לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עלילת דמשק

מחבר: פרופ' יוסף יואל ריבלין

מחניים, גיליון ק"י, 1967

עלילת דמשק

א

" עלילת הדם", שהייתה רווחת החל מהמאה השתים-עשרה במדינות אירופה הנוצריות, הייתה זרה בארצות האיסלאם עד לאמצע המאה התשע-עשרה.
 
במאה זו, בשנת ת"ר (1840), הופיעה עלילת הדם בפעם הראשונה בדמשק שבסוריה, ושנים מספר לאחר מכן, בשנת תר"ז (1847), בדיר-אל קמר, עיר מרוניתית בהרי הלבנון מצפון לצידון, וכן בירושלים.
 
סוחר יהודי מתורכיה בשנת 1890
 
ואולם, גם במקרים הללו לא יד המוסלמים הייתה בדבר כי אם יד הנוצרים תושבי המקום. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה במניעים דתיים, כי אם בקנאה שקינאו הנוצרים ביהודים, בשל מעמדם הכלכלי והמקום הנכבד שהם תפסו במערכות השלטון. קנאה זו הננו עדים לה פעמים רבות בארצות מוסלמיות, שבהן התחרו היהודים בנוצרים בתפיסת מישרות ממשלתיות. שכן הממשלות המוסלמיות היו זקוקות לאנשים משכילים, יודעי שפות זרות ובקיאים בענייני העולם הרחב, ובשטחים אלו עלו היהודים על הנוצרים והנוצרים על המוסלמים.
 
העדה היהודית בדמשק החלה להתפתח מאז התיישבו בה יהודים ספרדים אחרי גירוש ספרד, ועד מהרה תפשו מקום נכבד הן בכלכלה והן בהנהגת המדינה. התפתחות זו הגיעה לשיאה במיוחד מראשית המאה התשע-עשרה. עדויות היסטוריות על כך יש לנו גם מפי נוסעים נוצריים שביקרו אז בדמשק. בשנת 1821, תשע-עשרה שנה לפני העלילה, כותב הנוסע ג'ון קרני:
"מצבם של היהודים בדמשק בעת ההיא היה טוב במיוחד. יועצו של הפחה היה אחד מבני אומתם והם נהנו מחופש גמור ומחסותו. מדי ערב נראו מבלים זמנם מחוץ לחומות העיר בשעשועים שונים, והמאמינים, דהיינו המוסלמים, הסתכלו בהם תוך קורת רוח יתירה".
ואם בימי השלטון העותומני כך, הרי בימי שלטון מוחמד עלי המצרי, שהתמרד בשולטן העותומני ותפס את השלטון יחד עם בנו החורג איברהים פחה - משנת 1832 ועד 1840 - הוטב עוד יותר ועד מצבם של היהודים.
"חיים בדמשק חמשת אלפים עד שבעת אלפים יהודים". "היהודים מאמינים כי מוחמד עלי נועד להצילם מעבדות ולהבטיח להם סיכויים טובים יותר".
מצויות עוד עדויות על כך, שהיהודים תלו תקוות מרובות בשלטון המצרי של מוחמד עלי ובנו.
 
רבי צבי לעהרין במכתבו מביע את תמיהתו על כך, שדווקא בשעה שהיה טוב ליהודים היה מקום לעלילה כזאת. ואולם, בה בשעה שהשלטון המצרי התייחס ליהודים בסובלנות רבה, הרי הנוצרים היוונים, הארמנים והרומאים - קתולים שבארץ -ישראל ובסוריה, היו "אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים". שמונה שנים לאחר מכן (1848) מספר וו. ג. וודקוך על מצבם הטוב של יהודי דמשק. ואם כי גם מצד המוסלמים
"היחס אל יהודי דמשק היו בו טעמים לגנאי",
הרי לא רק "פחה אכזרי" הייתה ידו בעינויי הנאשמים בעת העלילה, אלא
"מה נאמר לקונסול צרפתי ומנהל לשכתו המתקרא נוצרי ומגן הכנסייה הרומית, המפקחים על עצם העינויים הנעשים לעם חף מפשע וחסר אונים".
מי שמצוי אצל אוכלוסיית דמשק גם חמישים שנה לאחר מכן
"לא יקשה לו להעלות על הדעת שאנשי העדה היוונית והרומית-קתולית, לא זו בלבד שלא סלדה נפשם מן הרדיפות המגונות והאכזריות, אלא יתר על כן, הם שמחו על כך ואף עודדו את הרדיפות של המוסלמים נגד העם היהודי".
 
מראה כללי של דמשק העתיקה עם כיכר השוק
 
 באותו זמן התערבו הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים. התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידיאולוגיה פרוטסטנטית-מסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך ההתחרות בהשפעה הצרפתית בסוריה. מר טיירס, ראש ממשלת צרפת,
"כאשר נודעה לו כל ההתנהגות המוזרה של קונסול צרפת בדמשק, שאינה תואמת כלל את המסורת של צרפת, הודיע מעל הבמה, שכבר ניתנה פקודה לסגן קונסול לנסוע למזרח, בכדי לחקור מקרוב את כל מה שקרה".
אך עובדה היא, שגם בשעת החקירה והמשפט, שליחי יהדות אירופה
"היו נתמכים על ידי כל הקונסולים, חוץ מקונסול צרפת",
ולא עוד אלא
"המגן הפעיל של הכנסייה הלטינית, הקונסול הצרפתי, דרש מהפחה חקירה מניחה את הדעת ומבוקשו ניתן לו".
זאת ועוד:
"הקונסול הצרפתי ומנהל לשכתו, המתקרא נוצרי ומגן הכנסייה הרומית, היו מפקחים על מעשי העינויים".
במכתבו של ר' יעקב ענתבי אל השר מונטיפיורי מצוי חומר רב על יחסו של הקונסול הצרפתי לנאשמי העלילה. יצוין פרט אחד:
"הקונסול ואנשיו, עם הצורר בודין, היו הולכים ובאים לחפש בבתי ישראל... ובא הקונסול והתחיל להעליל בעניין נייר שהדביק... והיה מכה בני אדם ושולחם לבית הסוהר".
בשעת חקירת שבעת טובי העדה היהודית, שנאשמו לפי עדותו של סלימן אלחלאק
"ישבו בכיסאות השר והביק (מוסלמיים) והקונסול והרופאים הפרנקים".
 
ב
 
 עלילת-דם, לא על רקע דתי, אירעה בחברון בשלהי המאה ה- 18 1875), כאשר (בשנת תקל"ה, העלילו מוסלמים על יהודים בחברון, כי הרגו את בן השייח הגדול וטמנו את גופו בבור שופכין. השופטים חרצו את דינם למסור לידי השייח עשר יהודים, כפי שהוא יבחר לו, כדי להוציאם להורג בתור נקמת דם. היהודים השתדלו לפני השייח, שילמו לו כופר נפש חמשת אלפים גרוש והאומללים ניצלו ממוות.
 
