לחץ כאן לתצוגת הדפסה

האמונה המשיחית בימי הבית השני

מחבר: פרופ' דוד פלוסר

מחניים, גיליון קכ"ד

תוכן המאמר:
התקווה לאחרית הימים
בניין ירושלים
דמותו של המשיח
הספר "עליית משה"
ספר "טוביה"
בנבואות חגי וזכריה
כת מדבר יהודה
הנביא של אחרית הימים
אופיו של המשיח בימי הבית השני
איך התגברה האמונה במשיח אחד
במגילות מדבר יהודה


תקציר: המאמר דן באמונה במשיח לוחם ומלכותי שהתגבשה בימי בית שני, כמו גם האמונה במשיח שיהיה מלך, כהן ונביא בו זמנית.

מילות מפתח: משיח, מלך המשיח, כהן ונביא.

האמונה המשיחית בימי הבית השני

 

התקווה לאחרית הימים
אין ספק שהתקווה לאחרית הימים מהווה אחד היסודות החשובים של תורת ישראל, כי הרי אמונתנו איתנה היא בכך, שרצונו של האלוהים הוא להתגשם עלי אדמות, כי הרי הוא אשר ברא את עולמו בחסד וברחמים. רצונו זה איננו מתקיים היום, הן בקשר לעם ישראל והן בקשר לכל אומות העולם. גם על עם ישראל וגם על אומות העולם, לפחות בחלקן, לקבל לבסוף את עול מלכותו של ה': "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
 
הרעיון המשיחי והתקווה לאחרית הימים ולמלכות השמיים נמצאים אפוא כבר בתורה בנביאים ובכתובים, וברור שאחרי גלות בבל, אמונה זו קיבלה דחיפה חדשה, על ידי הזעזוע הנורא שבא על ישראל, קודם, על ידי השמדת ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים ואחר כך על ידי חורבן יהודה וחורבן הבית הראשון. כבר באותם הימים, נתעוררה התקווה ששיבת ציון תהווה בע"ה את אותו התאריך של גאולה שעליו חלמו כבר הדורות הקודמים בימי בית ראשון. ברור שהנביאים שקמו לישראל בימי שיבת ציון הדגישו את הרעיון המשיחי בצורה חזקה מאוד. שני רעיונות עמדו אז במרכז ונשארו להיות מרכזיים במשך תקופת בית שני, והם הרעיון של קיבוץ הגלויות ורעיון בניין ירושלים ויחד עם זאת לא שכחו הדורות הללו, גם, את הרעיון האוניברסליסטי של חזרה למוטב של חלק מאומות העולם. רעיונות אלו מוצאים בין השאר את ביטויים בדברי זכריה הנביא, ומקבלים דחיפה חדשה על ידי מרד החשמונאים.
 
נשתמרה לנו תעודה יקרת ערך מבחינה היסטורית בהתחלת ספר החשמונאים השני: זה מכתב שכתב יהודה המכבי לגלות מצרים זמן קצר אחרי חנוכת הבית, (שהוא ימי חנוכה הראשונים). בין השאר כותב יהודה המכבי:
"כתבנו לכם כשבכוונתנו לבצע את טוהרת הבית, ויפה תעשו אם תשמרו את אותם הימים. האלהים הושיע את כל עמו ונתן את הנחלה לכולם ואת העצמאות, ואת הכהונה ואת הטוהרה לפי שבישר לנו על ידי התורה, כי אנו מקוים באלוהים כי במהרה ירחם עלינו ויקבוץ אותנו מתחת השמים, למקום הקדוש הזה, כי הוא הציל אותנו מסכנות גדולות, ואת המקום הזה טיהר" (ספר חשמונאים ב' פרק 2 פסוק 16-18).
 
