לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ה"שולחן ערוך" בקהל חסידים

מחבר: ד"ר יצחק אלפסי

מחניים, גיליון צ"ז, 1965

תקציר: המאמר עוסק בהלכות שנקבעו על ידי החסידים, אשר חלקן בהתאם לשיטת הקבלה ובניגוד לשו"ע, חלקן בהתאם לשיטת השו"ע ובניגוד לדעת הרמ"א, חלקן מקילות יותר וחלקן מחמירות יותר, וכן הלכות שונות שהוסיפו החסידים.

מילות מפתח: הלכה, חסידים, שו"ע, קבלה, חומרות, הקלות, מנהגים.

ה"שולחן ערוך" בקהל חסידים

עם התפרסמו של הספר שולחן ערוך למרן רבי יוסף קארו, בא הסיום להתפתחותם של ספרי ההלכה. היתה זו המדורה האחרונה של ספרי החוקים שלנו והיוותה לעם מה שהיו ספרי המשנה בדורו של רבי והתלמוד בדורם של רבנן סבוראי והגאונים.
הדורות האחרונים, מתוך קבלת סמכותו של השולחן ערוך, החלו לשקוד על השולחן ערוך - לימודו וביאורו.
לאחר שנתפרסמו הערותיו של רבי משה איסרליש, רבה של קראקא, היא ה"מפה" שעל שולחנו הערוך של רבי יוסף קארו, נעשה השולחן הערוך הסמכות האחרונה והקובעת של ההלכה היהודית. ה"שולחן ערוך" ליהדות ספרד וה"מפה" ליהודי אשכנז - "וכל ישראל יוצאין ביד רמ"א".
עם בואה לעולם של תנועת החסידות, ע"י מייסדה רבי ישראל בעל שם טוב, (תנ"ח 1698 - תק"כ 1760), בא שינוי בעמדה זו.
החסידות הרשתה לעצמה לשנות ממנהגי ומהלכות השולחן ערוך. סמכות מנהיגיה היתה חשובה כסמכות השולחן ערוך.
שינויים אלה מבוססים לעתים על דעת חכמי הקבלה, לעיתים- גם על סמך כורח השעה והזמן. לעתים מקבלת החסידות את דעת רבי יוסף קארו הספרדי ולא את דעת הרמ"א האשכנזי.
החסידות החשיבה ביותר את לימוד ההלכה ובעיקר את לימוד ה"שולחן ערוך", יותר מאשר פלפולים וחידושים.
עוד הבעל שם טוב, קורא תגר על הלמדנים שעוסקים בפלפולי תורה ואינם מתייגעים בלימוד ההלכה.
"אין היצר הרע מפתה את האדם שלא ילמוד כלל, כי ידוע לו שלא ישמע לו האדם לזה, כי כאשר לא ילמד כלל, לא יהיה חשוב בעיני הבריות ואינו נקרא למדן, אך היצר הרע מפתה את האדם שלא ילמד איזה דבר שתגיע לו יראת שמים מזה, כמו ספרי מוסר או שולחן ערוך לידע את הדין  על בוריו, אך מפתה אותו שיעסוק תמיד בגמרא עם כל המפרשים וזהו ביאור הכתוב - תהילים ל"ו ד' - דברי פי און ומרמה חדל להשכיל להיטיב". היצה"ר מפתה לאדם לחדול מללמוד דברי שכל להיטיב, שיבוא לאדם טובה בלימודיו, דהיינו יראת שמים" (צוואת ריב"ש ע' 23).
גם רבי משה ליב מסאסוב, מזהיר את תלמידיו שהעיקר הוא לדעת טעם וביאור תרי"ג מצוות וכל תקנות וסייגים דרבנן. ("קבוצות יעקב" ע' נ').
האידיאולוג של החסידיות, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, מסביר בצורה זו את דברי חז"ל, "גדול לימוד שמביא לידי מעשה", היינו: תכלית לימוד תורה שבעל פה שהוא דיני איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול, הוא להפריד הקליפות, שהוא האיסור מן ההיתר והטומאה מן הטהרה, ופסול מן הכשר, וכאשר מפריד מן השכינה את הטומאה והאיסור אז יקשט הכלה, אותיות הלכה (תולדות, בהעלותך).
אנו מביאים בזה את ההלכות שנקבעו על ידי החסידים, בהתאם לשיטת ר' יוסף קארו ובניגוד לדעת הרמ"א, נציין את ההלכות שנקבעו כנגד דעת שניהם ובהתאם לדעות המקובלים, נביא הלכות שנקבעו ע"י החסידים ורבותיהם הלכות שנוספו ע"י החסידות, בניגוד לדעת חכמי ההלכה והלכות שדווקא החסידים נהגו כפשטות לשונו של ה"שולחן ערוך" לפי שיטת מרן בעל השולחן ערוך, בניגוד לדעות מפרשיו.
שער המהדורה הראשונה של שולחן ערוך האר"י
 
