לחץ כאן לתצוגת הדפסה

התנועות המשיחיות של אלרואי, מולכו והראובני

מחבר: חיים שוארצבוים

מחניים, גיליון פ"א, 1963

תקציר: המאמר מספר את קורותיהם ועלילותיהם של אלרואי, מולכו והראובני, תוך ניסיון למצוא אלמנטים שווים בין הסיפורים והאגדות, המשותפים למשיחי השקר היהודיים והמוסלמיים.

מילות מפתח: משיח-שקר, גאולה, היסטוריה יהודית-איטליה, היסטוריה יהודית-עיראק, מסעי הצלב,

התנועות המשיחיות של אלרואי, מולכו והראובני

 א. דוד אלרואי

תקופת מסעי הצלב מהוה תקופה דרמטית הרת זעזועים ותמורות סוערות בדברי ימי האנושות בכלל ובתולדות ישראל בפרט. אמנם כיבוש ירושלים ע"י נוסעי הצלב בשנת 1099 מציין לכאורה נצחונה של הנצרות במזרח הקרוב, ברם היה זה נצחון ארעי שעלה להם לנוסעי הצלב בדמים יקרים. בגלל סיבות שונות (כגון סכסוכים בין מנהיגי נוסעי הצלב לבין ביזנטיה, סכסוכים בין המנהיגים השונים, ריחוק מקום שלטונם מהמרכזים באירופה, וכו' וכו') לא הצליחו נוסעי הצלב להחזיק מעמד במזרח התיכון, וכבר בסופה של המאה הי"ב בא הקץ לשלטונם בירושלים ע"י צלאח אל דין, וכמאה שנה אחרי כן נסתם הגולל על שלטונם של הנוצרים במזרח הקרוב בכלל (עם כבוש מבצרם האחרון בעכו בשנת 1291).

 

האירועים הגורליים במאה הי"א ובמאה הי"ב בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה עוררו הד חזק בקרב יהודי המזרח שראו בזעזועים המרובים של הימים ההם חבלי משיח, מלחמות גוג ומגוג, אותות מבשרות גאולה לעם ישראל. כל מלחמה ומלחמה עוררה את בעלי המסתורין ובעלי הקבלה בישראל לחשב חשבונות על מנת "לגלות את הקץ". הריב בין אדום וישמעאל אינו בא אלא לפנות את הדרך למלך המשיח, לגואל העתיד לגאול את ישראל השרוי ביסורים ובמצוקה איומה. המאורעות הדרמטיים במאות הי"א וי"ב הלהיבו את דמיונם של יהודי המזרח ששכנו בארצות הסמוכות לארץ ישראל ושהיו תמיד נרדפים ונלחצים על ידי השלטונות הנוצריים והמוסלמיים גם יחד.

 

בשעת צרה ומצוקה ליעקב הופיעו תמיד משיחי שקר שהתיימרו לגאול את העם ולהובילו ביד חזקה לארץ ישראל. ברם לא כל אותם ההוזים והתועים שכונו בשם "משיחי שקר" ראויים היו לתו זה שההיסטוריה הדוויה והכאובה של ישראל סבא הדביקה להם על מצחם. אחד האישים הטראגיים ביותר הוא דוד אלרואי שפרשת חייו עד כה לא זכתה להארה ולהערכה מלאה בגלל מיעוט התעודות והמקורות ששרדו מהימים ההם, ימי הביניים בכלל, והמאה הי"ב בפרט. כחידה סתומה הוא לנו האיש הזה עד היום, הגם שבשנים האחרונות נתגלו מקורות חדשים בעברית ובערבית השופכים אור רב על אישיות דגולה זו. הרבה אגדות נערמו מסביב לדוד אלרואי עוד בימי חייו ע"י בני דורו, ובהמשך הזמן נתווספו אגדות על גבי אגדות, כפי שאנו רואים זאת, בתיאוריהם של רבי בנימין מטודילה, רבי שלמה אבן וירגא, בעל "שבט יהודה", רבי יוסף הכהן, בעל "עמק הבכא", רבי יוסף סמברי, ר' גדליה אבן יחיא, בעל "שלשלת הקבלה", שמואל אושקי וכו'.

 

אחד התיאורים המעניינים ביותר מבחינה היסטורית הוא תיאורו של בן-דורו של דוד אלרואי, הלא הוא המומר שמואל אבן יחיא אלמגריבי שהתאסלם בשנת 1163 (ב- 8 בנובמבר), ולפני התאסלמותו נקרא בשם שמואל בן יהודה אבן אבון.

