לחץ כאן לתצוגת הדפסה

החינוך היהודי בארצות המערב בימי הביניים

מחבר: הרב מרדכי פירון

מחניים, גיליון ק"ח, 1966

החינוך היהודי בארצות המערב בימי הביניים

 השקפת עולמה של היהדות, כפי שבאה לידי בטוי ברור במישור ההיסטורי של תולדות האומה, אינה מסתפקת בשום פנים בעצם אישור קיומה של הישות האלוקית וההשלכות הפולחניות או המוסריות הנובעות מהכרה זו, היהדות דורשת מאמצים רוחניים בלתי פוסקים להעמקתה של התודעה הדתית, הרחבתה וחיזוקה, באמצעות עיון, למוד ותרגילים אינטלקטואליים אחרים. לפי גישה אינטלקטואליסטית זו מהוה לימוד התורה, בכל ענפיה ומקצועותיה את העיסוק העילאי והאידאלי ביותר בתוך עם ישראל, והצו האלוקי של "והגית בו יומם ולילה" נהפך לכוח הדינמי ביותר של חיי האומה, במשך כל תקופות קורותיה. ידיעת התורה והחדירה המתמדת לעומק גנזיה וסודותיה האלוקיים מהוות את הרקע עליו נבנה עולם היהדות "ותלמוד תורה כנגד כולם". אולם לימוד התורה אינו בשום פנים בבחינת אמצעי לספוק צרכים אינפורמטיביים, לשם תוספת ידיעות על פרטי מצוותיה וחוקותיה. חכמי ישראל, הורו והדגישו כי הדרך היחידה "לדעת" את ה', ליצירת מגע וקשר עם הישות האלוקית עד כמה שיכולתו של בשר ודם מגיעה היא במישור של תלמוד תורה וקיום מצוות ה'. כי התורה מהוה כל כולה "מסמך" אלוקי וגילוי רצון ה' וכונותיו לעמו ולכל באי עולם. הרמב"ם מגדיר ומסכם את החובה ללמוד התורה כדלקמן: "כל איש מישראל חייב תלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה עד אימתי חייב ללמוד תורה, עד יום מותו שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח" (היד החזקה, הלכות תלמדו תורה, פרק א', ח' י').

 

אולם חובת האדם לקיים מצות תלמוד תורה אינה מסתיימת ומתמלאת על ידי למודו האישי בלבד. חובתו היסודית היא ללמד את בנו להעניק לו חינוך תורני מלא ושלם. בהעדר האב או באי יכולתו לדאוג לחנוך בניו מוטלת חובת הדאגה לחנוך ולתלמוד תורה על המוסדות הקהילתיים להם משתייכים הילדים. חובת הקמת מוסדות חנוך מתאימים ומשוכללים לשם הצפת ידיעת התורה בדור הצעיר, החל מהגיל הנמוך ביותר, לכם הכשרתו לקיום מצוותיה וחוקותיה, נחשבה בכל הדורות כצורך חיוני ראשוני בכל קהילה יהודית, בעולם כולו. כפי הגדרתו של הרמב"ם: "מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל ערי ועיר, וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (היד החזקה, הלכות תלמוד תורה, פר' ב', א'). עם ישראל פיתח מערכת חנוך תורני רחבה וענפה, שאין דומה לה מבחינת הקפה ומבחינת אינטנסיביות למודיה אצל שום עם בעולם ויהא אפילו התרבותי ביותר. במרוצת הזמנים פותחו שיטות הוראה משוכללות ביותר, שהועתקו בהצלחה מקהילה לקהילה, שיטות שהניחו את עקרונות החנוך לילד היהודי, הן מבחינה מעשית והן מבחינה עיונית, על כל האספקטים המגוונים שבהן.

