשינתא ועיילוה לביתא דשישא וקרעו לכריסיה הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא" ואף על פי כן מעולם לא נתעוררו רבותינו הקדושים בכל הדורות הראשונים להנהיג שתיית או זריקת סמא דשינתא, כדי להמעיט צער הבהמות הנשחטות.
 
מכאן שידעו ידיעה ברורה ואמיתית כי השחיטה הנהוגה בישראל הוא האמצעי היותר נאמן להמעיט צער הבהמה, וטוב לנו סמכותה של תורתנו הקדושה, ונאמנה לנו עדותם של חז"ל מדבריהם של מתאמרים ומתיימרים בשמה של אגודת "צער בעלי חיים" שהם מרחמים כביכול על בעלי חיים ההולכים לשחיטה, ואינם מרחמים על יהודים שומרי תורה ומצות, הנזהרים מלאכול בשר שהורו בו חכמים לאיסור גמור.
 
במרבית המדינות קבלו עליהם היהודים היראים את אסור ההימום, וכבר היה מעשה שרצו להתיר את ההימום ע"פ הוראת גדולים בשביל חולים, מחמת שלא היתה שום אפשרות להביא בשר מן החוץ, ברם ההיתר לא נתקבל, וכמעט כל היראים הזירו את עצמם מאכילת בשר שלא נשחט כדין וכהלכה הנקוטה בידינו.
 
המניעים לאיסור השחיטה
בכל דור ודור קמו צוררים לפגוע בעם הנבחר, ובדורות האחרונים השתמשו בהסתה כנגד השחיטה היהודית, וכנגד ההסתה המוגברת התייצבו קהילות ישראל שהוכיחו את הכחש והכזב שבהאשמות אלו.
 
ד"ר זרח וורהפטיג, שהרצה לאחרונה באחד הכנוסים של "תורה שבעל פה" על "המאבק ההיסטורי והמשפטי על השחיטה היהודית", מציין את שלושת המניעים לפעולתם של חוגים שונים למען איסור או מניעת השחיטה היהודית: שנאת היהודים שהיתה הסיבה היחידה בגרמניה הטרום נאצית והנאצית, והיא שהיתה גם הסיבה העיקרית למניעת השחיטה היהודית בשוויץ, אעפ"י ששם פעל, אולי לפחות אצל חלק מהאוכלוסייה, גם המניע של דאגה למניעת סבל מבעלי חיים, דאגה שליבוה המסיתים האנטישמיים, תוך כדי ציור תמונה בלתי נכונה של השחיטה היהודית.
 
בכמה מדינות נוספה לה לשנאת היהודים בדרך כלל גם הקנאה הכלכלית, ומגמה זדונית מכוונת לנשל את היהודים מעמדות כלכליות, כגורם לגזירות על השחיטה. נימוק זה פעל ברוסיה ובייחוד בפולניה כאשר יוזמי החוק נגד השחיטה גב' פריסטור ודודזינסקי אף לא הסתירו את המניעים לצמצום ואחר כך לאיסור טוטאלי של השחיטה היהודית.
 
תובעים איסור השחיטה הכשרה
הרבו לתאר את האכזריות שבשחיטה היהודית, אמנם קשה היה למצוא איזה שהוא פגם בשחיטה כשלעצמה, שלדברי כל המומחים היא מהירה ביותר ואינה גורמת סבל שכן חתיכת רוב הסימנים של עורקי הדם העיקריים מביאה למיתה מיידית, אולם מתנגדי השחיטה, שנאחזו בעיקר בהכנות לקראת השחיטה, טענו שכפיתת הבהמה והבאתה לפני השוחט כרוכות בסבל רב, ומכאן הצעותיהם לחיוב ההימום המוקדם, הימום מכני או חשמלי, כדי ליטול מן הבהמה את הרגשת הסבל, כלומר "צער בעלי חיים".
 
נימוקים אלה שימשו רק אמתלאות, ולמעשה לוותה כל הצעת חוק לאיסור השחיטה היהודית תעמולה אנטישמית נגד תורת ישראל ודיניה. התועמלנים הנאצים מסוג "דער שטירמר" אף טיפחו קשר בין היהודים הצמאים לדם נוצרים בנוסח עלילות הדם של ימי הביניים ובין שחיטת הבהמות לפי דיני ישראל, ובחוברת אנטישמית שהופצה ע"י הנאצים להכרת השאלה היהודית, ישנו פרק מיוחד על אכזריותה של השחיטה לפי דיני ישראל, ותכנו של הפרק הוא פשוט בהחלט "אין גבול לצימאונו של היהודי לדם באותה אכזריות שבה הוא שוחט בני אדם בה הוא שוחט בהמות" ומוסר ההשכל ברור לחלוטין.
 
איסור שחיטה ראשון בשוויץ
ראשית הניסיון לפגוע בשחיטה היהודית בארץ הקלאסית לשנאת ישראל היא גרמניה, ולפני כמאה שנה בדיוק, בשנת תרכ"ד, (1864) הוכנסה לפרלמנט שבמדינת באדן הצעת חוק ראשונה נגד השחיטה היהודית באחד הקנטונים של שוויץ וברבות הימים התפשטה ליתר אזורי שוויץ.
 
