לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרשת פרנקפורטר

מחבר: מאיר שפר

ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון

מחניים, גיליון קי"א, 1967

תקציר: המאמר מספר את סיפור הסטודנט שרצח את התועמלן הנאצי בשוויץ, ואת משפטו הציבורי. הסיפור מסופר משתי זוויות מבט, אחת- חיצונית, והשניה-של פרנקפורטר עצמו.

מילות מפתח: היסטוריה; היסטוריה יהודית; שואה; גבורה

פרשת פרנקפורטר

 

הימים היו ימי החרדה והאימים שלאחר עלות היטלר לשלטון בגרמניה. הנאציזם השתולל בכל רחבי גרמניה וזרע טרור וזוועה, לקולות חינגה פרועים של תהלוכות-לפידים וצריחותיו של ה"פירר" שהילכו אימה על הכל. העולם כולו עקב בדאגה אחרי התפתחותה של מפלצת-הדמים, החורצת לשון ומאיימת על ימין ועל שמאל. יהודי גרמניה שתתו דם תחת המגף הנאצי, אשר זה לא מכבר חוקק את חוקי נירנברג הידועים לשימצה.
 
באותם ימים - בדצמבר 1936 - הופנו עיני העולם אל העיר הקטנה חור אשר בקנטון גראובינדן שבשוויץ, שם הובא לדין סטודנט יהודי צעיר בשם דוד פרנקפורטר, שנאשם ברצח הסוכן הנאצי בשוויץ וילהלם גוסטלוף.
 
בלב רבים בעולם צפה אז השאלה: מי בעצם יושב על ספסל הנאשמים בעיר חור, הסטודנט היהודי, או שלטון-הדמים של הרייך השלישי?
 
דוד פרנקפורטר - בן למשפחת רבנים בסלובקיה - היה צעיר חלוש וידוע-חולי, שלמד באוניברסיטת ברן. תועבות הנאצים הרתיחו את דמו עד ללא נשוא והוא חש דחף עצום לעשות מעשה, להפגין את מחאתו ולנקום את חרפת אחיו היהודים מידי הנאצים. אדיר כל חפצו לרוצץ את גולגולתה של מפלצת-הדמים, או לפחות של אחד מבני פמלייתה, אך בידעו כי הללו הם מחוץ להישג-ידו, החליט לפגוע לפחות באחת מזרועותיה המשתרבבות עד למרחוק. הוא הצטייד באקדח אוטומטי, התאמן אימוני קליעה למטרה, ולבסוף היה מוכן לפעולה.
 
את עיניו נתן ב"גאולייטר" הנאצי של שוויץ, וילהלם גוסטלוף, שמקום מושבו היה בעיר דאבוס. גוסטלוף היה סוכנו של היטלר בשוויץ, ומתפקידו היה לזרוע את הרעל הנאצי בארץ חופשית ושוחרת-שלום זו, לחתור תחת יסודותיה ולהכשירה לקראת ההסתערות הנאצית הגדולה. הוא הפך את דאבוס למרכז הנאציזם בשוויץ, ומשם חלש על רשת של מרגלים וסוכנים הפזורים בכל רחבי שוויץ.
 
דוד פראנקפורטר ראה חובה קדושה לעצמו להגות מן המסילה את הנאצי הזה, לא רק כדי להפגין את מחאתו ולנקום את דמם וחרפתם של אחיו היהודים, אלא גם כדי לשחרר את שוויץ החופשית מראש פתנים זה, המאיים להרעיל את כולה.
 
באחד מימי פברואר 1936 חדר דוד פרנקפורטר לתוך ביתו של גוסטלוף בדאבוס והוציא לפועל את פסק-דין-המות אשר חרץ עליו. כדורי אקדחו לא החטיאו את המטרה. גופו המגודל והמגושם של גוסטלוף קרס לרגליו מתבוסס בדמו, ואותה שעה דומה היה בעיניו כגלית הענק המוטל מובס לרגלי דוד הקטן...
 
זמן קצר לאחר מכן נכנס דוד פראנקפורטר לתחנת המשטרה, אשר בבית מועצת העיר, הניח את אקדחו לפני השוטר התורן המופתע והודיע: "ודאי שמעת על מה שקרה בבית הגן מספר 3, ובכן אני הוא האיש".
 
היריות בדאבוס היכו גלים בעולם כולו. גופים רבים בעולם הביעו את תמיכתם במתנקש הצעיר, אשר הפגין את מחאת היהדות נגד ההתעללות הנתעבת של הנאצים ביהודי גרמניה. ואולם, שונאי-ישראל, ובמיוחד הנאצים בגרמניה, השתוללו מרב זעם וחרון. בלי ספק היו הללו מכלים את כל זעמם ביהודים - כפי שעשו אחר-כך ב"ליל הבדולח" הידוע, אחרי ההתנקשות של הרשל גרינשפן במזכיר השגרירות הגרמנית בפאריס - אך באותם ימים עמדה להתקיים האולימפיאדה העולמית בברלין והנאצים חששו להרבות במעשי זוועה, פן ירתיע הדבר את המשתתפים באולימפיאדה. אך התעמולה הנאצית קפצה על ה"מציאה" כדי להוקיע לעיני העולם את "הקשר העולמי" של היהדות, את "זקני ציון" המאיימים להשתלט על העולם, ואשר מעשהו של דוד פרנקפורטר אינו אלא אחת בשרשרת מזימותיהם.
 