קביעת חסידים שלא כדעת השולחן ערוך - בעקבות הקבלה
תפילין בחול המועד
 
"בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו שימי חול המועד גם הם אות" - שו"ע או"ח,  הלכות תפילין סימן ל"א ס"ב. על כך מוסיף הרמ"א: "וי"א שחול המועד חייב בתפילין וכן נוהגים בכל גלילות אלו להניחם במועד".
מייסדי החסידות תיקנו שלא להניח תפילין, כדברי בעל השולחן ערוך. הבסיס הוא הזוהר, התוקף בחריפות את מניחי התפילין בחוה"מ (זהר חדש שיה"ש עה"פ "לריח שמניך").
רבי אברהם מסוכטשוב, בעל "אבני נזר" התאמץ להוכיח שגם מדברי התלמוד, משמע שאין להניח תפילין בחוה"מ (אבני נזר ח"א).
רבי משולם איגרא, רבה של פרשבורג, תוקף בחריפות את החסידים שאינם מניחים תפילין בחוה"מ - "וידי תכון וזרעותי תאמץ עמכם בגזירת התורה והרבנים, שלא תגודדו כתות מיוחדות להתפלל ברבים מנהג ספרד בכל מדינותינו, שלא להניח תפילין בחול המועד", (נתפרסם ב"תולדות החסידות" ע' 453).
מענין שבכל החרמות נגד החסידים בליטא אין מזכירים כלל את ענין התפילין בחול המועד, כי הגר"א בעצמו  פסק שלא להניחם, "כי חוה"מ אינו זמן תפילין וטעות היא בידי המחייבים שטעו בפירוש דברי הש"ס (חיי אדם כלל י"ד סימן ט"ז).
 
פנים בית הכנסת של רבי יוסף קארו בצפת
 
תפילין דר"ת
 
"לא יעשה כן - להניח שני זוגי תפילין - אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות" - או"ח, הלכות תפילין, סימן  ל"ד ס"ג. כך פסקו גם כל מפרשי השו"ע. אולם החסידים נהגו להניח תפילין של ר"ת, מבלי יוצא מן הכלל. רבי אברהם דוד לאוואט, מגדולי חסידי חב"ד, קובע אפילו: "מן התורה הרוצה לקיים מצוות תפילין כתיקונו מחוייב להניח תפילין דרש"י ורבנו תם".
זהיר ממנו האדמו"ר מקוידנוב, בעל "משמרת שלום", הקובע: כל מי שהוא יודע ספר וקובע עתים לתורה צריך להניחם... והנה ודאי אם ירצה אחד מהמוני העם להניח תפילין דר"ת ודאי לא מחינן בעדו" (ע' 16 ע' 21).
גם בענין זה צעדה החסידות בעקבות הקבלה. כבר הזוהר קובע את הצורך בהנחת שני זוגות תפילין - לאחר ששני נוסחות התפילין, הן מחלוקת קדומה ביותר.
טבילה במקוה
 
נפסקה הלכה בשולחן ערוך: "בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפילה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין וכן פשט המנהג" - אורח חיים, סימן פ"ח, סעיף א'.
החסידים הקפידו ביותר על קיום טבילה זו, בעקבות המקובלים, וקבעו אפילו: "שאף אם הוא חלש ורחיצה תזיק במים מזקת לו, עם כל זה לא תזיק לו הטבילה כלל" (בית אהרן, קמ"ד) וכן נמסר בשם הבעש"ט "שהטבילה במקוה לא יזיק לו בשום אופן" (משמרת שלום סימן ב').
כשאחד הרבנים בפרוסיה, סגר את המקוה לגברים, תוקפו רבי צדוק "הכהן" מלובלין בחריפות רבה: "דברים שכאלה ראויים להאמר ע"י ממונה מלכות יון ולא על ידי רב בישראל" (תפארת צבי סימן כ"ז).
על דברי בעל ה"משנה ברורה" המציין אמנם: ו"מכל מקום מי שירצה לטבול תבוא עליו ברכה" אבל בתנאי "אם לא יעבור זמן תפילה", או: "אם על ידי זה יתבטל מתפילה בציבור גם כן אין נכון להחמיר בזה", כותב האדמו"ר מקוידנוב בעל "משמרת שלום" (סימן ב') "ושארי ליה מאריה על זה וחס ושלום להורות כן, כי ידוע שמי שנוהג בטבילה זו אינו יכול לכוון בתפילה בלעדה, והוא פשוט אצלו יותר מביעתא בכותחא".
יתר על כן, החסידים הקפידו לטבול מידי יום ביומו וכמה מן הצדיקים עשו זאת כמה פעמים ביום.
על הבעש"ט אמרו: "כי זכה לכל האורות והמדרגות שהיו לו, מחמת המקוואות שהיו לו תמיד והטבילות" (כתר שם טוב כ"א ב').
ולדברי רבי אהרן מקרלין: "על ידי המקוה יוכל האדם לפעול הרבה, ואף על פי שאין נבואה בחוץ לארץ, על ידי מקוה יוכל להיות" (בית אהרן קמ"ה).
בפרט הקפידו החסידים על טבילה בערב שבת והתירוה אפילו לאבלים בתום שבעה.
כן נהגו חסידים לטבול גם בשבת, על אף החשש של סחיטה.
 