ראשי העדה היהודית במדינה זו פתחו במערכה נגד הפליה זו, בהסתכמם על הסעיף בחוקת המדינה המבטיח חופש הדת לכל תושביה. לפי תביעתם קיבלה ממשלת שוויץ החלטה בת שני סעיפים: השחיטה היא מצווה דתית של היהודים, ולכן היא נהנית מהגנת סעיף 50 של החוקה השוויצית, וכן באה הממשלה בעקבות בירור וחקירה לידי מסקנה "כי אין השחיטה היהודית יכולה להיחשב כאמצעי אכזרי להמתת בהמות", ולהחלטה ממשלתית זו תוקף של חוק.
 
הצוררים לא השלימו עם כישלונם ולא חדלו מתעמולתם לתבוע את איסור השחיטה היהודית, ובשנת תרנ"א (1891), הצליחו להעביר את איסור השחיטה במחוז ארגון, וכעבור שנתיים, בשנת תרנ"ג, (1893) נערך בשוויץ כולה משאל עם, שבו הצביעו כ- 40% מן התושבים למען איסור השחיטה היהודית, ומאז נכלל בחוקת מדינת שוויץ סעיף מיוחד: "אסור בהחלט לשחוט בעלי חיים ללא הימום מוקדם", והוראה זו מתייחסת לכל שחיטה שהיא ולכל סוגי בעלי החי, ומצד ההלכה היהודית חובת הימום הבהמה כמוה כאיסור השחיטה הכשרה.
 
המערכה עוברת מעבר לים
התועמלנים נגד השחיטה בשוויץ לא הסתפקו בהצלחתם להפעיל את האיסור בארצם, אלא השתדלו להעביר אותו למדינות אחרות, בהתרברבם "אנחנו בני שוויץ היינו הראשונים באירופה, אשר התעוררנו לאסור שחיטת היהודים, ועלתה בידינו לאסרה, נקוה כי גם הממשלות האחרות תצאנה בעקבות אחותן".
 
התעמולה נגד השחיטה הגיעה עד מעבר לים ובשנת תרל"ה (1875) נוסדה בניו יורק חברת "החמלה והחנינה" אשר תפקידה הוגדר "לרחם על יצורים מעשי ה' שלא יוסרו באכזריות חמה. אנשים שרים ונכבדים נבחרו להשגיח על זה, וכן נמסרו לידם סמכויות נרחבות, שעל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו לענוש בכל תוקף ועוז, כל מי שיענה נפש כל חי". כן החלו לפקפק בדבר השחיטה הנהוגה בבני ישראל, ולפי דעתם יש בשחיטה זו משום צער בעלי חיים.
 
כנגד טענות אלו הופיע אז (ניו יורק תרל"ה) אחד מכתבי ההגנה הראשונים להגנת השחיטה היהודית, והוא
"תשובה לשאלה שנשאלה מחכמי ושרי האומות נכבדי תבל ומלואה, מדוע לא יוכשרבשר בהמה לאכילת אדם, להכות על ראש בברזל שנון, לטרוף עליה חיה, ולהמיתה אף במיתתאכזרי, רק מיתה חטופה, בכדי שתצא נפשה מהרה, ומדוע לא יטהר כן לבני ישראל אך ורק על ידישחיטה".
 
אם בארצות הברית שם הושרש רוח החופש בקרב המתיישבים, לא נקלטה הסתה זו, נמצאו לה אוזניים קשובות בגרמניה, הארץ הקלאסית לשנאת ישראל. האנטישמיים נפלו על "המציאה" ובהדרכת מנהיגם הידוע לשמצה, אדולף שטעקער, החלו לארגן פטיציות ל"רייכסטאג" (בית הנבחרים), בתביעתם לאסור את השחיטה לפי דיני ישראל, אלא אם יהממו את הבהמה תחילה.
 
קבלת תביעתם של האנטישמיים היתה גורמת לכריתת בשר מפי רבבות היהודים במדינה, ועל כן נחלצו הקהילות היהודיות והקימו מועצה מיוחדת להגנת השחיטה. במאבקם זה גייסו קרוב למאתיים וחמישים רופאים ואנשי מדע, ובכללם כחמישים פרופסורים ידועי שם במקצועות הרפואה, הזואולוגיה והאנטומיה, והללו יצאו בגילוי דעת בו קבעו כי השחיטה היהודית היא הדרך הרצויה ביותר להמתת בעלי החי, שכן עם שחיטת הסימנים ויציאת דם התמצית, אין הבהמה מרגישה כל כאב נוסף, ופרכוסיה אינם אלא השתחררות שריריה המכווצים של הבהמה. יתר על כן כדי לדחות את ההצעות לחייב הימום מוקדם הוכיחו כי הימום הבהמה משפיע על בשרה להבאיש במהירות, לעומת בשר הבהמה הנשחטת לפי הדין.
 
להגנתם של היהודים קמה דווקא הסיעה הקתולית, ומנהיגם הכריז כי "אסור לאנוס את ההכרה הדתית של היהודים לשם הגנה מדומה על הבהמה".
 
