לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ארץ גושן

מחבר: אב .נ .פולק

מחניים, גיליון ק"ה, 1966

תקציר: המאמר דן בזיהויין של ארץ גושן, פיתום ורעמסס, בבדיקת ההיבטים הגיאוגרפיים והצבאיים שלהם בהתאמה לנאמר בתנ"ך, בכתובות מצריות ובממצאים מהשטח.

מילות מפתח: ארכיאולוגיה-מצרים, היסטוריה-מצרים, יציאת מצרים, חיקסוס.

ארץ גושן

 אנו מוצאים בתורה כמה תיאורים על ארץ גושן, וכולם קשורים בירידתם של יעקב ובניו מצרימה, ובתקופת ישיבתם של בני ישראל בתוכה:

 

"ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה" (בראשית מ"ו, כ"ט).

עקב יתרונותיה הרבים, ועקב היותה מרכזם של אנשי המקנה, שנואי החקלאים במצרים הקדומה, מיעץ יוסף לאביו ולאחיו כי יקבעו את מקום מושבם בתוכה:

"כי יקרא לכם פרעה ואמר, מה מעשיכם? - ואמרתם, אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו, גם אבותינו. בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (בראשית מ"ו, ל"ג-ל"ד).

 

בעצת יוסף בנו פונה יעקב לפרעה ואומר:

"רועה צאן עבדיך, גם אנחנו גם אבותינו; ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן".

 

פרעה נאות לבקשה ומצווה ליוסף:

"במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ישבו בארץ גושן, ואם ידעת, ויש בם אנשי חיל - ושמתם שרי מקנה על אשר לי" (בראשית מ"ז, ו). 

 

על פי קטעים אפשר להוציא מסקנות ברורות על טבעו של חבל ארץ זה, ואולי אף לזהות את מקומו כיום. אדמתו פוריה - "במיטב הארץ" - והוא מנוגד למדבר (שמות ח, כ"ג-כ"ד). הוא עשיר בדגה ובגידולים שונים: כך טוענים לפחות בני ישראל, יוצאי גושן, בבואם בטרוניות על שהוציאום מארץ מצרים:

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר י"א, ה).

ובכל זאת, כאמור, נמנעים החקלאים מלהתיישב בחבל זה, והוא מיושב משפחות רועים, המקימות בו גם משקי עזר, בעיקר לגידול ירקות. לפנינו אפוא אזור מעבר בין שטחים חקלאיים מובהקים ובין המדבר. אופיו של האזור מקל עלינו את זיהויו כיום. 

 

בדרך כלל אופייני לנוף המצרי העדר אזורי-מעבר בין שטחים חקלאיים, מושקים במימי הנילוס, לבין רמות המדבר שמסביב. אולם בתוך האזור המדברי שבין הנילוס לבין תעלת-סואץ שבימינו מצוי אזור-מעבר כזה. מן הנילוס במערב עד אגם תימסח במזרח, שבקרבתו בנויה כעת העיירה איסמאעיליה, ושדרכו עוברת תעלת-סואץ, משתרעת בקעה נרחבת למדי: 64 48 ק"מ אורכה ו- ק"מ רוחבה. בתוכה עובר נחל טומילאת היוצר אפשרות להזרים את מימי הנילוס - באמצעות תעלה מלאכותית - עמוק לפנים המדבר. חפירת תעלה באזור לצרכי השקאה בלבד אינה כדאית אולי כל עוד מצויות אדמות ראויות לעיבוד במרחק קטן יותר מן הנילוס: אולם מדי פעם היו חופרים כאן את התעלה החדשה, הנמצאת באזור כיום, והמיועדת לספק מי שתיה לישובים הסמוכים לה, וביחוד לאיסמאעיליה ולסואץ. ואילו בימי קדם היתה מצויה כאן התעלה לפחות משנת 1980 לפני הספירה ואילך לשם השטת כלי שיט קלים מן הנילוס לים סוף. בעבור מימיה בנחל טומילאת היו הרועים מרווים בהם את צמאונם ומשקים בהם את עדריהם ואת גינותיהם.