קביעת חסידים שלא כשולחן ערוך - להקל:
זמן תפילה
 
"זמן תפילת השחר מצוותה שיתחיל עם הנץ חמה" - שו"ע אור"ח, הלכות תפילה סימן פ"ט סעיף א'.  חסידים לא הקפידו על זמן תפילת שחרית ולא חששו מלהתפלל אפילו לאחר חצות היום, שלפי דעת הרמ"א - שם - כבר אסור להתפלל, ואף לא על זמן מנחה, שהיו מתפללים לאחר שקיעת החמה.
עוד רבי חיים מוואלוז'ין מעיד: "במקום אחד איזה אנשים שהורגלו בזה - איחור זמן התפילה - זמן כביר עד שכמעט נשכח מהם זמן תפילת מנחה שקבעו לנו חז"ל, ואדרבא נקבע להם בלבם ההרגל, כמו דין והלכה, שתפילת המנחה, עיקרה אחרי צאת הכוכבים וכשאדם אומר לחברו: נתפלל תפילת מנחה הוא משיבו: נראה ונעיין אם כבר נראו הכוכבים ברקיע, וה' יסלח להם ויכפר לשוגה ופתי" (בספרו "נפש החיים").
גם במכתבו המפורסם של רבי אברהם קצנלבוגן אל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בו הוא תוקף מרות את החסידות, הוא מציין: "אחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני שעושים הטפל עיקר והעיקר טפל מבלי מלך, מלכו של עולם, כי אסור לעסוק בהלכה שאינה פסוקה סמוך לזמן תפילה דלא ממשכא שמעתא, והמה בשאט נפש ובזדון עוברים זמן קריאת שמע ותפילה וחוטאים ומחטיאים את הרבים ליתן מכשול לאותם הנמשכים אחריהם ונטפלים עמהם להתפלל במנין שלהם". (נתפרסם ב"דביר", ברלין תרפ"ג, ע' 294).
אותה סיבה היא שגרמה לסערה הגדולה, בתקופה יותר מאוחרת, נגד ה"יהודי הקדוש" רבי יעקב יצחק מפשיסחא ותלמידיו, שהפכו לשיטה את איחור זנמן התפילה. נגדם כבר התאחדו גם כל גדולי החסידות. הם חששו פן איחור זמן התפילה יביא לזלזול גם במצוות מעשיות. זאת ועוד: שאר הצדיקים שאיחרו בזמן תפילה לא הרשו לעשות זאת לחסידיהם ואילו בפשיסחא הפכו את איחור התפילה לשיטת יסוד.
מאפיינים את ההתנגדות בין האדמו"רים לאיחור זמן התפילה של תלמידי ה"יהודי הקדוש" דבריהם של רבי קלונימוס קלמיש עפשטיין מקראקא בעל "מאור ושמש" וחברו רבי יהודה ליב מזקילקוב בעל "ליקוטי מהרי"ל". הראשון כותב: 
"והאנשים אשר יעשו להם כהיתר לוותר על דברי הפוסקים, בחושבם כי אם לא יתפללו בזמנם, תפילתם יותר מעולה וכדומה, עבודתם אך שוא והבל" ("מאור ושמש" פ' ניצבים) וחברו מדגיש: "יש דרך פשוט  בעבודת הבורא - לעשות את כל המצוות לאמתן, להתפלל בציבור ובזמנה ולהתרחק מכל מיני שחוק ובטלה וזה יקרא דרך צדיקים. ויש עוד דרך אחרת, דהיינו שלא להתפלל עם הציבור, ופעמים לאחר זמן התפילה, בכדי להתפלל בכוונה יהירה ושאר עניינים בדומה לזה, וזה נקרא מעשיהם של רשעים לשמה" (ליקוטי מהרי"ל פ' בראשית). כמוהם כותב גם חברם רבי נפתלי צבי מרופשיץ: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא" - שלא יאמר אדם עתה אין לי מוח כראוי לתפילה ולא אתפלל עתה, רק כשאפנה אתפלל כראוי וכנכון, רק בכל עת ועת יתפלל, לפי העת ההיא של עכשיו, תהיה העת איזו עת שתהיה".
ברור שהצדיקים שאיחרו בתפילה ותלמידיהם לא נשארו חייבים ולמתקיפיהם ומצאו להם תשובות שונות להצדקת דרכם. רבי רבי ודרכו. תשובות על פי חסידות, תשובות חריפות-למדניות, תשובות לעגניות, משלים ותשובות בדרך פשט.
כאן נביא את התשובות השונות להצדקת איחור זמן התפילה, בהתאם לסדרם הכרונולוגי. הבעש"ט - יוצר החסידות (תנ"ח - ז' סיון תק"כ) היה מסביר: השטן מקטרג בשעת התפילה ובכל זמן התפילה הוא עומד ומשטין ואינו נותן לתפילות ישראל לעלות. אבל לאחר זמן התפילה, התפילות "סלקין לעילא". וכך פירש: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים ק"ב א') "יעטוף" מלשון איחור ("והיו העטופים ללבן") כשאדם מתפלל בשעה מאוחרת - לפני ה' בעצמו ישפוך שיחו ללא מקטרג... והוסיף: לעני - ראשי תיבות נתיב לא ידעו עיט.
רבי יצחק מאיר מגור, אבי השושלת הגוראית (תקנ"ט - כ"ג אדר תרכ"ו) היה מוסיף הסבר בפסוק. אם אדם מאחר בתפילה מאחר שהוא עני בדעת - טרם מוכן הוא מבחינה נפשית, לתפילה, "לעני - כי יעטוף", אז "לפני ה' ישפוך שיחו". ה' בעצמו מקבל את תפילותיו ולא על ידי המלאכים כפי ששאר התפילות מתקבלות (הרבי מאלכסנדר בשמו - "חשבה לטובה" ע' 63).
