לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כתות מדבר יהודה ותקופתן

מחבר: ד"ר דוד פלוסר

מחניים, גיליון ס"ב, 1962

תוכן המאמר:
המונח "פרושים"
"כנסת ישראל"
בני אור ובני חושך
משמעות הכינויים של האיסיים
הבה ונסכם:
האיסיים כאוהבי שלום
שנאת האיסיים לשאר ישראל

תקציר: המאמר מציג את התפתחותן ההיסטורית והחברתית של כת האיסיים, ומציג גם את צדדיה הפחות יפים.

מילות מפתח: איסיים, כת מדבר יהודה, טהרה אצל כת מדבר יהודה, עם ישראל והאיסיים.

כתות מדבר יהודה ותקופתן

 א

ידוע אמנם לכל שתקופת בית שני היתה תקופה של יצירה רוחנית שבנקודות רבות אינה יורדת בחשיבותה מימי הבית הראשון, וכן ידוע שבאותה התקופה נוצרה אותה השקפת העולם היהודית שאנו דוגלים בה, אולם דווקא מפני שאנו ממשיכים בדרכם של בני תקופת בית שני, איננו מסוגלים להעריך נכונה את כוח היצירה הרוחנית הכביר של אותה התקופה; כי הרי אנחנו מכירים את מושגי התקופה ההיא באותו השינוי שנשתנו במשך הדורות והם כביכול עצם מעצמנו ועל כן איננו חשים באותו החידוש שנתחדש אז בישראל. על כן נודעת חשיבות לתגלית המגילות הגנוזות אשר הכריחו אותנו, כביכול, לשוב ולעיין בתולדות בית שני הן מבחינה היסטורית טהורה והן מבחינת ההתפתחות הרוחנית של אותם הימים. ברם, לפני שניגש לבעיית מקומה של כת מדבר יהודה בהגות ימי בית שני, עלינו לסקור בקצרה את שאר הזרמים הרוחניים של התקופה ההיא.

 

נפתח את דיוננו בדברי הספר תנא דבי אליהו (הוצאת איש שלום, עמ' 72):

"מיכן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמרו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללוים ולישראל כולן, שנאמר: וידבר ה' וגו' דבר אל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים וגו' (ויקרא י"ט א' וב')".

הדברים הנ"ל מביעים את הרעיון שדרגות הטהרה הנהוגות בבית המקדש מחייבות, לדעת האומר את כל ישראל, לאכול את חוליהם בטהרה גם מחוץ לבית המקדש, כי הרי כל ישראל קדושים הם והקדושה מתבטאת בטהרה, נכון אמנם שדרישה זו של קבלת מצוות הטהרה של בית המקדש על כלל ישראל לא נתקבלה, אולם נוצרו קבוצות בעמנו אשר קיבלו על עצמם להיות נאמנים על דרגות מסוימות של הטהרה של בית המקדש בכל הימים ובכל מקום, וכן שנינו במשנת חגיגה ב' ז':

"בגדי עם הארץ מדרס לפרושין, בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת, יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש".

מכאן אנו לומדים שהיו מסדרים בימי בית שני ששמרו על דרגות טהרה שונות, וכבר עמדתי במקום אחר על חשיבות הזכרתו של יוסי בן יועזר החסיד שבכהונה, במשנה זו, אם נשווה את דברי המשנה למקורות אחרים, נווכח לדעת כי אכן התואר "חסיד שבכהונה" מציין את יוסי בן יועזר לא כאיש צדיק אלא כחבר לאותה החבורה המופלאה של "קהל החסידים", אותם גיבורי חיל שלחמו בצד מתתיהו בן יוחנן הכהן מבית חשמונאי.

 

נוסף על כך מסתבר מן המשנה שאותו קהל החסידים היה בין השאר חבורה שבניה התחייבו לשמור על דרגה גבוהה מאד של טהרה. חבורה אחרת, ששמרה על דרגה פחותה יותר של הטהרה הם הפרושים שאכלו את חוליהם בטהרה. בימי יוסף בן מתתיהו היו בארץ כששת אלפים חברים פרושים. דרגה גבוהה יותר של טהרה היתה זו של חבורה אחרת, היא כת מדבר יהודה הזהה עם כת האיסיים המפורסמת. בימי יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני היו בארץ כ- 4000 אסיים.

