לחץ כאן לתצוגת הדפסה

המן הרשע

מחבר: פרופ' דוד פלוסר

מגילת אסתר

מחניים, גיליון ע"ט, 1963

תוכן המאמר:
שם ה' במגילה
אופייה של המגילה
דמותו של אחשוורוש
אופיו של המן
אנטישמיות בהמית
ההשתחוויה במלכות פרס
מדוע השנאה מכוונת רק ליהודים?
היטלר צורר היהודים
גדולתו של עם ישראל
שנאה ללא ביסוס רעיוני: המן והיטלר
האנטישמים הבלתי-מטאפיזיים שואפים לגדולה
מה נלמד מן המגילה?

תקציר: המאמר דן בדמותו של המן הרשע על ידי השוואתו להיטלר, ומתוך כך הסקת מסקנות על אופיו.

מילות מפתח: המן, היטלר, היסטוריה יהודית.

המן הרשע

כדי לעמוד על הבעיה שנעסוק בה, והיא, משמעות דמותו של המן הרשע במגילת אסתר, עלינו לומר מלים ספורות על משמעותה של המגילה עצמה. כידוע קיימים היום כאלה המזלזלים במגילת אסתר מטעמים הומניטאריים כביכול. הם אומרים שאסור לקבל בשמחה את מפלת אויבי ישראל כפי שהדבר משתקף ממגילת אסתר. גישה זו מוזרה ותמוהה ביותר: שהרי אותם האנשים המחשיבים את המגילה, ראו במפלת היטלר, צורר היהודים האיום ביותר שבכל הדורות, יד ה'. 

 

שם ה' במגילה

רצינית יותר היא הטענה שבספר מגילת אסתר לא נזכר שם ה'. ומשום כך, יש הטוענים כי ספר זה הוא כביכול ספר חילוני המבוסס אך ורק על סיבתיות היסטורית מבלי שיהיו ניכרים בו מפעלי אלוקי ישראל. אך כאן אין המקום להתנגד לראיית מגילת אסתר כאילו הוא ספר חילוני. את המלאכה עשו כבר רבים, חכמים וטובים ממני. רצוני רק להזכיר כאן דברי חכמה של אפריקאי אחד, שבא לבקרני ושוחח עמי על בעיות דתיות שונות. הוא סיפר לי כי שמע מחבריו כאילו מגילת אסתר היא ספר חילוני, אך לדעתו המגילה נושאת צביון דתי בעצם השימוש המיוחד של המלה "יהודי". המלה, מצביעה לדעתו של אותו אפריקאי, על התוכן הדתי של מגילת אסתר. לי נראה שהרעיון הוא נכון ביסודו. ורק מתוך גישה זו נוכל להבין את המלים על מרדכי "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" - ובזה היה מובן לכל שהוא אינו יכול להשתחוות לבשר ודם מסיבות דתיות, מפני שהוא יהודי. 

 

אופייה של המגילה

אך כאמור, לא נעמוד כאן בפרוטרוט על אופייה הדתי של מגילת אסתר. אפשר היה אולי להגדיר את אופייה בכך שבה נראים העניינים האנושיים ממבט הצפרדע, מלמטה, מבחינת הסיבתיות הקטנונית, ודווקא ע"י עקום כזה של המציאות מסוגלים האנשים אשר לבם פתוח להבין את הממד האלוהי של תולדות האנושות. וכמו שכבר אמר אחד מחכמי אשכנז החדשים, שאת הפסוק בקהלת "אין חדש תחת השמש" יש להבין בצורה הבאה; "תחת השמש אמנם אין חדש, שם הכל מתנהל לפי חוקי הטבע, אולם כביכול, מעל לשמש, מבחינת העולם האלוהי, שם המצב הוא אחר". ואין אנו רוצים לדון כאן בדעה זו שבעניין ספר קהלת. אולם במה שנוגע למגילת אסתר, נבין שהעולם שלנו מתואר בה כאילו לפנינו כעין משלי שועלים: אפילו הדמויות שבה אין בהן אותו הממד המטפיסי, אותו הצד האלוהי שאנו מוצאים בשאר ספרי המקרא. והדבר מכוון, כדי שבקריקטורה של העולם הזה, של חיי שעה, נכיר את העולמות העליונים, את חיי העולם. 