עלילת דם על רקע דתי - כאילו היהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך לישת המצות לפסח - אירעה בפעם הראשונה במדינה מוסלמית, בדמשק, בשנה האחרונה לשלטון מוחמד עלי בארץ-ישראל ובסוריה, בשנת ת"ר (1840).
 
השתלשלות הדברים מסופרת על ידי הגיבור הראשי עצמו, רבי יעקב ענתבי, חכם-באשי של קהילת דמשק באותה עת, כדלהלן:
"יום ד' יום ר"ח אדר א' שנת ת"ר. בחצי היום בא הערל באדורס תומא, נתין צרפתי, לשוק היהודים והדביק מודעה על קיר, בין שתי חנויות, בין חנות של ספר סלימאן אלחלאק, וחנות אחר שעל כתף פתח בית הכנסת של הפרנג'".
המודעה הייתה בדבר מכירה פומבית של עיזבון נוצרי נתין אוסטרי במקום פלוני ביום פלוני בשעה פלונית. ביום ה' בבוקר יצא קול בעיר
"באדרי תומא ומשרתו הלכו ממקומם בתחילת לילה ולא חזרו לביתם, ופתחו מקומם וראו הקדירה על גבי האש והתבשיל שרוף ואדם אין. ומיד הוציאו הערלים קול שהרגוהו היהודים בשביל ליקח דמו להמצה... ומקללים היהודים ופשטו ידיהם ביום ה' וביום ו' לחפש בבתי בני ישראל עם אנשי חיל מהשר, וביום ש"ק הכריחו את היהודים לפתוח קברי ישראל, אותם שמתו בשבוע ההוא, והוציאו המתים מקברם שחשדו כי קברו את תומא אחרי שהרגוהו, ואחר כך ערכו חיפוש מחודש בבתי היהודים".
ביום ב' או ג' בשבוע הזמין השר את החכם והזקן ח"ר חלפון עטיה. השר דיבר בתקיפות ובחומרה עם רבי יעקב,
וגם "הרים ידו בכעס להכותו",
ובהמשך הויכוח
"קם עליו פעם שניה להכותו ואמר שיחתוך לשונו אם ידבר עוד",
ושוב
"פעם שלישית כעס עליו כעס גדול וקם עליו להכותו בידו על ראשו וקלל ושוב גזר שיחתכו לשונו המדבר ואז נשתתק".
השר הזכיר את גירוש ספרד ושאר גירושים
ו"אלפים שהרגו מכם - היהודים - בשביל עוון זה",
דהיינו שימוש בדם נוצרים למצות.
 
הוא נשבע:
"בי נשבעתי גם עתה אני אהרוג מכם עד אין מספר והשאר אעשה לפזרם, שלא יהיו ב' יהודים במקום אחד".
הוא נתן להם שהות להביא את הרוצחים תוך עשרים וחמש שעות,
"ומחר כעת הזאת אם יבוא ולא תוציאוהו - לא תמסרו את הרוצח - אחתוך ראשכם אתם השלושה וישליכו ראשכם בחוץ ברחוב הצארייא - חצר מכובדי הממשלה - לעין כל ואעשה משפט רב בכל היהודים".
אחרי השתדלותם של נגידי קהילת דמשק לפני אחד מראשי השלטון להשתדל בשבילם לפני השר "הרחיב להם השר ג' ימים" כדי למצוא את הרוצח.
 
בינתיים לא פסקו הצרות:
"ערלתה - אישה נוצרית בת צ' שנה שיש לה מ' שנה שלא רחצה ידיה"
מתוך "קדושה ונזירות" כביכול - ראתה בחלום שהוא - תומא –
"הרוג וקבור בבית אחד מבני ח"ר רבנו אבא".
ובלילה באו הרבה ערלים בקרדומות וחפרו בתיהם של בני ח"ר. רבי יעקב ענתבי
"שלח אף הוא שומרים שיכנסו עימם, שלא יקברוהו הם שם"
ויעלילו אחר כך על היהודים.
 
עד כה לא טמנו שונאי ישראל את ידיהם בצלחת. הם טרחו והכינו "עדויות והוכחות". בחור יהודי, העיד לפני ר"י ענתבי
"שביום ד' עם שקיעת החמה ראהו - את תומא - ואת משרתו הולכים לרחוב גויים מוסלמיים סמוך לפתח הצארייא, וקרא להם שיקנו תונבאק - טבק לעישון".
לפי הוראתו של ר"י ענתבי הופיע בחור זה לפני הקונסול
"בהיותו מחפש בבית יהודי אחד".
הקונסול, ששמע את העדות במעמד כמרים, ציווה מיד לאסור את הבחור בהאשימו אותו:
 "בוודאי למדך החכם-באשי שתעיד כך".
כל תחנוניו ושבועותיו של הבחור לא הועילו, והוא נכלא בבית הסוהר,
"והיו יוצאים ובאים אצלו ואומרים לו: אם תאמר שהחכם או היהודים לימדוך שתעיד שקר תינצל, ואם לא נהרוג אותך".
אך הוא לא שמע אליהם. גם אחרי שנמצאו עדי שקר, כפי שנראה להלן, והביאוהו שוב
 "והכוהו מכת מוות על שלא שמע מהם והביאוהו לנו לבית הסוהר אילם וגוסס ומת ביום ב' או ג', ואחרי שנאסר ר"י ענתבי ושבעה טובי קהילת דמשק שלחו רשות שיקברוהו".
מלבד קרבן זה נזכר
"גם אחד היה שומר בלילה בשוק היהודים והכוהו עד שמת, והביאו לנו ואמרו לנו תשלחו לקברו". "ארבעה מתו מהייסורין אותם שנים וגם ב' מהשבעה הגבירים שהעלילה עליהם והם הזקן ר"י יוסף הררי נ"ע ור' יוסף לניאדו נ"ע."
 