 

השלל העצום של הוראות, הנחיות ואמרות במקצועות החנוך הנמצא בספרות התלמודית והמדרשית הקדומה, מצייר בפנינו בבהירות רבה אומה בעלת צביון אינטלקטואלי מובהק, הרואה בתלמוד תורה את חזות הכל, תוך תחושת יעודה המהותי שהוא ידיעת תורת ה' וקיום מצוותיה ומשפטיה. תחושה מיוחדת זו, שאין דומה לה בערכיותה אצל עמים אחרים, לא היתה בשום פנים נחלת בודדים המשתייכים לשכבה הדקה האינטלקטואלית של תלמידי חכמים, מורי העם ומנהיגיו, היא גם לא היתה בגדר של משאלה אידאלית הרחוקה מן המציאות היומיומית. עובדה אמפירית רבת משמעות היא כי האומה כולה על כל שכבותיה ומעמדיה, בני כל הגילים, היתה שותפה למאמץ רוחני מקודש זה, שנתן אותותיו העמוקים באופיו של העם. עדות מענינת למצב בימי הבית השני שומעים אנו מתוך דבריו של יוספוס פלויוס המעיר מתוך גאוה מוצדקת: "ואמנם רוב בני אדם (אצל אומות העולם) רחוקים מאד מלתקן את חייהם על פי חוקי עמם, וכמעט אינם יודעים את משפטיהם, ומדי הפרם אותם יודע להם רק מפי זרים, כי עברו על החוק. וגם האנשים המוציאים והמביאים אותם, אשר על שכמם המשרות הגולות והעליונות, אף הם מודים בעצמם, כי אינם יודעים את החוקים ובקרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו ספר את כל החוקים (בעל פה) מלפרש את שמו, כי כה הרבנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו, ועל כן יקל למצוא בינינו את העובר על החוקים כי לא יוכל למצוא טענה ולפטור את עצמו מעונש" (נגד אפיון, מאמר שני, י"ח). דבריו של יוספוס נראים באורם המלא כשמשוים את המצב השטח החנוך המתוכנן בעם ישראל עם זה שבעולם כולו, שהיה שקוע כל כולו בתוך בערות מוחלטת וריקנות תהומית, ורק שכבה דקה ביותר של בני אצולה ואמידים זכתה לחנוך מינימלי כלשהו.

 

המקורות שבידינו על בעיות החנוך והלמוד שבקהילות היהודיות במערב אירופה בתקופת ימי הביניים מראים בעליל כי לפנינו חיים יהודיים רוחניים תוססים המושתתים על מוסדות חינוך מאורגנים להפליא, הפועלים לפי שיטות הוראה בדוקות ומנוסות. ברור הוא, כי חורבן הבית השני ואבדן העצמאות הישראלית לא החלישו במאומה את המתח לקראת היעוד החינוכי של תלמוד תורה. אדרבה, נראה כי האסון הלאומי רק דירבן את חכמי העם וקברניטיו הרוחניים ליתר מאמץ ואינטנסיביות במשימה החנוכית. מבחינה זאת אין גם לראות במצב הענינים המעולה בשטח החנוך במערב אירופה בעת ההיא, תמונה יוצאת דופן, מיוחדת במינה, אלא זאת היתה בסכימה המקובלת בכל קהילות ישראל המתוקנות. ההשוואה עם מפעלי החנוך של העמים באירופה ביניהם ישבו היהודים יש בה כדי להעמידנו בפני העובדות בכל בהירותן. בזמן שלעמים אלה לא היתה כל מסורת חינוכית איזו שהיא והם היו מחוסרי כל נסיון בחנוך והדרכה והחזקת מוסדות חינוך, הרי יכלה הקהילה היהודית בבואה להקים מערכת בתי ספר לחנוך הצעירים, להתבסס על מסורת מקודשת ויעילה של מסודות חנוך בני מאות בשנים ועל שיטות וסדרים שנקבעו כבר בעבר הרחוק ונוסו בהצלחה והוכיחו בדרך זו את חיוניותם. חשובה לא פחות להבנת המצב בשטח החינוך היא שאלת האספקט ההשקפתי של הבעיה. בו בזמן שהיהדות תוך גישתה האינטלקטואליסטית ראתה בחנוך את עיקר העקרים, את המפעל החיוני להשגת יעודה הקדוש של האומה הבחירה, מיעטה הכנסיה הנוצרית בשיטתיות, תוך גישה אנטי-אינטלקטואליסטית מובהקת את ערכי החינוך ורבים מדבריה המוסמכים ביותר אף העמידו את האדם בפני הדילמה החמורה של "ידע או גאולת הנפש". לא יפלא אפוא, כי החנוך נשאר אצל עמים אלה במערב אירופה, ענינם המצומצם של קומץ בודדים בלבד, במיוחד בין אנשי הכמורה ובתוך מסדרי הנזירות, ובו בזמן פיתחה תודעת החנוך בת אלפיים שנה אצל עם ישראל, מערכת בתי ספר מפוארת ומשגשגת.