 

דבריו של מומר זה (כדברי רוב המשומדים בדברי ימי ישראל) חדורים שנאה עזה לעם ישראל ולתורת ישראל. בכל זאת כדאי היה לפרסם את הכתב-יד איפחאם אליהוד המכיל חומר רב לתולדות ישראל במאה הי"ב. הקטע בדבר דוד אלרואי מעניין ביותר כי הוא שופך אור חדש על פרשה סתומה זו, והנני נותן בזה תרגום מילולי של הקטע הזה מתוך הנוסח הערבי שפורסם ע"י מ. וינר (בתור נספח לתרגומו הגרמני של הספר עמק הבכא לר' יוסף הכהן, ליפציג 1858, עמ' כ"ב-כ"ד):

 

"ביחס לפזיזותם וקלות דעתם [של יהודי בגדאד] ונטייתם לקבל ולהאמין בדברים בטלים ובכזבים הרי נזכיר בזה אירוע המעיד על חוסר תבונתם ושכלם הרפה. והנה מה שקרה בזמן הזה אצל הטובים, המצוינים והערומים שבין יהודי בגדאד: נוכל אחד שבין צעירי היהודים, שגדל וחונך בסביבות העיר מוצול, ושמו מנחם בן סולימאן, וידוע גם בשם "אבן אלרוחי", הצטיין הן ביופיו החיצוני (המקור: "כאן ד'א ג'מאל פי צורתה"), והן בתור בר-אוריין ובקי בתורת ישראל, בהשוואה לעדת היהודים השוכנים בחבל ארץ הידוע בשם אלעמאדיה אשר בארץ מוצול. המושל של המבצר המקומי ("אלמתוללי לקלעה הנאך") היה נוטה חסד לרמאי זה,  וגם אהבו מאד, כי האמין בו ובגילויים הדתיים שהאיש היה רגיל להתגאות ולהתפאר בהם. יתר על כן הואלי (המושל) היה רגיל לקבלו בסבר פנים יפות. ברם נוכל זה חשקה נפשו בכתבו של ה"ואלי" והתייחס אליו כאל איש חסר דעה ותבונה והתיימר בלבבו שיוכל בנקל להתנפל על המצודה הנשגבה, ללכדה ולהתבצר בה. על כן כתב ליהודים היושבים באזורי ארץ אזרביג'אן וסביבותיה, כי ידוע ידע שיהודי פרס (במקור: "יהוד אלאעאג'ם") הרבה יותר שקועים בבערות מיהודי שאר הארצות. הוא הזכיר באגרותיו כי הוא מתקומם ומורד במלכות על מנת לשחרר את היהודים מעול המוסלמים. דבריו היו מלאי רמאות וגניבת הדעת ("אלמכר ואלכדיעא"). כמו כן ראיתי כי בין השאר הוא כותב כדלהלן: שמא תאמרו בלבבכם, לשם מה אנו נקראים לעזרה, למלחמה או לקרב? לא! בשום פנים אין אנו רוצים אתכם [שתתנו ידכם] למלחמה או לקרב! עליכם רק להראות לפני המושל הזה למען יראוכם שליחי המלכים הבאים בשער ארמונו". בסוף המכתב נאמר: "נחוץ שלכל אחד ואחד מכם יהיה סייף (חרב) או כלי זיין אחר שיסתירו תחת בגדיו" (במקור: "ויכפיה תחת אתואבה").

 

יהודי פרס ואנשי מחוז אלעמאדיה ואזור אלמוצול נענו לקריאתו וינהרו אליו חגורי נשק חד ומבריק, עד שהתלקט סביבו המון עם.