 

מן האמור נובעות כמה מסקנות מעניינות: ברור שאין זה כלל וכלל קל לחיות לפי דרגה מסוימת של טהרה בתוך העם אשר אינו שומר בדרך כלל על טהרות אלה, ועל כן מובן שרק מעטים יכלו לחיות כחברי החבורות ואין אפוא פלא שלחבורת הפרושים היו במאה הא' לספירה רק כ- 6000 חברים ולחבורת האסיים כ- 4000 חברים. חברי החבורות הללו יכלו להשתמש ברוב החפצים רק אם היו בידי חבריהם בחבורה, הדבר נוגע כמובן גם לאוכל ומשקה; בחבורת הפרושים, כפי שידוע לנו, נתעוררה השאלה, אם חבר החבורה יכול בכלל להתארח אצל עמי הארץ. בגלל הקשיים הללו מובן שחברי החבורות היו בהכרח קשורים זה בזה קשרים חברתיים חזקים ביותר כי רק קשרים הדוקים אלה אפשרו להם לקיים את מצוות הטהרה. נראה לי ששיתוף הצרכים היומיומיים של החברים הביא את האיסיים לשיתוף ההון, לאותו הקומוניזם שבגללו נעשו האיסיים מפורסמים בכל העולם העתיק. כי הרי בין כה וכה יכלו החברים לאכול רק אוכל של רעיהם ולהשתמש בכלים של בני החבורה ואם המטבע מעבירה טומאה, הרי הרעיון של קופה משותפת מתבקש כמעט מעצמו. מובן גם שהאיסיים חשבו ש"טמא (טומאה) בכל הונם" של אלה אשר לא נצטרפו לעדתם.

 

בהבנת הטומאה והטהרה היה קיים הבדל חשוב בין חבורת הפרושים לבין אנשי היחד האיסיים. בשעה שהפרושים ראו בדרך כלל בטומאה עניין שאין בו קשר עם טוהר המידות של האיש הטמא, חשבו האיסיים, הם אנשי כת מדבר יהודה, שהחטא מטמא את החוטא גם מבחינה גופנית ועל כן כתבו כי "טמא (טומאה) בכל עוברי דברו" של האל. מכאן התיאוריה המיוחדת שלהם אודות הטבילות: לאחר שהמים מסוגלים לטהר רק את בשר הטובל ולא את נפשו, אינה יכולה הטבילה לטהר את החוטא מטומאתו, משום שהחטא השוכן בנפש החוטא ממשיך ומטמא את בשרו. לדעת כת מדבר יהודה קשורה אפוא התשובה במעשי הטבילות וכבר רמזנו לעניין זה במקום אחר. התשובה מסוגלת לטהר את נפשו מן החטא, ורק אז יכולים המים לטהר את הגוף, היות והתשובה סילקה את המקור לטומאת הגוף, הוא החטא. או בלשון המגילות: "בענות נפשו לכל חוקי אל, יטהר בשרו" של הטובל על ידי מי הטבילה. השקפה מיוחדת זו על הטומאה והטהרה נוצרה מתוך הדגשת יתר של רעיון הטהרה שהיה אחד הרעיונות המרכזיים של החבורות בימי בית שני. הפרזה זו של רעיון הטהרה בקרב האיסיים שיסודה בערבוב תחומים של הטומאה והחטא, הולידה אחר כך בסביבה אחרת את המושגים המרכזיים של הטבילה והביאה באופן פאראדוכסאלי, לביטול הטהרה הגופנית שבטבילה, אולם דיון בנושא זה חורג ממסגרת מאמר זה.