עקב זרימת מימי-הגשמים מן הרמות סביב, ועקב קירבתם של מימי תהום, מצויים גם בלעדי התעלה מים רבים יותר בבקעה זו מאשר במדבר סביב. אדמת הבקעה נודעת גם בפוריותה, וביחוד בחלקה הצפוני. לפי דעת רוב החוקרים זהה בקעה זו, ובעיקר חלקה הקרוב אל הנילוס, במשולש שבין הערים א-זאקאזיק, ביליבייס ואבו-חמאד, עם ארץ גושן במתוארת במקרא.  

 

הוראת השם "גושן" אינה ברורה. ידוע לנו, כי גם בדרומה של ארץ-ישראל היה חבל ארץ בשם זה: "ארץ גושן", בשכנות לנגב ולאזור עזה: "ויכם יהושע מקדש ברנע ועד עזה, את כל ארץ גושן ועד גבעון" (יהושע י, מ"א); "ויקח יהושע את כל הארץ הזאת, ההר ואת כל הנגב ואת ארץ הגושן ואת השפלה ואת הערבה ואת הר ישראל ושפלתו" (יהושע י"א, ט"ז) כמו כן אנו שומעים על העיר גושן בהרי יהודה הצחיחים, בקירבת פלשת (יהושע ט"ו, נ"א). יתכן אפוא ש"גושן" היה שם קבוע לאזור מעבר בין ארץ מדבר לארץ חקלאית, אזור המיושב רועים. 

 

פיתום ורעמסס

במשך תקופה ארוכה ישבו באין מפריע בני ישראל ושבטי רועים אחרים בגושן, עד שקם "מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף". חרותם של שבטי הרועים ניטלה מהם. הם שועבדו, ונשלחו לעבודות כפיה מטעם המלך:

"ויבן (ישראל) ערי-מסכנות (מרכזי אחסנה למזון, בעיקר ממגורות) לפרעה, את פיתום ואת רעמסס" (שמות א, י"א). 

פיתום שכנה במקום הנקרא עתה תל א-רטאבה, בקצה הדרומי של בקעת גושן: עדיין מצויות שם חורבות מרכז אחסנה גדול, מוקף חומה מימי הפרעונים. אופי בניתן של חומות אלה מתאים יפה למסופר במקרא על הגזירה שגזר פרעה על ישראל, ללבן לבנים בלי להשתמש בתבן (שמות פרק ה'). מרכז האחסנה נבנה אחר שנת 1319 לפסה"נ, מה שמתאים שוב יפה לתאריכים הקשורים ביציאת מצרים. מקורו של השם "פיתום" הוא, כנראה, בית-תום. תום היה אליל השמש השוקעת, והיו סוגדים לו באזור שבין הנילוס לבית תעלת-סואץ שבימינו. 

 

מסובכת יותר בעיית זהויה של העיר רעמסס. בשמה נקראת לעתים ארץ גושן כולה. על יוסף מסופר, כי נתן לאביו ולאחיו

"אחוזה בארץ מצרים, במיטב הארץ, בארץ רעמסס, כאשר ציווה פרעה" (בראשית מ"ז, י"א).

ברעמסס היו בני ישראל בצאתם ממצרים וממנה יצאו למסעותיהם במדבר (שמות י"ב, ל"ז; ל"ג, ג). 

מקטעים אלה אפשר היה להסיק לכאורה, כי רעמסס היתה עיר המחוז של ארץ-גושן, ואמנם נטו תחילה לדעה זו, אולם גילוי כמה תעודות מצריות שפך אור חדש ומפתיע על הבעיה. הובהר, כי העיר "שער רעמסס" או "רעמסס" היתה בימי השושלת הי"ט (בשנים 1200-1319 לפסה"נ) בירת המלכים המצריים בכבודם ובעצמם. התעודות שנתגלו מעידות, שהעיר שכנה מצפון לארץ גושן, באזור העיר צוען (טאניס), בירתם של ההיקסוס במצרים. 