 

עדות מאלפת על הפער העצום בין יהודים לנוצרים בשטח החינוך שומעים אנו מתוך דבריו המענינים ביותר של נוצרי, אחד מתלמידיו של פטר אבלארד שחי במאה השתים עשרה, המצייר תמונה ברורה במילים הבאות:

"הנוצרים המחנכים את בניהם, אינם עושים כן לשם שמים, אלא מתוך שאיפה לרווחים. הם רוצים שאח אחד יהיה כומר, כדי שיעזור לאביו, לאמו ולאחיו, הם האומרים לכומר לא יהא יורש וכל מה שיכבוש לעצמו, יהיה שלנו ושל אחינו. מלבושיו ובגדי הכהונה מספיקים לו. לא כן היהודים. מתוך קנאת ה' ואהבת תורתו הם שולחים את כל בניהם ללמוד, כדי שיבינו בתורת ה'. היהודי, גם העני שבעניים, אם יש לו עשרה בנים, ישלח אותם ללמוד לא לשם קבלת שכר כפי שעושים הנוצרים, אלא בשביל הבנת תורת ה', ולא רק את הבנים אלא אף את הבנות" (B. Smalley, study of the Bible un the Middle Ages)

 

ואילו רש"י מבליע תוך כדי פירושיו בספרות התלמודית את ההערות הבאות על מצב הלמוד והידע בין היהודים בתקופתו: "שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות" (בבלי, שבת דף ק"ה, ב'). אופינית גם פניתו של ברטהולד מרטיסבון לנוצרים שלא להכנס לכל ויכוח תאולוגי עם היהודים בגלל רמת הידע הנמוכה של הנוצרים, והידיעה הגבוהה של היהודים בכל מקצועות כתבי הקודש. מבעל הסמ"ג שומעים אנו כי נוהג מקובל היה שתלמידי חכמים, תופסי התורה "לא היו חולצים מנעליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט בלבשיהם" (ל"ת, סי' ס"ז). מתוך עדות אחרת של התקופה אנו למדים כי "בסבתם של רבינו שלמה וניניו למדו גמרא ולומדים בכל המקומות ששמענו וידענו שלומדין הבבלי והם הסבה הקרובה והרחוקה" (צידה לדרך).

 

נביא עתה מקורות אחדים העוסקים בבעיות חנוך הדור וסדרי בתי ספר והמשקפים בבהירות את ההוי הכללי בנושא זה ומוסרים פרטים מאלפים על סדרי ההוראה הנהוגים. והרי תשובתו של רבינו גרשום מאור הגולה בדבר תנאי שכירות מלמדי תינוקות בשביל תלמוד תורה:

"אני גרשום החתום מטה אשיב לשואלי דבר כאשר הראוני מן השמים. צריכין להיות נאמנים מלמדי תינוקות וסופרים לעשות מלאכתם באמונה וצדיקים במעשיהם, וכל שכן מלאכת מלמדי תינוקות שהיא מלאכת שמים שצריכים להזהר במלאכתם ולענין דין זה של מלמדי תינוקות, אם פוסק עמו בפירוש להשכים ולהעריב בלילי ימות הגשמים ללמד, צריך לעמוד בתנאי, ואם בסתם נשכרו צריך לעמוד כשאר מלמדי תינוקות ואינו יכול לכופו להשכים ולהעריב, ואם נוהגין שאר מלמדי תינוקות להתעסק בצרכי עצמו לפי שעה, אבל זה מתעסק ואינו יכול לעכב עליו" (שבלי הלקט, ח"ב.)

השיטה המקובלת היתה לשכור מורים מלמדי תינוקות מיד בהגיע הילך לגיל בו מסוגל הוא לקלוט את הלימודים היסודיים ביותר בתורה. משפחות אמידות ואף עשירות היו שוכרות מורה פרטי לבניהם, אולם אבות עשירים פחות וגם העניים נהגו לשלוח ילדיהם לתלמוד תורה הציבורי העומד תחת השגחת הקהילה ולשלם שכר לימוד בהתאם ליכולתם.