באותה שעה נדחתה התביעה לאסור השחיטה, אולם לא כל מדינות גרמניה היו כפופות להחלטות ה"רייכסטאג". מדינת סכסוניה למשל, הטילה איסור על השחיטה, ומכאן התפשט איסור השחיטה למדינות אחדות, כגון בוואריה, ברונשוויג, מקלנבורג-שוורין ולבסוף סכסוניה. במקום שיש רודפים יש מצילים. המגינים על השחיטה היהודית הצליחו להעביר בפרלמנט הגרמני תיקון לחוק הפלילי, ולפיו נאסר על המדינות "להתערב בדרכי ההמתה של בעלי חי לפי הדת של קבוצה כל שהיא".
 
אף ברוסיה נעשו ניסיונות לאסור את השחיטה, וכאן קם להגנתה הרופא ואיש המדע המפורסם ד"ר יצחק דעמבו מקובנה, שפרסם ספר מיוחד בו הוכיח שמבחינה מדעית הרי השחיטה לפי דיני ישראל היא ההומניטרית ביותר. הצאר הרוסי נאלץ להשלים עם הוכחות אלו, וכאן לא נעשה כל ניסיון לאיסור השחיטה, שכן הצאר לא אישר את ההצעות השונות לאיסור השחיטה היהודית. אם בתחומי רוסיה לא הוגבלה השחיטה היהודית, הרי הופעל איסור השחיטה בפינלנד, כאחד הצעדים להפריע להתיישבות היהודים במדינה זו ורק בערב מלחמת העולם הראשונה בוטל איסור זה ע"י הצאר עצמו.
 
איסור השחיטה באירופה המערבית בין שתי מלחמות העולם
עם הגברת השפעתו של הנאציזם בגרמניה, ועוד לפני השתלטותו המלאה הועלתה התביעה לאיסור השחיטה היהודית, כאחד הצעדים להציק ליהודים. בשלב ראשון נתקבלו בראשית שנות השלושים בכמה מאזורי גרמניה, חוקים נגד השחיטה היהודית, ובהשפעת התועמלנים הנאציים הופעלו חוקים אלה גם בכמה מן המדינות הסקנדינביות.
 
חודשיים לאחר עלייתו של היטלר לכס השלטון חוקק האיסור על השחיטה וכן חוקק חוק ארצי לפיו נאסרה המתת בהמות ואף עופות ללא הימום מוקדם, וחוק זה הוחל על כל חבל ארץ שגרמניה כבשה אותו וכך הוחל על שטח סאאר, ועל שלזיה העליונה, מיד עם גמר ההסכם הגרמני-פולני על הגנת המיעוטים.
 
מן העניין לציין את המאבק הנועז שניהלו קהילות שלזיה העליונה נגד הגזירות על השחיטה שחוקקו ע"י גרמניה הנאצית. איחוד קהילות בתי הכנסת שבשלזיה העליונה פנה בתלונה למחלקת המיעוטים של חבר הלאומים, בהסתמכו על חוזה השלום הגרמני פולני, לפיו הובטחו הזכויות הדתיות של המיעוטים בחבל ארץ זו, על הגבול שבין גרמניה ופולניה, בו צריך היה להתקיים משאל עם על סיפוחו לגרמניה או לפולניה.
 
המאבק נגמר בהסכם שנעשה בין גרמניה הנאצית ובין איחוד הקהילות לפיו הותרה השחיטה היהודית של מספר בהמות לפי הצריכה הממוצעת של האוכלוסייה היהודית. בהשפעת גרמניה הנאצית החלו להתפשט ההגבלות על השחיטה גם בארצות השכנות, ובייחוד בפולניה. תועמלנים אנטישמים נרתמו למערכה נגד השחיטה הכשרה, ובעטייה של תעמולה זו הוטלו, בשנים האחרונות שקדמו למלחמת העולם השניה, הגבלות חמורות על השחיטה, אם כי לא נאסרה לחלוטין עד כיבושה של פולניה ע"י הנאצים.
 
התעמולה נגד השחיטה היהודית הורגשה די ברור באחד האמצעים להציק ליהודים ולהצר את צעדיהם. הגב' פריסטור, מראשי הצוררים בפרלמנט הפולני, הגישה את הצעת החוק לאסור את השחיטה הכשרה מטעמים הומניטריים כביכול. בראשונה טענה כי השחיטה לפי דיני ישראל, ללא הדהמה מוקדמת של הבהמה, גורמת לה ייסורים, אולם לאט לאט חדלו יוזמי החוק להתבייש, והם התחילו להודות בפה מלא, שכוונתם להוציא מידי היהודים את סחר הבשר בכלל מאמציהם להקשות ולהמאיס את החיים בפולין.
 
הממשלה עצמה השתדלה להעמיד פנים נייטרליות, אולם למעשה ניסתה להפעיל את ההגבלות, לפני קבלת החוק. המערכה הפרלמנטרית והמשפטית נמשכה זמן רב, וכשנתפרסם לבסוף החוק האוסר את השחיטה היהודית נתחוור כי הטעמים ההומניטאריים כוחם היה יפה לגבי אחוז מצומצם ביותר של בהמות לצורכי האוכלוסייה היהודית.
 
כן פטרו השלטונות את בעלי החי לצריכת הנוצרים כגון חזירים מחובת הימום לפני שחיטה, מאחר ש"טעמם משובח יותר כשהם נשחטים בלי הדהמה מוקדמת", וכך הוכח, אפוא, לעין כל, שכל הטעמים ההומניטאריים לא נבראו אלא להזיק ליהודים.
 