הואלי (המושל) ברוב תומתו ואימונו בו חשב שכל אלה האנשים שנהרו אליו (ז. א. למנחם בן סלימאן) באו אך ורק על מנת לבקר את המלומד הגדול (אלחבר) ששמו הלך לפניו והגיע עד לארצם. סוף סוף גילה המושל את מזימותיהם ושאיפותיהם (אנכשפת לה מטאמעהם), והמושל היה איש טוב לב, נזהר משפיכות דמים, על כן הרג אך ורק את הנוכל שערך את ההתקוממות ואת המהומות ("צאחב אלפתנה"). חסידיו [של מנחם בן סלימאן] המשיכו לנדוד בסביבה וחיו חיי צער ויסורים, חיי מחסור ועוני, והגם שסיפור מעשה זה ברור וגלוי לכל בר-דעת, חסידיו של מנחם טחו עינם מראות את המציאות. אלה מעריצים אותו עד היום יותר מאשר הם מעריצים את נביאיהם. כוונתי ליהודי אלעמאדיה הרואים במנחם זה את המשיח המקווה (אלמסיח אלמנתט'ר) בכבודו ובעצמו; וראה ראיתי הרבה יהודים בפרס, בערים כגון כ'ווי, סלאמס, תבריז ומראגה קוראים בשמו של מנחם בשעה שנשבעים בכל הקדוש להם (קד ג'עלוא אסמה קסמהם אלאעט'ם). ומה שנוגע ליהודי אלעמאדיה הרי הם נעשו [בהשפעת מנהיגם מנחם] המתנגדים החריפים ביותר ליהודי שאר המחוזות יותר מאשר הנוצרים. באותו מחוז (אלעמאדיה) קיימת כת המתייחסת על אותו נוכל מנחם הנ"ל. ויהי בהגיע שמע מנחם לעיר בגדאד קמו שני רמאים מתוך זקני עדת היהודים בגדאד ונכבדיהם וזייפו מכתב בשם מנחם אל יהודי בגדאד. במכתב זה הם מבשרים ליהודי בגדאד את בוא הגאולה (אלפרג') אשר לה ציפו מדורי דורות, ובו גם הם קובעים את הלילה בו יעופו כולם אל ירושלים עיר הקודש (בית אלמקדס). הגם שיהודי בגדאד מתיהרים ומתגאים בתבונתם וכוח שכלם בכל זאת נטו להאמין בדבר הזה. נשותיהם הביאו את כל רכושן ועדייהן לשני האנשים האלה על מנת שיחלקו את כל הרכוש לפי ראות עיניהם וכאוות נפשם. בדרך זו ביזבזו היהודים את כל רכושם. הם לבשו בגדים ירוקים והתאספו בלילה ההוא על גגות [הבתים] וחיכו בכיליון עיניים לרגע בו ידאו ויטוסו על כנפי המלאכים ישר לירושלים (עלי אג'נחת אלמלאיכה אלי בית אלמקדס). הנשים הרימו קולן בבכי בגלל עולליהן ויונקיהן, כי חששו שמא הן בעצמן תקדמנה לטוס לפני ילדיהן, או שמא יעופו הולדות תחילה, ואז יסבלו התינוקות הללו רעב, כי לא יהיה מי שייניק אותם. המוסלמים באותה עיר השתוממו מאד בראותם מה שאירע ליהודים, והתאפקו מלהתנפל עליהם עד שגילו את הבטחות השווא שהיהודים התמסרו להן. ברם היהודים לא פסקו מלנוע אנה ואנה מתוך צפייה לטיסתם הקרובה לבוא, עד אשר האיר השחר והביא אתו אכזבה מרה. שני הנוכלים האלה הצליחו להימלט על נפשם ורכוש היהודים בידם. רק אז נתגלה להם דבר הרמאות, הרשע והזדון של האנשים האלה. שנה זו נודעה בשם "שנת הטיסה" (אעם אליטראן), והיו מתחשבים בשנה זו כמו בשנות זקניהם וצעיריהם , וזוהי הספירה החדשה של יהודי בגדאד בזמן הזה [לרגלי המאורע הזה].

הסיפור הזה ישאר לדראון עולם ליהודי בגדאד וזה מספיק על מנת להשתיקם ולחרפם ולגדפם…"

 

עד כה לשונו של המומר שמואל אבן יחיא אל מגריבי, בן דורו של מנחם בן סלימאן הידוע גם בשם "אבן אלרוחי" או, "אבן אלרואי".

 

על אף כל גילויי השנאה לישראל המבצבצים מתוך שורות אלה, יוכל ההיסטוריון ללמוד מהם כמה וכמה דברים שהיו סתומים לנו עד כה.