"חכם" – רב מיוצאי סוריה בלבוש רבנים מסורתי
 
תפקיד מיוחד בכל העלילה הזאת מילא ערבי בשם מוחמד תאלי. הוא היה פקיד במשרד גביית המסים. בהיותו גם אמן בנגינה ובעל קול ערב וגם בדחן
"ידע בתי גדולי היהודים ונשיהם וכל אשר להם, והיו גבירי דמשק מביאים אותו לבתיהם בלילות ומתקבצים לנגן להם. וגם הוא לץ גדול, והיו אוכלים ומשתכרים עמו ושמחים בקולו ובליצנותו".
מוחמד תאלי נסתבך בעסקי מעילה, "שאכל כמה אלפים" מכספי הממשלה "והנידוהו בבית הסוהר". משם כתב מכתב בקשה אל הקונסול
"שאם יוציאוהו מבית הסוהר ויפטרוהו וישרת בבית הקונסול, הוא יראה נפלאות, כי הוא יודע בתי ישראל, גם יודע בסודם".
וכן עשו. הוא התחיל בתעמולתו
"ליקח מהיהודים הפריצים ולהניחם בבית הסהר. ולקח היהודים המשרתים בבית הביתן להגביר רפאל יצ"ו ברחוב היהודים"
והיה מאיים עליהם במכות נמרצות והוצאה להורג אם לא ישקרו ויעידו כרצונו. וכן נהג גם עם הספר סלימאן
"ביום עש"ק הכוהו מכות נמרצות עד שכמעט היה קרוב למות", ומוחמד תאלי היה לוחש באזנו: אם תעיד כמו שאמרתי לך תנצל וגם תזכה לחסותו של הקונסול הצרפתי ותקבל ממון רב. ו"מרוב ייסורין, קרוב למות, העיד שקר על שבעה יהודים, שרצו בהם, ואמרו לו עליהם שהם שלחו אחריו להרוג את תומא ולא שמע אליהם",
והוא הבטיח לו לקונסול להעיד כך בפני אותם השבעה. להלן נשוב אל עדותו זו, ואולם יאמר כבר כאן, שאחרי שראה סלימאן - שהיה יחד עם ר"י ענתבי בבית הסהר - את ריבוי הייסורים שעשו לר"י ענתבי ולא שיקר, אז לא שמע עוד להעיד שנית על השבעה האחרים, ואף על פי שהפחידוהו לא שמע להעיד עוד ומסר עצמו להרג. אמרו לו שר"י ענתבי
"בוודאי לימד אותך שלא תעיד, ונשבע שלא דברתי עמו כלום, והחזירוהו למקומו והגיד לו ההוא ככל האמור".
 
ג
 
 בינתיים חלפו גם שלושת ימי הארכה שניתנה לר"י ענתבי וחבריו. ביום ש"ק ט' אדר א' אחרי חצות נאסרו השבעה. בעת המנחה הובאו גם ר"י ענתבי ושני חבריו להביא תשובתם. ר"י ענתבי הכחיש שוב. אחרי עינויים העיד הספר סלימאן:
"אלו השבעה שלחו אחריו יום ה' בבית דוד הררי וראה שם באדרי תומא קשור ובקשו ממנו שישחוט אותו ולא רצה, ויצא משם".
ר"י ענתבי ושני חבריו הוחזרו לבית הסהר שהיו בו והספר סלימאן ניתן תחת משמר בבית אחד בחצר.
"והשבעה כל אחד לבדו עם שולפי חרב סביבו ושיהיו עומדים שם שבעה ימים שלמים לענותם שיודו".
מיום א' ואילך נאסרו עוד רבים
"כל השוחטים וגם כל הקברנים וגם תינוקות של בית רבן יותר מששים".
הם עונו והושלכו לבית הסהר,
"וביני ביני לימדו את משרת דוד הרכי שיעיד גם כן כעדות הספר".
ביום הובאו שוב ר"י ענתבי ושני חבריו, ושוב העיד הספר:
"שראה הוא שהם שחטוהו לפניו. דוד הררי התחיל ואחיו אהרן גמר השחיטה".
כשטען ר"י ענתבי, שהספר הוא עד יחיד ואין עדותו נאמנה, ענו לו: יש עד שני, משרת דוד הררי יעיד על כך". אחרי זה החזירו אותם לבית הסהר.
 
בינתיים
"הביאו עצמות והניחום הערלים לתוך נהר הנקרא קילט העובר וסובב תחת בתי העיר ושופכים עליו כל בתי כסאות והביבין, הוא עובר תחת בתי היהודים ובתוך שוק היהודים, וילמדו את ב' העדים הנזכרים - את סלימאן הספר ואת משרתו של דוד הררי - שיאמרו כי השבעה הסירו הבשר מעל העצמות ונתנום להם להשליכם בנהר זה, והשליכו שניהם במקום ידוע. וביום עש"ק השני לקחו כל אחד מהעדים בעם רב ובחיל גדול להראות לעיני כל העם היכן הניחו העצמות, וכיונו עדותם שיעידו שניהם כל אחד לבדו בדיוק כמו השני, ופתחו לעין כל והוציאו משם כל העצמות, והאמינו כל העם, והייתה אז בהלה גדולה אשר כמוה לא נהייתה ונחבאו כל ישראל ונכנסו בבתים אלפים בני אדם בחירופין וגידופין ומכות והביאו העצמות בעם רב וברעש גדול בכל העיר".
 
העלילה הגיעה לשיאה, כאשר מושון בן הרב המיר את דתו בדת האיסלאם, והעיד כי תומא נרצח בידי היהודים כדי ליקח דמו למצות. להלן יתברר, כי הוא היה מהשבעה שנאסרו בעלילה והמיר דתו כדי להציל עצמו. הפעם באה מפי המומר האשמה ישירה נגד הר"י ענתבי, שהוא אשם בכל העניין.
 
ביום א' כ"ה אדר א' לעת מנחה הובהל ר"י ענתבי מבית הסוהר אל בית השר
"ראיתי כל הדרך מלא ערלים וגויים - נוצרים ומוסלמים - והם מקללין לי ומחרפין ומגדפין, ומהם מכים אותי ויש ממרטים בזקני באמרם שהדם נמצא אצלי ממש, ולא נותר בי נשמה, כי לא ידעתי מה היה".
הדבר נתברר לו כאשר בא אל בית השר ושם מצא את
"השר והשרים הערלים יושבים בכיסאות ומושון בן הרב הוא יושב בקרקע לפני השר והוא לבוש מצנפת לבנה כגויים".
 
על אביו של מושון שומעים אנו מתוך ויכוח בין המומר לבין ר"י ענתבי. אביו של מושון, לפי דברי הר"י ענתבי, הוא
"חכם גדול וזקן יותר ממני וזרע רבנים".
כאשר המומר מתריס כנגד ר"י ענתבי בקינטור, שהוא הרב בקהילה וגדול יותר מאביו, משיב לו הר"י ענתבי:
"אני מודה שהוא רב וגדול ממני, ומה שלא מינוהו לרב הוא מסיבת שהוא עשיר ואינם רוצים ברב עשיר מכמה טעמים, ואם כן נשאל לו אם שמע סוד זה"
(הכוונה לשימוש בדם נוצרים למצות). המומר השיב לו:
"אל תטרח, למסור את אבי אתה מתכוון. אני כבר לקחתי 'אמאן' - הבטחה- ו'ראי' - חוות- דעת - עלי ועל אבי ועל אחי".
 