שלוש שנים לפני פרוץ המלחמה, בשנת 1936, נתקבל חוק לפיו הוכנסה חובת הימום מוקדם בכל פולין ולא הותרה אלא במחוזות שבהם ישנה אוכלוסייה של 3 אחוזים ומעלה, שלפי דתה אין לאכול בשר אלא משחיטה כשרה וגם אז אפשר להרשות שחיטה זו רק לצורך ובגבולות האחוז של אוכלוסייה זו.
 
כחצי שנה לפני מלחמת העולם השניה חוקק חוק לאסור שחיטה יהודית לחלוטין, לפי הצעתו של דודזינסקי והיו לו כל הסיכוים להתאשר, אלא שעד אישור חוק זה ע"י הסנט פרצה מלחמת העולם השניה, והנאצים פלשו לפולין.
 
הצוררים הנאציים המשיכו במלאכת הצוררים הפולניים, וחוק הראשון, שפורסם ע"י הנאצים, בעיתון הרשמי הראשון בהוצאת שלטונות הכיבוש, היה החוק לאיסור השחיטה היהודית, וכך נהגו הנאצים בכל ארצות הכיבוש שנפלו לידיהם, להפעיל איסור השחיטה בכל חומרתו.
 
בסלובקיה נאסרה השחיטה היהודית במפורש, ללא הפורמליות הרגילה של חובת ההימום המוקדמת, ואיסור זה נכלל לאחר מכן ב"קודכס" היהודי הידוע לשמצה. בבולגריה הופעל האיסור, כארבעה חדשים לאחר כניסת הגרמנים. בקרואטיה נתפרסם איסור שחיטת בהמות ועופות, כאחד מחוקי ההפליה הראשונים, מעגל החקיקה נגד השחיטה היהודית, באופן ישיר או בעקיפין ע"י הטלת חובת ההימום המוקדמת הושלם באירופה, בהתאם לקצב הכיבוש הנאצי.
 
באוהלי תורה
עם הפעלת הגזירות נגד השחיטה בגרמניה הנאצית, על ידי הטלת חובת ההימום לפני השחיטה, הועלתה השאלה על שולחן רבנן לברר את האפשרויות להתיר הימום בתנאים מסוימים, והיו שגילו מקום להיתר, אולם מרבית גדולי התורה שללו היתרים אלה.
 
אחד הרבנים שנכנס לעובי הקורה בעניין זה, אף חיבר ספר מיוחד לביסוס הצעתו להיתר הימום בתנאים מסוימים, הוא רבי יחיאל יעקב וינברג, ששימש כראש בית המדרש לרבנים בברלין, וכאחד מגדולי התורה בגרמניה נדרש לברר את השאלה לכל צדדיה.
 
בראשית ספרו "שרידי אש", המוקדש ברובו לבעיה זו, הוא מתאר את הרקע לבירור זה. היה זה לאחר השתלטות הנאצים בגרמניה "מלכות הרשעה גזרה איסור על השחיטה בלא הימום הבהמה קודם שחיטתה". לאחר מכן שללו הרשעים בתחבולות חוקיות אכזריות, את האפשרות להביא בשר מן החוץ, ולא התירו את השחיטה הכשרה, אפילו לזקנים וחולים מסוכנים.
 
נשקפת אפוא, סכנה חמורה שמרבית היהודים לא יעמדו בניסיון ח"ו ויכשלו באכילת נבילות וטריפות, ואף ראשי הקהילה העברית בברלין עמדו להנהיג במוסדות הקהילה: בית החולים, בתי מושב זקנים ועוד, אכילת בשר נבלה וטריפה, הנקנה במקולים של נכרים, בטענה שבשעת גזירה קשה זו הם אנוסים בעל כרחם להתיר אכילת נבילות וטריפות משום פיקוח נפש של החולים והזקנים שעל פי פקודת הרופאים אי אפשר להם להתקיים בלא אכילת בשר.
 
הרב וינברג שנטל על עצמו את המשימה לברר את האפשרויות להיתר, ניגש לבעיה מתוך הכרה כי גאוני ליטא ופולין וגדולי ישראל מנהיגי היהדות החרדית, לא יסכימו לעולם להיתר שיש בו משום שינוי אופן השחיטה הנהוגה בישראל מדורי דורות, ואף לבו נקפו מאד לגשת לעניין חמור זה של כשרות השחיטה, שהוא יסוד היסודות בחיי ישראל, ברם חזקו עליו דברי רבותיו וחבריו הרבנים לעיון בבירור הלכה חמורה זו, שלרגלי חידושה לא נתפרשה ולא נתבררה בספרות הרבנית.
 
"מעולם לא עלה על דעתם של רבני ישראל, כי יבוא יום ויכריחו לשנות מאופן השחיטה שהונהג על פי צווי תורתנו הקדושה והוסדר ע"י חכמינו ז"ל מקבלי תורה שבע"פ, ועכשיו - טען - שהגיעה שעת צרה ומצוקה, והעם מפרפר בחבלי ייסוריו הנוראים, על מנהיגי ישראל להראות שאין הם קשוחי לב ח"ו, וכי הם משתתפים בצער עמם ועושים כל מה שביכולתם להגיע לשערי הצלה".
 
