לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נישואין בישוב הישן של האשכנזים בירושלים

מחבר: פרופ' יוסף יואל ריבלין

מחניים, גיליון פ"ג, 1963

תקציר: המאמר סוקר עדויות ממקור ראשון על מנהגים והרגלים של נישואין בירושלים, לפני כמאה שנה.

נישואין בישוב הישן של האשכנזים בירושלים

 לא היו מועדים מיוחדים לחתונה בירושלים כ"שבת שלאחרי שבועות" וכ"שבת-נחמו". "שבת שלאחרי שבועות" בא אחרי ימי ספירת העומר, שבהם נוהגים באבילות ו"שבת נחמו" בא אחרי ימי האבל של "שלושת השבועות". כמו"כ כפי הנראה היו החתונות ב"שבת נחמו" בגלל העובדה שבימי בית המקדש היו בנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים ושם בוחרים היו להם בחורי ישראל מבין הבנות בנות זוג.

 

שדכנים ושידוכים

 

שדכנים ושדכניות היו בירושלים עוד לפני מאה שנה, בעת שהתחיל הישוב האשכנזי להתפתח. היו שדכנים שמלאכתם נעשתה לשם עסק, והיו שדכנים בעלי צורה כסיפורו של ר' חיים המבורגר:

"שדכן היה בירושלים, בר-סמכא שלא רימה ולא שיקר ושמו ר' מנשה רוט. הוא היה השכן של בני הרבנים והעשירים והכיר את כל דיירי העיר העתיקה האשכנזיים. כדמי שדכנות היה לוקח פרס הגון. תמיד היה הוא אומר את האמת ומשנשאל לחוות דעתו על שידוך פלוני שלדעתו לא היה ישר, השיב: כלך לך מזה, זה לא בשבילך. פלוני לא ישתדך עמך וכדומה. כדוגמא ל"תיווכו" של ר' מנשה רוט השדכן מביא ר' חיים המבורגר את המקרה בר' נטע הירש המבורגר שהיה פרוש-הונגרי (ההונגרים קיצוניים יותר מפרושי ליטא לגבי חסידים) ואעפ"כ טען שאם מכל הבחינות השידוך מתקבל על הלב אין לדחות את ביצועו בגלל זה שאני "פרוש" והוא "חסיד". ואז נפגשו אבי החתן, כלומר ר' נטע הירש המבורגר ואבי הכלה, ומשדיברו באריכות ולא באו לעמק השווה נפרדו. אחרי כן שלח אבי הבן את ר' מנשה רוט לגמור את השידוך. "ואודות ההתחיבות לא תהיה מניעה כי יתן כפי אשר יושת עליו". המחותנים נפגשו בשניה ובאו לעמק השווה. אך המחותן שרצה לתהות על קנקן החתן נפגש עם המחותן לאחר תפילת מעריב בביהכ"נ של הספרדים המיוחד לרבי יוחנן בן זכאי המחותן פתח במילי דעלמא ובסיפורים שונים והקשה לחתן קושיא אחת על תוספות בבבא-מציעא. ומשתירץ לו החתן תיכף בפשיטות צבט לו המחותן על לחיו צביטה של חיבה ונפרדו החתן והמחותן בידידות". (ר' חיים המבורגר, שלושה עולמות ח"ב עמ' ע'-ע"א).

 

בתקופה של הישוב מחוץ לחומה, נודעו בראשונה במיוחד שדכנית ושדכן. ליבע, השדכנית היתה "בעלת-מקצוע" ואם כי לא ידעה קרוא וכתוב היו שמות כל הצעירים והצעירות שמורים בזכרונה כמונח בקופסא, והיתה מזווגת זיווגים בין השדרות הרחבות של הישוב הישן בירושלים שהלך והתרבה. ושדכן מפורסם היה בירושלים במשך עשרות רבות בשנים, ושמו שלמה'לה שדכן, ששמו האמיתי ר' שלמה ירוזלימסקי, ושהיה כבר בעצמו דור שני בירושלים. לר' שלמה'לה שדכן היה פנקס ובו רשומים היו מצד אחד כל הנערים ומצד שני כל הנערות, ועפ"י פנקס זה זיווג זיווגים בקנה מידה לא מועט.