 

הערנות רבה שהיתה קיימת בקשר לבעית יכולתם המחנכת של המורים, כשרונותיהם הפדגוגיים ונאמנותם לתפקידם באה לידי בטוי במקור הבא:

"כתוב בספר צפנת פענח, מלמד החוזר בו מורד בבעל הבית ואינו רוצה לגמור מלאכתו, יד בעל הבית על העליונה, שוכר עליו או מטעהו, וכתב רבינו חיים ברבי משה דאם קבל כבר המלמד שכרו צריך להחזיר על כדי שיוכל להשכיר אחר, ורבינו שמשון כתב דדבר האבד הוא ואינו יכול לחזור ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד, הוי מכת המדינה ויהא ההפסד של בעל הבית גם יש לפסוק שהמלמד אין לו לעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד, ובירושלמי דסדר זרעים אמרינן דאסור מלמד להיות ניעור בלילה יותר מדאי יען שלמחר עצל הוא ללמוד גם אין לו להתענות ואין לו לעצור במאכל ובמשתה מפני שאין יכולת לטרוח, ודכותיה אין לו להרבות במאכל ובמשתה" (המרדכי, בבא מציעא פרק ו').

 

מעמדו של מלמד התינוקות היה חשוב ומכובד בתוך הקהילה. במצבת קבר מפאריס מהמאה השלוש עשרה כתוב כדלקמן: "זאת מצבת קבורת רבי שמואל בן הק' ר' יוסף אשר נהג החדרים ימים רבים באמונה, שנפטר לגן עדן" (אסף, לתולדות החינוך בישראל).

 

מסגרת חינוך מקיפה ושלמה הנשענת במלואה על מקורות תלמודיים ומדרשיים קדומים הן בנוגע לשיטות הוראה והן בנוגע לגיל התלמידים ולחומר הנלמד, תמונה ברורה על מחשבת החנוך והמציאות לימוד התורה בקהילות ישראל בתקופות ההן:

" אלא אביו מגלגל עמו שנה אחת לחנכו ולהרגילו למקרא, כי אפילו משעה שיודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע ומגלגל ומטפול עמו על יד עד שיגיע לבן חמש שידע ליכנס במקרא, ומלמדו בנחת שנה שלימה ויכניסנו לבית רבו כבר שית, הכל לפום חורפיה, וכן נמי בן עשר למשנה, כשהיא בנו בן עשר ירגילנו שנתיים למשנה קודם שמתחיל לקביעות בית רבו האב צריך ללמדו הכל לפי בינת וחכמת הבן לפי הנאת הבן" (יחוסי תנאים ואמוראים, ר' יהודה בר' קלינימוס).

 

שאלות הלכתיות רבות הקשורות בבעיות שכירת מלמדים, חלק מהוי החיים היהודיים בתקופה זו, מתבררות בספרות הפוסקים שנתחברה כתוצאה מתנאי מציאות ראליים. בתשובותיו של מהר"ם מריטנבורג נשמע הד ברור לבעיות התקופה בנושא זה. והרי ציטטות אחדות:

"ראובן שהשכיר את שמעון ללמד את בנו, אמר לו, אני עם הארץ ואיני ידוע אם תדע ללמד את בני, לך אצל קרובי לוי שינסה אותך ואם יאמר שאתה יודע בא אלי ללמד את בני, ושוב בא ולימד את בנו, ואחר כך נודע לראובן שלא הלך שמעון אצל קרובו לוי לנסותו ולא רצה ליתן לו שכרו ודחהו ימים רבים עד שלגסין ירד עמו לדין"(מרדכי, בבא בתרא, פ"ט).

 

והרי תשובה עקרונית בדבר חובת האב ללמד בנו תורה:

"נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה כתב מהר"ם זצ"ל דכפינן ליה ללמדם, או לשכור להם מלמדים, דמאי שנא האי עשה דולמדתם את בניכם משאר עשה דכפינן ליה לקיים, כמו עשה דסוכה וכיון דהאמילתא חובה הוה ליה כשאר בעל חוב, ועבדינן בהא מילתא כמו שכתב רבינו האלפס בפרק הכותב אבל ודאי אי מצינן לשדורי ליה ואודעיה משדרינן ומודיעין ליה כל זה כתב מורי רבי זצ"ל ע"כ (מובא בבית יוסף, יורה דעה, סימן רמ"ה).