הנה כי כן, המומר היה ממשפחת גדולי תורה ועשירים מדמשק גופא. כנראה שעניין זה קשור עם מי שמספר א. אלחאליל, שהיה מנהל בית ספר כי"ח בדמשק בשנת תרס"ט לערך. אלחאליל שפרסם תעודה זו כותב בהקדמתו, שנמנע מלפרסם את התעודה הזאת עד שנת תרפ"ט,
"משום שבה מסופר על אודות תפקיד עגום שמילא איש ידוע, שהתחרט מני אז על מעשיו ושב בתשובה שלמה, וגם נעשה ראש רבני עדת היהודים בדמשק. יחסי עם האיש ההוא היו ידידותיים ולא רציתי לגרום לו צער ודאבון לב".
רק אחרי פטירתו פרסם אלחאליל את התעודה.
 
פטריארך מהכנסיה המרונטית בדמשק ואחד מהבישופים שלו
 
ולעצם העניין, השר אמר לר"י ענתבי:
 "אתה אמרת שאין לך שום ידיעה כלל מזה",
ור"י ענתבי ענה:
"כן הוא. גם עתה אין לי שום ידיעה מזה".
פנה ואמר למושון:
"תעיד בפניו מה שאמרת לנו".
ענה ואמר לו:
"סניור חכם, עד עתה הייתי יהודי ולא גיליתי סוד זה. אכן עתה המרתי דתי ונתעטרתי בדת הישמעאלים גיליתי סוד זה".
אחרי שהמומר ייחד את הדיבור על עצם השימוש בדם נוצרים למצה באמרו:
"סוד בישראל שלא יימסר אלא מפה לאוזן, מגדול הדור לגדול הדור כמוך, שצריך להניח דם ערל הרוג במצה שאופים בערב פסח אחר חצות"
- הוא מביא ראיה מר"י ענתבי גופו:
"וראיה לזה שאתה נוהג לילך למקום אפיית המצה בערב פסח ואתה בידך תיתן המים לתוך הקמח וגם משתדל אתה לערוך העיסה למצת מצווה, וגם לגדולי העיר אז אתה בעצמך עושה מצות מצווה, וכל זה כדי שתתן אתה בסוד מדם ההרוג ובל ידעו העם".
 
המומר לא הסתפק בהאשמה כללית זו, אלא מסר עדות גם בעניין הריגת תומאס על ידי ר"י ענתבי והוא אמר לו באותו מעמד:
"וגם אתה מצאת אותי בליל ה' אדר א' בצאתך אתה מבית הכנסת של האפרנג', אחר ערבית, ואמרת לי בלחש באזני: צריך אתה שתלך תכף לבית דוד הררי ושם יודיעוך מה מבוקשי ממך, וצריך אתה לעשות ככל אשר ציוויתים. ואני הלכתי תכף לשם וראיתי אני הששה הללו ואני השביעי, ואראה את הערל בדרי תומא קשור בחבלים והודיעוני הששה שאתה ציווית שהם יהרגו הערל וישלחו לך דמו עמי בשביל המצה-מצווה, ומצאו הערל הזה לפניהם ואז הרגו אותו לפני ונתנו דמו בכלי זכוכית לבן, ומסרוהו שאוליך אותו למסרו בידיך כאשר ציוותם. ואני כן עשיתי. ובהגיעי לפתח ביתך הכיתי בקולות על הפתח ותכף אתה בעצמך פתחת לי, כי אתה היית יושב ומצפה אחר הדלת בחושך, ומסרתי אני לידך כל הדם יד ליד ולקחת ובירכתני ונכנסתי לפנים לבית מדרשך והחביאתו אחרי הספרים".
 
מלבד זה ציין מושון עוד שמות של תלמידי-חכמים
אחרים "נאמנים שלך (של ר"י ענתבי) שאתה מוסר לכל אחד מהם דם שהוא ילך לתנור אחד ליתן במצות מצווה, כי כמה תנורים בעיר שעושים מצה".
 
אדולף כרמיה
 
אין לדעת אם היו גם סכסוכי משפחה אישיים בין מושון המומר ובין העדה, כפי שניתן לשער מיחס העדה כלפי אביו. דוגמה מעין זו אנו מוצאים במאה החמישית במסגד "גאמע אלחמר" שהיה לפני כן בית כנסת ומחמת מחלוקת המיר אחד את דתו והקדיש את בית הכנסת למסגד. על כל פנים מושון זה היה אחד מן השבעה שהעלילו עליהם תחילה, והוא ניצל על ידי "הודאה", כשהוא מבטיח את שלומו ושלום אביו ואחיו. הטרגדיה גדלה עוד יותר, כאשר אחרי עינויים קשים ועלבונות בבית הסהר וברחובות העיר לא נשבר ר"י ענתבי ולא הודה, הובהל שוב לחקירה, אשר בה
"דוד הררי ואחיו אהרן ויצחק הררי והמומר"
ישבו לפני החוקרים, שביניהם היה גם הקונסול הצרפתי.
"החזיר את פניו לי דוד הררי לעין כל והכל שומעים, אומר לי: קראת אותנו השבעה בבית הכנסת של האפרנג' לפני ההיכל... הוצאת כתב מחיקך ואמרת לנו שאנשים גדולים מבחוץ הם שלחו לך שצריכים לדם ערל נכבד בשביל המצה וגם אתה צריך לזה. על כן גוזרני אליכם אתם השבעה אשר בחרתי בכם שתהרגו לאחד ערל או שניים ותשלח לי הדם בכלי".
הוא המשיך וסיפר כי
"נפל לידו תומא והרגוהו והניחו דמו בכלי זכוכית לבן... ושלחוהו לידו בידי מושון הנקרא עתה מוחמד אפנדי".
כל זה העיד הררי וכמו כן דוד אהרן ויצחק, והמומר חזר על כל אשר אמר לפי כן. כאן מבאר הר"י ענתבי אחרי ויכוח:
"אלה (העדים) שונאיי בשביל שאינם הולכים בדרכי ה' ואני מוכיחם, וראיה לזה שהם עכבו מלתת לי הספקתי (משכורת כרב) זה שתיים שנה ומחצה, ואני לווה בריבית ואוכל, וזה חדש התאונן לפני ג'טאל אל בחרי והתחננתי לו והודעתיו שאלו הם מעכבים מזונותיי, דבר עימם והשיב לי שהם רשעים ואתה רוצה להשיבם בתשובה בעל כורחם, וצעקו עלי ולא שמעו ממני".
 