בצורה חסידית היה מסביר גם ה"אוהב ישראל", רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, (תק"ט - ה' ניסן תקפ"ל) את סיבת איחור זמן התפילה של רבו - רבי יחיאל מיכל שזלאטשוב תלמידם של הבעש"ט והמגיד ממזריץ (תצ"א - כ"ה אלול תקמ"ו) כי הרבה תפילות של ישראל אינם עולים למעלה והצדיק בתפילתו מעלה את התפילות כולן ועל כן הוא מאחר בתפילתו כדי שיוכל לעלות את כל התפילות אל שורשן. (קהל חסידים אות מ"ג).
עקרונית מסכים לאיחור זמן התפילה, גם חברו של ה"אוהב ישראל" - "החוזה" מלובלין והוא מסביר:
"חסידות הוא אהבה והוא בכל הנפש, ואם מזדמן לו לאחר הזמן, בשביל אהבת הבורא, והוא עוסק בדבקותו או בשבחים, או אם נראה לו, שיפעול לפניו יותר נחת רוח. אם לא יקרא קריאת שמע ותפילה, הגם שיצר הרע מוכיחו, אינו חושש לשום עונש, בשביל אהבת הבורא לפעול רצונו, ובאמת רחמנא ליבא בעי וגדולה עבירה לשמה ("זכרון זאת" פרשת פנחס).
הגאון בעל "נועם מגדים" - רבי אלעזר אב"ד טרנינגראד (נפטר בתקס"ט), תלמידם של ה"חוזה מלובלין ושל המגיד מקוזניץ, השיב תשובה חסידית-טיפוסית. את התשובה מביא בשמו רבי שלמה שפירא אבי שושלת מונקאטש ונכדו של רבי צבי אלימלך מדינוב. איני יכול להכין עצמי לתפילה בזמן - טען רבי אלעזר. משנשאל: יקדים לקום ויספיק. ענה: ישן אני בשעה מאוחרת ואי אפשר לי להקדים. נשאל: יקדים וישן - יקדים ויקום. ענה: כשמגיעה שעתי לישון הריני עושה חשבון נפשי ככתוב "וחשב עם קונהו" וכשרואה אני את רוב עוונותי נופל בי חשש שמא אשכב ולא אקום יותר ואז מהרהר אני בתשובה ועד שאני נרדם כבר ארכה השעה ואיני יכול להשכים ולקום ולהספיק בהכנות...
בעל ספר ה"ויכוח" טוען: "המאחרים סומכים על קריאת שמע קטנה, שקוראים בהשכמה, ובוודאי יש טעם נסתר, כי מי יבוא אחריהם, אחר שאנו רואים שהם צדיקים גדולים בכל מעשיהם, רק לא בפרט הזה שהוא זמן תפילה שהוא מדרבנן".
תשובה בהתאם להלכה היה משיב רבי יעקב יצחק ה"יהודי הקדוש". (תקכ"ו - ג' סוכות תקע"ד) ידוע כי ההכנה למצווה כמצווה. אם כן: ההכנות לתפילה כתפילה. את ההכנות הריני עושה בזמן תפילה. (שיח שרפי קודש ח"ד ע' 119) והוסיף: הכנה זו תורה המטהרת את המוח (תפארת היהודי אות כ"ט).
תשובה כמעט מדעית השיב תלמידו, הפיקח הגדול, הרבי ר' בונים מפשיסחא (תקכ"ז - י"ב אלול תקפ"ז) ישנם איברים באדם שגם לאחר שאדם קם משנתו עדיין הם רדומים ונאמר "כל עצמותי תאמרנה". על כן יש לחכות עד שכל האיברים יהיו נעורים לעבודתו יתברך (שש"ק ח"א, ע' 53, שמחת ישראל 48, מדור דור ח"ב ע' 145).
אף הוא השיב בעמקות לרבי אברהם טיקטין מחבר "פתח הבית". כתוב במשנה (ברכות פ"א מ"ב) "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה". מה חידוש חדשה משנה? פשיטא! אלא כך הפירוש: שאם קורא אדם את פרשת המועדות בפ' אמור שבתורה, אפילו שלא בזמן, הוא מעורר את הזמן והופכו להיות זמן קריאה כן הקורא את שמע מעורר את הזמן והרי הוא כאילו קורא בזמן. (שש"ק שם בהערה. ורטהיים ב"הלכות והליכות בחסידות" מביא זאת בשם רבי יצחק מבנדר ששמע מרבי ברוך ממז'בוז - ע' 93 הערה 55) אף תשובה זו נאמרה בשמו: בתפילת שחרית אנו אומרים: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר" כלומר: רק מי שיש בידו כל המידות הללו, הרשות בידו להשכים ולהתפלל מיד, אבל אנו די לנו להתפלל אחרי הכנה רבה, (יאושזון: "פון אונזער אלטן אוצר", ח"ב ע' 164. "מדור דור" ח"ב ע' 145).
תשובה לעגנית השיב למתנגד חריף, - רבי משה טיטלבוים מחבר "ישמח משה" ואבי שושלות אוהילסיגוט-סטמר שבהונגריה (תקי"ט - כ"ח תמוז תר"א) ידוע - אמר ל"מתנגד" - שמי שמקיים את ה"שולחן ערוך" מגיע לו גן עדן ולהפך - חלילה - גיהנום. עתה צא וראה כל אותם צדיקים וקדושים המאחרים בתפילה "מגיע" להם גיהנום ואילו אלה המדקדקים בזמן תפילה - וכאן החל לחשוב מספר מרשעי המקום שעדיין היו מניחים תפילין ב"זמן" כמובן, - להם מגיע גן עדן. מוטב לי - סיים - לשבת עם צדיקים אלה בגיהנום מאשר עם האחרים בגן עדן... (זכרנ"י דף ל').
בלעג השיב גם רבי משה מפשוורסק למתנגד אחד: עד שאתה שואלני על איחור זמן התפילה, תשאל על המתנגדים שבכלל לא מתפללים...
 