 

דמותו של אחשוורוש

את שיטת ציור המציאות ההיסטורית אפשר להכיר אם נשווה את תיאור דמותו של אחשוורוש עם שאר המקורות על חייו, מפעליו ואופיו. ברור שאיש זה היה בעיקר, כפי שאנו מכירים אותו ממגילת אסתר, מלך גדול וחלש גם יחד, רגזן וכעסן, עבד לנשיו ופלגשיו, אולם מכתבי הרודוטוס אנו מכירים גם גדולה מסוימת שבאיש גאוותן זה: הרי הוא הרס את היכלי אתונה מתוך התנגדותו לפולחן העבודה הזרה ובאותו האופן מתפאר אחשורוש בכתובת אחת: לאחר שהוא מנה את שמות מדינותיו - הרשימה מסתיימת בכוש - הוא מספר שהיה במלכותו מקום, בו עבדו אלילי שקר;

"אם כן הרסתי את היכל השדים והכרזתי בכרוז: את השדים אין לעבוד!"

והוא מסיים את הכתובת באמרו שמי שמתייחס בכבוד אל האלוה ומכבד את האמת, יהיה מאושר בחייו ומבורך אחרי המות. אם כן, אחשורוש רצה, כדרכו, לבער מן הארץ את העבודה הזרה, כי הוא היה חסידה של הדת הפרסית, אותה הדת שנראית לי כקרובה ביותר לאמת חוץ מתורת ישראל, ושאין - למרות זאת - כמובן להשוותה עם האמת היהודית. 

 

אופיו של המן

אם כן, התיאור של אחשורוש במגילת אסתר הוא נכון ומדויק, אולם הספר בכוונה מתעלם מכמה מתכונותיו הנשגבות יותר של "מלך המלכים" הפרסי, מפני שתכונות אלה אינן מתאימות לראיה מ"מבט הצפרדע" שבה בחרה המגילה במכוון. אם נדון, אפוא, באופיו של המן הרשע, הרי עלינו לדעת שאולי היו להמן גם תכונות אחרות מאלה המצוירות בספר, תכונות שאמנם אי אפשר כנראה לכנותן כתכונות נשגבות, אולם יש אולי להניח שלאנטישמיות שלו הייתה כעין אידיאולוגיה חיובית, ולא רק אותה האידיאולוגיה השלילית וכמעט פרימיטיבית שבדבריו:

"ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותם ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם".

במשפט זה אין אנו שומעים מה הן רעות שכביכול מבצעים היהודים - ואפילו את שם העם הרע הזה איננו שומעים! 

 

אנטישמיות בהמית

למרות ההסתייגות הזאת, הנובעת מתוך האפשרות שלהמן הייתה אולי גם אידיאולוגיה אנטישמית "מעמיקה" יותר, הרי נוכל ללמוד מדברי המגילה על תופעה שליוותה אותנו במשך כל תולדותינו בגולה: התופעה היא אנטישמיות בלתי מטפיזית, בהמתית, נמוכה וגסה של צוררי היהודים למיניהם ולתופעה זו נקדיש את דיוננו. 

 

אם נשווה את המן עם אנטיוכוס אפיפנס האפיקורס המטורף המשנה את דתות ממלכתו, או עם אנטישמי נוצרי הרואה ביהודים כביכול את בני השטן המביאים את אמיתותיו המדומות בסכנה, הרי נראה מיד את ההבדל בינם לבין המן הרשע צורר היהודים. הדמות הקרובה ביותר לו הוא היטלר, אולם בתולדות האנושות קמו לו להמן הרשע חברים אחרים פחות ידועים ופחות חשובים.  

 

ההשתחוויה במלכות פרס

ההשתחוויה הייתה עניין חשוב במלכות פרס: כיבוד זה היה נראה בביקורת אצל היוונים שלא בקלות הסתגלו לדרישתו של אלכסנדר מוקדון, יורשם של מלכי פרס, שישתחוו לו. כבוד זה שהיה בעצם מיועד רק למלכי פרס, העביר אחשורוש גם על המן:

"כל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן כי כן צווה המלך - ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".