לאחר שגילה יסוד להיתר יצא לפולניה לשיחות עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי מאיר שפירא, בדבר צדדי ההיתר המוצע על ידו, להתיר הימום בתנאים מסוימים, ולפי עצתם שיגר את הצעתו לגדולי ישראל וביקש את חוות דעתם.
 
מאותו נימוק, שהוזכר ע"י רבי שלמה דוד כהנא, כי לנוכח התעמולה האנטישמית לאיסור השחיטה היהודית הכשרה, אין מקום לצאת בהיתר גלוי, נמנעו גם גדולים מחוות דעתם להיתר אם כי עקרונית נטו לקבל את ההסדר המוצע.
 
כלפי טענה זו יצא רבי יעקב יהודה הופמן מפרנקפורט, ופונה במכתב לרבי חיים עוזר גרודזנסקי רבה של וילנה, שמצודתו היתה פרוסה בכל רחבי פולין וליטא
 
"אם דעתו ואולי גם דעת חבריו גדולי ההוראה וראשי הישיבות בעיר ווילנה והסביבה, נוטה לאיסור עפ"י ההלכה, אז נכוף את ראשנו ונכריז בפומבי על האיסור של שחיטה אחר הימום החשמל, ונחגור בעוז את מותנינו כדי לעמוד בפרץ ולהציל את שארית הפליטה מאכילת נבלות וטריפות אולם אם גם הדר"ג ימצא ע"פ בירור ההלכה, שאין לנו טעם מספיק לאיסור, אז חושבים אנחנו כי לא נכון לכבוש פנינו בקרקע ולעבור בשתיקה על חורבן החיים הדתיים באשכנז המדינה אלא החובה מוטלת גם על גדולי הדור לבוא לעזרתנו".
 
בהמשך דבריו הוא מספר:
 
"השמועה באה אלינו שפה רבנים מובהקים וגדולי ההוראה במדינת גליציה גילו את דעתם כי שחיטת הבהמות החשמליות מותר עפ"י הדין ואין בה שום סרך איסור ועם כל זאת לא מלאו לבם להסכים להיתר מיראה, אולי תסובב על ידי היתר כזה גזירת השחיטה גם במדינות אחרות ר"ל, אולם כפי השערתנו אנו הקרובים אל החלל, צריכים אנו לדון על השאלה הזאת, בעיון רב ובכובד ראש, וכי דוחין נפש ודאי מפני ספק נפש, וכי נפקיר נפשות ישראל, לאלפים ולרבבות, מפני גזירת שמא. יש ויש דרכים ואמצעים שונים למצוא פשר דבר שבל יסובב לאחינו בני ישראל במדינות אחרות, שום מכשול ושום תקלה וכן יש אופנים שונים להגביל את ההיתר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ ואין מן הצורך למסור פרטים לחכם כמותו".
 
אולם גדולי ליטא הביעו דעתם נגד היתר ההימום. רבי חיים עוזר גרודזנסקי אף פנה לרבי יחיאל יעקב וינברג, והסביר לו:
 
"עפ"י שביאר בהרחבה כמה הלכות בכל זאת, לא יצא הדבר מידי הרבה חששות, ואי אפשר להורות כן הלכה למעשה, ובכלל שזהו נגד דעת גדולי הדור, אשר הכריעו בדעתם, שאי אפשר בשום אופן להתיר הימום, אשר כמה תקלות יצאו על ידי זה".
 
בהמשך דברים הוא משתמש בנימוק
 
"שזהו עניין הנוגע לכלל ישראל בכל תפוצות הגולה, אשר בכל המדינות ימצאו משטינים ומקטרגים לבקש עלילות".
 
רבני ליטא, ובראשם רבי אברהם דובר מקובנא, רבי זעליג ראובן בענגיס ועוד, פסקו "שאין להסיק בשום אופן להיתרא" בייחוד יצא בצורה נמרצת לאיסור אחד מרבני גליציה, רבי חיים יצחק ירוחם רבה של אלטשטאד, הטוען "ועברתי על כל הקונטרס, והנה הדבר פשוט הוא לאיסור גמור, ואין כלל מדרכן של ת"ח לצדד בזה, אפילו לפלפולא בעלמא", והוא משווה את הדבר להשתמדות ומצטט משו"ת הרא"ש:
 
"אודות הנשים אשר לא היה להן כוח לעמוד בהיכל המלך, ובעת הגזירה החליפו אמונתן מפני אימת מוות, וכאשר מצאו נס ונמלטו חזרו לדתן, אמת הדבר כי מאד הרעו לעשות, וצריכות חרטה ותשובה וקבלת ייסורין יותר מהמחליפין שלא בשעת הגזירה, כי פרהסיא היא, ושעת גזירה אמרו חכמים אפילו לשינוי ערקתא דמסאנא אסור לשנויי".
 