 

במאה הי"ח נכבשה מצרים בפעם הראשונה בתולדותיה, ע"י כובשים מהצפון, שבטי רועים בעיקר, שרבים מהם נמנו על הגזע השמי, והיו קרובים קירבה תרבותית לשבטים העבריים, שעתידים היו להופיע באזור כמה מאות שנים אחריהם. הם שהביאו את הסוס למצרים, ואת רכב הברזל הרתום לו, ואת שיטת הביצור המיוחדת להם של סוללות עפר-כבוש גבוהות, המקשות על הגישה לעיר. המצרים קראו להם היקסוס - כלומר מושלים זרים. צוען נבנתה, כנראה, סמוך לזמן כיבושה של מצרים ע"י ההיקסוס עצמם. מכל מקום היא היתה בירתם במצרים. המלכים הללו נשענו על עזרת שבטים בארץ-ישראל ובסוריה והיו מעונינים לפיכך לקבוע את מושבם בעיר המשמשת כמרכז התחבורה עם שבטים אלה. טרם סוכם במחקר הארכיאולוגי אם יש לראות את רעמסס כישוב נפרד, הסמוך לצוען, או כשם נרדף לאותה העיר עצמה. 

 

צוען עמדה ממש על הגבול בין אדמות החקלאים המצרים ובין אדמות הרועים, החוסים בצלה של מצרים. המצרים חשו בה את עצמם כבני בית (בניגוד לגושן), כי היא שכנה ממש על גדת פלג- הנילוס הזורם לים התיכון. אולם היתה זו הגדה המזרחית, שבסמוך לה היה מתחיל מדבר-הרועים, המשתרע בואכה חלקה הצפוני של תעלת-סואץ שבימינו. 

 

אחר גירוש ההיקסוס בידי המצרים שקעה תחילה חשיבותה של צוען, אך מלכי השושלת הי"ט החזירו את חשיבותה, אולי משום היותם צאצאי ההיקסוס שהתבוללו בקרב המצרים. המלך סטי הראשון )1301-1919 לפסה"נ) פתח בהקמת מבנים חדשים בה ובסביבתה, ובעקבותיו הלך המלך רעמסס השני )1301-1234 לפסה"נ). 

 

אחר כך ירדה העיר מחדש, אך נשארה מרכז מסחר עם ארצות שמיות ומקום מפגש תרבות מצרית ושמית. שרדו שם חורבות מקדש האל סט, שהיה נחשב כפטרונם של הרועים השמיים, ושלא היה חביב על המצרים עצמם. ישעיהו הנביא (פרק י"ט, י"א) מתאר את "שרי צוען" בתור "חכמי יועצי פרעה", הטוענים כי "בן חכמים אני, בן מלכי קדם". רק בשלהי המאה הרביעית לפסה"נ, משהפסידו ערי-השדה המסחריות של מצרים את ערכן אחרי בנית המרכז הגדול החדש באלכסנדריה, שקעה צוען כליל. שמה נשתמר בשיבוש קל עד היום על ידי הכפר העומד בסמוך לחורבותיה, והנקרא צאן.   

שרידי ארמונו של רעמסס השני מלך מצרים בימי שעבוד בני ישראל 

 

ערכה הצבאי של גושן

חשיבותה הצבאית של ארץ גושן מילאה תפקיד ראשון במעלה בשיקוליו של פרעה ערב יציאת מצרים. החששות "פן ירבה (ישראל), והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות פרק א, י). היו הגורם העיקרי, אולי, לקשיות ערפו.. ארץ גושן משמשת דרך טבעית מאזור תעלת סואץ ללב מצרים, ולכן נודעת חשיבות רבה לנאמנות האוכלוסיה השוכנת בקרבה. אי נאמנותה, או הצטרפותה לאויב, עלולה לסכן את שער הכניסה למצרים. 