אנחנו מכירים את גאוותו ואת אהבתו העצמית של המן גם משאר המגילה. ויש אפוא להניח שהמלך ידע על כך עד כמה החשיב המן את עצמו, ועד כמה הוא, מבחינה נפשית, היה זקוק לכיבודים; נראה אפוא, שהמלך העניק לו את הכבוד הבלתי רגיל, כדי להשביע את רעבונו החולני, וכדי להפוך אותו בכך לעבדו הנאמן. מתקבל על הדעת שרדיפת הכבוד של המן נבעה מתוך ריקנותו, מתוך רגשי הנחיתות שלו, מתוך חוסר ערכים אמיתיים. 

 

את זה אנו רואים אצל רוב רודפי הכבוד, ששאיפתם נובעת מתוך כך שאין להם עולם פנימי משלהם, ותכונה זו של רגשי נחיתות גסים אנו מוצאים גם אצל רוב האנטישמיים הבלתי מטפיזיים. אם איש כזה נפגש עם יהודי שאינו מוכן להכיר בגדולתו המדומה, הרי הוא מרגיש מתחת להכרתו שאותו היהודי גילה את אפסותו האמיתית של האיש, ומאותה הפגישה עם היהודי הופך האיש לאנטישמי בלתי מרוסן ומסוכן. 

 

"וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחווה לו וימלא המן חמה, ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי". 

 

הכללה זו של היהודי הבודד שפגע באיש, עם עמו, עם כל היהודים, היא אופיינית לאנטישמיות הבלתי אידיאולוגית. הסיבה שהמן רוצה להשמיד את כל היהודים היא רק בכך שהיהודים הם "עם מרדכי", ולא באידיאולוגיה דתית או פוליטית-אידיאולוגית באלה יכול האנטישמי הגס למצוא בסיס ולפתח אותן, אך הן אינן העיקר בשבילו, ובזה הוא שונה מאותם שונאי ישראל ששנאתם מבוססת על אידיאולוגיות קלוקלות. 

 

כדי להבהיר את העניין רצוי לספר סיפור מוזר שסיפרה לי אישה יהודיה מפולין, שבימי המלחמה הסתתרה בצרפת. פעם דפקה על דלת וביקשה מן האנשים שיסתירו אותה מפני הגרמנים היות והיא יהודיה. אז ענתה לה האישה שפתחה לה את הדלת: "ואנחנו אנטישמים!" האישה היהודיה התחילה להתחנן שיתנו לה להסתלק, אך היא הוזמנה פנימה והסתתרה אצל האנטישמיים הצרפתיים זמן מה. "נכון אמנם", אמרה לה הצרפתייה, "שאנחנו דוגלים באידיאולוגיה אנטישמית, אך זה אינו אומר שלא נהיה בני אדם!" - זהו ההבדל בין אנטישמי בעל אידיאולוגיה לבין צורר היהודים סתם, שהאידיאולוגיה משמשת אצלו רק כסות לרגשותיו השפלים, לרדיפת הכבוד ושאיפת השלטון הריקנית שלו: המן הכיר יהודי אחד שלא השתחווה לו ומיד הפך "אנטישמי", והעביר את שנאתו על כל העם, "עם מרדכי". 

 

מדוע השנאה מכוונת רק ליהודים?

כאן נשאלת כמובן שאלה מעניינת: למה ברגע שכבודו של איש כהמן נפגע על ידי יהודי, הוא הופך צורר היהודים, ואילו במקרה שאיש בעל אותו האופי נפגש באותה הפגישה הבלתי נעימה עם מיצג קבוצה אחרת או עם אחר, לא יהודי, למה הוא אינו מרחיב את שנאתו באותה המידה ובאותו התוקף על כל אותה הקבוצה, כמו שהוא עשה זאת במקרה היהודים? לי נראה שהתשובה היא פשוטה. הרי עם ישראל הוא עם סגולה, נבחר כולו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ועל כן, אפילו אם הצורר אינו מודה בכך, כבר בחירת ישראל מביאה את הצורר כמעט בעל כורחו להעברת שנאתו מן היהודי הבודד על כל העם, דבר שאינו קורה אם אדם בעל תכונותיו של המן נפגש פגישה עוינת עם מייצג של קבוצת אנשים אחרת. 