 

עמדנו כאן אפוא בקצרה על הבדל אחד בין חבורת כת מדבר יהודה לבין חבורת הפרושים, שאף היא היתה מבוססת, לפחות מבחינה חיצונית, על שמירת דרגה מסוימת של טהרה. ברור אפוא שהזיהוי הרגיל בין הפרושים והחכמים שנראה לרוב בית ישראל כמובן מאליו, צריך עיון מחודש; הרי אין לנו שום בטחון שכל החכמים היו חברי החבורה הפרושית ושכל חברי חבורת הפרושים היו חסידי החכמים. נוסף על כך תמצא אמנם בתלמוד ובמקורות דומים דברים רבים על הפרושים (רוב המקורות הם דברי ביקורת ואינם מצטיינים בגישה חיובית כלפי אלה הנקראים שם "פרושים"), אולם לא תמצא בתוך כל הספרות התלמודית שום חכם שנאמר עליו במפורש שהיה פרושי. העיון במקורות מלמדנו שכנראה חבורת הפרושים, אותם 6000 איש בימי יוחנן בן זכאי, היוותה כעין מרכז ובסיס לתנועה רחבה יותר שנתלוותה אל החבורה, ועל כן היה אפשר בעיקר במקורות חיצוניים לקרוא לחכמים בשם פרושים.

 

דרגות הטהרה הגדירו את החבורות של ימי בית שני, אם מותר לומר, מבחינה חיצונית, העניקו להן אופן חיים מיוחד והיו גורם חברתי לליכוד חבריהם. אולם, האנשים הנאספים והמלוכדים במסגרות כאלו, פיתחו כמובן, אידיאולוגיות מיוחדות ואין זה בשום פנים גוזמה אם נאמר שחבורות אלה היו באותם הימים מוקדי ההתפתחות הרוחנית של ישראל, אותה ההתפתחות שהישגיה משמשים כיום יסוד לכל הגות יהודית הראויה לשמה. חבל שאין אנו יודעים הרבה על אותה החבורה של "קהל החסידים" שתקופת פריחתה היתה בראשית ימי בית חשמונאי, אולם נראה שתרומתה לתורת ישראל היתה חשובה ביותר. נראה גם שהיה קיים קשר בין חבורה זו לבין החבורה הפרושית, כי הרי אחד מאנשי החבורה, יוסי בן יועזר, החסיד שבכהונה, היה אחד מחשובי החכמים, אחד מן הזוגות שיורשיהם היו החכמים הפרושים. רבים מניחים שמחבורת החסידים באו גם האיסיים, הם אנשי כת מדבר יהודה, אולם דבר זה לא הוכח על ידי המגילות. להפך, ראוי לציון שבתוך כתבי הכת שפורסמו עד עתה לא תמצא בכלל את המלה "חסיד". ברור אמנם שעובדה זו אינה יכולה לשמש הוכחה סופית כי אכן לא היה קיים קיר בין החסידים והאיסיים, אולם למרות זאת העובדה עצמה של אי הופעת המלה "חסיד" במגילות ראויה לתשומת לב. לי נראה שחבורת האיסיים נוצרה מאותם האנשים אשר נתייאשו ממדינת היהודים שנוצרה בימי בית חשמונאי, ועוד אחזור לעניין זה, אך בינתיים נחזור לעניין החבורות.

 

המונח "פרושים"

אמרנו שהחבורות השונות היו מבוססות כל אחת על אידיאולוגיה מיוחדת: אם היו בני החבורה נבדלים מבחינה חברתית משאר בית ישראל מפני שהמגע הממשי טימא אותם מבחינה גופנית, הרי כבר אמרנו בזה שהם היו נבדלים משאר ישראל גם מבחינת האידיאולוגיה שלהם. אין זה מקרה שלפי כל הנראה הכינוי "פרושים" לחבורה זו נוצר בפי מתנגדיהם: הם נקראו כנראה "פרושים" היות ונדמה היה בהתחלה לאחרים שהם פרשו מן הציבור. אין אפוא פלא שהחברים של חבורת הפרושים לא אהבו להשתמש בכינוי גנאי של פרושים וקראו לעצמם או חברים סתם, או ישראל, או חכמי ישראל. כי הרי גדולתם של הפרושים היתה בכך שלמרות שנבדלו מעמי הארצות מבחינת הטהרה, הם הזדהו עם כלל ישראל, עד שרוב העם קיבל את דעתם והם אשר יצרו את אותה השקפת העולם שאנו דוגלים בה. מצד אחד היוו חכמי הפרושים קבוצה נפרדת ובכך נוצר ריכוז רעיוני ומצד שני הם הלכו אל העם ששתה בצמא את דבריהם. הרעיון של "כנסת ישראל" כגוף שלם ואחיד נוצר באותם הימים והוא היה נר לרגלי הפרושים.