בעת החקירה חזר דוד פראנקפורטר שוב ושוב על הצהרתו, כי עשה את מעשהו על דעת עצמו בלבד, בלי כל שותפים, כדי לנקום את חרפת בני עמו, כדי להציל את מדינת שוויץ מגוסטלוף הנאצי, וגם כדי לעורר את מצפון העולם נגד תועבות הנאציזם. אולם, שלטונות שוויץ שהיו נתונים תחת צל הטרור של המפלגה הנאצית, התייחסו לנאשם בחומרה רבה והתובע הממשלתי עשה את כל המאמצים כדי להציג את מעשהו כמעשה פשע לשם פשע בלבד, ולא כהתנקשות על רקע פוליטי ואנושי.
 
המשפט נפתח ביום 9 בדצמבר 1936. בית-הדין היה מורכב מיושב-ראש וארבעה שופטים. לרוע מזלו של הנאשם לא היה נהוג בגראובינדן בית-דין של מושבעים. דעת-הקהל הכללית בשוויץ הייתה אוהדת לנאשם - שכן גוסטלוף היה בחזקת נטע זר ובלתי רצוי בשוויץ עקב פעולותיו החתרניות - ואין ספק שמושבעים מקרב העם היו מתייחסים אליו ביתר הבנה וחיוב. מה שאין כן השופטים, שהיו נתונים ללחץ הנסיבות, אשר חייבו אותם להתייחס ברצינות לשכן הנאצי, האדיר והמאיים.
 
התובע הממשלתי, ד"ר פרידריך בריגר, קיבל עליו את הקטגוריה של הנאשם. הוא הסתייע בעורך-הדין הנאצי גרים, מאנשיו של הצורר גבלס, אשר ייצג במשפט את אשת גוסטלוף. מאחוריהם עמדה כנופיה גדולה של עיתונאים נאצים, אשר הטילו אימה על בית-הדין ועל השופטים. כסניגורו של הנאשם נתמנה ד"ר קורטי, אשר קיבל על עצמו להפנות את חוד האשמה נגד המפלצת הנאצית.
 
נאום הקטגוריה של התובע הצטיין בשפע של השמצות ודיבות אישיות על הנאשם. הוא הוקיע אותו כנוכל חסר-מצפון, רוצח אכזרי בדם קר, ועוד כהנה וכהנה השמצות, שנועדו להביא לידי המסקנה, כי רק יצר הפשע לשם פשע הוא שהמריץ את הנאשם מכליו והוא התפרץ וקרא לעבר השופטים:
 
"האדון התובע מדבר בניגוד למיטב ידיעתו ומצפונו".
 
יושב הראש ציווה מיד להשתיק את הנאשם. אמנם פני התובע החווירו לשמע קריאתו של הנאשם, אך הוא לא נסוג מעמדתו וסיים את נאומו בתביעה, לדון את הנאשם לשמונה-עשרה שנות מאסר, מלבד שלילת זכויות אזרח וגירוש-עולם ממדינת שוויץ.
 
ביום השלישי של הדיונים הגיע תורו של הסניגור ד"ר קורטי. הוא גולל לפני בית הדין יריעה מחרידה של זוועות-דמים ומעשי-תועבה הנעשים ברחבי גרמניה, במחנות-ריכוז ובמרתפי הגסטפו. הוא תיאר את סבלות היהודים בגרמניה, את קיפוחם והשפלתם, את חוקי נירנברג הגזעניים, המפקירים את דמם של היהודים והוכיח את דבריו בשפע של מסמכים, תמונות ודברי דפוס שונים. הנאצים שבאולם הרגישו עצמם לא בנוח, ובמיוחד באו במבוכה השופטים, שפסק- דינם כבר היה חרוץ מראש לרעת הנאשם.
 
פסק הדין ניתן כעבור כמה ימים : שמונה-עשרה שנות מאסר.
 
פראנקפורטר בילה בבית-הכלא השוויצי את כל שנות השואה האיומות. בשורות האיוב הגיעו אליו בזו אחר זו ודיכאו את רוחו, נוסף על תנאי המאסר הקשים.
 
עם תבוסתה של גרמניה הנאצית, כאשר נשתחררה שוויץ מצלו המאיים של היטלר, זכה פראנקפורטר בחנינה מטעם שלטונות שוויץ. וביום השישי,  1ביוני  1945, שוחרר מבית הכלא. בראש השנה תש"ו הגיע פרנקפורטר באניית עולים אל חופי ארצנו, ואחרי כל שנות הסבל והאימים הגיע סוף-סוף אל המנוחה ואל הנחלה.
 
"המשפט" - פרק מזיכרונותיו של דוד פרנקפורטר עפ"י תרגומו של העיתונאי ש. בן-חורין.
 