 

ברוב המקרים, כמו במקרה של המן, ראשית האנטישמיות הברוטאלית של "מנהיג" אנטישמי, היא בפגישה ממשית עם יהודי בודד שעורר את זעמו של האיש. כך קרה לכל מיני מנהיגים או "מנהיגונים" של תנועות אנטישמיות שאפילו איני זוכר אותם. נכון, בתקופתנו כבר לא קיים מנהג ההשתחוויה הפרסית, אולם היו קיימים כל מיני בעלי חנויות גוים אשר לא הצליחו בפרקמטיה בגלל חוסר כשרונם, ובגלל ניצוצות של טירוף שבנפשם, ואלה ייחסו את מפלתם ליהודי פלוני והפכו מנהיגי אנטישמים. בעיירות אירופה, הוציאו עיתונים אנטישמיים והפיצו שנאה מטורפת וילדותית נגד עם ישראל, והאידיאולוגיה התת אנושית שלהם שימשה כעין קרש קפיצה אידיאולוגי להיטלר, הרשע הגדול ביותר בתולדות האנושות עד היום הזה. 

 

היטלר צורר היהודים

גם היטלר הפך לצורר היהודים כביכול בעקבות פגישה עם יהודי, אולם יהודי זה לא עשה לו לא טובה ולא רעה והיטלר אפילו לא החליף אתו דברים. זה היה בוינה לפני מלחמת העולם הראשונה. היטלר היה כבר אז בעל אמביציות חולניות, אולם לא היה מנהיג של שום אומה ולשון אלא הילך, איש אשר התרחק מכל עבודה פורייה, מלא רגשות נקם נגד אותה החברה האנושית אשר כמובן לא ידעה להעריך את התכונות החשובות שלא היו לו, ולא רצתה לתת לו אפשרות לעלות למקום מכובד בתוכה, לאותו המקום שהיטלר לא עשה שום מאמצים כדי להגיע אליו. פתאום, ביום בהיר אחד, מצאה שנאתו של היטלר מטרה: הוא ראה ברחובות וינה יהודי ממזרח אירופה בצורתו ובלבושו המסורתי, ונגדו התעוררה שנאתו האפלה והבלתי מוגדרת נגד היהודים שלא עזבה אותו עד יום מותו. היטלר הלך לדרכו וגחלת השנאה בערה בו, ואילו אותו היהודי האלמוני למחרת הבוקר התעטף במטפחת משונה, שם על ידיו רצועות מוזרות פנה אל אלקיו ובירך את מלך העולם, יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל - גם את הרע! 

 

גדולתו של עם ישראל

מהי גדולתו של עם ישראל? נראה לי שאחת מהוכחת גדולתו היא בכך שאנחנו היום מסוגלים לקרוא בעזרת רשימות תולדות עמנו את המאורעות העתידים להתרחש. כאילו תולדות עמנו אינם אלא קיום התהליך הרשום במקרא. דברים אלה בערך כתב יצחק בער בספרו "גלות" בשנת 1936, ורמז לפורענות העתידה להתרחש, וסיים את ספרו זה במלים האומרות "שישנו

 

כוח אשר מעלה את עם ישראל מעל לכל קשר היסטורי סיבתי". נגדיר את הדבר בצורה קצת אחרת: תולדות עמנו מקיימים את הקשר הסיבתי העל-היסטורי, ואת הקשר הזה נוכל להכיר דווקא ממגילת אסתר, העוסקת כאילו רק בקשר היסטורי סיבתי ומבטלת אותו בהראותה את ההבל שיש בו. 

 

אולם עתה נלמד מדברי יצחק בער דבר אחר והוא הקשר והדמיון שבין תופעות היסטוריות המתוארות במקרא, לבין התופעות ההיסטוריות שלאחר ימי המקרא - וכאן יש לומר: באותה המידה שתיאור המן הרשע שבמגילה מסביר לנו את היטלר הרשע, באותה המידה התופעה היטלר מסבירה לנו את דמותו האיומה, או את האיום שבדמותו של המן. 