בית הכנסת של האר"י כיום
 
רבי ישראל מריז'ין, ראש לאדמו"רי גליציה בדורו, (ג' תשרי תקנ"ז - ג' חשון תרי"א) השיב תשובה קבלית-חסידית מובהקת. קודם חטא הנחש לא היה זמן קבוע לתפילה. כל היום והלילה זמנה. אחרי חטא הנחש נזדהם העולם עד שבאו האבות וזקקוהו. אברהם - שחרית, יצחק - מנחה, יעקב - ערבית. בשעת מתן תורה פסקה זוהמתו של נחש ושוב לא היה זמן קבוע לתפילה כי ישראל היו למעלה מהזמן. אחרי חטא העגל נפלו ישראל ממדרגתם ונתגשם העולם עד שבאו כנסת הגדולה ותקנו זמנים לתפילה. אבל הצדיקים שנשמותיהם לא נפגמו מחטא הנחש ובעגל לא נזדהמו - מה להם ולזמן? הם למעלה מהזמן. (דברי דוד כ"ד). גם רבי שניאור זלמן בעל ה"תניא" כשעבר פעם זמן מנחה, מצא עצה זו: "משכתי את עצמי למעלה מן הזמן והתפללתי מנחה" ("שמע שלמה").
אף הוא, הריז'יני, היה ממשיל משל למלך שקבע לו זמן לקבלת קהל. המאחר לבוא לא היה מתקבל אצל המלך, אין הדברים אמורים, כמובן, לשרים ולראשי הצבא, שענייניהם עניני המלוכה, להם תמיד פתוחים שערי הארמון. כך הצדיק שבתפילותיו אינו משגיח על עצמו אלא כל כולו למען הציבור ולהרבות כבוד שמים. לו - תמיד השערים פתוחים, בכל עת ובכל שעה - ובזה פירש הפסוק: ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהילים ס"ט) כשתפילתי היא לך - עת רצון. הוא עת רצון ואין זמנים קבועים. (דברי יצחק וב"אור הגנוז" משם ע' 2822) עם זאת היה הריז'יני מקפיד שחסידיו יתפללו בזמן. הוא סיפר לחסידיו את הסיפור הבא. היה איש אחד שאשתו בישלה לו יום יום פולים, יום אחד נתאחרה בהגשת הפולים. ראה האיש את הנזיד לפניו, קצף ויקרא:  סבור הייתי שהיום התקנת תבשיל מן המובחר, ועל כן נמשך מעשה הבישול, אבל לנזיד הפולים, למה היה צריך לחכות...
רבי מנדלי מקוצק, חריף המחשבה ועז הביטוי (תקמ"ז - כ"ב בשבט תרי"ח) נשאל על כך מרבי ליבלה איגר הצדיק מלובלין בעל "תורת אמת", (תקע"ה - כ"ב שבט תרמ"ח) שברח מבית אביו רבי שלמה איגר ובא לקוצק. כשחזר רבי לייבלה לביתו ביקש המרבי תירוץ להשיב לסבו על איחור זמן תפילה ודווקא על פי הלכה. השיב הרבי: הרמב"ם פוסק להלכה כי פועל שעושה אצל בעל הבית ומחדד גרזנו, אפילו כל היום, החידוד נחשב כמלאכה, אם כן אדם המחדד כוחותיו והמכינם לתפילה, הרי הוא בכלל מתפלל וה"חידוד" הרי נעשה בזמן התפילה... (אמת ואמונה ע' כ"ג).
אף הוא השיב לתלמידו רבי נח מקארוב בעל "קב חן" (נפטר כ"ו תמוז תרט"ו). הריני מתחיל את התפילה בזמן. מה אעשה אם לא אוכל לגמרה בזמן? (שם אות קל"ו) ואכן, בקוצק היו מאריכים בתפילה. רבי אברהם מסוכאטשוב (נפטר כ"ה אדר תר"ע) חתנו של הקוצקאי היה תמיד מזכיר בערגה את ה"דור דעה" של קוצק. רבי משה מיכל מביאלה (נפטר בשנת תרט"ו) היה מתפלל מ"יוצר אור" עד שמונה עשרה שלוש שעות. אצל הרי"ם מגור היתה הרצפה עליה עמד רטובה כולה מזיעתו, מרוב התלהבות בתפילה (אביר הרועים ח"ב ע' נ"ו).
 