השר המשיך בשלו, באיומים, עינויים והשפלות. כאשר דרש מר"י ענתבי את דמו של תומא, ענה לו הרב ואמר:
"הם שקרו ואין לי אלא דמי".
השר הוסיף לענותו עד זוב דם, ואחר ניסה שוב לפתותו בהבטיחו לו
"שיגבה כל מה שחייבים לו מן הקהילה תכף ויתן לו חתימה בחיוב עליו ת"ק גרוש בחודש ועליהם ת"ק גרוש באופן אלף גרוש יגיע לידי בכל ר"ח כל ימי חיי שאהיה בא"י".
כנראה יודעים היו שר"י ענתבי אומר לעלות לא"י לחיות בה, כפי שעשו אחרי משפט עלילת-הדם. משסירב עינוהו שוב עינוים קשים ואכזריים.
 
פרשה מיוחדת היא של הערל שבילי
ש"סידר ילמד הוא את המשרת דוד הררי להעיד על ז' יהודים אחרים מהגדולים ומהם סי' יצחק פיגוטו, שהם הרגו למשרת של באדרי תומא בבית מאיר פרחי והכוח בצוויו (של ר"י ענתבי)".
 
גם סלימאן אלחלאק נדרש להעיד עם המשרת אך הוא סירב, כפי שסיפרנו לעיל. מושון המומר ערך והכין חומר מתוך התלמוד ושאר ספרי קודש והטיח דברים כנגד ר"י ענתבי, כשהלה מכחיש נמרצות ונענה עינויים קשים עד מאד. הערל אבו-דין הביא חומר מן הספרות הנוצרית כדי להוכיח את אמיתותה של עלילת הדם, בהעלותו כל מיני
"שאלות וחקירות מספרי האפיקורסים ומהכמרים ומספרים חיצוניים... ומוכרח אני להשיב על דבריו באופן יותר מארבעים וחמישים לילות שחורים שהיו לוקחים אותי לפני השר בעניינים כאלה, והשר עושה בדיחות על זה עד שש או שבע שעות מהלילה ושותה שכר, כוס אחר כוס ומשחק עלי".
 
משה מונטיפיורי משתדל לפני הצאר ניקולאי
לטובת יהודי רוסיה בשנת 1846
 
בתפילה שחיבר הר"י ענתבי בשעת העלילה, הננו מוצאים פרטים נוספים על הפרשה.
 "כשהיו נשיאי ישראל בית פרחי חבושים בית הסוהר ובניהם"
ובבקשו רחמים על כל ישראל, אשר הם שרויים בצער, הוא מוסיף:
"ובפרט תתמלא רחמים טבין על מעלת הסנדק רפאל בן אסתר ויוסף בן רחל ועל כל משפחתם גדולים וקטנים... פדה את בני יעקב זרע אהובך רפאל בן אסתר הנזכר וכל קרוביו ממאסרם והפר תפר עצת כל הקמים עלינו ועליהם לרעה".
 
ד
 
 פרטים נוספים הננו מוצאים גם במכתביהם של פקידי ואמרכלי אמסטרדם. שולחים הם, כפי שהם כותבים,
"לחכם הנעלה כמה"ר רפאל יצחק אלפאנדארי בבירות, בתאריך א' איסרו חג דפסח ת"ר על מכתבים ששלח לקונסול לאריולא ולקונסול פרוסיה סי' ששון".
מכתבים אלה נשלחו דרך קושטא.
"ודעתו נוטה לשלוח שניות מאגרתנו הנאמרים הנזכרים דרך איזמיר כי לא ידענו איזה יבוא יותר מוקדם". "ועוד באתי לחדש להודיעו כי הגבירים השרים רוטשילד הי"ו עומדים לימין האמת והצדק, כי בהיותם עצמם יהודים נפשם יודעים כי שקר וכזב הוא אשר עוללו שונאי ישראל על אחב"י שבדמשק... ואויבי ישראל עצמם הם העידו על הגביר סי' דוד הררי היו" שהוא עשיר ואיש טוב ומיטיב ולא עשה הרציחה כי אם לצורך המצבה. מזה מוכח שהכל שקר וכזב ועלילה ברשע, או מרשעת מושל העיר עצמו, או שהסיתוהו אחרים משונאי ישראל... ביני וביני השרים הנ"ל (רוטשילד) נכנסו בחצרות מלכים ושרים ומלכי ארץ במדינותיהם גם הם יודעים ומכירים בטיב אחב"י וג"כ יודעים שאין להאמין ולחוש לדברים הנאמרים מתוך העינויים והייסורין והודאה כזו איננה הודעה כלל. לכן נכנס השר סי' סאלאמאן ר"ש (רוטשילד) הי"ו בווינה בהיכל המלך הקיסר דנמסיא יר"ה וכבר נכתב בשם הקיר"ה בקושטא שיעמודו לימין אחב"י בדמשק וברודיש, ואבינו שבשמים יצליח פעולתם ונצפה לבשורות טובות, וכן ידוע להוי שהשר רוטשילד הי"ו בפאריס נכנס בהיכל מלך צרפת יע"א והבטיחו המלך ושריו יר"ה שימהרו ויחישו עזרתם להנאנקים והנאנחים ואחב"י בערים הנז'. ובכל זה יוכל רו"מ ה"י להודיע להס"ק (להסגן-קונסול) לאיריולא כי סופרנו בלשון צרפת איננו אתי כיום ולא אוכל לכותבו לו עצמו. והן ידיע להוי שאגרת הנזכרת לסי' לאריולא לא שלחתי אליו עצמו מטעם הנכון אתי וממנו יקבל הנוכרי, ונאה יחיש תשובתו אלינו שא"ק (שעה אחת קודם) וישנה וישלש למען יקבל תשובתו במוקדם. גם זה ידוע להוי שהודעתי חסדי לאריולא להשרים (רוטשילד) הנ"ל וגם שלחתי להם העתק אגרתו בה כתוב האמת לאמתו כי רבים שם חושבים שעלילה בעלמא היא על אחב"י שבדמשק וגם פרסמו אגרתו. ואולם לא אגרתו לבדה מגדת זאת כי אם אגרת זולתו שבא לווינה להשרים הממונים מקיר"ה הגידו כזאת. בטחת כ"י וכ"י (כה ייתן וכה יוסיף) ודבר קושט דברי אמת וכה יאמר לו בשמי".
 