מכאן, ברור שיהודה המכבי נכנס לירושלים וטיהר את בית המקדש בשעה שהאויבים עוד ישבו ב-חקרה, מתוך אותה הכוונה הברורה שבגללה אנחנו, מיד אחרי כיבוש ירושלים טיהרנו את הדרך לכותל-המערבי. מעשהו היה מעשה מדיני, כי הרי הוא ראה בחנוכת הבית כעין סמל בשביל העצמאות המדינית שהתגשמה רק בזמן מאוחר יותר. ברם, תקוותו היתה גם לעליית הגלויות לארץ ישראל ובמיוחד לירושלים. את התקווה מבטא יהודה המכבי בגוון משיחי ומקווה שההבטחות שהובטחו לנו בתורה יתקיימו וההבטחות הללו אינן אלא קיבוץ גלויות. עלינו להבין שבימים ההם לא היה כל כך מובן שבני אדם יוכלו לעזוב את ארצותיהם ולקחת אתם את רכושם, הרי אפילו אם נניח שארצות מסוימות כגון מצרים, היו אולי אז בעלות רצון טוב ביחס למרד החשמונאים, ברור שחוסר תנועה ציונית באותם הימים נתבטא בכך שהעלייה מבחינה טכנית וכלכלית לא היתה דבר מובן מאליו. על כן בזמן מאוחר יותר כותב פילון האלכסנדרוני שאחד הניסים הגדולים של ימות המשיח יהיה שהמלכויות לא רק ישחררו אז את תושביהן היהודים, אלא אף יעזרו להם בעלייתם.
 
בניין ירושלים
הנקודה השנייה של התקוות המשיחיות באותם הימים הייתה בניין ירושלים, שהרי כבר אצל הנביאים מקווים שירושלים של אחרית-הימים תהיה ירושלים מופלאה ומלאת הוד, ובמרכזה יעמוד בית-המקדש בהוד והדר שלא ראו אותו שבי ציון. כבר בנביאים מתוארת ירושלים של אחרית הימים ובית מקדשה בצבעים מופלאים, תאורי ירושלים של אחרית הימים, הן בנביאים והן בספרות בית שני, פורצים את הריאליות הרגילה לנו, ולעינינו קמה ירושלים מלאת אבני יקר ובית מקדשה יהיה כה גדול כמו שלא היה בעבר. תקוות אלה מוצאות את בטויין ביחוד בתוך הספרות הגנוזה ובתוך אותם הספרים בהם מדובר על חזון הקץ והגאולה שמחוץ לספרי התנ"ך.
 
דמותו של המשיח
עד עתה לא דברנו על דמותו של המשיח עצמו, של אותו מלך המשיח כפי שאנחנו מכירים אותו בתוך אמונתנו אנו היום. ואין פלא בדבר: הרי דמותו של המשיח והתקווה לבואו הייתה רק אחד הביטויים של הערגה לאחרית הימים כפי שפעמה בלבם של בני ישראל מאז ומתמיד. המשיח בתור שכזה הוא כאמור רק כעין סמל של התקווה לעתיד הטוב ביותר. נכון, שנביאינו הקדומים דיברו על מלך אידיאלי מבית דוד, ודבר זה חשוב מאוד מפני שהאמונה שמלכות בית דוד לא תפסק לעולם והדמות של המלך האידיאלי מבית דוד שבאחרית הימים הם הם אשר יצרו את האמונה במשיח מבית דוד כפי שהיא רגילה בכלל ישראל היום.
 
 אולם כבר אמרנו שאמונה זו שהיתה קיימת בצורות שונות כבר בימי המקרא איננה עיקר התקוה של אחרית הימים. והרי מעניין לציין שאפילו המילה משיח בשביל אותו המלך אינה נמצאת במקרא, ושם ברור אפוא שבימי הבית השני, האמונה במשיח או כפי הנראה במשיחיות לא מצאה את בטויה בכל הספרים שנכתבו אז. היה אפשר לכתוב אז ספר הדן באחרית הימים ואשר בו דמות של משיח מושיע אינה נזכרת כלל. נראה לי שאחד הספרים האלה היה ספר "דניאל". מעניין שבפרק ז' של ספר זה מדובר אמנם על דמות מופלאה הנקראת "בר-אנש" שאותה ראה הנביא בחזונו, אולם בפירושו של המחבר עצמו אנחנו לומדים ש"בר-אנש" זה איננו אלא סמל חזוני בשביל עם ישראל הנקרא "קדושי-עליונים". יש להניח שמחבר ספר דניאל ידע על הדמות המופלאה של "בר-אנש" שהיתה דמות משיחית אלא הוא פירש אותה פרוש קולקטיבי "בלתי-משיחי".
 