ביריה - מקום כתיבת השולחן ערוך
 
גיסו של הקוצקאי ויורשו, הגאון רבי יצחק מאיר מגור, תירץ בצורה מחוכמת. כתוב במשנה: מצווה גוררת מצווה ועבירה עבירה. (אבות פ"ד מ"ב). זו בחינה לקביעת מצוות ועבירות, עובר אדם עבירה סימן שגם פעולתו הקודמת היתה עבירה. להיפך: עושה אדם מצווה גם פעולתו הקודמת היתה מצווה. חסידי קוצק מה עושים אחרי תפילתם? שאל והשיב: עוסקים בתורה. אם כן עושים מצווה - הרי שגם פעולתם הקודמת - התפילה בזמן מאוחר - היתה מצווה...
באופן פשוט יותר היה משיב הרי"ם מגור כשרצה להצדיק את האיחור בכלל. תפילה מקבלת את ערכה על ידי ההכנה המחשבתית הקודמת לה. תפילה היא תוצאת המחשבה, בחינת: "חסידים היו שוהין שעה אחת ומתפללין" (משנה - ברכות ל' ע"ב). חסידים מאחרים זמן תפילה מתוך שהם עסוקים בכוונת הלב וגמרא ערוכה היא: "לעולם ימוד אדם את עצמו אם מוכן לכוון את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל" (שפתי צדיקים ע' פ"ט ועיין קול שמחה פ' ויגש ורמתיים צופים עמוד 160).
רבי מרדכי מנדבורנא, מצדיקי גליציה שעברו להונגריה (תקפ"ג - א' סוכות תרנ"ה), נכד אחיו של רבי מאיר מפרימישלן היה ונתפרסם באיחוריו. עליו מסופר שביום ראשון בבוקר היה עורך סעודת "מלוה מלכה" כשעל ראשו השטריימיל של שבת. אף הוא היה ממשיל משל לאדם שמצא כינור ולא ידע להשתמש בו. ללא כל שהיה הוא נטל את הכינור וניגן בו. אין ספק כי יצאו מהכינור קולות אך נהימות היו ולא נעימות. לא תואר ולא הדר. המומחה - הכנר ייטול את הכינור ימשחהו בשמן, יהדק המיתרים, ינקהו ורק אחר כך ינגן בו ואז - ברור הדבר - יצאו ממנו קולות נפלאים. כן הצדיק הוא מכין את עצמו תחילה ואז תפילתו-לחנו-מנגינתו נשמעת יותר יפה ומתקבלת.
במשל יפה על תזמורת השיב גם בעל הספר "ויכוחא רבא" (מחברו - נעלם שמו. הספר הופיע לראשונה בשנת תרי"ח בשם "מצרף העבודה". ויינר משער שמחברו הוא יעקב בכרך מביאליסטוק - "קהלת משה" ע' 394, צינברג בכרך ד' ח"ר ע' 226 מתנגד להשערה זו) וזהו משלו:
"משל למלך שהיה מתענג מאד מכלי שיר ובחר בעבדים חכמים בחכמת המוסיקה וצווה להם לבוא בכל בוקר בשעה ארבע יחד עם כלי השיר שלהם בנבלים ובכינורות לשיר לפניו וקבע להם שכר גדול כיד המלך, וכל מי שמזדרז לבוא בהשכמה קודם הנץ החמה הרי זה משובח ויהיה נחת רוח למלך, ויהי שכרו כפול. והיו ביניהם שתי כתות, כת אחת היו חכמים בחכמת המוסיקה ואוהבים את המלך לעשות לו נחת רוח ומתענגים על זה יותר מקבלת הפרס, וכליהם היו טובים, מעצי אלמוגים, ולא היו צריכים שום תיקון היו משכימים קודם הנץ החמה, לעשות נחת רוח למלך, והכלים היו מוכנים בידם והלכו בהשכמה לפני המלך, והעמידו לפניהם אחד היותר מבין, לנשוא עליהם להיות המתחיל ובידו כתב השיר שקורין "נאטין" והיה המלך מתענג מאד מעבודתם. וכת ב' לא היו חכמים כל כך בחכמה הנזכרת, גם הכלים לא היו מובחרים כל כך, וצריכים היו תיקון מעט, ולא היו הולכים בהשכמה, כי היו מכינים את עצמם ואת הכלים שלא יפסקו בבואם לפני המלך, והלכו לזמן המוגבל בשעה ד' ועלה בידם השיר כהוגן, והשלימו בכי טוב, והמלך קבל גם מהם נחת רוח. ואחר כך קמו בניהם של ב' הכתות הנזכרות, והיה ביניהם כאלה שלא ידעו ושלא הבינו בחכמה זו כלל, וכן כליהם היו כלים רעים, ולא היו אוהבים את המלך כאבותם, כי אם נתנו עיניהם רק בממון, בקבלת הפרס מאת המלך, והיו כמו כן בני הכת הראשונה, שראו מאבותיהם שהיו משכימים בלי הכנה, וישכימו גם הם עם כלים רעים ושבורים רק להשיג את השכר הכפול שהבטיח להם המלך, וכאשר שמע המלך לקולות קולות של שקר, שאינם על פי החכמה, סגר את הדלת עבורם, והם לא הבינו כי שפך עליהם קיתון של מים, ולא מנעו ללכת בכל יום. ובני הכת השניה ראו מאבותם שקמו והלכו בשעה ד', גם היו מתענגים בשינה עד שעה ד' ועמדו משנתם והלכו גם הם עם כליהם השבורים ולא עשו שום תיקון והכנה, ועמדו לפני המלך לנגן בשיר, וקצרו מאד וכל מגמתם היתה רק להשיג את הפרס שהבטיח המלך, וכאשר שמע המלך את השיר, שגם הוא איננו ע"פ חכמת המוסיקה, פנה גם מה עורף, והם לא הכירו את ההתרחקות של מלך. והיו ביניהם אנשים מועטים אשר הבינו שאינם רצויים לפניו, כי הכלים גרועים וגם נשכח מהם חכמת השיר כהוגן, והלכו ללמוד חכמת השיר וגם לתקן את הכלים וכאשר למדו מעט היו מתקנים את הכלים קודם הילוכם, והיו מאחרים מעט מזמן הליכת חבריהם, וכאשר באו אל המלך ושמעו מחבריהם קולות של שקר, ונתבלבלו בקולות ההם, עמדו בפני עצמם בקרן זווית מיוחדת, להנהיג את השיר שלהם בטיב המוסיקה כראוי, וראה המלך והוטב בעיניו, הגם שאינו על פי חכמת השיר כראוי לפני המלך, אך שראה המלך שכליו גרועים והם מצטערים מזה וטרחו לתקן לפי הבנתם ונתקבלו ברצון".
הנמשל ברור: ההכנה לתפילה באה מתוך שפלות הדורות, שלא הגיעו לקרסולי אבותיהם אשר "ידעו פרק בשיר" ו"כליהם היו מתוקנים". לפי התשובה יכול חסיד לאחר בתפילתו עד שירגיש כי כליו מתוקנים.
 