בעניין זה ובעניין ההשפעה על ארץ ישראל כותבים הפקידים והאמרכלים באגרת לגלאגור רבתי ביום ב' ב' דר"ח אייר ת"ר. בשבחם את ראשי הקהל שם על עזרתם לארץ ישראל הם מציינים מלבד המצב הקשה בארץ ישראל לרגלי "היוקר מכל מין מזון ומחיה", גם זאת:
"ובעוה"ר נתווספה צרה כמבכירה על חורבן עיר המשפעת אליהם במידה גדושה, ונהר השפע נחרב ויבש. ירחם המרחם על אחב"י הנלכדים חנם תמימי דרך ונקיי כפיים אשר לא נמצאה עולתה בם, וידם לא שפכו הדם ההוא, אך הייסורים הקשים והמרים אשר עינו אותם שרים צוררים הביאום לידי כך להודות על מה שלא עשו".
אחרי הוקעת השקר שבעלילת הדם הוא מתאר את המצב בסוריה ובארץ ישראל עקב העלילה:
"ולא לבד יושבי הערים ההם העשירים ספו תמו ואבדו הונם וחילם, כי גם אחב"י צדיקים וחסידים יתומים ואלמנות יושבי ערי הקדש ת"י נלקים ע"י זה במיעוט השפעה (חומרית) שהושפעה עליהם מעיר רבתי שרתי ההיא (דמשק)."
 
 
דף מתוך ספר לכבודו של סיר ר' משה מונטיפיורי,
בשיר מיוחד מוזכר מאורע משפט דמשק
וחלקו של מונטיפיורי בהצלת היהודים
 
במכתב מיום ה' אייר ת"ר לפרשבורג, אל בן החתם-סופר, מדובר על
"הצרה הגדולה ששרוים בה יושבי עיר דמשק ויושבי שאר ערי טורקיה, בסבך העלילה".
"כנודע בודאי גם שם (באוסטריה) בגאזעטטן - זכור לטוב הקונסול דקיר"ה בדמשק שהודיע וכו'".
כאן תצוין אפיזודה מעניינת,
"שהיה בירושלים כומר אינגליזי ניקלאייסון שמו, והוא הלווה לחכם יהודי בירושלים סכומים על סמך הבטחה של חתם-סופר ז"ל לשלוח לו כסף, ולבסוף לא שלח. ר' צבי לעהרן מפקוא"מ חושש לחילול השם, ובפרט בשעת סכנת עלילת הדם. וראה : כתבו לו לרצות לעהרן מביירות, קארעספדענט שלנו בענייני א"י, שהכומר ניקאלייסאן הנ"ל שלח איש א' משלו לדמשק - הוא הכומר השייך אל המיססיאנערין שבירושלים - להסיר ולסלק הערעורים על האמונה הישנה".
 
תפילת "מי שברך" לכבודו של ר' משה מונטיפיורי "ששם נפשו בכפו ולעת זקנתו עבר ארחות ימים ובתוהו יליל ישימון להציל ממוות כמה נפשות מישראל בארץ מרחק, והרים קרנם בכבוד לקרוא להם דרור ולתת להם משפט אחד עם העמים אשר הם יושבים בקרבם"
 
גם במכתבים אחרים חוזרים המוטיבים של הרעת המצב בארץ ישראל עקב עלילת הדם, ושל הסכנה הצפויה מזה לכלל ישראל. במכתבים אחרים מדובר על ההודאה "מצד הייסורין" שבאה מצד הנאשמים היהודים בדמשק (במכתב כומר 403 כרך ט', בתאריך י"ד אייר ת"ר). גם במכתבים לירושלים ולשאר מקומות מעסיקה עלילת הדם את פקידי ואמרכלי א"י.
 
כאן הובאו רק דוגמאות אחדות, ואילו דו"ח מקיף על פעולות הפקורמ"ר בעניין העלילה ידרוש מחקר מדעי שלם. כאן ניתן בעיקר "סיפור העלילה" כפי שהשתקף וכפי שאירע בדמשק עצמה.
כמובן שפרשה בפני עצמה היא גם הסרת העלילה, הודות לפעילותם של כרמייה ושלמה מונק בצרפת, ומונטיפיורי באנגליה, במרכז השלטון הערבי של מוחמד עלי במצריים וכן בקושטא בירת עותומניה. עוד בטרם נשלם העניין הורחקה ממשלת מצריים ודמשק חזרה אל תחת עול עותומניה, כך שהיה צורך ללחום באויב המעליל מכאן ומכאן. ואם בנוגע לפעולתם של מונטיפיורי, כרמיה ומונק, יש ידיעות ברורות, הרי כפי שנוכחנו לראות היו פעולות גם מצד הרוטשילדים וגם מצד הפקידים והאמרכלים. פרק זה לא נחתם עדיין ומן הראוי להבהירו ולהשלימו.
 
ה
 
 האישיות המרכזית בכל ה"דרמה" המעציבה הזאת של "עלילת הדם בדמשק", הוא בלי ספק החכם- באשי של דמשק בעת ההיא, רבי יעקב ענתבי. ראינו לעיל, כיצד משכוהו לתוך הפח, מהרגע בו נתבקש בתור רב העדה למסור את הרוצחים, עד אשר מאשימים אותו במפורש כפושע העיקרי. רגשי הערצה מתעוררים בנו לנוכח עמדתו התקיפה מהרגע הראשון, כאשר הויכוח עוד היה תיאורטי בלבד, ועד לשעה שנאסר והושם לשמצה ולראווה גם ברחובות העיר, מופקר לפוחזים המתעללים בו, ומעונה עינויים קשים בגוף ובנפש שאין לתארם. במכתבו למונטיפיורי ימצא המעונין פרטים ופרטי פרטים מזעזעים את הרוח הנפש והנשמה. פרטים שאינם ניתנים בשום פנים להימסר בקיצורים ובתמצית.
 
וו. ג. וודרקוך מספר:
"בדרכי מקושטא לאיזמיר בשנת 1844 - הפלגתי באנייה עם יהודי מדמשק אשר לפני כשמונה שנים עונה עינויים קשים, וציפורני ידיו נעקרו במסרקות ברזל בשל עלילה מחפירה וכוזבת... עינויים נוראים, שריפה , מכות, ריסוק איברים ורציחות... קרוב לשבעים יהודים הושלכו לכלא, אחדים מתו, אחרים נפתו להודות ולהאשים את ר' יעקב ענתבי בפניו. נקל לשער צערו ולא רק על עינוייו וייסוריו, אלא כשהוא צריך לעמוד בפני מושון המומר להכעיס, נגד סלימאן הספר, וקשה מזה נגד דוד הררי וחבריו האנוסים. ר"י ענתבי "עשו לו ייסורים יותר מכולם ויט שכמו לסבול עול ההכאות והייסורים למען קדושת שמו ית' הנקדש ברבים, ואחרי כל ההכאות השליכו אותו למקווה מים קרים... הוא אשר מסר עצמו לסבול כל העינויים הקשים ומרים ממות... ויותר מחצי שנה היה אסור בכלא צר שלא החזיק יותר מאמה מרובעת, ודרך חור שבכותל עינוהו כל ערל עובר ושב, ועינוייו הקשים והמרים אי אפשר לשום רגש אנושי אשר אין ליבו לב אבן לציירם ולשער, שהיא בכוח בן תמותה בעולם לסובלם".
 