 

"כנסת ישראל"

ברם, אותו רעיון של "כנסת ישראל" כאחדות מופלאה, המקבילה לאחדותו של אלוהי ישראל, קיבל צורה אחרת אצל כת מדבר יהודה שאף הם דגלו ברעיון זה. האנשים האלה חשבו שרק הם, ולא איש אחר מחוץ לכת, הם ישראל האמיתי, ושאר ישראל הם הבל. מבחינה היסטורית הם טענו שבמשך תולדות ישראל בחר לו האל קבוצת אנשים מתוך קבוצה יותר רחבה. כך היה, לדעת אנשי היחד, החל מימי נוח שהרי הוא ובניו נבחרו והאחרים מתו במבול: כך היה גם בימי האבות כשה' אהב את יעקב ואת עשיו שנא; כך היה גם במדבר כשרוב בני ישראל מתו ואינם; כך היה גם אחר כך כאשר סר בית יהודה מבית אפרים והרי גם כיום, כך טענו אנשי הכת, ישראל שאינו נמצא בכת אינו אלא בית אפרים והם בית יהודה. ועוד הרי הנביאים דגלו ברעיון שהשאר ישוב, ואותה שארית ישראל, עליה מדברים הנביאים אינה אלא אנשי הכת. נוסף על כך הבטיח האל ביד ירמיה הנביא, לאחר שישראל הפרו את ברית הראשונים שהוא יתן עוד ברית אחת, היא הברית החדשה אלא אותה הברית שאנשי הכת מחדשים אותה שנה בשנה בחג השבועות, זמן מתן תורתנו. אחת המצוות החשובות ביותר של אנשי הכת היתה להבדל מאנשי העוול, זאת אומרת משאר ישראל והמסקנה ההגיונית היתה שלפחות חלק מהם עזב את מושב אנשי העוול והלך למדבר לפנות שם את דרך ה'.

 

בני אור ובני חושך

התיאולוגיה הבדלנית של אנשי הכת מצאה לה סיוע בהשקפות דואליסטיות, באמונה שהקדוש ברוך הוא חילק לדעתם את האנושות לבני אור מזה ובני חושך מזה ובני אור הם, כמובן, רק אנשי הכת. האל שם שנאת עולם בין בני אור מזה ובני חושך מזה ובאחרית הימים יושמד הרשע כליל ובהשמדה זו יעברו מן העולם כל תומכי רזי פשע, הם אומות העולם ואותו חלק של ישראל שלא קיבל את תורת הכת. המגילה, הנקראת בפי החוקרים "מלחמת בני אור בבני חושך", מתארת את אותה המלחמה הנוראה של אחרית הימים שתתנהל לא רק בין בני האור ובני החושך עלי אדמות, אלא אף בין המלאכים המשתייכים לגורל אור לבין צבאות בלייעל המשתייכים לגורל חושך אודה שיש משהו מבהיל באמונות וידיעות של הכת, אולם אין תפקידנו כאן להעריך את האמונות והדעות של הכת, אלא לעמוד על התהוותם ההיסטורית, ואולי דיון קצר בצד ההיסטורי של תולדות כת מדבר יהודה יקל עלינו להבין את האמונות והדעות של הכת, למרות שצדק אותו החכם שאמר שלהבין אין פירושו לסלוח.

 

ב.