בית הכנסת של ר"י אבוהב בעל מנורת המאור בצפת
 
בניית בית כנסת
 
"אין בונים בית הכנסת אלא בגובהה של עיר ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם" שו"ע או"ח סימן ק"נ ס"ב.
הלכה זו לא נשמרה ע"י החסידים שאת ה"שטיבלאך" שלהם, היו בונים בנקיקים ובמקומות קטנים, ללא פאר וללא הדר.
מתחילה היתה הסיבה פשוטה. הצורך להסתתר מהמתנגדים שרדפו את החסידים בעוז ובחומרה ואסרו עליהם להתפלל בנוסח שלהם ולפי דרכם: "שלא יהיה להם שום מנין בית התפילה" (חרם זעלווא, ב' אלול תרמ"ד).
אולם, גם עם התגברות החסידים, נשארו בתי המדרש של החסידים, במקומות קטנים. הצדקה אידיאולוגית מצא לכך רבי אהרן מקרלין: "כי טוב להתפלל במעט אנשים שידידות שרויה ביניהם מלהתפלל בציבור גדול במקום ובזמן שאין דעתו מיושבת עליו" ("בית אהרן" דף קמ"ו).
 
שבת חזון
 
"אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כי אם בכתונת בלבד" - רמ"א, או"ח תקנ"א א'.
החסידים נהגו ללבוש בגדי שבת ו"שטריימיל כבכל שבת. רבי ישראל חיים פרידמן מראחוב, מסביר כי תהיה זו אבלות בפרהסיה, "אם לא ילבוש בשבת חזון, מה שאינו כן בשאר בגדים לא מינכרי כל כך" (ליקוטי מהרי"ח, ח"ב ע' 131) וזהו גם ההיתר לדעת רבי יצחק ליבוביץ מטשאפ, לחתנים החסידיים הלובשים בשבת חזון, בגדים חדשים - "שמלה לצבי" ח"ב ע' י"ג.
 
"יאהרצייט"
 
"מצווה להתענות יום שמת בו אביו או אמו" - רמ"א, יו"ד ת"ב י"ב.
החסידים נהגו ביום ה"יאהרצייט" לתת "לחיים" ולשמוח, כי הנשמה עולה מדי שנה בשנה, אם כי קבעו גם לימוד פרקים ידועים במשניות. כן נהגו לפי קבלת האר"י להתפלל מוסף בשבת שלפני ה"יאהרצייט" ומעריב במוצאי שבת.
אצל "יאהרצייט" של צדיק, אף נהגו לסעוד סעודה גדולה עם אורות גדולים ורבים ואין אומרים תחנון.
עיצומו של ענין מ"ההלולא" שהיו עושים על קברו של רשב"י. קובע רבי דוד משה מטשורטקוב: לכן צריכים בני הצדיק, ותלמידיו, לעשות יום טוב ביום פטירתו, כי באותו היום מתעלה נשמת הצדיק בכל שנה ושנה למדרגה עליונה ביותר והוא דומה ליום שנעשה בו נס לאבותיו". ("דברי דוד" ע' כ"א).
 
קביעת החסידים שלא כשולחן ערוך - להחמיר
מצה שרויה
 
"יוצא אדם במצה שרויה" - שו"ע אורח חיים, תס"א ד'.
על ענין זה הקפידו החסידים ביותר ואסרו לאכול מצה שרויה, לא רק ל"מצת מצווה", אלא אפילו בכל החג.
רבי שניאור זלמן מלאדי קובע: "אין זו חומרא בלי טעם, אדרבא המחמירים תבוא עליהם ברכה..." אמנם: "אין למחות בהמון העם שמקילים בזה, אבל לפי מה שכתב האר"י ז"ל להחמיר בכל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר". (תשובה סימן, בסוף ה"שי"ע הרב", חלק ה').
 
פיאות וזקן
 
"אין חייב אלא בתער" - "אינו חייב על השחתת פאת הזקן אלא בתער, אבל במספרים מותר, אפילו כעין תער" - שולחן ערוך - יורה דעה, קפ"א, סעיף ג' וסעיף י'.
החסידים הקפידו מאד שלא לקצץ בפיאות או בזקן. יש מהם שאפילו בשפם לא נגעו.
המקור הוא בדברי האר"י עליו נאמר: "כי לא היה מגלח לא בתער ולא במספרים בשום אופן כלל. גם היה נזהר שלא ליגע בזקנו שמא יעקר ח"ו אחת משערותיו ונמצא פוגם ועוקר צינור אחד ח"ו. (באר היטב בשו"ע יו"ד, קפ"א ס"ב ה').
כשנפלו שערות מהזקן, היו שומרים את השערות בספריהם.
כאשר גזרו השלטונות הרוסים על היהודים לקצץ את פאותיהם, נלחמו החסידים בכל כוחם לבטל את הגזרה ואף שלמו קנסות כדי שיוכלו לגדל את הפאות. רבי יצחק מאיר מגור, אף נאסר, על הטפתו שלא לגלח את הזקן והפיאות.
 