 

שלא כבשכבות העממיות הרחבות הרי זיווגיהם של בנים ובנות השדרות הגבוהות ביותר, אלה נעשו ע"י ידיד מודע שהיה מביא את הצדדים לידי קירוב דעת. לפעמים היה ידיד זה נשלח ע"י אחד משני הצדדים שהכירו זה את זה עוד קודם לכן ועתה ביקשו להשתדך. על בתים כאלה התדפקו "השדכנים" וה"שדכניות" הפרופסיונליים לחינם.

 

איטל ילין בת רבי יחיאל מיכל פינס ואשתו של דוד ילין מספרת שבהיותה בת חמש-עשרה כבר התחילו מדברים בה נכבדות. שדכנים היו יוצאים ובאים וביניהם גם אליעזר בן-יהודה ואשתו דבורה אמו של איתמר בן אב"י ואחותה של חמדה, בכבודם ובעצמם. האחרונים דיברו על לב הוריה של איטל להשיאה למרוקני צעיר יפה שזה לא מכבר בא ארצה, והוא עשיר ובעל נכסים בירושלים, יחסן, ואינו דורש נדוניא. אשת אחיו היא שדיברה על לבם של בן-יהודה ואשתו להיות השדכנים (א. ילין, לצאצאי ח"א עמ' 97). ויצויין כאן גם "שדכן בלתי ישיר", ובעקיפין "משפחת הרצברג". כלומר, הבילויי המצויין, עוזר דב לפשיץ מספר לאטיל ילין כי "מציעים לפניו איזה שידוך ובעצת משפחת הרצברג שחיזקו את ידי הנני בוחר בך". (שם). איטל משתדכת עם דוד ילין שהכירה אותו במסיבות שונות ובחברה בבית אביה ובבית הוריו. היא אף מבקרת עם ידידתה בסוכת הוריו בחג הסוכות. והוא מיסב על ספה וקורא באיזה ספר כשהוא לבוש קפטן משי ותרבוש אדום לראשו. איטל הביטה בפניו ואמרה: "יום-טוב, טוב" והוא ענה על ברכתה, אך לא זז ממקומו ונשאר בסוכה עם ספרו. איטל וידידתה פנו לבקר את אמו שישבה בחדר הגדול, בעוד שהעובדה שהוא לא קם ולא נע בפני האורחות שבאו לבקר את משפחתו לא מצאה חן בעיניה, אך איטל יחסה זאת למידת הבושה של בן ירושלים מן אותם הימים. הנה כי כן, הרומן התחיל בביקורים והסתיים בקבלת-קניין. (שם ח"א 100-98).

 

בדרך מעין זו היו שידוכי אבי, ר' ראובן ריבלין ז"ל. "אבי הרי"מ פינס, מספרת איטל לוין חינך אותו עפ"י השקפותיו היתה לו תורת אבי כתורת משה ונפשו היתה קשורה בנפשו אמי דאגה לו תמיד כאם טובה אף כי היתה לו אם. אחרי זמן מצא לו הורי חברה לחיים, צעירה טובה יפה ונעימה, אחות ר' אברהם שפירא מפתח-תקוה". (שם ח"א 85-84). הרי"מ פינס גר אז (שנת תרמ"ה) ב"יהודיה בבית ר' יצחק צבי שפירא אביה של אמי איטה רבקה ז"ל.

 