 

פרטים חשובים מאד על סדרי הלימוד בתלמודי התורה, החומר הנלמד, שעות תלמוד ותקנות חינוכיות אחרות למדים אנו מתוך "ספר אסיפות" שחובר במאה השתים עשרה לערך. המחבר מספר בין השאר:

"מנהג אבותינו (בקהילות הרינוס) שמושיבין התינוקות ללמד בשבועות לפי שניתנה בו תורה, כעלות השחר מוליכין הנערים לבית הכנסת לספר ומביאים הלוח שכתוב עליו א"ב"ג"ד ותשרק ותורה צוה, תורה תהא אמונתי וקורא הרב כל אות ואות והתינוק קורא אחריו ונותן על הלוח מעל דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו והרב קורא עם הנער כל מה שבלוח ובעוגה ובביצה והביצה תהיה מקולפת ומבושלת, אחר שסיימו הנערים לימודם מאכילים לנער העוגה והביצה ואחר הלימוד מביאים הנער על שפת הנהר על שם שהתורה נמשלה למים"

 

שיטת ומנהגים מהסוג המסופר במקור שבפנינו ידועים לנו בשנויים ובגוונים רבים מקהילות אחרות. בכלם באה לידי ביטוי הדאגה הרבה וההתענינות שגילתה הקהילה לילדיה והדרכים המיוחדות בהן נקטו על מנת לחבב את לימוד התורה על הקטנים ולקרב אותם צעד אחרי צעד להוי לימוד התורה ולכותלי בית הספר.

 

תלמודי התורה בקהילות השונות מלאו את יעודן העקרי בכך שהעניקו לכל התלמידים שביקרו בהם את סידות התורה הן מבחינת הידע לקיום מצוות מעשיות ויכולת ההשתתפות בתפילה בצבור בבית הכנסת והן מבחינת מסורת ערכי השקפת עולמה של היהדות. הילד שלמד בתלמוד תורה הגיע לרמה יסודית בהתאם לכשרונותיו בידיעת החומש, המקרא וכמו כן נפתחו לפניו אשנבים ראשוניים לקראת למוד המשנה והתלמוד. אולם מעל לכל ספג הילד אגב למוד זה ועוסק במקורות תורה שבכתב ושבעל פה, את יסודות השקפת עולמה של היהדות ואת הוי התורה ומשפטיה, פירושי התורה כגון פירוש רש"י וסיפורי מדרשי האגדה הכניסו את הילד לתוך תחום היסודות התרבותיים של האומה ויצרו בו תחושות יסוד עזות ביותר לגבי גורלו של העם, מקומו בהיסטוריה יחודו בין האומות והכרת מעמדו המיוחד והביאו לידי הזדהות מלאה עם הויתו הפלאית של עם ישראל, כאומה בחירה בשליחות אלוקית.

 

אולם למרות האינטנסיביות בתכנית הלמודים בתוך כותלי "תלמוד התורה", דבר שהיה מותנה לא במעט ביכולתו החינוכית של המלמד, שימש תלמוד התורה כמוסד מכין ראשוני בלבד לקראת המוסד התורני-החינוכי הגבוה, שהיוה את השיא של מערכת החנוך התורני, הרי הוא הישיבה, כגיל הכניסה לישיבה נקבעה בדרך כלל שנת השלוש עשרה ולעתים אף מוקדם מזה בשנת השתים עשרה. לעומת "התלמוד תורה" ששימש בדרך כלל אך ורק את צרכי ילדי הקהילה בלבד והיוה אפוא מוסד מקומי באופיו הרי לישיבה באו הלומדים מכל הסביבה ואף מקהילות רחוקות ביותר. למעשה היותה עובדת היותם של תלמידים ממקומות מרוחקים בין כתליה מעין קנה-מידה מעשי לרמתה התורנית הגבוהה ולפרסום שמם של רבניה וראש הישיבה שהרביצו בה תורה בפני התלמידים וניהלו אותה.