 

חשיבותה הצבאית של גושן (אזור ואדי טומילאת) עומדת בעינה גם היום. זוהי הדרך המחברת את ריכוז מחנות-הצבא ואת המיתקנים הצבאיים של תעלת-סואץ (השטח הכולל את אמצעה ודרומה של הגדה המערבית) עם פנים מצרים. בדרך הזאת השתמשו הבריטים בשנת 1882 כדי להשתלט על מצרים; כוחותיהם נחתו מן הספינות שנכנסו לתעלת-סואץ באיסמאעיליה. בהתקדמם מזרחה הם היכו את הצבא המצרי, שהקים עמדות-מגן בתל אל-כביר. בדרך הזאת עוברת גם "תעלת המים המתוקים", ובה תלויה אספקת המים לאזור המיתקנים ולערים ולעיירות שבסביבתו. המדבר שמשני עברי הדרך, וביחוד לצד דרום, משמש כשטח תמרונים לצבא החונה על תעלת-סואץ. 

 

החולש על דרך גושן חולש גם על הדרך המסתעפת ממנה דרומה-מערבה, לעומת הליאופוליס וקאהיר. גם בימי קדם, עת לא היתה עדיין קאהיר קיימת, היתה הסביבה הזאת בעלת חשיבות צבאית רבה, כי חיפתה על מבואות עיר חשובה באותה תקופה, שעמדה מעבר לנהר, היא מוף או נוף (ממפיס). הפירמידות המפורסמות שבקירבת קאהיר אינן אלא שדה-הקבורה המלכותי של מוף. "בית חוניו" שבימי בית שני שימש מרכז למושבת חיילים יהודים שהועסקו על ידי השלטון המצרי בשמירה על מבואות הסביבה הזאת, וגם על דרך גושן בכללה. בתקופה החדשה נודעה הליאופוליס כמקום קרב גדול בין הצבא הצרפתי (שחלש על מצרים בשנים 1801-1798) לבין הצבא התורכי, שהגיע מאסיה וניסה להוציא את מצרים מידי הצרפתים. בשנת 1882, כשהבריטים השתלטו על דרך גושן, הגיעו ממנה להאליאופוליס ולקאהיר. 

 

דרך גושן מחפה מדרום על דרך מקבילה נוספת, שהוליכה מאסיה לנפות הצפוניות יותר של מצרים. דרך זו חצתה את אזור תעלת-סואץ במקום הצטלבות התעלה עם מסילת-הברזל הבאה מרצועת עזה בימינו, והגיעה לנילוס ע"י צוען. היא שימשה גם כציר התנועה העיקרי להיקסוס. התישבותם של בני ישראל בגושן הבטיחה להיקסוס ציר תנועה זה מפני מורדים ופושטים מצריים מן הדרום.

בתקופה מאוחרת יותר ירדה חשיבותה של הגיזרה המערבית של הדרך עקב הצפת האדמות הנמוכות שמצפון במימי הנילוס, ממערב וממזרח לצוען, ועקב יצירת האגם העצום של אל-מנזאלה. עתה הולכים ומייבשים אגם זה בהדרגה. 

 

פרעה שבימי משה לא עמד על תכונות האיש שניצב לפניו ועל השפעתה העתידה של תורתו על תולדות האנושות, אך הבחין יפה בערכה של גושן למצרים, וביקש לכוון את מעשיו בהתאם. 