הספר "עליית משה"
בספר "עליית משה" שנתחבר בצורתו הסופית לאחר מות המלך הורדוס ולפני חורבן בית שני אין אנחנו קוראים על משיח אנושי בכלל. אלא רק על "המלאך" אשר יופיע באחרית-הימים. וברור שאיש לא הרגיש בחסרונו של המשיח. מבחינה זו, מעניין מאוד לציין שכמעט ואין ספק שבתוך תפילת "שמונה-עשרה" בצורה הקדומה יותר, מצאו את בטויין רק אותן שתי התקוות המשיחיות שדברנו עליהן והן: קיבוץ הגלויות ובניין ירושלים ורק בתקופה מן התקופות הכניסו לתוך הברכה: "בונה ירושלים", את הזכרת המשיח ואמרו: "ברוך אלהי דוד בונה ירושלים". אולם בחוגים אחרים יצרו במרוצת הזמן ברכה מיוחדת על "צמח דוד" וצורה זו של שתי ברכות אחת על "ירושלים" ואחת על "צמח דוד" הפכה לרגילה בתוך יהדות בבל ומשם נתקבלה אצלנו...
 
ספר "טוביה"
גם ספר "טוביה" מן הספרים החיצוניים מלא אמנם תקוות לאחרית הימים. אולם שוב ספר זה מדבר הרבה על בניין ירושלים ובית המקדש בתוכו, על קיבוץ הגלויות ועל כך שאומות העולם יכירו באלוקי-ישראל, אך דמותו של המשיח בכלל אינה מופיעה בספר "טוביה" שהוא כידוע מימי בית שני.
 
בנבואות חגי וזכריה
מצד שני, ידוע יפה שבשני הנביאים האחרונים חגי וזכריה מובלטת התקווה שיתגלה הגואל, ושני הנביאים הללו מקווים שאותו הגואל המשיח יהיה "זרובבל בן שאלתיאל". במיוחד מענין לענייננו מה שאנו קוראים בספר זכריה שם מדובר על שני "בני היצהר" אחד מהם יהיה "ישוע הכהן" והשני יהיה "צמח דוד". לפנינו אפוא, אם מותר לומר כך, אמונה בשני משיחים - האחד מבית-אהרון והשני מבית-דוד. הביטוי "בני היצהר" רומז לשמן. אם כן למרות שהמילה משיח אינה נזכרת כאן, נראה שכאן היא נרמזת, וזה דוקא בקשר לשני משיחים - האחד כהן ואחד מלך.
 
כת מדבר יהודה
אמונה זו בשני המשיחים לא אבדה מן העולם בימי בית שני אלא היא הפכה ליסוד חשוב מאוד אצל "כת מדבר יהודה" שאותה מזהים בצדק עם האסיים ובספרות הקרובה להם. הכוונה לספר "היובלים" ולספר "צוואות בני יעקב" ("צוואת השבטים") ובזרם רוחני זה המשיח מבית אהרון עדיף על המשיח מבית דוד, אבל בשום פנים אין לומר שהאמונה בשני המשיחים, הכהן והמלך, היתה מצומצמת רק לזרם הרוחני והחברתי שממנו באו האיסיים. כבר ראינו שהאמונה הזאת בשני המשיחים נרמזת בנבואות זכריה והיא קיימת גם בספרות התלמודית ששם מלבד על המשיח מבית דוד מדובר על "כהן צדק" הוא הכהן של אחרית הימים. נראה אפילו שבאופן כזה יש לפרש את העובדה שעל מטבעות בר-כוכבא מוזכר לא רק בר-כוכבא עצמו אלא אלעזר הכהן. אלעזר זה היה כנראה עתיד להיות הכהן של בית-המקדש כשהוא יקום מחורבנו.
 
הנוסח המלא של האמונה המשיחית אצל האיסיים היתה התקווה: "עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל". על שני המשיחים כבר דובר, אולם מי הוא הנביא? ברור שאף הוא דמות של אחרית הימים. והאיסיים האמינו בבוא הנביא באחרית הימים אשר עתיד לחדש את הנבואה. הם סמכו את אמונתם על דברי תורת משה בה מדבר משה על נביא כמוהו. אמונה זו בבוא "הנביא" או נביא האמת באחרית הימים נמצאת כבר בספר החשמונאים א'. אחרי חנוכת בית המקדש הרחיקו החשמונאים את אבני המזבח המחולל על ידי אנטיוכוס הרשע, אבנים שהיו קדושות ומחוללות גם יחד. כדי שבעניינם יכריע הנביא אשר יבוא באחרית הימים. ההזכרה השנייה של הנביא של אחרית הימים נמצאת בפרק י"ד של ספר החשמונאים א'. פרק זה כולל כעין מגילת העצמאות מימי שמעון אחי יהודה המכבי. שם נאמר בין השאר ששמעון יהיה נשיא וכהן לעולם עד עמוד נביא אמת. לפנינו שוב שלוש הדמויות של אחרית הימים נשיא כשליט חילוני, כהן לעולם והנביא. ברור שמחברי מגילת העצמאות דאז לא ראו בשמעון החשמונאי דמות של אחרית הימים, הם רצו רק לומר ששושלתו של שמעון תשלוט לפי הצהרה זו עד לתקופה שיבוא הנביא אשר עליו יהיה להחליט מי יהיה המלך.
 