דרך שידוכין כזו היתה כבר עשרות שנים קודם לכן, בירושלים. ובצורה כזו כבר השתדך אביו של ר' דוד ילין, ר' יהושע ילין עם שרה בת ר' שלמה יחזקאל יהודה. חכם אברהם בצרוי שגר ב"חזקה" של ר' דוד טביא ילין, הזמין אליו בכ"ח באייר לכפר רמה, מקום קברו של שמואל, את משפחת ר' שלמה יחזקאל יהודה ואת בן "החזקה" שלו, יהושע בן ר' דוד טביא הקרוב לבר-מצוה. שם, ברמה, היו מתפללים, אך נהגו בו גם חציו-לכם בסעודות ושעשועים. ועד הצהרים התעסקנו באמירת תהילים ובלימוד משניות כנהוג. ובצהרים התישבנו לסעוד סעודת הצהרים. ואז התענין בו ר' שלמה יהודה ושאלו על הוריו, על משפחתו ועל מולדתו, ושאלו ללימודיו ואף בחנו ומצא חן בעיניו. כעבור חדשיים בעת הבר-מצוה של יהושע הזמין אביו עפ"י בקשת החכם אברהם, גם את הר' שלמה יחזקאל וב"ב שבאו ביום ההוא לבקרו בביתו בחצר ר' דוד טביא ילין, ובחוה"מ סוכות שנת תרי"ז ארש ר' יהושע ילין את שרה בת ר' שלמה יהודה. (זכרונות לבן ירושלים 25-24).

 

 כדוגמת הביקור ברמה נפוץ היה מאוד בירושלים בימי נעורי, שהיו מפגישים "בחור" ו"בתולה" שעמדו בשידוכין בל"ג בעומר על מגרש קבר שמעון הצדיק במקום שהיו בו המוני בני אדם, ומשום כך פגישתם לא היתה בולטת ביותר.

 

ר' יעקב מן, מי שהיה אז מלמד בת"ת של ההונגרים בחר לו את ר' חיים המבורגר הנזכר לעיל, שהיה אחד מתלמידיו כחתן לבתו, לאחר שנתן עיניו בו בבר-מצוה של חיים. אחרי כשבועיים בא ר' יעקב לאביו של חיים ואמר לו: "רצונך שנתחתן? בנך, תלמידי החביב לי, ישא את בתי. הוא והיא מכירים זה את זו ואין אנו צריכים לשדכנים. נשתווה בינינו כמה אתה נותן לבנך" ואמנם  במשך יומיים השתוו על הכל. אביו של חיים שאלו להסכמתו ומשהשיב לו הבן בחיוב, כתבו ראשי פרקים והוגבל זמן החתונה לחודש אלול. (שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"א). ובהיות החתן מיועד לחותנו היה בא לבית הכלה בשבתות ובחגים. אולם במקרה זה קרה אסון והכלה המיועדת, עדה לאה, נפטרה לפני שנשאה, ור' חיים המבורגר נשא אשה אחרת.

 

אולם לר' חיים היה אח צעיר ממנו בשבע שנים בשם אברהם, ולר' יעקב מן היתה בת בגילו של אברהם. אמרו ר' יעקב מן ואשתו להורי ר' אברהם: "אם לא זכינו להשתדך בבתנו זו נשאר מחותנים בבתנו הצעירה ובנכם הצעיר". וכן היה. ור' אברהם נשא את פעשע בת ר' יעקב מן ונשארו שתי המשפחות מחותנים וקרובים כל הימים. (שם עמ' ע"א).

 

בכדי להשלים אפיזודות אלה של שידוכין באותם דורות נביא את הסיפור הבא, על ר' משה מנאוועמעסטא תלמיד החתם-סופר שהגיע לארץ בי"ז באב תרי"ז ונתאלמן. ובזקנותו הוא נושא את מינדל, אלמנת החלבן ר' מוני הכהן. בן ובת שלה כבר היו נשואים, ואולם נשארו אצלה עדיין, בן ובת צעירים. לאלמנה, שהיתה עניה, הציעו להתחתן עם ר' משה האלמן. והאשה שידעה שתמצא אצלו לחם לאכול ובגד ללבוש נתרצתה לגדל את ילדיו יחד עם ילדיה ולהנשא לו. אבל בתנאי שלאחר חתונתם ישא בנו פנחס, שהיה אז כבן ט"ז את בתה גיטל שהיתה בת י"ג שנה. ואמנם, כך היה. ולאחר שהסבא נשא את האלמנה מינדל, אתה הוא חי עד יום מותו, התחתן גם בנו עם גיטל, בתה של האלמנה, שמתה בזקנה מופלגת בשנת תרט"ו.