 

ישיבתם של בני ישראל בארץ גושן ויציאתם ממנה

לפי שעה לא ניגלו תעודות מצריות המתארות את שהותם של בני ישראל בארץ גושן ואת יציאתם ממנה, אך הגורמים הגיאוגראפיים שתוארו לעיל עשויים להבהיר במקצת אף פרשה זו. בשנות  בצורת ורעב היו המצרים מניחים לבתי-אב ולשבטי רועים שמיים מחצי-האי סיני ומארץ ישראל למצוא מקלט במצרים, כדי למנוע את נסיונותיהם להתפרץ לתוכה בכח או לערוך בה פשיטות, וכדי להגביר את הפיקוח המצרי עליהם. כך יורד אברהם בימי הרעב מצרימה, ואתו באו ודאי רבים אחרים. לעומת זאת, לא התירו המצרים לאוכלוסיה שמית, העוסקת בגידול צאן ומקנה, לשבת בקירבם בימי שלווה ושקט. לא כל שכן באיזור מוגדר ונרחב. עלינו ליחס אפוא את התישבותם של בני ישראל בגושן לתקופת השלטון ההיקסוסי.  

 

בניגוד למצרים שאפו ההיקסוסים להגביר את האוכלוסיה השמית במבואות מצרים. חלק מהגל ההיקסוסי היה שמי במוצאו, ובאופן טבעי למדי נשען על יסודות הקרובים לו יותר, שהיו עשויים לסייע בידיו בהכנת בני המקום. 

 

מצבה הגיאוגרפי של גושן, כבקעה בלתי מיושבת, המתחברת אל מצרים גופא רק בקצה המערבי שלה, יש בו כדי להסביר מדוע לא הוליכה השתקעותם של בני ישראל לטמיעה בקרב המצרים, וזאת חרף העובדה כי תרבותם הלאומית ואמונתם המיוחדת עדיין לא היו מגובשות. ההשפעה המצרית באזור היתה גם חלשה עקב העדר כל אחדות לאומית ודתית במצרים באותה תקופה. לא רק חבלים גדולים, אלא גם מחוזות מצומצמים נבדלו זה מזה לחלוטין. כל מחוז טיפח פולחן אלים אחרים, וממילא נבדל מהמחוז השכן גם בעיצובו התרבותי והרוחני. תרבותם של המחוזות הקרובים לגושן היתה ספוגה השפעה שמית מרובה. יתכן שמקורותיה של השפעה זו הם קדומים מאד וחורגים הרחק מעבר לימי התישבותם של שבטים ישראליים או שבטים קרובים להם בגושן. מסתבר שהאוכלוסיה העיקרית בצפון מצרים בזמנים הטרום-היסטוריים היתה שמית. מצב זה השתנה רק לאחר איחוד הדרום והצפון בידי שליטי הדרום (בין השנים 3200-3400 לפסה"נ). זרם אדיר של מתישבים מן הדרום הגיע אז לצפון והציף את היסודות השמיים. 

שרידי ארמונו של רעמסס השני מלך מצרים בימי שעבוד בני ישראל 

כבר דיברנו על הצביון המצרי-השמי המעורב של תרבות צוען, שמצפון לגושן. צביון דומה היה גם למרכז המצרי שמדרום-מערב לגושן, סביב העיר און (עתה הליאופוליס, במבואותיה הצפון-מזרחיים של קאהיר, שעדיין לא היתה קיימת באותה תקופה). באון עמד מקדש אל השמש רע, ושימש כמרכז מפורסם ללימוד וחכמה. כוהניו היו מתענינים בתרבותם ואמונותיהם של האוכלוסים השמיים והיו מקיימים אתם מגע רב יותר מכוהנים מצרים אחרים. התנ"ך מספר, כי פרעה נתן ליוסף "את אסנת בת פוטי-פרע כוהן און לאשה" (בראשית מ"א, מ"ה), והתנ"ך גם קורא לאון בשם עברי, "בית שמש" (ירמיה פרק מ"ג, י",ג). 