יוסף בן מתתיהו מזכיר בפעם הראשונה את הפרושים, הצדוקים והאיסיים בדברו על ימי יהונתן בן מתתיהו מבית חשמונאי, אולם את איש מכת האיסיים הוא מזכיר לראשונה בימי אריסטובולוס הראשון, בנו של יוחנן הורקנוס ואת הפרושים והצדוקים כגורם היסטורי הוא מזכיר בימי יוחנן הורקנוס. נראה אפוא ששלושת הזרמים הללו היו כבר קיימים בשנת 100 לפני הספירה בערך. יוסף בן מתתיהו מרבה לדבר על תולדות הפרושים והצדוקים. אולם הוא אינו אומר מלה על תולדות האיסיים, וכאן היינו יכולים להניח שהמגילות ימלאו את החלל הריק, אולם למרות שהמגילות כוללות חומר היסטורי חשוב מאד, התיאורים שבהם קשים להבנה. לאחר שהמגילות אינן מזכירות, בדרך כלל, את שמות האישים ההיסטוריים וכן לא את שמות הקבוצות בישראל, עליהן הן מדברות, אלא סופרי המגילות משתמשים רק בכינויים מכינויים שונים: העם הנלחם בישראל נראה "כתים" מדובר על "כהן רשע" "מטיף הכזב", "דורשי חלקות" וכו' וקשה לעמוד על משמעותם של כינויים אלה.

 

משמעות הכינויים של האיסיים

במקום אחר ניסיתי לפענח את הכינויים הללו בכך שהנחתי שכל כינוי וכינוי מציין תמיד איש מסוים או קבוצת אנשים מסוימת והגעתי למסקנות הבאות: היתה תקופה, בה חי מורה הצדק מיד הכת והוא נרדף על ידי הכהן הרשע אשר משל בישראל: נראה אפוא שהכהן הרשע היה אחד מכוהני בית חשמונאי ומתקבל ביותר על הדעת שזה היה יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי. באותם הימים היתה גם קיימת איבה בין מורה הצדק מיסד הכת לבין "מטיף הכזב" הנקרא גם "איש הלצון", אולם אישיות זו והאנשים הנלווים עליו לא רדפו אז את אנשי מורה הצדק, דבר זה נשתנה אחר כך, ראשית, אחרי מות מורה הצדק, יצאו אנשי הכת מארץ יהודה לארץ הצפון, היא ארץ דמשק. לאחר שהם שבו משם, נרדפו אנשי הכת דווקא על ידי חסידי אותו "מטיף הכזב" הנקראים "דורשי חלקות". אותם "דורשי חלקות" היו אהודים על העם אשר כיבד אותם כאלים ואנשי הכת קיוו רק שבאחרית הימים "תאבד עצתם ונפרדה כנסתם" ושאז "יגלו מעשיהם הרעים לכל ישראל ופתאום יבינו בעוונם ועזבו את מתעיהם ונלוו על בית ישראל" היא הכת. באותם הימים היה אפשר להסיק כמעט בוודאות שאלה המכונים בפי אנשי הכת בכינוי דורשי החלקות אינם אלא הפרושים שלא רק רכשו את אהבת עם ישראל, אלא אף הגיעו לשלטון בימי שלומציון המלכה, הם נקראו בפי הכת "דורשי חלקות" מפני שהכת הכלילה על כל הפרושים את הפולמוס נגד צביעותם של חלק מן הפורשים, שנשתמר, כידוע, אף בתוך הספרות התלמודית.

 

הבה ונסכם:

בימי יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי נרדפו האיסיים על ידי אנשי הכהן הרשע ועמדו בפולמוס חריף עם הפרושים. פולמוס זה הפך לאיבה ממש החל משלטון שלומציון המלכה. מתי נפסקו מעשי האיבה אי אפשר לדעת, הם בוודאי היו קיימים עוד בימי חיבור "מגילת ההודיות" אולם קשה לדעת מתי נתחבר חיבור זה. אין לדעתי לפקפק בכך שהיו באמת מעשי איבה מצד הפרושים נגד כת מדבר יהודה, לאחר שהתסיסה הדתית בימי בית שני היתה, כפי שאנו יודעים אפילו מן המקורות התלמודיים, מלווה במעשי איבה. נוסף על כך מובן שחכמי ישראל לא יכלו לאהוב אנשים אשר חשבו שרק הם הם ישראל האמיתי ושאר ישראל אינו אלא הבל העתיד להישמד על ידי אלוהים.