 

ותזכר עוד אפיזודה בעניני שידוכין שמספר ר' אפרים כהן:

"חותני, ר' ליפא קמיניץ ביקש את ר' שמואל סלאנט, כשהיה סנדק לאחד מנכדיו לברך את בתו הבכירה. "אמנם אין אני אגוטער-איד" ענה ר' שמואל סלאנט "אעפ"כ ברך אברכנה". ור' שמואל קרא כשהוא מניח את ידיו על ראשה: "בתי, מברך אני אותך שתזכי בבן-זוג שאת רוצה בו". ותוך כדי דיבורו קרץ ר' שמואל קריצה מלאת ערמה ותבונה אל אפרים כהן".

(מזכרונות איש ירושלים, ח"א עמ' 217-216).

 

פרק מיוחד, ורב ערך בפני עצמו, הוא התחתנות הפרושים עם החסידים למן ראשית הישוב בירושלים לפני יותר ממאה ועשרים שנה. וכמו"כ התחתנות יהודי עדות המזרח עם אשכנזים. הזכרנו נישואין מסוג זה בדוגמת נישואי ר' חיים המבורגר, "פרוש" הונגרי קיצוני עם בת חסידים בת ר' אריה מרדכי רבינוביץ נכד "היהודי הקדוש" ונישואי ר' יהושע ילין עם בת ר' שלמה יהודה הבבלי. בנות ר' הלל ריבלין ובנו ר' משה התחתנו עוד לפני מאה ושלושים שנה עם חסידי חב"ד.

 

בסיום עניין הנישואין יש לציין עוד את עניין הבחינות שבחן אבי הבת את חתנו לעתיד לבוא בתורה ובתבונה ובהוויות העולם, וכן עניין יחס אמו של הבן אל כלת בנה. כי היה נהוג שכשהשתדכו שתי משפחות, אזי, קודם שנגמר השידוך באה אמו של הבן עם כמה אמות חוטים מדולדלים ובעלי קשרים מרובים ונתנה למיועדת להיות כלתה שתפרק את הדלדול ותתיר את סבך הקשרים בפניה, וכל זה על מנת לדעת אם הנערה אינה עצלנית ורגזנית ואם יש לה סבלנות לשבת אפילו שעות מספר ולטפל בסבך הזה.

והיה אם ישבה הנערה בשקט וגמרה עבודתה, הרי הלכה אם הבחור לביתה והשידוך נגמר, אולם אם ראתה האם שהנערה מתרגזת או מתעצלת הלכה לביתה ואמרה לבעלה: "זו איננה בשבילנו". (שלושה עולמות לר' חיים המבורגר ח"ג עמ' א').

 

אצל המשפחות הקנאיות ביותר לא היה החתן רואה את הכלה עד לחגיגת "התנאים". אצל משפחות פחות מקפידות היו החתן והכלה מתראים לפעמים מרחוק מבלי לבוא בדברים זה עם זו, כמו למשל בשמחת "ברית-מילה" גם אם הם לא היו קרובים לבעל הברית, או ב"חתונה" או "בר-מצוה".

והיו גם משפחות קיצוניות פחות, שהיו מביאים את החתן ואת הכלה לידי שיחה במעמד שלישי או שלישית או גם בפני עצמם. בתקופה מאוחרת יותר החלו נוהגים שהנערה היתה באה בלווית קרובה אל אחד המגרשים שאין עוברים ושבים מצויים שם, בעיר או מחוץ לעיר והחתן כאילו מזדמן לשם, או שאף הוא מגיע בלווית קרוב, והמלווים נכנסים בדברים ומשאירים כאילו מבלי לשים לב את הנער והנערה יחידים כשהם משוחחים. והיה אם מצאו חן זה בעיני זה, הרי השידוך נגמר.