"כי הצדק עמי יודעים בעצם הכל... כי אין צדקי יוצא לאור יודעים כולנו - - אף אני". (סרן קירקגרד 1835)
 
ביום ג',  8 בדצמבר 1936, לעת ערב, הועברתי במכונית, במשמר שוטרים מכלא "זנהוף" אל מרתף  בנין בית-הנבחרים, שבו עתיד הייתי לשבת עד תום משפטי. שוב היה זה אחד מאמצעי הזהירות המרובים שנקטו שלטונות החבר והקאנטון על כל צרה שלא תבוא, כגון חטיפה או התנקשות בחיי. האחראים לדבר ראו סכנה יתרה בכך, להחזירני יום-יום מבית הדין לבית הכלא. החדר, שיחדו לי למשך המשפט, היה לשעבר חדר-הגניזה של בנק-המדינה כאן רותכו בשעתו מטילי-זהב - "יקר-ערך" הייתי, אפוא, בעיניהם, כי שמרוני במקום מבטחים זה תחת שמור בו אותה מתכת טובה. בתא המרווח הזה, המסופק בהסקת קיטור, היה חלון רחב, גבוה מן הרצפה ומעלה כדי שלושה מטרים, אך מזוגג בטבלה של פלדת-שריון. בטבלה היו חורים כדי איורור ואפשרות נשימה. התא לא רוהט אלא בצמצום שולחן, כסא, ומיטה - אך במהרה נהפך למעין מקדש- מתנות, כאילו לא עותד לי משפט-רצח אלא יום הולדת או חגיגת נישואים. הובאו לי פרחים וספרים, שוקולדה וסיגריות ותלי-תלים של מכתבים. כל מיני אנשים ביקשו לראות את פני ולדבר אלי. שוייצים, יהודים ובני חוץ לארץ הודיעוני את אהדתם. מן הראוי היה שהוכחות מרובות אלו של ערבות יזחיחו עלי את דעתי - אך שוב נכנסה בי רוח אדישות, ויגע ומשועמם צופה הייתי אל יום דיני. הרגשת-היסוד ששררה בי עמדה בעינה: עשיתי את שלי - אך, בעצם, רק עד חצי המעשה הגעתי. אי-מכאן, כל אשר אירע ואשר עוד יארע, רק חשיבות-משנה לו.
 
ליד תאי היה חדר-משמר לשלושה שוטרים, שהופקדו לפקוח עין עלי. טלפון סתר, שלא ידע את מקומו אפילו חבר-העובדים במרכז-הטלפונים, קישר את ה"כוך" שלנו עם העולם החיצון. בלילות חייב היה השוטר העומד על משמרתו להודיע מדי שעה בשעתה לממונים עליו, אם הכל כאן כתיקונו.
 
המבקר החשוב היחיד, שהקשו עליו בפועל ממש את כניסתו אל חדר-כלאי, היה ד"ר וילר, ששומה הייתה עליו לקיים את מגעי ומשאי עם פרקליטי ד"ר קורטי, מגע ומשא שדווקא בימי המשפט רופף היה. מבני משפחתי לא ראיתי איש בימים האלה. אני עצמי ויתרתי על כך שאבי יוזמן כעד הסנגוריה. מה עדות יכול היה להעיד? הוא לא ידע שמץ דבר על תוכניותיי, והופעתו בבית הדין הייתה מביאתו לידי התרגזות שלא לצורך. גם מאת אחי אלפונס, שרצה להיות לי לסעד, ביקשתי כי יניחני לנפשי ויהיה שרוי עם אבא. לא נצרכתי לשום עזרה. באין עוזר עשיתי את המעשה, ובאין עוזר ביקשתי להתייצב לפני שופטי.
 
מידידי החדשים הופיע ובא מר זרפה וקיבל רשות כניסה לבית הדין. אף הפעם נלווה אליו שלום שווארצבורד-אך יעצוהו, את איש החיל הזה וחלוץ המלחמה לכבוד העם היהודי, לבל יבוא אל בית הדין.
 
בחדשי מאסרי הארוכים הייתה שהות בידי, גם הזדמנות, להכין נאום לפני בית הדין. אך ויתרתי על כך. מצד אחד - סבור הייתי - מדבר במעשה אשר עשיתי, בבירור ובמפורש, בעדו; ומצד שני, הוגה הייתי אמון גמור לסנגורי ד"ר קורטי, שאסף בעזרת ד"ר וילר שפע חומר לחובתם של הנאצים. מליץ-ישרי הפרקליט, סבור הייתי, חזקה עליו שימצה את עומק העניין מצידו המשפטי ומצידו הפוליטי, ולא יהיה עלי אלא לעמוד לחקירת שתי-וערב. נתעתדתי לענות על שאלות השתי- והערב במפורש ובחריף ביותר.
 
לא נואם אני. מימי לא דיברתי אל ציבור גדול. לא שומה הייתה עלי, כאשר לא שומה הייתה על שווארצבורד בהופיעו לפני בית הדין הצרפתי, להפליא באמנות הנאום. להשיב על שאלות נתעתדתי, לא לנאום נאומים. אך לא פיללתי, כי תישלל ממני במשפט, הנערך בזהירות פוליטית יתירה, זכות זאת להשיב את דברי.
 
ביום ד', 9 בדצמבר - בוקר-חורף קר ובהיר אור על פני חור, - דרכה רגלי על סף אולם בית הנבחרים, שבו עתיד היה להיערך משפטי. תחילה בחרו בבית הקולנוע הגדול ביותר שבעיר, אך חזרו בהם מפני כבוד בית הדין.
 