בשעה שהרב וינברג מסר לדפוס את תשובותיו אלו הוא מציין:
 
"ברוך השם שהתשובות ההן חדלו להיות להן ערך מעשי כל שהוא. כבר בימי הגזרה הרעה קבלו אחב"י בכל ארצות פזוריהם, שלא לשנות שינוי כל שהוא, מאופן השחיטה הנהוג בישראל מדורי דורות, ועם ישראל קדושים הם, וחלילה להם לנגוע אף כחוט השערה במסורת הקדושה אשר עליה הורגנו, ועליה מסרו נפשותיהם אבותינו ואבות אבותינו בכל שנות גלותנו, ולא נמנעתי מלפרסמן משום חשיבותן ההיסטורית, לפי שיש בהן זכר להיאוש המר שתקף את המוני בית ישראל, ואת החרדה הגדולה של רבני ישראל, אשר חרדו לחתור ולמצוא הצלה ופיקוח כל שהוא לנפשות רבבות ישראל"
 
אולם לעצם העניין הוא מדגיש:
 
"רובם ככולם אסרו את ההימום ואף המעטים שנטו להקל בשעת מצוקה ומשום ספק פיקוח נפש חזרו אח"כ מדעתם הראשונה והצטרפו אל האוסרים, ונמנו וגמרו שלא להתיר בשום אופן קיום דת ישראל וקיום היהדות, והצלת כבודה דורשים מאתנו להביא קרבן זה של איסור בשר".
 
הימום ע"י נשימת אויר
לאחר שההימום החשמלי נאסר ע"י גדולי התורה, המציאו בשבדיה, שם נאסרה שחיטת בהמות ללא הימום, אופן הימום חדש, הנעשה, באופן שהאדם או הבהמה נושמים לתוכם אויר המחזיק רק יסוד החנקן, היינו אוויר שמתרוקן מיסוד החמצן, ונשימת אויר שכזה מביאה לידי התעלמות ואיבוד התודעה, וכמובן גם לידי חידלון הרגשה של צער וכאב.
 
הרב ד"ר פדרבוש, ששימש כרבה הראשי של פינלנד, יצא להיתר והוא ביסס את דעתו על יסוד חקירות שנעשו בקופנהגן על ידי מלומדים מובהקים אנשי שם בכל העולם, כמו פרופ' אויגוסט קרוג בעל פרס נובל, ופרופ' קריסטנסן. לאחר ניסיונות רבים הודיעו החוקרים האמורים שההימום המוצע, אינו מזיק כלל לבריאות הבהמה, ואינו גורם לשום שינוי באבריה הפנימיים או החיצוניים.
 
על יסוד ניסיונותיהם המדויקים הרבים, באו המלומדים לידי מסקנות אלו:
א) החומר המשמש להימום אינו גורם שום נזק שהוא לגוף בעל החיים. בלא כל קשר עם שאלת ההימום נעשו ניסיונות רבים על ידי חוקרים אלה ואחרים, בבני אדם המתעתדים להיות טייסים. אנשים אלה נתהממו גם כן על ידי חנקן עד איבוד חושיהם, ולאחר הפסקת ההימום שבו האנשים לאיתנם, בריאים ושלמים וחיים את חייהם ימים ושנים כמקודם בלא כל שינוי.
ב) איכות הבשר אינו משתנה מן ההימום כלל לא בריחו ולא בטעמו.
ג) זינוק הדם אחר ההימום הוא בדיוק כמו בבהמות שנשחטו בלא הימום מקודם.
ד) כל הבהמות שנשחטו אחר ההימום היה להן פרכוס חזק כמו בשאר בהמות בריאות.
ה) ההימום אינו גורם לשום רגשי כאב אצל בעלי החיים. לדעתו, אפשר לסמוך על חוות דעת החוקרים הנזכרים שחזקה עליהם שלא מרעים אומנותם, ועל דעת החוקרים האחרים בדבר ניסיונותיהם בבני אדם, שהם מסיחים לפי תומם ועל מה שראו עינינו, ובייחוד לאחר שדעת כמה פוסקים אחרונים בפשיטות, שיש לסמוך על רופאים מומחים, אף בלא מסיחים לפי תומם, לעניין בירור ספקות אף באיסור והיתר.
 
"מכל האמור - הוא מסכם - נראה לי ברור שאין כל חשש ופקפוק, בהימום בחנקן, בייחוד אם נחמיר עוד להצריך פרכוס לכל בהמה מהוממת אחר שחיטתה".
 
בדעתו זו תמך גם רבי שלמה דוד כהנא וכותב אליו:
 
"בנידון שאלתנו באמת שני הטעמים אינם נמצאים כאן, דהשוחט אין לו צורך כלל למהר בשחיטה, וגם מאיסות אין שייך בזה, ולכן בגוף הדין מן הראוי היה להזדקק להתיירא, אם כל הניסיונות כבר נעשו בכל הבהמות, בין בריאות ובין חלושות, גדולות וקטנות"
 
אולם הוא מדגיש ש"טעמים פוליטיים, עומדים כעת על הפרק, המונעים מלעיין בזה. כאשר ידוע שהשאלה הזאת הועלתה במדינתנו על שולחנות בתי המחוקקים, ושונאינו בנפש משתמשים בכל עניין ועניין לרעתנו, ולכן אי אפשר כעת לצאת בהיתר גלוי בעניינים אלו" - כן הוא מספר "על האסיפה שהיתה לו עם הצירים היהודים לבתי המחוקקים ושם באו לידי החלטה שהיתרים כאלו עלולים לגרום הפסד למלחמת המגן שלנו בגזירה הזאת בפרט ובגזירות נוספות נגד הדת בכלל".
 