 

על אותה תקופה מספר ר' חיים המבורגר:

"בימים ההם נגמרו שידוכים רק בהסכמת ההורים מבלי ששאלו את פי הזוג כלל. ובכדי לצאת ידי "חובת ראיה" אסור לקדש אשה עד שיראנה היה החתן הולך בלווית אביו ועוד אחד מקרוביו ל"דיר הארמנים" הגובל ברחובות מושב היהודים בעיר העתיקה מצד מערב-דרום, ושם היתה איצטבאה גדולה וחצר גדולה מרובעת, ולמעלה, על האצטבאה נטוע היה אילן סרק גדול וישן שענפיו מרובים. תחת אילן סרק זה ישב לו החתן עם שני שומריו. אח"כ באו הכלה והאם ועוד אשה מקרובותיהן, והעבירו את הכלה לפני החתן והלכו ד' אמות במקום הפנוי לדרכו, ואילו החתן ראה את הכלה בסיקור עין מרחוק בלבד ולא התקרב ולא דיברו יחד".

 

מעניינת במיוחד היא הדרך שבה בחר צעיר ספרדי בן-עשרים ממשפחה מיוחסת מאוד שחשקה נפשו לשאת אשה אשכנזיה. שדכנים אשכנזיים וספרדיים עסקו בהצעות שידוכים לבתו הבכורה של ר' יחיאל מיכל פינס, שרה רחל, בת החמש-עשרה. וצעיר ספרדי זה רצה להיפגש עם שרה רחל. הוא בא אפוא לחצר דירתה בשכונת "אבן ישראל" ונשאר עומד על יד הבאר שליד הבית. איטל ילין, אחותה של שרה רחל, לאחר שיצאה ראשונה לחצר וראתה את הבחור המוזר בעיניה הן בפניו והן בתלבושתו הערבית, מיהרה וקראה לאחותה בת החמש-עשרה. והיא, משאך זרקה מבט בפניו הפנתה את צעדיה וחזרה לחדר בהשאירה אותו על מקומו לאנחות. השדכנים, חזרו למלאכתם וסוף סוף עלה בידיהם למצוא לשרה רחל בן זוג צעיר ספרדי אחר מבולגריה, שנכנס אפוא למשפחתו של ר' יחיאל מיכל פינס.

 

לציון מיוחד ראויה גם דרך השידוכין עם בני או בנות חו"ל. הגביר ר' משה וינברג הזמין נכדת אחיו מרוסיה כשנתן עיניו ביצחק שירמן להשיאה לו

 

הקנין

אחרי שהשדכנים גמרו ה"עסק" היה נהוג לסדר קניין, היינו שהיו מקבלים קניין במטפחת ביד, מיד החתן והכלה ועי"כ הם מקבלים בקניין להנשא זו לזה. היו גם נוהגים לכתוב ראשי פרקים בזמן הקניין. לעתים היו מקבלים קניין מן החתן בביתו, בבית החתן, ומן הכלה בביתה.

 

איטל ילין, מספרת על דבר סדר מהלך שדוכיה עם דוד ילין:

"באחד הימים נכנס אבי הרי"מ פינס לחדרי ושאלני אם אסכים להתארס עם דוד ילין, שהיה מבקרני זמן לזמן בקשר עם כתיבת כתבים שונים בערבית למשרדי הממשלה בנוגע למושבות. הוא הגיד לי כי הצעיר הזה מצא חן בעיניו ובעיני אמא (חיה ציפה בת ר' שמריהו לוריא) בגלל אופיו וכשרונותיו. תשובתי היתה: אם הצעיר הזה מצא חן בעיניכם הנני מסכימה לבחירתכם אשר גם לבי נוטה אליה".

(לצאצאי ח"א עמ' 98).

"בערב אותו יום שאבי דיבר אתי, בעוד אנו מסובים ליד השולחן בחדר האוכל ואמי מוזגת תה מן המיחם לאחדים מצעירי הבילויים וגם לעוזר דב לפשיץ זה שחזר אחריה בעידוד ד"ר הרצברג כנזכר לעיל שהסב עמנו כנהוג נפתחה הדלת ונכנסו פתאום לחדר אבי בלווית משה סלומון ויוסף רבלין וקראו: מזל-טוב מזל-טוב! בידי ר' יוסף ריבלין היתה מטפחת אדומה והוא ניגש אלי ואמר: החזיקי נא בקצה המטפחת הזאת, והיה לאות אירוסין עם דוד ילין, ואנו נהיה העדים". "אף כי גם אני וגם אמי ידענו כי מתנהל משא ומתן בענין השידוך הזה, בכל זאת, גם היא וגם אנכי הופתענו ברגע הראשון לשמע הבשורה הזאת".