א. אנו למדים מסיפורו של שמואל אבן יחיא כי שמו של דוד אלרואי היה מלכתחילה מנחם, ויתכן כי שינה את שמו לדוד (השוה הושע ג', ה'; יחזקאל ל"ד, כ"ג, וירושלמי ברכות, ב', ד'). אחרי שנעשה למנהיגם של יהודי כורדיסטן, פרס ובבל, ואחרי שהכריז על עצמו כמשיח העתיד להוביל את העם קוממיות לארץ ישראל.

ב. "אלרואי" אינו אלא שיבוש וסירוס המלה הערבית "אלרוחי". שיבוש זה מובן מאד אם נקח בחשבון את האותיות "א" ו"ח" שקל מאוד להחליפן במבטא.

ג. מנחם או דוד היה למדן, בר-אוריין. הדו"ח של רבי בנימין מטודילה בספר המסעות שלו מאשר לנו עובדה זו: דוד אלרואי מעיר עמאדיה למד לפני ראש הגולה חסדאי ולפני ראש הישיבה של גאון יעקב במדינת בגדאד, והיה מהיר בתורת ישראל בהלכה ובתלמוד ובכל חכמת בני ישמעאל ובספרי החיצונים, בספרי החרטומים והמכשפים.

 

התנועה המשיחית של דוד אלרואי היתה בעלת צביון מדיני מובהק. כפי שמדגיש שמואל אבן יחיא דוד רצה "לשחרר את היהודים מעול המוסלמים".

 

כפי שמתבטא רבי בנימין מטודילה

"עלה בדעתו להרים יד במלך פרס ולקבץ היהודים היושבים בהרי חפטון, לצאת ולהלחם בכל הגויים וללכת ולתפוש את ירושלים. והיה נותן ליהודים סימנים באותות שקר ואומר "כי הקב"ה שלחני לכבוש ירושלים ולהוציא אתכם מתחת עול הגויים", והאמינו בו וקראו אותו משיחנו. ושמע מלך פרס הדבר ושלח אליו לבוא לדבר עמו, והוא הלך אליו בלא פחד, ובהתחברו אל המלך אמר לו [המלך]: "אתה המלך של יהודים?" ענה ואמר לו: "אני". כעס המלך וציוה לתפוס אותו ולשומו בבית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם עד יום מותם, בעיר דברסתאן (Tabaristan) אשר על שפת נהר גוזן, הנהר הגדול. ולקץ שלושה ימים ישב המלך לדבר עם שריו על דבר היהודים אשר הרימו יד בו, והנה דוד בא לפניהם, שהתיר עצמו מבית הסוהר בלא רשות בן אדם, ובעת שראו המלך אמר לו: "מי הביאך הנה או מי התירך?" אמר לו: "חכמתי ותחבולתי, כי איני ירא ממך ולא מכל עבדיך". מיד צעק המלך לעבדיו לאמור: "תפשוהו!" וענו לו עבדיו: אין אנו רואים אדם אלא בשמיעת האוזן (נוסח אחר: "קול בלבד"). מיד תמה המלך וכל שריו על חכמתו, ואמר למלך: "הנני הולך לדרכי". והוא הלך, והמלך אחריו, ושריו ועבדיו הולכים אחרי מלכם עד בואם אל שפת הנהר. והוא לקח סודרו ופרש על פני המים ועבר בו. באותה שעה ראו אותו עבדי המלך שהיה עובר במים על הסודר ודלגו אחריו בדוגיות קטנות להשיבו ולא יכולו, ואמרו: "אין מכשף בעולם כזה!" ובאותו היום הלך מהלך עשרה ימים אל עיר עמאדיה בשם המפורש, והגיד ליהודים כל אשר קרהו, ותמהו כולם על חכמתו. ואחר כך שלח מלך פרס לאמיר אלמומינין (הכ'ליף) אשר בבגדאד, אדון הישמעאלים, לדבר על (אל) ראש הגולה ועל(אל) ראש ישיבת גאון יעקב למנוע לדוד אלרואי מעשות הדבר הזה, "ואם לאו אהרוג את היהודים הנמצאים בכל מלכותי". וישבו כל קהלות ארץ פרס בצער גדול, ושלחו כתבים אל ראש הגולה ואל ראשי הישיבות (נוסח אחר" "הקהלות") שבבגדאד: "למה נמות לעיניכם גם אנחנו גם כל הקהילות אשר במלכות? מנעו את האיש הזה ולא ישפך דם נקי!" אז כתבו ראש הגולה וראשי ישיבת גאון יעקב אל דוד אלרואי כתב לאמור: "דע לך כי לא הגיע זמן הגאולה, כי אותותינו לא ראינו, כי לא בכוח יגבר איש, ואנחנו גוזרים עליך שתמנע עצמך מעשות כדבר הזה, ואם לאו תהיה מנודה מכל ישראל". ושלחו אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשור (ז. א. במוסול) ולרבי יוסף ברהאן אלפלך החוזה (ז. א. החוזה בכוכבים, האסטרולוג) אשר שם לשגר הכתב אליו, ועוד כתבו הם (ז. א. זכאי הנשיא ור' יוסף ברהאן) אליו להזהירו, ולא קיבל, עד שקם מלך אחד ושמו זין (צ"ל: "זיף") אלדין, מלך תוגרמים, עבד מלך פרס, ושלח בשביל חמיו של דוד אלרואי, ונתן לו שוחד עשרת אלפים זהובים להרוג אותו בסתר, ובא אל ביתו והרגו, והוא ישן על מטתו, ונתבטלה עצתו, ובא מלך פרס על היהודים היושבים בהר, והם שלחו אל ראש הגולה לבוא לעזרם אצל המלך ולפייסו, ונתפייס במאה ככר זהב שנתנו לו, ותשקוט הארץ אחרי כן".