יש להניח שהם חשבו שבימי חידוש הנבואה יתברר שהשליט החילוני באחרית הימים לא יהיה כהן ממשמרת יהויריב אלא שליט מבית דוד, ברם בשאלה זו אין ביטחון גמור כי הרי לפי ההלכה יכולים להיות מלכים הנקראים מלכי ישראל ומלכים מבית-דוד. מכל מקום כינויו של שמעון "כהן לעולם" רומז למזמור ק"י בו נאמר: "אתה תהיה כהן לעולם על דיברתי מלכי צדק". פסוק זה היה נוח להבנה משיחית כפי שמתברר בין השאר מקטע ממגילת מדבר יהודה שנתפרסם זה לא מכבר בו מדובר על מלכי צדק כעל השופט השמיימי של אחרית הימים.
 
הנביא של אחרית הימים
ראינו שעל יד האמונה בשני משיחים, זה הכהן וזה המלך מבית דוד, היתה קיימת אמונה בנביא של אחרית הימים. בספר חשמונאים א' מופיע כדמות של אחרית הימים רק הנביא. אפשר היה על סמך פסוקים מן המקרא לכנות את הנביא של אחרית הימים גם בכינוי "משיח" כי הרי נאמר למשל: "אל תגעו בנביאי ובמשיחי אל תרעו". ובספר ישעיהו (ס"א, א') נאמר: "רוח ה' אלוקים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענווים שלחני לחבש לנשברי-לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח-קוח".
 
את הנביא של אחרית הימים היה אפשר לזהות עם אליהו הנביא. אומרים שזהוי זה מתבסס על סוף ספר מלאכי אולם נראה שההיפך הוא נכון; מלאכי ג' כ"ב-כ"ד משקף את האמונה בבוא אליהו הנביא באחרית הימים כי הרי כל הקטע איננו אלא חתימה פיוטית על התורה והנביאים. שני קבצים אלה נזכרים בחתימה זו: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים הנה אנוכי שולח לכם אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות וכו'". אם-כן לפנינו סיום קדום המזכיר הן את התורה והן את בוא אליה הנביא באחרית הימים. דברי הסיום אודות אליה הנביא רומזים בפירוש (מלאכי ג א') "הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות".
 
נוח היה לזהות את אותו "המלאך" עם אליה דוקא כי הרי אליהו הנביא נלקח בסערה והוא אשר נשאר לפליטה מכל נביאי קדם מעבר לתקופת הפסקת הנבואה. על כן נוצרה האמונה האומרת שהנביא של אחרית הימים יהיה דוקא אליהו הנביא מגדולי הנביאים הראשונים. ואמונה זו מצאה כאמור את בטויה בפסוקים האחרונים של ספר מלאכי והיא שקיימת עד היום וידועה לישראל הן מתוך המדרשים והן מתוך הפולקלור.
 
על סיומו של ספר מלאכי מסתמך כבר ספר בן-סירא שנכתב בערך בשנת 180 לפני הספירה וזה לשונו:


"הכתוב נכון לעת
להשיב לב אבות על בנים
אשר ראך ומת
אליהו נסתר בסערה
 
להשבית אף לפני חרון
ולהכין שבטי ישראל
כי אף הוא חיה יחיה
ואלישע נמלא רוחו..."