 

כדי להבין את המתיחות שבין הקבוצות הדתיות החברתיות השונות שבימי בית שני, רצוי לעמוד כאן בקצרה על האידיאולוגיה החברתית סוציאלית של הקבוצות הללו, מידה שאנו יכולים לעמוד עליה על סמך המקורות. עד לימי עליית בית חשמונאי היו הכוהנים הגדולים של בית המקדש שבירושלים מבית צדוק הכהן. אל אותה המשפחה לא השתייכו בוודאי רק אותם הכוהנים המתייוונים שגורשו על ידי בית חשמונאי, אלא כהנים אחרים רבים. נראה שבימי כהני בית חשמונאי דגלו כל אלה שלא קיבלו על עצמם מרצונם את שלטון בית חשמונאי, שלא בא מבית צדוק, בסיסמה שיש להחזיר את בית צדוק לשלטון. באותה הסיסמה דגלו כנראה לראשונה משפחות כהנים מיוחסות ועשירות שהתרכזו במפלגת הצדוקים השמרנית והמפלגה הפוליטית הדתית נקראה אפוא כנראה "צדוקים" על שם בית צדוק. אולם החל מיוחנן הורקנוס הכהן לאל עליון התפייסו הצדוקים עם בית חשמונאי, לאחר שהמדיניות של שרי בית חשמונאי התאימה לאינטרסים החברתיים והמדיניים של האצולה הכוהנית העשירה של ירושלים. אז פנו שרי בית חשמונאי ומלכיו יחד עם הצדוקים נגד הפרושים: אלה מצדם הסתמכו על רוב העם על שכבותיו השונות ודגלו באחדות ישראל.

 

אולם בשעה שהפרושים רצו להיות המייצגים החוקיים של כל עם ישראל, בוודאי שלא יכלו לספק את דרישותיהם המהפכניות של בני דלת העם, אותם האנשים האומללים שסבלו ביותר מתהפוכות הזמן ומהיווצרות הניגודים החברתיים החמורים שנוצרו בישראל בעקבות המלחמות והעושק שבימי מלכות בית חשמונאי. מובן שחלק מסוים של דלת העם של אותם הימים לא היה יכול למצוא את מקומו בין חסידי הפרושים ומאותו החלק הזה של דלת העם קמו כנראה האיסיים, הם כת מדבר יהודה. אין זה כנראה מקרה שהם כינו את עצמם "אביונים"; כינוי זה לא בא להם לאנשי כת מדבר יהודה מתוך כך שהם ויתרו על הרכוש הפרטי כשנכנסו לכת; הרי ידעו שהם קיוו שבאחרית הימים הם יכבשו בעזרת ה' ומלאכיו את כל הארץ ואז יתענגו אותם האביונים מכל טוב! וזה לא היה חזון לעתיד הרחוק, לאחר שאנשי כת מדבר יהודה היו בטוחים שהם בעצמם יזכו לראות את אחרית הימים ואת השינוי המהפכני בסיעתה דשמיא. את הכת יסד מורה הצדק שהיה עצמו כהן עני ואין זה כנראה מקרה שהוא נקרא בכינוי מקראי "כהן הצדק" דווקא. בתוך הכת תפסו מקום מרכזי כהנים מבית צדוק ומתקבל אפוא על הדעת שמורה הצדק עצמו היה מאותה המשפחה ושכינויו "מורה הצדק" אף רומז לכך. אם כן אין ספק שטענתם של אנשי כת יהודה  היתה אף היא, כמו זו של הצדוקים, טענה לגיטימיסטית: הם טענו לשלטון כהני בית צדוק הנמצאים בקרב הכת וחשבו כנראה שלהם, או ליתר דיוק, שלמשפחת מורה הצדק מגיעה המשרה של הכהן הגדול ולא לבית חשמונאי.