לשם בטחון לא חולק אלא מספר מצומצם של כרטיסי-כניסה. אפפני אולם, עגול למחצה, גבוה מעט, כדרך אמפי-תיאטרון. בעזרה ישבו במקומותיהם העיתונאים, ביציע מעל נצטופף קהל המאזינים. שום פנים מודעות לא היו בנראה. רק הספר הטוב שלי, שהיה לי למודיע בימי-מאסרי הראשונים, שיקר עין אלי לעודדני.
 
בית-הדין לא השרה אותה רוח של רשמיות וחגיגיות המרחפת בבתי הדין בגרמניה או אפילו באנגליה הגאה על מסורתה. שום גלימה ושום מצנפת, שום פאה נכרית לא הפלתה את השופטים משאר הנאספים. בבגדי-חול פשוטים, כהים, ישבו הללו אל שולחנם, ובתווך, מגביה שבת מעט, יושב הראש ד"ר גאנזוני. בית הדין של אנשי משפטים בלבד הוא שנאסף לדונני, שכן אין בתי דין של מושבעים בנוהג בגראובינדן. לא לטובתי היה הדבר. שכן בית דין של מושבעים, שבו משתמשים שופטים הדיוטות בצד שופטים שאומנותם בכך, ויחד פוסקים הם דין, עתיד היה, אם הורכב כדת, לשקף את דעת הציבור שידעתי כי היא אוהדת לי.
 
אולם השופטים הללו, שעמדתי לפניהם, היו אנשי משפטים בעלי מקצוע, שנבחרו מטעם בית- הנבחרים, בתורת מוסד עליון לערעורים, וצורפו על פי בחינות פוליטיות, שוב באורח שאינו לטובתי.
 
אב בית הדין היה זקן שח-קומה, שדבריו יוצאים היו שלא במפורש מבעד לשפמו היורד על פיו, עד כי נתקשיתי קושי רב להבינו. ד"ר גאנזוני, איש אנגדין, נשתייך לזרם "הנאורים", שאמנם שוב לא היו נאורים אלא ריאקציוניים למדי, זרם שייצג את החוגים הבעלביתיים האמידים, כגון אותם שעמדו מאחרי ה"נויא ציריכר צייטונג", שעל יחסם השלילי אלי כבר שמעתי דברים הרבה. משמאל ומימין ליושב הראש ישבו שניים שניים משופטי הקאנטון בתורת דיינים. שלושה מהם היו קתולים-שמרנים, כמוהם כחוקרי ד"ר דדואל והפסיכיאטר ד"ר ירגר. רק אחד מהם היה "דמוקרט בלתי-תלוי". אנשים כבדי ראש וקרי רוח, שמורא אגרוף האדירים של הנאצים שורה עליהם, עתידים היו לפסוק את דיני.
 
מאוגף שוטרים במדיהם ישב, לפני שולחן השופטים, עורך הפרוטוקול. אך לא היה כל סימן לזיכרון דברים סטנוגרפי. הוכן רק תקציר שנערך לא בלי פניות.
 
לשם בטחון ופיקוח ישבו עוד שלושה שוטרים במדיהם לפני עורך-הפרוטוקול. ואחר - ספסל הנאשמים, שנועד לי למושב בין שני שוטרים. לבוש הייתי בבגדי שלי, חפשי לחלוטין. מאחורי ניצב עמודו של התובע הממשלתי. ד"ר פרידריך בריגר, האיש אשר קיבל עליו ללמד קטגוריה עלי. היה כבן ארבעים, טיפוס כהה-מראה וצנום-גרמני. פניו הפיקו מרץ ותאוות כבוד. במרוצת המשפט נמצא שהוא מחמיר עם הגרועים שבגרועים, המחניף לתקיפים ומבקש לקנות לו מעמד ויהי מה.
 
לידו הילך אימים עורך הדין הנאצי גרים. לבוש מנהג חג זיג שחור ומראהו כמראה פרופסור, הוא בא כוחה השני של אשת גוסטלוף, פרקליט חצר בחסד גבלס, נודע ברבים ממשפטי רוצח הסתר בגרמניה, שבהם ייצג את הנאצים. ארכי נאצי זה הורשה להופיע לפני בית הדין של גראובינדן - בעוד שפרקליט הפלילים הצרפתי מורו ג'יאפרי נפסל מלכתחילה (כאמור למעלה) מחמת שאינו שוויצי.
 
ומאחרי גרים - כת כלבי העיתונות הנאצית. עשרים וחמישה ברנשים חזקי-יד, שלא משכו בעיפרון. הנאצי היחיד ביניהם, שכתב באמת בשביל עיתוני גבלס, כלומר בשביל כללי עיתוני גרמניה, היה האדון דיברגה, פר שמן שאכזריותו זוקרת מעיניו. עוד על פי כתב הפלסתר "מעשה גוסטלוף" למדתי להעריך את אוביקטיביותו של כתבן נאצי זה. "חבריו לעט", שלאמיתו של דבר לא היו אלא אנשי גסטפו ובלשים, לא הייתה שומה עליהם אלא להשרות מורא על בית הדין, על כל פנים להודיע לאדוניהם בברלין, אם מישהו מן השופטים אינו רוקד לקצב חלילם.
 