 

על הוי חיי הבחורים בישיבה בתקופות אלו שומעים אנו במקור הבא:

"שאני מצמצם מאד בענין ההוצאה יותר מדאיויודע אני שאין לבזבז יותר מכדי צורכי הנה הלא ידעת אם לא שמעת על אודות הטובה אשר השפיע ה' לנו ברוך הוא, כי נתחדש ישיבה נחמדה בק"ק ערפורט ונתחברו שם בעלי אסיפות ושבת תחכמוני אשר מעולם אנשי שם, גם שאר בחורים נחמדים ונעימים אשר שמעתם הולך בכל הארצות כי אנשי מופת המה, והנה בעיר ה' את רוחי בקרבי לאמר אקומה נא ואלכה אחר הרועים האלה ואלקטה בשבלים אחר הקוצרים ולאגור באשר אמצא כדי להיות זנב לאריות ועתה אמרתי אגלה אזנך אם רצונך לילך עמי, כי חשקה נפשי בכך" (אגרות שלומים, מתוך ש. אסף, לתולדות החנוך בישראל).

 

מטרת הישיבה, שהיותה את המוסד התורני-אינטלקטואלי הגבוה ביותר בתוך העם, היתה לגדל ולטפח תלמידי חכמים, רבנים, ומורי העם לעתיד. הלימוד התרכז כל כולו במקורות התלמודיים והסתעפותם בספרות הפוסקים והמחקר ההלכתי בתקופות שאחריהם. המקור הבא מצייר תמונה מענינת על הוי הישיבה מבחינה לימודית וחברתית ועל יחס החיבה של העם לבחורים הלומדים בתוכה:

" בשנת שפ"ה לפ"ק, בעת שהיה אבי ז"ל עדיין אב"ד בווין שלחני אבי לישיבה הגדולה אשר במיץ, במדינת צרפת ולמדתי שם יותר מארבע שנים וה' הצליח דרכי בלמודי עד כי הייתי בקי בכל הש"ס, ובר"ח סיון דהוי שתא קבלתי מכתב מכבוד אבי ז"ל שהאחזור לביתי. אבי ז"ל היה אז אב"ד בפראג והיה בעושר וכבוד, בכל זאת עשיתי דרכי ממיץ לפראג ברגלי, כי כן היה אז המנהג במדינות אלו, שכל בחורי הישיבה אם דל ואם עשיר עשה דרכו רק ברגליו ושמלותיו צרורות על שכמו ומקלו בידו, ובכל זאת הליכתם בשמחה וטוב לב, מפני כי בכל מקום בואם בין קהילות ישורון קבלום בכבוד גדול, ומפני כי הבחורים העשירים עזרו להבחורים העניים והלכתי לביתי עם עוד חמישה בחורים והמהלך הגדול הזה נחשב בעיני כאילו הלכתי לטיול ולעונג" (ר' שמואל הליר בסוף מגילת איבה).

 

אינטנסיביות הלימוד בישיבה היתה גבוהה ביותר כשראשי הישיבה משמשים דוגמה עצמית מדרבנת לתלמידיהם בהתמדתם וברמת ידיעתם הגבוהה. על רבי יצחק, בעל סמ"ק, שחי במאה השלוש עשרה בצרפת סיפרו תלמידיו: "בכל שנה (מסיים) שיתא, סדרי וארבעה ועשרים, הן עם התלמידים הן בלא התלמידים, כי מה שלא הספיקו התלמידים ללמדו היה הוא חוזר בעצמו". רמתו של ראש הישיבה, כמו שמסופר בדוגמה שבפנינו, קבעה את צביונה ודמותה של הישיבה והשפיעה השפעה ניכרת על התפתחותה ופרסומה בעולם היהודי.

 

שלל המקורות והתעודות בנושאי החינוך ולימוד התורה שבתקופות ההן, ממנו הובאו כאן אך ציטטות מעטות מאשר את ההנחה כי בראש דאגתה של הקהילה היהודית המאורגנת, והחיים הציבוריים בכללותם עמדה בעית חנוך דור ההמשך ברוח התורה תוך הקנית ערכי רוח ישראל יסודיים, בדרך שיטתית ומתוכננת היטב. ההיסטוריה מוכיחה ומהוה עדות ברורה לעובדת הצלחה הניכרת של מאמצים אלה בשטחי החינוך, שהביאו לידי הזדהותם המוחלטת של הדורות עם יחודו של העם.