 
ילדים לומדים תורה בסוריה
 
ולבסוף נחלץ מצרתו על פי פקודת השולטן מקושטא, בהשתדלות השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי. הוא מציין את שחרור ואת מצבו בבית הסוהר בזמן האחרון על ידי "סופרו של השר הערל מנצור".
והוא אומר:
"ומה אגיד פרטי הצערים שעברו עלינו, שכל אחד מהם היה בו כדי להמית באותו רגע".
 
"בב' אדר (תר"א) יצאתי מדמשק. וישבתי פורים בעיר הק' טבריה. ובאתי לפה עיה"ק ירושלים תובב"א ביום ה' בש"ק כ"ה באדר. ותחת כי בשנה שעברה (ת"ר) הייתי בין הקליפות בצער בייסורים קשים ובחג הפסח כל לילה ולילה עד ו' שעות הייתי ביניהם, והם מצערים לי בשאלות ובחקירות אפיקורסיים, הרי עתה הוא נותן שבח והודיה להשם יתברך "שזיכהו לעלות לירושלים ולחג פסח זה בשמחה בירושלים עיה"ק". ואני מתאכסן בבית הרב המופלא הראשון לציון הרב אג"ן (אברהם חיים גאגין)".
 
ולהלן מסופר, כי כשהגיע ר"י ענתבי קרוב לירושלים, יצאו לקראתו חכמי ישראל, ובראשם הראשון- לציון רבי אברהם חיים גאגין. משנפגשו ירד הרב אג"ן מחמורו והשתחווה לפני רבי יעקב ענתבי ואמר לו בלשון התלמודי:
"אילו היו מכים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה היו משתחווים לצלם בבבל בשעתם. אדם יכול למסור נפשו על קידוש השם למיתה, אבל ייסורים קשים ועינויים מעבירים אותו על דעתו. והרי אתה, רבי יעקב ענתבי, מי כמוך שעמדת בייסורין ולא נתפתית".
 
ר"י ענתבי חי בירושלים עד ז' תשרי תר"ז, והיה מעורב בדעת לא רק עם ספרדים אלא גם עם אשכנזים. את בתו השיא לאשכנזי, הר"ר שמואל עקיבא. ראוי הוא ר"י ענתבי שתולדותיו תכתבנה על ספר לפרטי פרטיהן.
 
ו
 
 אם כי השיגו היהודים גם ממצריים וגם מקושטא תעודות רשמיות המבטלות את עלילת-הדם מעיקרה, הרי רק שבע שנים אחרי עלילת דמשק נמצאו עוד מעלילים במקומות אחרים, תחילה בדיר-אל קמר, עיר מרונתית נוצרית בהרי הלבנון, צפונית לצידון ודרומית לבירות. בדיר-אל קמר התקיים ישוב יהודי מבוסס, שהיה ידוע ביציבותו והשתתפותו בחיים הפוליטיים וגם במלחמות בזמנים שונים. מקור אחד משנת 1822 מספר:
"כי יש בעיר שבע משפחות יהודיות המתגוררות שם זה כשלוש מאות שנה",
היינו עוד לפני גירוש ספרד.
 
פרטים על עלילת הדם שאירעה שם סמוך לפסח תר"ז, מצויים בעיתונות של אותו זמן - 6 אפריל 184713- במאי הופיע שם מכתב- במאי. ב - בעיתון הפריזי "אוניון מונרשיק", ואחר כך ב"טיימס" ב תגובה של משה מונטיפיורי להרב אג"ן אודות עלילת דם בירושלים, כפי שנראה להלן, בו היא מפנה את הרב אל הקונסול האנגלי בירושלים, כפי שהקונסול ג'נראל בעיר בירות היה לעזר רב לאחינו בדיר אל קמר.
 
מהומדן, בית הקברות בדמשק
 
העלילה התרחשה בחג הדקל הנוצרי. המרוניטים ערכו תהלוכה דתית כפי מנהגם, ופתאום קמה סערה, התהלוכה נתפזרה והמשתתפים, ביניהם גם ילדים, בקשו להם מחסה בבתים הסמוכים, בסביבת שכונת היהודים. אחרי ששככה הסערה חזרו כל הילדים לתהלוכה, מלבד ילד אחד קטן, כבן שש. מיד נערך חיפוש בבתי היהודים.
"טבעי היה הדבר שיחשדו ביהודים בגניבת הילד, בזכרנו את מאורע האב תומס (בדמשק), כאשר אחד מאלה שנאשמו ברציחתו התאסלם כדי להינצל, והודה על עניין הדם לפסח".
 
גופת הילד הנעדר בדיר אל קמר נתגלתה כעבור שלושה ימים בשדה, כשידיו ורגליו וצלעותיו קטועות "וגם דם נראה בצווארו". תחילה ביקשו הנוצרים "לעשות דין לעצמם". לבסוף נשמעו לשלטונות והגישו את העניין לפני בית המשפט. העיתון הפריזי מעיר:
"האמנם יהיה משפט צדק? ספק גדול הוא".
 
בינתיים נטרפה דעתה של אם הילד מרב צער. האב הגיש משפטו בבירות וחיכה להחלטת השלטונות.
"הוא נשבע שאם השלטונות לא יוציאו משפט צדק ינקום הוא, והנקמה תהיה אכזרית".
כמה יהודים נעצרו. העיתון מספר:
"השלטונות מהססים ואינם נוקטים בצעדים משפטיים... המשפט הטורקי מתנהל בעצלתיים ובכבדות, עם שוחד ובצע-כסף".
התקווה היחידה תלויה בקונסולי אירופה.
"יש לחשוש שהם יתמהמהו ויהססו וינסו לטשטש את כל העניין".
 
פרטים נוספים בעניין זה אנו מוצאים במכתבו של משה מונטיפיורי אל ה"טיימס" - 3 1887 - במאי שלפי ידיעות שקיבל מבירות "נעלם ילד בן ארבע" מן התהלוכה
הדתית "והתרחק מהחבורה ויטעה לבין השדות והכרמים... ולמחרת האשים ההמון האדוק את היהודים בחטיפת הילד, התחילו מתקיפים את בתי הכנסת של היהודים ואת בתיהם וערכו בהם חיפושים נמרצים... לאחר מכן מצאו את הילד בכרם כשהוא קופא מקור ורעב ללחם, כמעט חצי מת. ואמנם מת הילד לאחר כך כתוצאה מהרעב ואפיסת הכוחות... ההמון לא שקט, העניין הובא לפני המושל הכללי... הנאשמים נאסרו בבית הכלא. כאשר אחיהם בני עמם התחייבו וערבו להופעתם במשפט, נתן המושל הוראה לשחררם מיד, וכן פקד לערוך חקירה ודרישה בפני בית הדין המתאים".
הקולונל רוז, הקונסול הכללי של אנגליה בבירות,
"התערב בעניין והודות להתערבותו ולמידת היושר של מושל המחוז הוגנו היהודים מפני סערת הרוחות וקנאותם של המאשימים".
 