(שם עמ' 100).

 

התנאים

חגיגה ראשונה לאירוסין בקהל מוזמנים רחב יותר מבני המשפחה וידידים קרובים, נעשתה אחרי "הקניין" בכתיבת התנאים. למעשה הותנו עיקרם של התנאים עוד בעת המשא ומתן של השידוך ונקבעו ב"קניין" ואף נכתבו לעיתים בראשי פרקים. התנאים עסקו בכל פרטי הפרטים כגון קביעת זמן הנישואין, הנדוניא, הריהוט של בית הזוג הצעיר, התכשיטים שעל החתן לתת לכלה, המתנות שהכלה תיתן מצדה לחתן, המזונות שאבי הכלה פסק לתת לזוג או רק אבי החתן או שניהם גם יחד בזה אחר זה. בתקופות מאוחרות יותר היו שמים את המזונות בממון ונקבע הסכום שיש לשלם לזוג תמורת מזונותיהם בתשלומים חדשיים.

 

ה"תנאים" נערכו בבית הורי הכלה ומובן מאליו שגברים ישבו לחוד בחלק מהחדר ונשים לחוד בחלק שני. הכותב הקריא בפני הנאספים את כתב התנאים וקריאתו נסתיימה בשבירת צלחת חרסינה פגומה לא שלמה, כדי שלא לעבור על לאו של "בל תשחית". אחרי זה כיבדו את האורחים ליד שולחן ערוך ביין ומגדנות לפי כבודם של המחותנים.

 

ר' חיים המבורגר מתאר את ה"התנאים" שלו:

"שימחת התנאים נערכה בבית ר' אריה מרדכי אבי הכלה ובאו משפחת אבא ואמא וידידיו של אבא, מצד ר' אריה מרדכי באו בני משפחתו וחסידיו". התנאים נערכו בלילה כיד העשירים, בהרחבה ופזרנות ובסדר טוב. הכלה בעצמה שירתה את המסובים כנהוג אז באירופה. גם לי, החתן, הגישה עוגה ותה ונתנה בפנים שוחקות. "הקיצוניים", וכן רבים ממשפחות אבא קרצו בעיניהם איש לרעהו ורמזו בידיהם על הקלות שבדבר שהכלה תסתובב בין הגברים לשרת את המסובים ולתת להחתן כיבוד בפרהסיא.. כשהציבור נתמעט ונשארו רק הקרובים ביותר ושותפיו של אבא, הזמין אותנו המחותן לסעודה קטנה ויפה.. בילו איזה שעות בלילה ונפרדו כולם באהבה ושמחה".

(שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"ב).

 

היו אלה תנאים בין פרושים-אונגרים לבין חסידים. והיה זה חידוש בירושלים ש"מתנגד" יתחתן עם "חסיד" ומה עוד ממשפחת רביים. קרובים היו חוששים שהבחור יתקלקל מדרך הפרושים ויתרגל לאחר זמן התפילה וקריאת שמע. ומעין זה אנו מוצאים בתנאים בשנת תרי"ז, בנשואין בין בבלית לאשכנזי. ר' שלמה יחזקאל יהודה מתנה בתנאים של אירוסי בתו לר' יהושוע ילין גם את הפסקא: "שתתנהג בתי כמנהג הספרדים של לגלח שערותיה" (זכרונות לבן ירושלים עמ' 25).

 

פרטים על התנאים שלה מספרת איטל ילין: "הארוסין, התנאים" הרשמיים אחרי קבלת הקניין, כפי שהזכרנו נדחו לחדשים מספר בגלל אבל משפחתי שהיתה שרויה בו אז משפחתו של ארוסי המיועד. כנהוג אז, היו הורי הכלה עורכים את חגיגת האירוסין והורי החתן את חגיגת הנישואין. ברוב פאר נערכה חגיגת האירוסין בביתנו. חדר מיוחד לגברים ואחד לנשים, סעודה יפה, מטעמים ממטעמים שונים וכל מה שאפשר היה להשיג אז בארצנו. ובמוצ"ש נערך נשף גדול לצעירים, לקרובים ולמכרים שונים". ואגב, נשף זה במוצאי שבת, שמקורו מנהג ספרדי הידוע בשמו "נושאדה", לא היה רגיל בכלל באירוסין אלא רק בנישואין.