 

שנאה ללא ביסוס רעיוני: המן והיטלר

כמו אצל המן, כך גם אצל היטלר קיימת השנאה העיוורת נגד היהודים, שנאה עמוקה כוללת, הדורשת השמדה מלאה ומבלי שתהיה מבוססת על רעיונות כלשהם. פעם הודה היטלר בשיחה, שהוא בעצמו איננו מאמין ברעיון הגזע ה"ארי" שעליו כביכול ביסס את מזימותיו. אצל שניהם, המן והיטלר אנו מוצאים את שנאת ישראל קשורה ברעבון כביר לכוח ולגדולה אישית. אצל היטלר אנו כמובן יודעים על צד זה של האישיות יותר, מפני שהמקורות עליו מרובים הם, ועל המן אנו עומדים רק מתוכן פסוקי מגילת אסתר. היום אנו יודעים שבעצם היטלר היה מעוניין בגדולת עמו רק במידה שזה הלם את חלומותיו, היה מוכן להקריב אפילו את עמו שכל כך הרבה דבר על אהבתו אליו.

יצר הכוח והשלטון ברור גם אצל המן מכל פסוק ופסוק המדבר עליו. למשל: כשהמלך רוצה לעשות טובה למרדכי והמן חושב שהמלך מתכוון אליו, הוא, כביכול, משתכר ממליצת המלך על "האיש אשר המלך חפץ ביקרו" וחוזר בתשובתו למלך על המליצה הזאת, היקרה ללבו, שלוש פעמים! - אצל היטלר נבעה בוודאי שאיפתו לכוח טוטאלי מנחיתות אישיותו האמיתית ומרגשי נחיתות. נראה שכך היה גם אצל המן, כי אחרת קשה היה להבין, למה היה המן, אילו היה בטוח בעצמו, כל כך מתמלא חמה על מרדכי ועל עמו, מפני שמרדכי לא השתחווה לו. והרי אנו קוראים במפורש שלמרות כל הגדולה אומר המן: "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". אסור אפוא שיהיה פגם כלשהוא בכוחו של המן, כי אחרת כל גדולתו אינה שווה דבר. כל מי שקורא את קורות היטלר ימצא בנקל הקבלות לתופעה זו של התפרצות חמה הרת אסונות. 

 

לא במקרה דיברנו בנשימה אחת על המן הרשע והיטלר צורר היהודים. שניהם הם המייצגים המפורסמים ביותר של דמות אנטישמית טיפוסית: היטלר בזכות מעשיו והמן, שלא הצליח במשימתו, בזכות כתבי הקודש של ישראל. שניהם מיצגים לפנינו, כפי שכבר אמרנו, את הטיפוס של שונא ישראל הבלתי-מטפיזי: איש אכזר, ששאיפתו לגדולה אין לה גבול. מלבד התכנית להשמיד את היהודים, אין אנו שומעים על שום צד אחר של אופיו של המן, אלא רק על שאיפתו לכוח; עד כמה גישתו זו של המן היא בלתי טבעית, מתברר מכך שהזכרת רוב בניו לא באה אצלו מתוך אהבת משפחתו, אלא דווקא כהוכחה לחשיבותו. השאיפה לגדולה אצל איש כזה נפגשה עם הגדולה האמיתית שאינה גדולה ארצית, אלא באה מן השמים: גדולתו של עם ישראל שאין לו זכויות, אין לו עושר ואין לו אפילו תכונות מיוחדות. האיש הזה, היטלר או המן ואחרים קטנים בחשיבותם מהם, אינו יכול כמובן להבין, מי עומד נגדו, הוא רק חש בפגישה עם הגבר המוזר הזה, העומד מול כל כוח ארצי ואשר אין להבינו על ידי סטטיסטיקות, הוא חש בחסד האלוהי ואז הוא מתחיל לשנוא. כך התחיל היטלר לשנוא את היהודים כשפגש ברחובות וינה את אותו היהודי ממזרח אירופה המוזר בלבושו ובצורתו; מחשבתו היחידה של היטלר שיכלה ללבוש צורה של משפט הייתה: "האם זה גרמני?" ברם, פעם כשהיה היטלר יחד עם השגריר הבריטי וזה ביקש אותו לרדוף את היהודים, התגבר היטלר, אולי בפעם היחידה בחייו, על החומרנות האנוכית שלו והאיש אשר לא היה מסוגל להאמין באלוהים, התקרב מקצת אל האמת. הוא עמד על יד החלון, הסתכל החוצה וענה לשגריר: "בעולם אין יכולים להתקיים שני עמי סגולה!" אם כן, האיש היטלר חש שהיהודים, בהיותם עם סגולה, עומדים בדרכו להשגת הכוח הטוטאלי - ואת זה הרגיש גם המן הרשע כשראה שמרדכי היהודי אינו מוכן להשתחוות לו. האם הדברים הנוראים האלה לא יעוררו גם אתכם, שהרי אתם מבני ישראל, כדי שתבינו שיש בוחר ישראל, שיש ה' אלוהי ישראל, ולמה לא תשובו אליו, אל תורתו, אל חסדו ואל אהבתו? 