בסמוך לנאצים, וביניהם מעבר צר לחציצה, ישבו נציגי העיתונות השוויצית, ומשמאל (משולחן השופטים ולפנים) ישבו העיתונאים האנגלים, האמריקנים, הצרפתים ולבסוף היהודים, בסך הכל 150 איש. מביניהם חייכו אלי פניו של סטודנט מודע לי שייצג כאן את אחד העיתונים היהודיים. בשעת הפסקה ניגש אלי כתב סט"א ושאלני עברית אם יש ברצוני להודיע משהו ליישוב הארצישראלי. עניתי לו בקצרה: "להתראות בארץ ישראל!" מה רבה עלולה להיות משמעותה של תשובה כגון זו בשעה כזאת ובמקום זה.
 
שנים עשר טלפונים מיוחדים וכבל עיתונות מיוחד הועמדו לרשות העיתונאים. השיחה הראשונה עם מדינות הים מחור נערכה בשעת המשפט.
 
ההתעניינות מאנגליה עלולה הייתה להיות גדולה, הבישוף מדרהם הכריז: "הנאשמים האמיתיים במשפט זה הם - הנאצים", אך עניין אנגלי פנימי הסיח דווקא בימים אלה כמעט את כל תשומת ליבו של הציבור. עדיין זכור מעשה האהבים הרומנטי של המלך האנגלי, שביקש לקחת לו אמריקאית בעליביתית לאישה, ולכן אנוס היה בתור דוכס וינדזור לוותר על כסא המלכות של האימפריה. סנסציה זו העסיקה כל כך את העיתונות האנגלית, שכתביה בחור נצטוו לטלגרף רק עיקרי דבר, ובתכלית הקיצור.
 
פרשה לעצמה היו צלמי העיתונות, כעשרים בסך הכל, שישבו (ממני ולפנים) משמאל, בקצהו העליון של האולם, ומיום הדיונים השני עקבו במצלמותיהם אחר המתרחש בבית הדין. גם צלם קולנוע הורשה לבוא לישיבות.
 
כיצד הותרה כניסתם של כל אלה , עניין הוא לסיפור מעשה מיוחד, שהנאצים ממלאים בו שוב את התפקיד הראשי. תחילה סרב בית הדין, כדי למנוע כל רדיפה אחר סנסציות, להתיר כניסת צלמים. אך אחד ה"עיתונאים" הגרמנים מן היושבים באולם צילמנו בצנעה, כנראה במצלמה זעירת פנים, והתצלום נתפרסם למחרת ב"פלקישר ביאובאכטר". צלם עיתונות נאצי זה כיוון דווקא לשעה שיושב הייתי ומביט בפיזור נפש אל היציע. מתוך כך נאצלה לתצלום ארשת בלתי נעימה, כלומר דווקא כצורכו וכחפצו של העיתון הנאצי. אך כיוון שכבר נפרצה הפרצה ועיתון אחד פרסם תצלום (ובפרט תצלום שכזה!), ראה בית הדין הכרח לעצמו לזכות גם את כתביהם של עיתונים אחרים בזכות זו, ומעתה הופיעו בעיתונות השוויצית ובעיתונות העולם תצלומים מרובים מפרקי המשפט השונים. גם ביומנוע צולמו מראות מאולם הישיבות, אך לא זכיתי, כמובן, לראותם. אולם, כאמור, מועטת הייתה התעניינותי בכל הפרסומת הזאת.
 
יתר על כן, השתדלתי לכוון את דעתי לעיקר. ציפיתי בקוצר רוח לחקירת השתי והערב, שבה אוכל לפתוח בקטגוריה נגד הנאצים, ציפיתי בכדי.
 
יום הדיונים הראשון יום סרק היה. לאחר פתיחה בלתי רשמית החלה בדיקת פרטי המעשה המשפטיים ומיהותם של המשתתפים במשפט. התיקים היו מונחים לפני יושב הראש, והוא לא ביקש אלא לאשר את הידוע לו ולכל. השתדלתי לעמוד בפרוצדורה זו בשלווה וברוח נכונה. עתה, כך הרהרתי בליבי, עת לכבוש רוח ולקפוץ שן. יש לאזור כוח ומרץ לשעה הגדולה, שבה שוב לא ישימו תשובות בפי, אלא הזקן ההוא, אשר לשולחן השופטים, המדבר שלא במפורש, יאמר לי: "הנאשם, מדוע עשה את המעשה הזה? מה היו טעמיו הפוליטיים? יפרש את מניעי מעשהו. נשמע ונפסוק דין".
 
עבר היום הראשון, ושום שאלות מסוג זה לא נשאלו. כחתול הסובב על התבשיל החם, כן נסבה החקירה על ציר המעשה.
 
עייף ודכא הוחזרתי אל תא הארעי שלי. את אכלי היה עלי להזמין ממסעדה סמוכה. כדי שלא להיכשל במאכל טריפה, ביקשתי מן הפקידים לשלוח לי רק דגים. אך לץ אחד הגיש לי צלי חזיר רטוב. גם בלי כן לא יכולתי לנגוע בדבר מאכל. רק מעט קפה גמעתי, כדי שאוכל לעמוד על רגלי. גם שינה לא באה אל עיני אלא לאחר חצות. ראשונה בחיי עמדתי לפני בית דין, ראשונה לאחר חדשי מעצר רבים מוקף הייתי מאות אנשים. גדול היה ניגוד זה מכדי שלא למתוח את עצבי עד תכלית.
 