 

ביחס להבדל שבין ביטול תנאי אירוסין ובין גט לביטול נישואין שמעתי שתי נוסחאות: פתגם יהודי אחד אומר: מוטב לקרוע נייר התנאים נכתבו על נייר פשוט מאשר לכתוב על קלף, גויל שעליו כותבים גט. ואולם לעומת זאת, נשמר פתגם אחר: מוטב לשבור זכוכית היינו לבטל נישואין שנעשו בשבירת כוס של זכוכית תחת החופה מאשר לשבור קדרות היינו תנאים שנעשו על ידי שבירת קדרה. פתגם זה שמעתי מירושלמית מופלגה בזקנה, מרת רבקה גודל נכדת ר' יעקב ספיר.

 

השידוכין והכוללים

על מנת להלל את "סחורתו" היה השדכן משתמש ב"כולל" שאליו שייך היה החתן. "כולל" עשיר או "כולל" דל. "כולל הו"ד" (הולנד ודייטשלאנד), הונגריה, שמשם היו נשלחים כספי רמבעה"נ בסכומים יותר גדולים ובני הכולל בא"י היו במספר יותר מועט. לבני הכוללות העשירים הספיקה החלוקה כדי מחייתן ולפעמים גם יותר מכדי מחייתן. כספי החלוקה הרגילה של כולל חב"ד ובדומה לזה בערך גם של כוללים אחרים של מחוזות רוסיה ופולין, היו מספיקים לבני הכולל, רק לשכר דירה בערך, ובמקרים יוצאים מן הכלל, כגון כולל ווארשא, ובמידה ידועה גם חב"ד, - היו כספי החלוקה מספיקים גם לחלק מפרנסת ביתם. שידוך עם חתן הונגרי נחשב לעילא ולעילא, כולל פינסק נחשב לעלוב שבכוללות, ואולם כל הכוללים גם העניים היו באים לעזרת בן-כוללם כשהיה צריך להשיא בן או בת. אמנם, כסף מזומן לא היה בכולל. ואולם הכולל היה מוציא לזקוק לעזרה מבני-הכולל, שטרות על חשבון חלוקתם למשך לא יותר משנתיים. כאשר הכספים מחו"ל היו מתקבלים היו השטרות משתלמים למלווים מכסף החלוקה של הלווים בזמני הפרעון בדיוק. והיות שהיו בירושלים גם בעלי הון שלא היה להם במה להשקיע את כספם, היו רבים קופצים על השטרות האלה ומקבלם אותם בנכיון של 7-6 אחוזים. משום כך, היות ואפשר היה לקבל שטרות, כאמור, על זמן של לא יתר משנתיים, ורק על חלק ידוע מהסכום שיגיע לחשבון הלווה, היה בן הכולל כותב למלווה שטר "שעבוד" על כסף החלוקה שיגיע לו אחרי תשלום שטרותיו שקיבל, כלומר, כעבור שנתיים. ותמורת זה הוא התחייב שלא לדרוש מהממונים כסף או שטרות עד אחרי שישולם השעבוד הזה. הממונים היו מאשרים את השעבוד ורושמים אותו בפנקס הכולל. בעד הלוואה כזו היו משלמים 10 או 12 אחוז לשנה.

 

וכשפחתו הכנסות החלוקה במשך הזמן בה בשעה שבני-הכולל התרבו ואי אפשר היה לממונים לשלם את השטרות בזמנים, ירד ערך השטרות הלוך וירוד עד כי אחוז הנכיון של שטרות חדשים הגיע ל- 30-25 אחוזים והשעבודים הפסידו את ערכם כמעט לגמרי.

 

בין אירוסין לנשואין

פרק רב עלילה הוא היחס בין החתן והכלה בתקופה שבין האירוסין לנישואין, הפגישות בחגים, ובחגיגות משפחתיות והמתנות שמעניק החתן לכלה ולהיפך.