 

ככה מתוארת פרשת דוד אלרואי במסעות רבי בנימין מטודילה מארץ נבארה אשר בספרד. רבי בנימין, כידוע יצא למסעיו בשנת 1160 בערך וכעבור שלוש עשרה שנה חזר לקסטיליה ורשימות מסעותיו בידו. רבי בנימין שמע אגדות רבות על דוד אלרואי, אחדות מהן שילב בתוך תיאור המאורעות של הימים ההם. ברם המוטיבים האגדיים של רבי בנימין שייכים לנכסי צאן ברזל של הפולקלור הבינלאומי.

כמו שאר גיבורי האגדה גם דוד אלרואי מתיר עצמו מבית האסורים באורח פלאי.

וכמו שאר גיבורי האגדה אצל אומות העולם ובישראל גם דוד אלרואי לוקח סודר ופורשו על פני הנהר ועובר בו.

כמו שאר גבורי האגדה הוא רואה ואינו נראה.

 

קווים אגדיים טיפוסיים נמצאים גם בתיאורו המסולף של המומר שמואל אבן יחיא אלמגריבי.

אגב מה שהוא מספר על אמונתם של יהודי בגדאד בדבר טיסתם לירושלים מסופר גם על ידי סופרים מוסלמים אחרים לא רק על יהודים, אלא גם על כתות מוסלמיות רבות בימי הביניים, שמצידיהן האמינו בכוח המעוף והטיסה של המשיח המקווה שלהם.

 

התכונה הזאת של טיסה באורח פלאי באה לידי ביטוי הן אצל משיחי השקר באיסלאם והן אצל משיחי השקר בישראל בימי הביניים, בעיקר אצל יהודי ארצות המזרח (ככה, למשל, הבטיח משיח השקר סיריני שחי במאה השמינית בסוריה למעריציו להובילם על כנפי הרוח או בטיסה פלאית לארץ ישראל (השוה גרץ, תולדות ישראל, בגרמנית, כרך ה' עמ' 169 ואילך, וע' 457 ואילך) מעניין כי ההיסטוריון הערבי הנודע אבן אלאתיר כותב בספרו ההסטורי הגדול כאמל (מהדורת טורנברג כרך עשירי עמ' 162) כי "בשנת 487 הג'רה בחודש רביע אלכ'ר ראו יהודים אחדים בחלומם כי עתידים הם לטוס באויר. הם הודיעו זאת לאחיהם, וכולם פיזרו את הונם ורכושם מתוך ציפייה לטיסה הקרובה, והסוף היה שלא טסו כלל ונעשו לצחוק בין העמים "(וצארו צ'חכ"א בין אלאמם").

 

מעניינת ביותר הידיעה אצל שמואל אבן יחיא בדבר ההערצה העמוקה שהעריצו יהודי אלעמאדיה את משיחם המקווה.