 
מענין במיוחד שבן-סירא מזכיר בענין אליהו שני דברים: ראשית, בדבריו נמצאת כבר האמונה שאליהו הנביא מופיע גם היום לבני-האדם. שנית: מעניין במיוחד הוא שבן-סירא מבין את המילים: "להשיב לב אבות על בנים" כרמז לשיבת כל השבטים לארצם. כך הוא מבין את המילה "להשיב" א"כ תפקידו של אליהו הנביא יהיה לגרום לקיבוץ גלויות והכוונה אצל בן-סירא, היא ממש לשיבת כל שבטי בני ישראל כי הרי במקום אחר, בתפילה שמקדיש המחבר לתקוות המשיחיות (ל"ו א'-ט"ז) מתפלל בן-סירא: "אסוף כל שבטי יעקב ויתנחלו כימי קדם"... הדבר מאלף ביותר מפני שאנחנו רואים שבן-סירא השכלתני לא מאמין רק בשובו של אליהו הנביא, אלא בחזרת עשרת השבטים. כאן ניתן שוב ביטוי לאמונה בקבוץ גלויות שהיא נכסי צאן ברזל של האמונה המשיחית בישראל.
 
- האם האמין בן-סירא במשיח מבית דוד? בקטע בו הוא מדבר דברי שבח על פנחס בן אלעזר הוא כותב (מ"ה מ"ו-מ"ז):


"וגם בריתו עם דוד

בן ישי למטה יהודה

נחלת איש לבנו לבדו

נחלת אהרון לכל זרעו"



 
 
ברור שהזכרת כהונתו של פנחס הכריחה את בן-סירא להזכיר גם את הברית הנצחית שכרת ה' עם דוד ומכאן מותר אולי לשער שהאמונה בחידוש מלכות בית-דוד היתה כה חזקה עד שבן-סירא לא יכול היה שלא להתייחס אליה.
 
אופיו של המשיח בימי הבית השני
ראינו אפוא שהאמונה במשיח ובמשיחים היתה בתקופת בית שני מגוונת מאוד, ונשאלת השאלה איך קרה שקמה אותה האמונה הממלכתית במלך המשיח שהיתה למרכז האמונה באחרית הימים של עם ישראל בדורות המאוחרים יותר, אולם לפני שנדון בשאלה זו נתעלם ממנה לרגע ונשאל: מהו אופיו של המשיח בימי הבית השני? כבר ממה שאמרנו ברור שהיו קיימות אמונות במושיעים ממושיעים שונים זה על יד זה או זה יחד עם זה. מצד שני המושיע או המושיעים ברור שהם בדרך כלל בני-אדם. אבל האספקט בו מסתכלים בדמות המשיח שונה מאוד מאדם לאדם ומקבוצה לקבוצה. כך למשל אצל כת מדבר יהודה האיסיית קיימת האמונה הפוליטית: אחד מכוהני הכת יתגלה כמשיח מאהרון ככהן הגדול של אחרית הימים. זה יהיה לאחר שהאיסיים במלחמת בני-אור בבני-חושך יכבשו את כל ארץ ישראל ואת כל העולם כולו, ובית המקדש יפול בחלקם.
 
מצד שני אנחנו מוצאים בתוך ספרות האיסיים גם ראיית המשיח אומנם כבן-אדם, אבל מצד שני הוא דמות נעלה, כמעט דמות שמימית. דמות שמימית כזאת מצאנו כבר בפרק ז' של ספר דניאל. הוא השופט של אחרית הימים "בר-אנש" ודמות זו מפורשת בספר דניאל על קדושי עליונים (על עם ישראל). אולם בר אנש כשופט היושב על כסא כבודו של האל שבעזרתו יעמדו מלאכי השמיים - מלאכי עליון ואשר ישפוט את כל היקום, אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם, דמות משיחית זאת נמצאת בספרים מסוימים של תקופת בית שני מבלי שיפרשו אותה פרוש קולקטיבי כמו בספר דניאל. "בר-אנש" בדמות הקוסמית-האנושית הזאת, אפשר היה לזהות עם המשיח מבית דוד, עם מלכי-צדק, עם חנוך שהתהלך עם האלוהים ואיננו "כי לקח אותו האלוהים" ואפילו אם הבל בן-האדם הראשון שהיה גם הצדיק הראשון של האנושות. המילה בר-אנש איננה אלא תרגום ארמי של הצרוף "בן אדם" וכן כתוב באחד מן הספרים החיצוניים (צוואת אברהם): באחרית הימים, ישפוט כשופט שמימי הבל, בן-האדם הראשון כי הקב"ה לא רצה לשפוט בעצמו אלא ימסור את המשפט האחרון בידי בן-אדם.
 