יום הדיונים השני נפתח בחוות דעתו הפסיכיאטרית של ד"ר ירגר. ידועה גם ידועה לנו דעתו על מיעוט מידת האחריות מפני חולי הגוף ודיכאון הנפש. כן יודעים אנו על סמך אילו הנחות פגומות בא ירגר לידי חוות דעתו, וכמה זמן עבר מן המעשה ועד הבדיקה הפסיכיאטרית.
 
אף על פי כן הייתה, כמובן, חוות דעת זו חיובית מדי בעיני הנאצים. חשקה נפשם לראות לנגד עיני רוחם שד יהודי בנוסח "שטרימר", "רוצח מצווה" ממולח, המתנפל בצמאונו לדם על קרבנו. כיוון שירגר לא היה נוח להם כל עיקר, הוקיעוהו בעיתוניהם כקרתן ואיש-שרד קטן-מוח.
 
אך בטרם הגיע עיתו של התובע הממשלתי - אדם כרוחם של האדונים דיברגה, גרים ואורשפרונג - לשלוף את חרבו מתערה, נקראה להעיד בתורת עד יחיד, אשת גוסטלוף. הופעתה כוונה לשם אפקט תיאטרוני. לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, צעיף-אלמנות סורח לפניה ואבזמי כסף לרגליה, נכנסה לאולם. הנאצים נקפצו ממושבותיהם במועל עשרים וחמש ידיים לברכה נוסח הרייך. אך שור: יושב הראש לא נזף באורחים הגסים על הפגנה זו, אלא קם אף הוא ממקומו, וכמעט הרים אף הוא את יד הישישים הרפה שלו. נדהמתי למראה שופטי, הכורע ברך, מחפיר כל כך לפני נציגי שלטון-הכוח.
 
בית הדין לא גבה מאשת גוסטלוף אלא עדות של עד פרטי ולא השביע אותה מחששו, בצדק, שמא תישבע לשקר. אי-לכך נואלה מיד בהזדמנות לקטרג על השוויצים, שמתוך שנהגו סובלנות כלפי התקפות העיתונות על בעלה נמצאו מרעילים כל כך את האווירה, שהרופא השוויצי, אשר קראתו לבוא אל הגוסס, לא הופיע אלא לאחר 10-15 רגעים, בעוד שהרופאים הגרמנים באו מיד לביתה. ולא כן היה הדבר. הרופא הראשון שבא למקום - ההתנקשות היה ד"ר נינהאוז, שווייצי.
 
מסתבר מאליו שהעד הטעים בדבריו, כי גוסטלוף שמר אמונים לחוקי שוויץ ולא כפה מעולם את מרותו על איש. כיום הוכח בוודאות על פי מסמכים שגוסטלוף, תלמידם הנשמע של רבותיו בברלין ובמינכן, הרבה מעשי-סחיטה ואיומים. אך בעדותה של האלמנה תואר כאיש טוב לב ותם, שנרצח על לא אשם.
 
לא פיללתי לשמוע דברים אחרים מפי אשת גוסטלוף, אך לחוויה איומה באותו יום היה לי נאומו של התובע הממשלתי בישיבת אחר-הצהריים. אמנם, שומה הייתה עליו, בתוקף כהונתו, ללמד קטגוריה עלי, אך הוא שפך עלי קיתון שפכים של דיבות. הוא המתיק לחש בגלוי עם פרקליטי הנאצים גרים ואורשפרינג ונואל בראיותיהם. לא היה דבר תועבה אשר לא ראה להטיח כלפי. לדבריו הייתי ברנש רמאי, שלא נרתע מלהוליך שולל, מעשה-תכנית, את אביו. רוצח קר-דם ואכזרי, המכריע באין בושת את קרבנו. ועם זאת סטודנט מופקר ופורץ גדרי המוסר, שמכבר השליך אחר גו את איסורי הדת, שבית-ההורים הטיל עליו, בשביל להתמכר לחיי בטלה ועצלתיים. לתועבה לעצמי ולעולם, לא ביקשתי, לדבריו, אלא איזה מעשה לעשותו, כדי להביא את תאוות הכבוד שלי על סיפוקה ולהסיר מעלי את משא רוגזי הכבד. אילמלא נזדמן לידי גוסטלוף, הוסיף התובע הממשלתי להפיח את כזביו, עשוי הייתי לפשוע פשע אחר, להבעיר בערה, דרך משל. הפשע הוא שמשכני והיה לי לכורח, רוצה לומר הפשע לשמו בלבד.
 
כאן לא יכולתי עוד להתאפק. רועד מחמה, קפצתי ממקומי וקראתי אל תוך האולם: "האדון התובע מדבר בניגוד למיטב ידיעתו ומצפונו".
 
יושב-הראש ציווה עלי שקט. שורות המאזינים רגשו. חיוור ומזועזע מחמה עמד התובע הממשלתי ד"ר בריגר לפני. מהלומתי לא החטיאה. האיש הזה עצמו היטיב לדעת, ככל היושבים באולם וככל האנשים שמחוצה לו, שמטעמים פוליטיים בלבד אחזתי בנשק. ועובדת-אמת זו עקף התובע הציבורי ובכך היה למוציא-דיבה ברבים. עם כת עוזריו תר בריגר אחר שעת כושר. את דברי הקטגוריה המופלגים שלו סיים בתביעה לדונני ל - 18 שנות מאסר, לרבות שלילת זכויות אזרח וגירוש-עולם ממדינת שוויץ.
 