 

יהודי אלעמאדיה נשבעו בשמו של דוד אלרואי, והעריצו אותו יותר מאשר העריצו את הנביאים, וכנראה שלא האמינו אף במותו, אלא קיוו וציפו להופעתו מחדש, להתגלותו מתוך מחבואו, אמונה שהיתה רווחת גם אצל השיעיים המוסלמיים. לדעתו של גדול חוקרי האסלאם והיהדות גם יחד, הפרופ' ישראל פרידלנדר ז"ל, גם הסיפור על שני הרמאים שניצלו לרעה את יושרם ותום לבם של יהודי בגדאד בזייפם מכתב של דוד אלרואי, מתייחס לתקופה שלאחר מותו הטראגי של דוד אלרואי. הרמאים ניצלו את אמונת מעריציו של דוד בהתגלותו של משיחם וציפייתם המתמדת לשובו מתוך  מקום מחבואו.

 

נשאלת השאלה: מתי התחילה תנועתו המשיחית של דוד אלרואי? מה אנו למדים מתוך המקורות המעולפים מעטה עבה של אגדה? מהו התוך ההיסטורי המובהק הנשאר אחרי זריקת הקליפה האגדית לג'נדרית?

 

קיימת פלוגתא אצל החוקרים ביחס לתאריך המדויק של הופעת דוד אלרואי. ההיסטוריון הנודע גרץ משער כי היות ורבי בנימין מטודילה מתחיל את תיאורו במילים: "ושם (ז. א. בעמאדיה שבכורדיסתן) קם היום עשר שנים איש ושמו דוד אלרואי", והיות ורבי בנימין ביקר בארצות המזרח הקרוב בערך בשנת 1170, אם כן יש לקבוע את תאריך הופעתו של דוד בשנת 1160 בערך.

 

ברם חוקרים אחרים סבורים שיש להקדים את המאורע הזה, היות והמושל סיף אלדין הנזכר בפרשת דוד אלרואי מת בשנת 1149. המושל הזה של מוסול היה אחיו של נור אלדין מושל חלב ודמשק. שני האחים היו בני האטבק המפורסם זנגי. רבי בנימין בעצמו מדגיש ש"רב יוסף המכונה ברהאן אלפלך הוא חוזה המלך זיף אלדין, אחיו של נור אלדין מלך דמשק".

 

לדעתו של החוקר הדגול, פרופ' יעקב מאנן ז"ל, יש להקדים את התנועה המשיחית של דוד אלרואי ולהביאה בקשר עם מסע הצלב השני. ההכנות למסע זה אצל עמי אירופה התחילו בקיץ 1146, ועצם המסע לביזנטיה התחיל בשנת 1147. נוסעי הצלב שאפו הפעם להגיע דרך ים הבוספורוס לאסיה הקטנה, להסתער ממנה על הערבים ולכבוש מהם את העיר עדססא. בסופו של דבר נחלו נוסעי הצלב תבוסה שלמה. עדססא נשארה בידי המוסלמים ושלטונם של הנוצרים בשאר אזורי המזרח הקרוב התחיל להתמוטט קמעא קמעא. המלחמות הללו שבין הנוצרים והמוסלמים השפיעו השפעה עזה על נפשו הסוערת של דוד אלרואי שישב אז בעיר עמאדיה הנמצאת מצפון למוסול בין הרי כורדיסתאן.

 

לפי השקפתו של החוקר הדגול והאתנולוג ד"ר א. בראואר ז"ל, בספרו הידוע, יהודי כורדיסתאן, מחקר אתנולוגי, ירושלים, (המכון הארצי-ישראלי לפולקלור ואתנולוגיה, תש"ח) עמ' 43, דוד אלרואי "השתמש בזמן שראה בו שעת כושר כדי לנסות להשיג אי-תלות פוליטית בשביל היהודים, דבר שלא השיגו יהודי כורדיסתאן במשך כל תולדותיהם". לדעתו של בראואר "כורדיסתאן היתה תמיד ארץ שראשי שבטים משלו בה, וסכסוכיהם והצלחותיהם של ראשי שבטים אלה יכלו לתת את הדחיפה לאלרואי לעשות את ניסיונו בעזרת היהודים ולמענם".