כהלכות השו"ע בפשטותן - בניגוד לפרשני השו"ע
אזור בתפילה
 
"צריך לאזור אזור בשעת התפילה, אפילו יש לו אבנט" - שו"ע או"ח צ"ט ס"ב. החסידים נהגו מנהג זה  כפשטותו ולא כפי שנהגו המתנגדים שפסקו "אבל לדידן שיש לנו אבנטו של מכנסים אין אנו צריכים לאזור" (תוספות שבת י' ע"א ד"ה "טריחותא") ובעל ה"משנה ברורה" מציין בפשטות "אבנט - ר"ל אבנט של מכנסיים", אולם גם רבנים "מתנגדים" רבים נוהגים לאזור אבנט על בגדיהם - "גארטל" בלע"ז.
חיטים שעושים בהם מצת מצווה, טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה" - שו"ע או"ח הלכות פסח, סימן תנ"ג, סעיף ד'.
החסידים קבלו הלכה זו כפשוטה ושמרו עליה מכל משמר. יש אפילו שאכלו מצה שמורה לא רק ב"מצת מצווה" של ליל הסדר, אלא במשך כל הפסח.
דווקא המתנגדים לא הקפידו על הלכה זו - קובע ה"נודע ביהודה" - רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג: "הלא יראה מנהגם של ישראל, בכל מדינות פולין, לית דחש ליה כי אם המהדרין מן המהדרין" - "נודע ביהודה" תנינא סימן ע"ט.
מעניין לציין את עדותו של בעל "חיי אדם" על הגר"א מוילנא: "ואדוננו הגר"א ז"ל, החמיר מאד בזה שלא לאכול רק מה שמשתמר בשעת קצירה כל ימי הפסח ("חיי אדם" קכ"ח, סעיף ל'), אולם דעתו לא נתקבלה  ובעל ה"משנה ברורה" לסעיף הנזכר בשולחן ערוך מציין - "רצה לומר המצות שאוכלין בשתי הלילות הראשונות".
מנהג אפית מצות בערב פסח "אחר חצות היום שהוא זמן הקרבת קרבן פסח" - שולחן ערוך אורח חיים, סימן תנ"ח.
במנהג זה הקפיד החסידים עד מאד והיו אופים את מצותיהם בערב פסח בהלל ובזמרה. צדיקי טשרנוביל אף היו אומרים את ה"הלל" בברכה על אף הדעה שעל מנהג אין מברכין ב"הלל".
המתנגדים נהגו שלא לאפות בערב פסח ובעל ה"משנה ברורה" מציין כי "רוב ישראל בימינו אינם נוהגים ליזהר לאפות מצת מצווה בערב פסח" והוא נותן כמה טעמים להמליץ על ביטול מנהג זה.
 
שרידי ביתו של האר"י הקדוש
 
תוספות חסידים - בניגוד למפרשי השו"ע והפוסקים
לשם יחוד
 
חסידים נהגו לומר לפני עשית כל מצווה "לשם יחוד". בהסברו של רבי שניאור זלמן מלאדי: "אמרו חז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, לכן יתכוון לייחד ולדבקה בו יתברך, מקור נפשו האלקית ומקור נפשות כל ישראל... ויתכוון להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל... וזהו פירוש לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל".
מנהג זה של אמירת "לשם יחוד" הותקף קשות ובחריפות ע"י רבי יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה", המשיב לשואלו: עד שאתה שואלני נוסח אמירתו של המאמר לשם יחוד, יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זוהי רעה חולה בדורינו, ועל הדורות הראשונים שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו... עליהם  נאמר "תומת רשעים תנחם". אבל בדורנו הזה... אלה הם מחריבי הדור ועל הדור היתום הזה אני אומר: "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם" (שו"ת "נודע ביהודה", יו"ד, סימן צ"ג מכ"ב סיון תקל"י).
במהדורה שניה, אגב, נדפס הפסוק בצורתו: "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אומרים, שהחסידים שחדו את המדפיסים,,, שידפיסו הפסוק בצורתו ועל כך אמר הנודע ביהודה: אני עשיתי מפושעים חסידים, והם עשו מחסידים פושעים... (הגרי"ל מימון: "שרי המאה" ח"א ע' 183).
הצדיק רבי חיים מטשרנוביץ, בעל "באר מים חיים", מגיב על דברי הנוב"י ואומר: "וכבר ניבא נביא האמת שיאמרו כן על משיח צדקנו באומרו (ישעיהו נ"ג י"ב) ואת פושעים נמנה... והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע".
 
חליצת תפילין ביום שיש בו מילה
 
נהגו "שביום שיש בו מילה, אין לחלוץ את התפילין עד אחר המילה" (ש"ך על יו"ד סימן רס"ה כ"ד, או"ח סימן כ"ה במגן אברהם ס"ק כ"ח).
אולם רבי שמלקא מניקלשבורג ותלמידיו, נהגו לחלוץ את התפילין. ("שמן הטוב" דף כ"ב).
 
החסידים נהגו שלא ללבוש בגדי צמר ואף אסרו להתפלל לפני העמוד ללובש בגדי צמר.
מנהג זה יסודו בראשי החסידות ועוד החיד"א מעיד על רבי מנדלי מויטבסק ורבי אברהם מקליסק שעלו לארץ בשנת תקל"ז ולא לבשו בגדי צמר מחשש תערובת חוט פשתן.
רבי משה טיטלבוים מאיהל, בעל "ישמח משה" מצדיק מנהג זה בהתלהבות רבה: "הנה אמת שיש חשש גדול על בגדי הצמר אם לא נתערב בהם חוט של פשתן... תפילתו ומלבושו (של הלובש בגדי צמר) מעורר חס ושלום קטרוג גדול... והעובר לפני התיבה בבגד שיש בו חוט פשתן מעורב, אף שהוא לא ידע מזיק מאד לתפילה. (שו"ת "השיב משר", או"ח, סימן ז').
לעומתו, מתפלא מאד הגאון והפוסק - רבי משה סופר, בעל ה"חתם סופר" - על מנהג זה של המתפללים "נוסח ספרד": "אבל אין לומר כי תפילה זו משונה מחברתה ואינה סובלת בגדי צמר... דברי הבל המה" (שו"ת "חתם סופר", או"ח, סימן ט"ו).
כדאי לציין שהגאון המתנגד רבי חיים כהן רפפורט, אב"ד לבוב, תומך בענין זה בדעת החסידים (בתשובותיו יו"ד סימן נ"ח).