כל כך הבחילני סילוף זה של האמת מדעת, הכחשה גסה זו של כל טעמי-מעשי האמיתיים, שמיד כשהוחזרתי לתאי, אחזתי מעוצר חמתי בקבוק מים מינרלים והיטחתיו מלוא כוחי בגולגלתי. הבקבוק נשבר לרסיסים. רק כמה רסיסים נשארו תקועים בגולגלתי והרופא שהובהל מיד למקום סילקם בזהירות במצבט. אכן, צחוק צחקתי לאחר-מכן לפרץ התמרמרות-אין אונים זו. אך עצם העניין לא היה בו כדי לבדח. הנה נוכחתי לדעת, כי בית הדין לא מיחה בידו של בא-כוח המדינה מלרמוס במזיד את האמת ברגליו.
 
אכן, בבקרם אצלי באורח פרטי בתאי, נהגו עמי באנושיות. שופט הקאנטון ד"ר זונדר שאלני, אם איני מכיר את בן אחיו, סטודנט לתורת רפואת השיניים בברן. לא הכרתיו. אך השופט סיפר לי בשלווה, שבן אחיו זוכר אותי היטב, שכן לעיתים קרובות רואה היה אותי באולם ההרצאות ובמרפאה, ולפיכך הכירני מיד על פי תצלומי. כי כן, סטודנט מופקר שכמותי, כאשר כינה ד"ר בריגר את הנתבע, הרי איננו מרבה כל כך לבקר באוניברסיטה. אך השופט לא גינה אף כהוא זה את התמונה הנעוה של התובע הממשלתי. הוא החריש, כאשר החרישו הכל, מפחד הנאצים הנוכחים וחבריהם אשר מעבר לגבול, לשמע כזביו של בריגר.
 
דברי ההתפעלות הבטלים של עורך הדין הנאצי השוויצי ד"ר אורשפרינג. איש אמונים מפוקפק, שמעורב היה בשערוריית חטיפה פוליטית, שטפו עברו על פני וכמעט לא הסיבותי אליהם אוזן. את מעשי האלימות והרציחות של הנאצים פירש בן ברית ישר לב זה, ששימש כאן פרקליטה של אשת גוסטלוף, כמעשים שיש בהם הכרח. הגרמנים אשר בשוויץ הם, לדעתו אורחים מצניעי לכת והוגים כבוד רב לחוקי המדינה. רק "ההסתה" מצד אנשים כגון הציר קאנובה עשויה הייתה לפגום ביחס הציבור אל בחורי מופת גרמניים אלו ואל גוסטלוף אשר בראשם. אכן, האדון אורשפרונג טען את טענותיו, כאשר פיללתי לשמען מפיו, אך שהן תואמות כל כך מעיקרן לטענות התובע הממשלתי - עובדה זו היא שזעזעה אותי זעזוע כואב ביותר.
 
לא הייתה לי, אפוא, ברירה אלא לצפות בתקווה פחותה ליום הדיונים השלישי שהוקדש לנאום הסנגוריה של פרקליטי ד"ר קורטי. זקוף-קומה וכבד-ראש עמד אדם פיכח ואין-פניות זה מאחורי תל ענק של תיקים וקונטרסים, תמונות ודברי דפוס מכל המינים, בשביל להוקיע, על סמך חומר בל יסתר, את פרצוף הגורגונה האיום של הנאציזם, שחותם דמים ורצח טבוע בו. נתגלו מעשי התועבה הנעשים במחנות הריכוז, גיהינום העינויים במרתפי הס.א., ביזוי היהודים וקיפוח זכויותיהם ברייך הנאצי. החומר, אשר אספו וצירפו ד"ר וילר, הושם לפני חמשת השופטים והעיתונאים. גם ניתן בידיהם הטמאות של הנאצים, שעצבנות אחזתם למקרא העובדות הללו, ששוב אין לבטלן באמרה הזולה "מעשיות זוועה".
 
שעה אחר שעה חלפה. בקולו החדגוני מעט, קורא על הרוב מן הנייר, גבב הדמוקרט השוויצי ד"ר קורטי קטרוג על גבי קטרוג כלפי הנאצים, הנאשמים האמיתיים והיחידים במשפט זה. האדונים הנכבדים על ספסלי העיתונאים, אשר מגרמניה באו, חם להם, חרף קרת החורף, אך גם על השופטים כבד האוויר באולם מנשוא. דווקא אשר כה חרדו למנוע: הצד הפוליטי שבדבר, הוקע ללא רחם.
 
בשעת ההפסקה נטרח יושב הראש עצמו ופנה אלי בהצעה מגוחכת, כי אבקש מאת ד"ר קורטי שיקצר את נאומו. השיבותי תביעה זו ריקם בענותי כי חזקה עליו על ד"ר קורטי שהוא יודע מה ועד מתי עליו לדבר. ואכן, אחר הצהריים המשיך בנאום הסנגוריה שלו, שבעצם נאום קטגוריה היה. "לא מעשיות-זוועה - מעשי זוועה לפנינו!" זו הייתה הנחת היסוד, שחוזקה במאות דוגמאות של עדות שאין לערער עליה של אנשים ונשים, שהם עצמם נמלטו מגיהינום מחנות הריכוז. על הנחה זו העמיד את תביעתו: לזכותני בדין.
 