 

לאושרנו הצליח פרופ' יעקב מאנן ז"ל לגלות תעודה חשובה בגניזה המפורסמת שבקאהיר ופרסמה ברבעון הצרפתי-יהודי הידוע, Revue des etudes juives כרך ע"א, עמ' 91-90. לפי תעודה זו יוצא כי בימי הוזיר המצרי האדיר, אבו אלקאסם שהנשאה, הידוע גם בשם אלאפדאל (מת בשנת 1121) הופיע יהודי אחד בארץ כזריא ושמו שלמה בן דוגי, ושם בנו מנחם

"ועמהם איש לשון ושמו אפרים בן עזריה הירושלמי הידוע בבן סהלון, ויכתבו כתבים אל כל היהודים הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר סביבותיהם". אגרותיהם הגיעו למרחקים בכל המקומות אשר על פני האדמה אשר שם היהודים נמצאים אצל העמים באגרות הללו נאמר כי באה העת אשר יקבוץ ה' את עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים, עיר הקודש, וכי שלמה בן דוגי הוא אליהו, ובנו המשיח. "ויהי כאשר שמעו כל היהודים אשר בכל הארצות את דברי כתביהם וישמחו מאד ויחילו ימים וחודשים ולא שמעו ולא ראו דבר". הרבה יהודים הרבו בצומות ובתפילות וחסדים, כי היו מחכים את ישועת האלוקים, כאשר אמר ע"י עבדיו הנביאים. וכאשר לא ראו דבר נשבר לבם בקרבם עד למאוד ויתביישו היהודים בפני כל הגויים, כי שמעו כל הגויים והערלים את השמועות אשר באו ליהודים והיו כולם מצחקים ומלעיגים על היהודים ויאמרו: "הנה היהודים יחפצו לעוף ואבר אין להם לעוף אל ארצם. ויוסיפו לחדש ולשנות ולקלל את היהודים, ויאמרו הגויים כי כל דבר אשר ליהודים שקר ושווא".

 

קטע זה הוא חלק ממגילה הדנה במשיחי שקר שונים שקמו במאה הי"ב (עי' במאמרו של פרופ' י. מאנן, "התנועות המשיחיות בימי מסעי-הצלב הראשונים", התקופה, כרך כ"ד, עמ' 347 ואילך). תעודה זו אינה מזכירה כלל מה היה גורלה של התנועה והתסיסה המשיחית שנתעוררה ע"י שלמה בן דוגי ובנו מנחם, הזהה עם דוד אלרואי שלנו.

 

רק כעבור הרבה שנים, כנראה בשנת 1147 אנו שומעים שוב על מנחם (המכונה גם דוד אלרואי) שכנראה היה הפעם הרבה יותר פעיל מאשר בימי אביו שלמה, כי לא הסתפק אך ורק באגרות ובכרוזים המופנים ליהודי אד'רביג'אן, אלא הצליח גם לאסוף סביבו המון עם וליצור כוח צבאי ממשי. כפי שאנו למדים מדברי המומר שמואל אבן יחיא אלמגרבי, בהתחלה התייחס המושל המקומי לפעילותו של דוד אלרואי באהדה, כנראה מתוך תקוה, כי מטרתו של דוד אלרואי היא לפעול נגד נוסעי הצלב הנוצרים.

 

פרופ' ש. ו. בארון, בספרו  A Social and Religious History of the jews כרך ה' (ניו יורק 1957) עמ' 203 מדגיש את העובדה שהמושל עמאר אלדין זנג'י (אביהם של שני האחים הנזכרים לעיל) כבש מידי הנוצרים את עדססא מחדש, בשנת 1146. דבר זה מהווה את ראשיתה של התמוטטותה של הממלכה הלאטינית של נוסעי הצלב. אחרי הכיבוש הושיב המושל זנג'י שלוש מאות משפחות יהודיות בעיר עדססא במקומם של הארמנים הנוצרים שיצאו את העיר. בארון משער כי דוד אלרואי ויהודי אלעמאדיה שיתפו פעולה עם המוסלמים נגד השלטון הנוצרי שבארץ ישראל. ברם אחרי הרצחו של זנג'י קמה מהומה ומבוכה רבה בין המוסלמים, ודוד אלרואי ניצל עובדה זו לטובתו והצליח להשתלט על המצודה שבעמאדיה, החשובה מבחינה אסטרטגית, כי היא נמצאת בצפון מזרחה של מוסול. דוד קיוה, כנראה, כי המהומות הרבות והמלחמות הבלתי פוסקות שבין המוסלמים והנוצרים יאפשרו לו בסופו של דבר לכבוש את העיר עדססא, ומשם לפלס לו דרך לארץ ישראל. שאיפה זו עוררה בסופו של דבר התנגדות עזה אצל המושלים הערביים, שהתחילו ללחוץ על יהודי פרס וגם על יהודי בבל שיחסלו את דוד אלרואי ומעריציו. הם איימו על כלל ישראל, אם לא ימיתו את דוד אלרואי הנועז. כנראה בעזרת היהודים, ז. א. בכספי היהודים, שיחד המושל המקומי את חותנו של דוד אלרואי שכנראה הרגו באמצע שנתו, וככה באה הרווחה לגולת ישראל בארצות המזרח הקרוב.