הימום על ידי שינה
עם השתלטות הנאצים במרבית אירופה נשארו יהודי שוויץ במובלעת נייטרלית, שיד הנאצים לא הגיעה אליהם, אולם לנוכח תנאי הרדיפות האכזריות של הנאצים בארצות הרבים לא היתה אפשרות של ייבוא בשר כשר מארצות אלו לשוויץ ועל כן הועלתה האפשרות לאפשר שחיטה כשרה בשוויץ עצמה ע"י הימום את הבהמה לפני השחיטה ע"י השקאת סם שנה "נרקונומל".
 
לאחר שממשלת שוויץ פנתה לראשי הקהילה היהודית במדינה זו לברר את האפשרויות להיתר הימום הבהמה, פנתה אגודת הרבנים בשוויץ לכמה גדולים בשאלה מפורטת. בה הדגישו:
"כבר בשנה שעברה השמיעתנו הממשלה שנשים לב על התלאה הזאת, ויעצה אותנו למצוא היתר לאחד מדרכי ההימום לשחיטה, כמו שהיהודים בארצות אחרות נוהגים באיזה היתר של הימום, ודחינו בשתי ידים אפשרות ההיתר לההימום האלקטרי, וגם ההימום על יסוד החנקי, שמתעסקים בו בסטוקהולם דחינו, אבל לפני איזה שבועות נודע לנו שרופא מומחה המציא סמא דשינתא לצורך ניתוח שקוראים נומאל, שמהותו שונה מכל שאר סמי דשינתא. והימום, שכולם סמין ארס וזה נארקא נומאל, הנעשה מומר הנמצא בגוף בע"ח וקורין אותו הארן אי אפשר להזיק או לקלקל שום אבר באדם ובבהמה".
 
מנסח השאלה מטעם אגודת הרבנים מגלה פנים להיתר:
 
"לפע"ד אין לבדות מעצמנו חשש טריפות ואופן כזה, שלא תהיה אפשרויות להעלות ארוכה"
 
הם מדגישים
 
"שאם יש נימוקי התנגדות להיתר לנמק זאת, כדי שנוכל להסביר להממשלה הטעמים, למה לא נוכל להתירה. אעפ"י שנודע לנו שעי"ז ייכשלו יהודים רבים באכילת נבלות וטריפות ואף על פי שעל ידי זה יש לחוש שבמשך הזמן תשתכח לגמרי תורת טהרה וקדושה מרוב עמנו, גם בגלילות האלה, כי לפי דעת הממשלה הקילה את עול גזירת השחיטה כ"כ, עד שכמעט שניטל מעלינו, והיום הממשלה בעצמה מתנגדת נגד הגזירה בכל מה דאפשר לה לטובת היהודים, המדקדקים במצוות, ואם כן אין מן הראוי לדחות סתם בקשת אנשי הממשלה".
 
רבי מרדכי יעקב ברייש, בעל "חלקת יעקב" שנשאל בדבר פוסק לאיסור ושולל את ההצעה שהוא רואה בה
 
"פריצת גדר גדול שמסרו אבותינו נפשם על זה שלא למעול מעל בהשחיטה, שבזה תלוי קדושת ישראל, וכמה מכשולות יבא מזה לאחר שיופרץ הגדר, ואפ"י בתנאים היותר חזקים, לאחר כך, כשיווצרו התנאים מחמת כובד הממשלה וכדומה, לא יהיו אח"כ כוח בהרבנים לאסור, מפאת חסרון התנאים, ויבא מזה ממש ח"ו לאכילת נבלות וטריפות והקולר יהיה תלוי על צווארן של המתירים הראשונים, ויהיה אח"כ מהצועקין ואינם נענים, ולא די שאין לנו כוח לגדור גדר, נפרוץ עוד הגדר שהיה עד כעת, אתמהה מי שיש לו יראת ה' בלבבו, יתבונן איזו אחריות נוטל עליו דבר שהגונים וקדושים שבכל קצוות תבל, יראו לנפשם לנגוע בקצהו".
 
חוקי אפליה לאחר תבוסת הנאצים
עם נפילת השלטון הנאצי לא בוטלו אמנם החוקים שהוצאו ע"י השלטונות הנאציים נגד השחיטה בגרמניה ובארצות כיבושה, אולם חוקים אלה הוכרו כ"לא קיימים", "מפני שהוצאו מתוך שנאה ורדיפת מיעוטים מטעמי גזע ודת", והוראה ברוח זו פורסמה ע"י המטה הצבאי של ארה"ב באירופה. חוקי השחיטה שהוצאו בכמה מדינות באירופה, כגון בפולניה לפני הכיבוש הנאצי, לא בוטלו, אם כי לא הופעלו למעשה לגבי שחיטה יהודית.
 
למרבה הצער נמשכו ההגבלות נגד השחיטה היהודית גם לאחר תבוסת גרמניה הנאצית. באוסטריה העילית הוכנס איסור על השחיטה הכשרה, בהסתמך על החוק האוסטרי "להגנת הבהמות מאכזריות", ועד כה לא הצליחו מאמצי הקהילה היהודית להשיג מבית הדין החוקתי ביטול האיסור כנוגד לעקרונות חופש הדת בחוקה הפדרלית.
 