מנהג מיוחד היה לכבד חתן וכלה ב"קוואטער", היינו שהכלה מביאה אל מקום ברית-המלה את הרך הנולד ממיטת אמו, מוסרת אותו לחתן, המוסרו הלאה למכובדים, ואחרי הברית מקבלו חזרה ומוסרו לכלה להחזירו לאמו. ראו בזה סגולה לחתן וכלה לפרות ולרבות. (שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"ג).

 

תנאים אחרונים

אם כי כבר נקבע בתנאים מועד הנישואין, היו נוהגים, לשם זהירות שמא הכלה לא תהיה אז טהורה לסדר סמוך למועד הנישואין סידור אחרון של תנאים. קראו לזה "תנאים אחרונים". ה"תנאים הראשונים" של ר' חיים המבורגר היו בראש-חודש שבט. הוא מספר: "סמוך לר"ח שבט התאספו אבא, המחותן ושני חתניו בביתו של הסבא מפני הכבוד להשלים הנדוניא ולהגביל יום החופה שהוגבל אז ליום ג' שבט תרמ"ד". ב"תנאים אחרונים" לא היו מוזמנים ור' חיים המבורגר בעצמו, לאחר שגמר את שעורו בבית המדרש, אמר לחברו שהוא הולך לבית הסבא להיות נוכח בשעת כתיבת "תנאים אחרונים" שלו. והוא מספר:

"עליתי לביתו של סבא, דפקתי על הדלת ונכנסתי. שמחו בי מאוד וכבר היה אחר הכתיבה והסבו על אכילת כעכים ותה: המחותן הושיב את החתן לידו, נהנה מערנותו ונתן לו מיד מתנה של 10 פרנק זהב, חצי נאפוליון. החתן, שהיה אורח בלתי קרוא, התנצל על בואו: "רציתי לדעת אם הכל הולך למישרים, הלא זה נוגע לי". המחותן מכה על כתפו וקורא לפניו מה שכתוב בתנאים אחרונים ושואלו: "מה אתה שבע רצון, שב אצלי ואכול כעך עם תה". ואולם חתנו הגדול של המחותן ר' אלעזר אומר: "הכעך צריך החתן לשלוח לכלה ואני אהיה השליח בדבר וכן עשו".

(שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"ד). הרי אפוא תמונה של תנאים אחרונים כפי שנרשמה.

 

נשמרה בידי תעודת "תנאים אחרונים" של אבי ר' ראובן ריבלין ז"ל, ואמי רבקה בת ר' יצחק צבי שפירא, שנכתבה ביהודיה בי"א כסלו תרמ"ח ונקבעה החתונה בט"ז כסלו. אבא לא היה נוכח וקנו קנין מהאשה מ. בילא, אם הכלה, ומאת ה' יצחק צבי שפירא אבי הכלה ומאת הרב ר' מיכל פינס הבא בכוח הרשאה מצד החתן. החתומים כעדים הם ר' שלמה זלמן בהר"ן ז"ל ור' יואל משה סאלאמאן ז"ל.

 

כבר ב"תנאים" בעדות ר' דוד מאיר בר' טובי' גוטמאן ור' חיים משה סלאר נקבע מקום החתונה בעיר מושב יהוד. היתה זו אחת החתונות היחידות שסודרו במושב יהוד. הכתובה שמורה אף היא בידי, חתומה בידי העדים ר' יואל משה סלומון ור' דוד פיינשטיין רב פעלים מאנשי הרי"מ פינס, ידיד ורע של אבא שבא לשם זה ליהוד.

 

סידר את הקדושין ביהוד הרב ר' מרדכי גימפל יפה רבה של רוזינוי ורבו של ר' יחיאל מיכל פינס. איטל ילין פינו להורי, הרי"מ פינס ואשתו, דירה שלושה חדרים, מטבח ורפת ושטח אדמה אצל הבית לירקות, שאחיותי מרגלית (אשת יוסף מיוחס) ונחמה (אשת נח קרלינסקי) טיפלו בו.