 
רחוב טיפוסי באחת מעריה העתיקות של הסוריה
מונטיפיורי קרא תגר על נוסח הידיעה, שהועתקה בטיימס האנגלי מהעיתון הפריזי הצרפתי
"במידה כזו של אי-דיוק וברוח איבה שכזאת".  במכתבו בא מונטיפיורי "לטשטש את כוונת הזדון של הידיעה על ידי מסירת גרסה נכונה של נסיבות המקרה".
הוא הביע את תקוותו לפני עורך הטיימס:
"שאתה, אדוני, תיתן לה (לגרסה של מונטיפיורי) מקום בעמודי עיתונך, באותה מידה שבה הפיצות לצערי את הגרסה המוטעית".
 שוב הייתה יד צרפת עם הנוצרים בעניין עלילת-דם, כפי שהייתה גם בעלילת דמשק.
 
ז
 
 באותה שנה, תר"ז, הגיעו ידיעות מצומצמות על דבר עלילת דם בירושלים. במכתבו של מונטיפיורי אל הראשון לציון החכם-באשי ר' אברהם חיים גאגין, משנת תר"ז, הוא כותב:
 "צר לי מאד מאד על דברי האיגרת המלאה נהי ויללה על אודות העלילה אשר יזמו לעשות שונאי ישראל בעה"ק" .
הוא מזכיר את ה"פירמן" שבו אוסר השולטן ב- 6 נובמבר 1840,
"להציק ליהודים על דבר עלילות שאין להן יסוד".
הוא מדריכו לפנות אל הקונסול האנגלי היושב בירושלים
"לבקש ממנו להיות בעזרו ובעזר אנשי ירושלים, כפי שהיה הקונסול ג'נראל בבירות בעזר אחינו בדיר אל קמר".
מונטיפיורי תמה שלא קיבל מכתב מהרב אג"ן -   
"איך היה הדבר אחרי אשר הלכו הפקידים מלפני הפאשא"
והוא מוסיף:
"ואם ח"ו ההכרח יצווה עלי אבוא לעיר הקודש ירושלים למען אוכל לעזור בעזר אחי".
 
פרטי העלילה נמסרו על ידי הקונסול האנגלי הידוע ג'מס פין בירושלים. נער יווני מן הצליינים, ברחוב נידח, ידה אבן בנער יהודי. הנער היהודי השיב וידה אף הוא אבן בנער הנוצרי ופגע בקרסולו עד זוב דם. הדבר קרה ביום שני, 8 במרס, בעונה בה שוקקת ירושלים מרוב צליינים.
"מיד קמה מהומה ונשמע קול קורא לנקם אכזרי בכל היהודי ללא הבחנה, על כי דקרו בסכין(כך אמרו) ילד נוצרי חף מפשע, לקחת מדמו למצות".
באה משטרה ושני הצדדים נלקחו למשטרה למשפט. שם בוטל העניין כי
"חסר ערך ואינו ראוי לשימת לב".
 
"אולם כמרי המנזר עוררו את העניין מחדש שלושה ימים לאחר מכן... הפריזו בדבר הפצע שנגרם"
 
משפחה יהודית מתורכיה בסוף המאה הקודמת
 
ומיד החלו לשכנע את הפחה בנוסח עלילת הדם הידועה ובטענות הידועות. והפחה ציווה על היהודים כי ישיבו בעצמם לטענה ליום המחרת. בינתיים היו יוונים וארמנים מציקים ליהודים, עולבים בהם ומאיימים עליהם, "על אנשים ונשים כאחד"
"לעיתים מעבירים כפות ידיהם על צווארם" לרמוז שישחטו אותם, "לעיתים מראה להם את הסכינים שהם נושאים עמם כרגיל".
 
כנופיה בת ששה אנשים תפסה את בנו של מי שהיה רבה הראשון של לונדון (הירשל) וטלטלה את הזקן הזה בצווארונו אגב קריאות: "הה, יהודי, איה המאכלת שלך שבה שפכת את דמנו".
 
תלמידי חכמים מיוצאי סוריה בבית כנסת בירושלים
 
ביום הדיונים במשטרה באה חבורת הכמרים היווניים עם קהל גדול. הם הביאו כל מיני ראיות מספרים להוכחת העלילה.
"כששאלו לדעתם של נכבדי המוסלמים השיבו, כי בספרי הקדש שלהם מצויות האשמות כאלו נגד יהודים בדרך עקיפין, ועל-כן ניתן לשער שהחטא קיים באמת, ואולי יש אמת בדבר".
 
היהודים הוכיחו את כל הגיחוך שבעלילה על-ידי ראיות מהתורה והנביאים. כן הצביעו על המסמך "( פירמאן",) של השולטן, שניתן בשנת 1840, המבטל את העלילה מיסודה. היהודים נדרשו מטעם הפחה להמציא את ה"פירמאן" כעבור יומיים, מכיוון שלמחרת חל יום השישי, יום שבתם של המוסלמים. קונסול פין הסכים עם הפחה, להיות נוכח בעת הפגישה בשבת. ואולם, הפירמאן נמסר קודם לכן. נראה הדבר שהיהודים לא הסכימו גם הם להופיע ביום השבת. והיות שגם המאשימים הנוצרים וגם האפנדים
"הודיעו בנאמנות כי אי-אפשר הדבר, להכחיש את הכתוב באותו מסמך של השולטן, ביטל הפחה את העניין והוציא פסק דין לתשלום קנס פעוט להוצאות הטיפול הרפואי בקרסול שנפצע".
 
"שום קונסול אחר לא נטל חלק בעניין זה, פרט לקונסול הסרדיני-איטלקי, שבשיחה פרטית הבטיח לי (לקונסול פין) כי אין ספק שהיהודים נזקקים לדם נוצרי לפולחן הפסח".
 
"המיסיונרים הפרוטסטנטים הציעו עזרתם לרב הראשי. הם טענו שכולם מלומדים בעניינים יהודיים וכמה מהם הנם יהודים לפי מוצאם וחינוכם והם יודעים כי ההאשמות כוזבות בתכלית. אולם נראה שלא היה צורך לקבל את הצעתם הידידותית. הפחה נוכח לדעת אותה שעה ללא ספק כי המעשה עלול לגרום לו יותר טרדות מששיער מראש".