 

מקרב כוהני און יצאה תנועת התיקונים הדתיים, המכוונת להשליט במצרים את האמונה באל אחד, שדימוהו בדמותו של אל השמש; תנועה זו רכזה את לב המלך הצעיר אמנהוטפ הרביעי, ובכח התלהבותו ומסירותו לה נפוצה התנועה, בקירוב ברבע השני למאה הי"ד לפסה"נ, על פני מצרים כולה. עם מותו של המלך חזרה לשלטון הדת הקודמת, והדת החדשה דוכאה והורחקה מהחיים. יתכן ותנועה זו, שהיא הגלוי המונותיאיסטי הראשון מחוץ לעולם היהודי, קבלה את השראתה ממגעים של בני און עם בני ישראל. מאות רבות אחר צאת ישראל מגושן עוד התנבא נביא ישראלי כי עתידה און להיות עיר עובדי ה':

"ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות: עיר ההרס ייאמר לאחת. ביום הוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'" (ישעיהו י"ט, י"ח-י"ט).

"עיר ההרס" אינה - בשינוי כתיב קל - אלא "עיר החרס", כלומר עיר השמש (זהו פירוש השם הליאופוליס, שמקורו ביוונית); כדי לקיים את דברי הנבואה הזאת בנו יהודי מצרים בימי בית שני מקדש לה' בקירבת און, הוא המקדש הנודע בשם "בית חוניו". 

 

חוסר הוודאות בנוגע לתאריך יציאת מצרים מונע מאתנו את האפשרות להכריע בשאלה, האם היה דיכוי התנועה המונותיאסטית במצרים אחד מגורמי החמרת יחסם של השלטונות המצרים כלפי בני-ישראל הזאת היושבים בארץ גושן, או שמא היתה התנועה הזאת כעין מרשה שהורישו בני ישראל בצאתם. הגורמים היסודיים לשינוי יחסו של השלטון כלפי הישראלים לרעה מתוארים בבהירות בתנ"ך: עליית מלכים חדשים לשלטון, "שלא ידעו את יוסף" כלומר נטולי זיקה כל שהיא לשבטים העברים בגושן, הפחד שמא אוכלוסים נכרים, השוכנים באזור-גבול בעל חשיבות צבאית. והמתרבים במהירות, יתחברו בעת מלחמה לאויב; וכן הרצון לשעבדם ולהכריחם לעבודות כפיה בבניינים מלכותיים שונים. 

 

גיוסם של המונים ישראליים לעבודות כאלה ברעמסס, מחוץ לארץ-גושן המקורית, הביאם במגע רב יותר מאשר קודם לכן עם המצרים. ויש בכך כדי להסביר את דברי התורה, כי לפני היציאה ממצרים שאלו

"איש (ישראלי) מאת רעהו (המצרי) ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", "וינצלו את מצרים"

כפיצוי על שלא קיבלו תשלום בעד עבודתם (שמות יא, ב; י"ב, ל"ו). כמו כן יש בכך כדי להסביר את הנספחים אליהם עם יציאתם:

"וגם ערב רב עלה אתם" (שמות י"ב, ל"ח). 

 

הדעה המקובלת ביותר היא, שיציאת בני ישראל ממצרים חלה במאה הי"ג לפני הספירה, כלומר בשעה שרעמסס היתה מושבם של מלכי מצרים. גם הסיפור המקראי מצביע על קירבת מושבו של פרעה לריכוזיהם של בני ישראל. בשעה שהיה משה עומד לפני פרעה ותובע ממנו כי יניח לבני ישראל לצאת למדבר, לא הרחיק ממקומות מושביהם של בני עמו. באותו לילה עצמו בו נקראו משה ואהרון לפרעה והוענק לבני ישראל "היתר היציאה", התחילה גם יציאתם של בני ישראל למעשה. רעמסס עצמה הפכה למרכז היציאה, ואין לתמוה על כך, שהרי היו מרוכזים בה עובדי-הכפיה הרבים מקרב ישראל. היוצאים מרעמסס פנו דרומה, לארץ-גושן, ושם הצטרפו אליהם אחיהם.