איך התגברה האמונה במשיח אחד
עתה, לאחר שראינו שהמשיח היה בעצמו דמות רב-גונית ולאחר שראינו שהאמונה בדמויות המושיעים היתה אף רב-גונית ושונה בקבוצות השונות שבתוך עם ישראל. עלינו לחזור אל השאלה הקודמת: איך התגברה במשך הזמן בישראל האמונה במשיח אחד. הוא המשיח המלכותי מבית דוד. האמונה במשיח לוחם ומלכותי נמצאת בצורה בשלה בפעם הראשונה בתוך חיבור יווני, הוא הספר השלישי של סיבילה שנתחבר בשנת 142 לפני הספירה. ומעניין לראות שחיבור זה שנכתב כנראה במצרים בתקופת זוהר בית חשמונאים, משקף את רוח הלאומיות והגבורה של אותם הימים. זה היה במצרים בשעה שבארץ ישראל אין לנו במקרה עדות מקבילה. הרי ראינו שבפרק י"ד שבספר חשמונאים א' שנכתב ממש באותם הימים מדובר על שמעון כעל "נשיא" וכהן לעולם עד עמוד נביא אמת. הנוסחה הזאת רומזת כאמור לשליט חילוני, לכהן גדול ולנביא של אחרית הימים.
 
במגילות מדבר יהודה
את האמונה הזאת בצורה אחרת מצאנו במגילות מדבר יהודה, היו אז כעין שלושה כתרים, שלושה כוחות שהיו נחוצים למדינת היהודים: כתר מלכות, כתר כהונה, וכתר נבואה. היות וכתר הנבואה איננו קיים היום כל סדורי ממלכת החשמונאים הם לפי מגילת העצמאות של ימי שמעון החשמונאי, סדורים ארעיים "עד עמוד נביא אמת". את התריס הזה רצה לשבור בנו של שמעון הוא יוחנן הורקנוס. עליו אנו קוראים אצל יוסף בן מתתיהו שהוא כביכול איחד באישיותו את שלושת הכוחות העליונים שבמדינה: הוא היה גם שליט העם גם כהן גדול וגם נביא. אין פלא ששליט זה רב בסוף ימיו עם חכמינו. הוא בעצמו טרם היה מלך, רק אריסטובלוס בנו קיבל את התואר הרם הזה. ברור ששליטי החשמונאים עד ימי אריסטובלוס לא העיזו לקרוא לעצמם מלכים בגלל האמונה הרמה של ישראל בנצחיותה של מלכות בית דוד. מובן שמן הרגע שאחרוני בית חשמונאי כינו את עצמם מלכים, התעוררה ביתר שאת בקרב העם הערגה לחידוש מלכות בית דוד וערגה זו מצאה את ביטויה בספר חיצוני ושמו "מזמורי שלמה". שם מדברים על אלה אשר לא בצדק תפסו את כסא דוד. ערגה זו מובנת גם מתוך תלאות הזמן ומתוך הסבל הרב שסבל עמנו בימי הכיבוש הרומי. אז קמו משיחי שקר אשר טענו לכתר דוד. אותם משיחי השקר אשר הופיעו במשך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל, אשר זוכים בטיפול כה מסור על ידי חוקרינו המהוללים, ולאהבה כה עזה של אלה אשר אינם מוכנים לפתח בלבם את הכוח לצפות למשיח האמת.
 
ברור, שעוד בספרות התלמודית וגם אח"כ נזכרות דמויות אחרות על יד צמח דוד כגון אליהו הנביא ומשיח בן-יוסף שהוא כנראה פרי התקופה שלאחר חורבן הבית, וכן מדובר בתלמוד על כהן הצדק שהוא הכהן של אחרית הימים. אולם, מלבד משיח בן-יוסף, שהוא לדעתי פרי ערגה שלאחר חורבן הבית, שאר הדמויות אינן מוכתרות לא בתואר ולא בזוהר של משיח מבית-דוד.
 
פעם אמרתי לאחד מחברי הטובים שהוא יהודי דתי שאני מקווה שכבר יבוא המשיח. והוא שאל אותי: "אתה מאמין בבוא המשיח? זה יפה מאוד!" אמרתי לו שבודאי שבמלכות ישראל של ימות הגאולה מישהו יעמוד בראשה, ואני חושב שמוצדק לקרוא לו משיח. ועל כן אני מקווה שיתקיים בנו גם בנידון זה מה שהתפלל בן-סירא, לפני זמן כה רב. (ל"ט י"ד ט"ו):
"תן עדות למראש מעשיך והקם חזון דבר בשמך,
תן את פעלת קוויך ונביאיך יאמינו".