נוכח מעשי-זוועה כאלה, טען ואמר קורטי, לא יפלא כי יהודי צעיר נתפס לאפקט-תמיד, ובזעם- צדקו בא לידי מעשה-נקם.
 
אך קורטי הטיף אל אזניים אטומות. בית הדין קבע את דעתו מכבר, כבול היה ומבוהל.
 
כמה נכון הדבר, עתיד היה להוכיח יום הדיונים האחרון, יום-שבת, שבו נאם הנאצי גרים. לא ניתנה לו הרשות אלא לייצג את תביעתה הפרטית של אשת גוסטלוף לסך 99.990 פראנקים שוויציים, סכום הכולל את משכורתו של גוסטלוף עד ימי זקנתו ודמי צער טובים ושקולים. ד"ר קורטי לא יכול כאן להתאפק מלשאול דרך לגלוג, אם אמנם תיאות נאצית גאה לקבל כסף יהודי? אין הכסף היהודי, שהאריים הנאצלים שמים בחפץ לב בכליהם, מסריח כנראה כל עיקר, אך בכליו של סטודנט אביון לא ימצא, כמובן, מאום. דבר זה היה ידוע גם לגרים עצמו, והוא לא השמיע תביעה זו אלא כתוספת-טפל. הוא חרג מגדר סמכותו ממש כחרגו מגדר זמן נאומו, שצומצם לחצי שעה בלבד, והפליג בנאום-הסתה נאצי, שופע ארס נגד היהודים בכלל ונגדי בפרט. איש לא העז להפסיק את דברי נציג השלטון.
 
בתשובות הצדדים, בתגרת דברים בין התובע הממשלתי ובין הסניגור, נסתיים מעשה בית- הדין. פסק-הדין לא הוכרז במעמדי. רק ביום ב' בערב פורסם.
 
בינתיים הוחזרתי שנית אל כלא זנהוף, אך לא אל תאי הקודם. העבירוני למחלקת הענושים, כלומר אל בית הסוהר עצמו, אף כי לא נתקבל עדיין פסק-הדין.
 
רק משמחיתי בחריפות, באמצעות ד"ר וילר, נגד קיפוח זה, החזירוני שוב אל התא, שבו חבוש הייתי עד למשפט. עוד לא נפסק דיני לחובה. עוד לא הייתי אסיר, שגוזזים את שיער ראשו ומלבישים אותו לבוש-ענושים עולב. אמנם, ידוע ידעתי מהו מעמד ענייני, ואף על פי כן מיאנתי להקדים סבול, אפילו יום אחד, את העלבונות אשר נכונו לי. תבעתי את זכותי.
 
כשבא אלי ד"ר וילר, מיד לאחר פרסום פסק-הדין, להודיעני את החלטת בית הדין, הכרתי על פי ארשת הדיכאון של פניו, שכל אשר יגורתי בא. האיש הטוב נתקשה לדבר, ועל כן אמרתי לו: "ובכן, אדוני הדוקטור - שמונה עשרה שנה!" והוא הניע ראשו בעצב. פסק הדין הוכרז - אך כלום יצאו השופטים ידי חובת הצדק?! - -
 
שמונה עשרה שנה! מה הן? פרק-חיים חולף לבלי שוב, שבו נעשה תינוק מלמלם, צעיר הוגה, פרק התבגרות והגשמה בתקופת-חיים זו שבה עמדתי. הרוס הרס את חיי, פסק-דין זה. מה בצע בדברי התנחומים שניסה להשמיע באזני מיניסטר-המשפטים ד"ר אלברכט, שאמר כי לא ירע לי כל כך בבית האסורים. אם רע ואם טוב - הן נחבשתי בבית האסורים לתקופת נצח. שוב נקפני לבי על שלרוע מזלי החמצתי את סיום המעשה - ההתאבדות. עתה באה עלי רעה גדולה ממנה - שמונה עשרה שנות מאסר. אמנם, ברי היה לי, שפסק הדין לא יוצא לפועל במלוא חומרתו. הן היה זה פסק-דין פוליטי, שתקיפי הזמן גרמוהו. אך דווקא הדבר הזה דיכאני, דיכאני יותר מן העונש גופו. שכן לא במאזני-צדק, אלא בלחץ המשטר הנאצי נדונותי לחובה.
 
אולם משטר זה עצמו, לא יתכן שיעמוד לנצח, אפילו לא עוד שמונה עשרה שנה, - דבר זה ברי היה לי כדי וודאות או ששלטון-רצח זה יכלה מעצמו, או שיביא לידי מלחמה. אם יכלה מעצמו, אין ספק שאזכה לחנינה - אך אם תיאסר מלחמה על גרמניה ההיטלרית, תסתיים זו בתבוסת הנאצים, שפירושה שוב קץ עינויי, או שהגרמנים יפלשו לשוויץ. גם במקרה זה עתיד לבא הקץ על מאסרי, קץ-דמים - ואף על פי כן קצו.
 
משנתבשרתי בשורת שמונה עשרה שנות מאסרי, ידעתי על כל פנים שני דברים: ראשית, שעונש זה אינו עונש צדק, והשנית - שלא אהיה אנוס לשאתו עד תומו. מדוכא - אך לא נואש לחלוטין - אחזתי דרכי אל חיי בית האסורים העגומים.