 

האנטישמים הבלתי-מטאפיזיים שואפים לגדולה

אצל כל האנטישמים הבלתי-מטאפיזיים, אם הם סוחרים קטנים בעיירות אירופה או ראשי ממשלה כמו היטלר והמן, קיימת אפוא אותה שאיפה לגדולה שהיא היא הגורם לשנאת ישראל שלהם. אצל כולם נובעת אותה השאיפה לכוח ממשהו איום ונורא, ממשהו בלתי טבעי שבנפשם ממשהו מפלצתי, והם או מטורפים או קרובים לטירוף, סדיסטים ובעלי דמיון חולני והם מאמינים באמונה כמעט שלמה לפירות דמיונם החולה והבלתי מציאותי, לפחות במה שנוגע ליהודים, המופיעים לעיני דמיונם כיצורים מפלצתיים, כקושרי קשר איום נגד האנושות כפושעים שטניים; לוגית, לא היה המן שונה משאר בני מינו. אחת הסיבות של הצלחת האנטישמיות בכל הדורות היא בכך שהצד החולני, הפתולוגי שלה מוצא הד אצל אותם האנשים הרבים אשר גם נפשם הקטנה והאומללה חולה באותן המחלות בהן חולה המנהיג האנטישמי, צורר היהודים. 

 

אמרתי שרבים בהמוני העמים והלשונות יש בהם אותם היסודות הנפשיים המהווים את עיקר אופיו של המן וברור שתכונות כאלה נמצאות גם בעם ישראל, כי גם אנחנו, גם לטובה וגם לרעה, הננו בני אדם. 

 

כמובן שחלק מתכונות אלה או אולי כולן הן תכונותיהם של אותם האנטישמים הבלתי מטאפיזיים עצמם. הטירוף המשונה הזה שתיארנוהו מופיע לא רק אצל היטלר, אלא אף אצל הקטנים שבסוגו והוא גם מקור שאיפתם לכוח וגם מקור חולני של שנאת ישראל שלהם. לצערנו אין לנו הוכחה שאכן גם שנאת ישראל של המן נבעה מיסודות נפשיים פתולוגיים, אולם הן תכונותיו האחרות של המן המתאימות לתכונותיהם של בני אותו הסוג של אנטישמיות והן שנאתו של המן, שהיה בגלל איש אחד מוכן להשמיד השמדה טוטלית את עמו, עובדות אלה מקרבות אל דעתנו את ההנחה שאכן גם הוא בצד הנפשי הפתולוגי. 

 

מה נלמד מן המגילה?

אינני רוצה לשאול את השאלה אם גם אנחנו יכולים להפוך אנטישמים - נראה לי שבזמן האחרון זכינו בקרב עמנו ובארצנו לתגובות הדומות לאנטישמיות ממש, על כל הפתולוגי שבשנאה נגד ישראל. אולם רצוני למרות זאת להזכיר שתכונותיו של המן תוכלנה אולי להימצא גם בקרבנו: ריקנות הנפש, אמביציה ושאיפה לכוח בלתי מרוסנת, סדיזם, אהבה של שנאה, יחסי שנאה פתולוגיים כלפי הזולת וכדומה. כדאי לקרוא בתשומת לב את מגילת אסתר מבחינה זו ומתוך קריאת תיאורו של המן, צורר היהודים, אולי נהפוך יותר טובים ויותר מושלמים ויותר אנושיים.