 

טענה זו לבשה אצלם אף צורה של אמונה משיחית. אנו כולנו מאמינים בבוא משיח מבית דוד באחרית הימים, אולם אנו נוהגים לשכוח שאז תהיה גם חשיבות גדולה לכהנים הגדולים שבבית המקדש. אנו אמנם קוראים בספרותנו גם על בוא "כהן צדק", אך שוכחים שתקווה זו היתה לה בוודאי חשיבות מרובה בימי הבית כשהכהן הגדול היה הדמות המרכזית בחיינו המדיניים והדתיים גם יחד. ושמא האמונה הכלל ישראלית בבוא כהן הצדק מובנה היה גם חידוש הכהונה הגדולה בקרב הכוהנים מבית צדוק דווקא? ההגיון אפילו נותן שכך עלינו לגרוס גם כיום. מכל מקום, אם אנשי כת מדבר יהודה חשבו שאחד מכוהני בית צדוק שבקרבם, יהיה באחרית הימים הממשמשים ובאים, לכהן הגדול של בית המקדש, הרי ברור שהאמונה בבוא "משיח מאהרן" היתה חשובה להם מן האמונה בבוא "משיח מישראל" הוא משיח מבית דוד, ואם באחת מן המגילות נרמז ש"דורש התורה" הוא יורשו של "מורה הצדק" יתגלה פעם כמשיח מאהרן, הרי הדבר מובן מאליו: כת מדבר יהודה היתה בין השאר, תנועה משיחית שקמה כנראה מקרב דלת העם, אשר בה התמזגו, מבחינה חברתית, נטיות מהפכניות עם הטענה הלגיטימיסטית של משפחה עניה אחת מכוהני בית צדוק לשלטון על בית המקדש שבירושלים.

 

ג

האיסיים כאוהבי שלום

עמדנו על המובן החברתי וההיסטורי של כת מדבר יהודה ויכולנו להצביע על פרטים מעניינים מאד שאינם ידועים בדרך כלל לציבור הרחב. אולם בוודאי ששאלתם כבר את השאלה, מה הקשר שבין התנועה הדתית החברתית הסוררת שתיארנו אותה לבין התמונה האידיאלית של אותם האיסיים האוהבים שלום, הידועים מאז לציבור המשכיל בייחוד מתוך דברי יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני.

 

כבר עמדנו על כך שכת מדבר יהודה נפרדה מישראל בחשבה שהיא ישראל האמיתי; חברי הכת ראו בעצמם בני אור העומדים מול שאר עולם החושך שכלל לא רק את אומות העולם, אלא אף את שאר ישראל. ברור שאידיאולוגיה זו של חלוקת העולם לשני מחנות יריבים נוצרה כדי לבסס מבחינת רעיונית את היבדלות הכת מגופה של כנסת ישראל. כדי לבסס את הרעיון שאנשי כת מדבר יהודה הם בחירי האל היחידים, הגיעו אנשי הכת לידי המסקנה שהאל קבע מי יהיה צדיק ומי יהיה רשע מתוך גזירתו הקדומה שנעשתה לפני בריאת העולם. אנשי כת מדבר יהודה האמינו אפוא בתורת הגזרה הקדומה ואמונה זו נתנה להם בטחון שהיות והם בחירי האל, דרכם היא הדרך הנכונה, משום שנקבעה על פי רצון האל לפני מוסדות תבל. היות ולדעתם אחרית הימים יבואו בזמן הקרוב ביותר, חשבו אנשי הכת שעליהם להתכונן למלחמת השמד נגד בני חושך, משום שהמלחמה הזאת תבוא אולי מחר או מחרתיים. מתוך הנחה זו נכתבה המגילה המפורסמת המתארת פרטי פרטים של אותה המלחמה הקרובה.

 

ברם, יום הנקם שאליו ציפה מחבר מגילת המלחמה לא בא. לאנשי הכת נתברר עתה כי

"יאריך הקץ האחרון ויתר על כל אשר דברו הנביאים, כי רזי אל להפלה" (פשר חבקוק ז' 8-7).

 מתוך אכזבה זו מצאו אנשי הכת פתרון חדש והצליחו להתאים את תורותיהם לנסיבות החדשות. אנשי היחד לא ויתרו אמנם על ניצחונם הסופי, אך לדעתם עת הניצחון טרם באה: אנשי הכת הם עתה "המתאפקים עד יום משפטיך" (הודיות י"ד 4). לאחר שהאל קבע לפי רזי חכמתו את מועד הנקם, אולם טרם גילה אותו לבחיריו, על אנשי הכת לקבל קבלה סבילה את ממשלת העול השולט בעולם, כי הרי גם שלטון העול בעתים האלה נקבע על ידי רצונו העילאי של האל. לכן מזהירים "בעתים האלה" ראשי עדת אל את חבר הכת:

"כל הנעשה בו ירצה בנדבה וזולת רצון אל לא יחפוץ ולא יתאווה בכל אשר לא צווהו ולמשפט אל יצפה תמיד" (סרך היחד ט' 20-24).