בגרמניה פסק בית המשפט כי החוק הנאצי כנגד השחיטה הכשרה בטל ומבוטל בשל היותו אמצעי כפיה נאצי, אולם באותו זמן חידשו חברות "צער בעלי חיים" בברלין, פרנקפורט ומינכן והצטרפו להן חוגים אנטישמיים את תביעתם להגבלתה או לאיסורה של השחיטה הכשרה. תעמולה זו לוותה התפרצות אנטישמית בוועדה השנתית של האיגוד הגרמני לצער בעלי חיים בשעת הקרנת סרטון, המראה את השחיטה הכשרה בצורה זוועתית.
 
ההסתה נגד השחיטה נמשכת
התעמולה הארסית נגד השחיטה מתנהלת עד היום הזה, ע"י חוגי צער בעלי חיים גם במדינות המערב. בבריטניה קיים חוק הימום הבהמות, המחייב את ההימום לפני השחיטה. השחיטה לצורכי היהודים הוצאה מכלל זה, אולם רק לפני כשבע שנים, הוגשה שוב לבית הנבחרים הבריטי, הצעת חוק לביטול ההפליה לטובת היהודים, והצעה זו, שהיתה פוגעת קשות ביהודים, הוכשלה ברוב זעום של 178 קול נגד 132 קול.
 
התעמולה נגד השחיטה היהודית עברה למדינה בה מרוכז הציבור היהודי הגדול ביותר. הדבר מצלצל כדבר שלא יאומן, אך עובדה היא שבמדינה המסמלת את החופש והדרור, בארץ המתפארת בעקרונותיה הדמוקרטיים, אף במדינה זו יש הכרח להגן על המשך קיומה של השחיטה הכשרה לפי דיני ישראל.
 
גורמים מסוימים, הכניסו לקונגרס האמריקאי את הצעותיהם להטיל חובת הימום הבהמה הכשרה לפני שחיטתה, דבר שכמוהו כאיסור השחיטה הכשרה, שכן לפי ההלכה נעשית הבהמה ספק טריפה בחייה, ולא תיצלח עוד לשחיטה כשרה. כדי למנוע התמרמרות מצד הציבור היהודי בארה"ב בעל ההשפעה, הוכנסה תוספת מיוחדת, בה נקבע שחובת ההימום המוקדם, אינה חלה על שוחט מאושר כראוי ע"י רב מוסמך. למרות האמור בחוק שאין לשחוט בהמה אלא לאחר שהרגשת הכאב שלה שותקה ע"י מכה אחת, ירייה מאקדח או באמצעים חשמליים או כימיים, נקבע במפורש שחוק זה לא יחול לא על השחיטה הכשרה ולא על ההכנות לשחיטה.
 
ד"ר ז. ורהפטיג בהרצאתו הנזכרת מציין כי בחוגי הארגונים היהודיים שבארה"ב נחלקו הדעות לגבי היקף ומידת המאבק היהודי מסביב לחוק וניסוחו, בה בשעה שארגונים דתיים ניהלו מאבק להוכחה ולהכרה כי השחיטה הכשרה היא הומאנית, הסתפקו ארגונים יהודיים פוליטיים, בסייג המבטיח חופש לשחיטה הכשרה הנחוצה ליהודים מטעמים דתיים, ובגלל עמדתם זו אישרה החוק העלול לפתוח פתח להגבלות נוספות.
 
בעקבות החוק הפדראלי נתקבלו חוקים להבטחת המתת בהמות באמצעים הומאניים ב- 12 מדינות של ארה"ב והצעות חוקים מעין אלה תלויות ועומדות במדינות נוספות. החוקים והצעות החוקים הללו כולם כוללים סעיף מיוחד הקובע את השחיטה הכשרה, באמצעי הומאני להמתת בהמות, אולם כאן נפתח פתח להגבלות נוספות.
 
במאבק זה כמו לגבי יתר הניסיונות להצר את צעדיו של העם הנבחר לא הצליחו הצוררים לפגוע ברוחו, והוא שומר אמונים ליוצרו ונוטה שכמו לסבול עול תורה ומצווה. היו מדינות שבהן ניזרו אלפי יהודים יראים ושלמים את עצמם מאכילת בשר, ובלבד שלא להיכשל באכילת בשר שיש פקפוק כלשהוא בכשרותו, וכדברי חז"ל "לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את ישראל", וכך הוכיחו את נאמנותם ליוצרם, לעשות רצון קונם וחפץ צורם, ומלכו של עולם מתפאר בישראל המוסרים את נפשם על קדושתם, ועל זה נאמר "ישראל אשר בך אתפאר".
 
תנו רבותינו: האוכל בשוק - הרי זה דומה לכלב; ויש אומרים: פסול לעדות. (קידושין מ)
 
לא יהא אדם לא נוקדן ולא עומקן ולא גרגרן. (דרך ארץ זוטא ו)
 
אמר ר' יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. (תענית ה)
 
אין נוהגין בזיון באוכלים (סופרים ג)