על חבר הכת אפוא להיכנע לשלטון העול בעולם, עליו "להשיב ענוה לנגד רמי רוח וברוח נשברה לאנשי מטה שולחי אצבע ומדברי און ומקני הון" (סרך היחד י"א 2-1). חבר הכת מתפלל עתה ומבטיח לאלוהיו:

"לא אשיב לאיש גמול רע, בטוב ארדוף גבר, כי את אל משפט כל חי והוא ישלם לאיש גמולו. לא אקנה ברוח רשעה ולהון חמס לא תאווה נפשי וריב אנשי שחת לא אתפוש עד יום נקם" (סרך היחד ע' 18-17).

 

 אם כן, קרה בקרב כת מדבר יהודה דבר מוזר אך מובן: האמונה הבטוחה ביום נקם ובניצחון הכת הביאה, לאחר שתקוותיה של הכת על ניצחון מהיר לא נתקיימו, לכך שהאקטיביזם הקודם של הכת הפך עתה לפציפיזם על תנאי; אנשי הכת אמנם לא ויתרו על שנאתם כלפי העולם הסובב אותם, אולם השנאה הזאת הפכה לשנאה שבסתר, לאחר ששלטון העול בדומה להשמדתו באחרית הימים, נקבע אף הוא על ידי רצון האל, ועל כן על אנשי הכת להיכנע הכנעה מלאה לשליטים ולשמור את שנאתם בלבם. אנשי הכת מצווים עתה על "שנאת עולם עם אנשי השחת ברוח הסתר, לעזוב למן הון ועמל כפים כעבד למושל בו וענוה לפני הרודה בו, להיות איש מקנא לחוק ועתיד ליום נקם, לעשות רצון בכל משלח כפים ובכל ממשלו כאשר צווה" (סרך היחד ט' 24-21).

 

שנאת האיסיים לשאר ישראל

הנה לפנינו כל הסממנים החיצוניים של האיסיים הפציפיסטיים, הנכנעים לשלטונות ואוהבי השלום, כפי שאנחנו מכירים אותם מדברי יוסף בן מתתיהו ומדברי פילון האלכסנדרוני, אולם סופרים אלה לא יכלו, כנראה, לספר שהפציפיזם של האיסיים היה רק פציפיזם על תנאי, המבוסס על שנאה נסתרת כלפי שאר ישראל ועל תקווה בניצחון בטוח על כולם שיבוא ביום מן הימים, כשהרשע יושמד כליל. סופרים אלה כנראה לא ידעו על השנאה שבסתר של האיסיים כלפי העולם, או לא רצו לספר עליה, כדי לא לקלקל את התמונה האידיאלית של האיסיים שיכלה לשמש את כוונותיהם האפולוגטיות, כי הרי האיסיים היו ידועים גם אצל אומות העולם כקבוצת אנשים מופלאה, ועל כן רצוי היה, למען הגדלת שם ישראל בין האומות, לשבח ולהלל את אותה קבוצת האנשים העילאיים שמוצאם מישראל. תגלית המגילות אישרה אפוא את דברי יוסיפוס על האיסיים. אולם הם מופיעים עתה לעינינו כפחות ראוים לאהבה משהכרנו אותם קודם. אם מתברר שהאידיאליסטים האיסיים הם עתה פחות קרובים ללבנו, אם אנו יודעים עתה שהאידיאליזם האוטופיסטי שלהם היה מבוסס על היפרדות מגופה של כנסת ישראל ועל שנאה כלפיה, הרי אנו יכולים עתה להעריך יותר את עמדתם של החכמים שהיו מלאי אהבת ישראל ורצון למצוא פתרונות מעשיים לבעיות הדתיות והחברתיות של זמנם.