 

רבי יוסף הכהן, הרופא מעיר אויניון (נולד בשנת 1496) מסיים את פרשת דוד אלרואי בצורה זו:

"ותהי עת צרה ומצוקה ליעקב בעת ההיא (היות ודוד אלרואי לא רצה לוותר על שליחותו), ויענו את נפשם, ויתפללו אל ה', וישמע צעקתם, ויקם מלך תגר אחד אשר זין (צ"ל: זיף) אלדין שמו, והוא מעלה מנחה אל מלך פרס בעת ההיא, ויקרא אל חותן דוד אלרואי היושב בארצו ויאמר אליו: "עשרת אלפים אתן לך אם תהרוג את דוד, או אם תביאנו אלי". וירא האיש את היהודים אשר בפרס כי ברע הם, ויכנו אל לבו בהיותו ישן לילה, וימות, ויצאו היהודים אשר בפרס מאפלה לאורה בעת ההיא, ויתנו תודה לה'. וישמח מלך פרס בלבו מאד, וישלים עם האנשים אשר נטו אחרי דוד, וישא את חטאתם, ויתנו לו מאה ככרי זהב, כי רבים ועשירים היו, וחמת המלך שככה"

 

ר' שלמה אבן וירגא, בספרו הידוע שבט יהודה הוסיף עוד נופך משלו לפרשת דוד אלרואי (עי' מהדורת עזריאל שוחט הוצאת מוסד ביאליק ירושלים תש"ז, עמ' ע"ד ואילך). פרט אחד מעניין אותנו כאן, והוא שר' שלמה אבן וירגא יחס לדוד אלרואי סיפור שהוא בדרך כלל מיוחס למשיח שקר אחר הנזכר באיגרת תימן המפורסמת לרמב"ם:

 "השולטן שאל לו (לדוד) אם הוא משיח, ואמר (דוד): "הן!" ואמר לו המלך: "ומה האות?" והשיב שיכרתו ראשו וישוב ויחיה. אז ציוה המלך וכרתו ראשו ומת. ואמרו, כי זה לו שלא למות ביסורין קשים. וקצת מן הפתאים ממתינים שישוב ויחיה ועדיין השוטה לא בא”…

 

סיפור דומה מוסר לנו יעקב ספיר על משיח אחר שהופיע בתימן בשנת 1868, והוא מרי שוקר אלכוחיל (בספרו אבן ספיר, כרך ב', עמ' 149 וכו').

 

אכן פרשה זו של דוד אלרואי מאלפת ביותר, והיא מוכיחה כמאה עדים שיהודי המזרח בימי מסעי הצלב היו חדורים כיסופי גאולה אין סוף וערגה מסתורית לשחרור מעול שעבוד גלויות. ערגה זו היא, היא שדרבנה את דוד אלרואי (המכונה גם "מנחם" שם משיחי מובהק!) לארגן כוח צבאי ממשי על מנת להביא את הגאולה בכוח הזרוע ולשחרר את ארץ ישראל משלטון זרים.

 

ב. דוד הראובני ושלמה מולכו

(במאה הט"ז לספה"נ)

"אני דויד בן המלך שלמה זצ"ל, ואחי המלך יוסף גדול ממני, והוא יושב על כסא מלכותו במדבר חבור והוא מולך על שלשים ריבוא, על בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה, נסעתי מאת פני המלך אחי ויועציו שבעים זקנים, וצוו לי אלך בתחילה ברומא לפני האפיפיור יר"ה" .

במלים אלה פותח דוד הראובני את סיפור מסעותיו, סיפור שנתגלה במאה הי"ט בכתב יד יחיד בספריית חיים מיכל בהמבורג, ושנעלם כעבור שנים מועטות ולא נודע עד היום מה היה בסופו של כתב יד זה.

 

עוד בשנת 1867 העתיק י. י. כהן את כתב היד הזה, שעבר ביחד עם כל אוצר ספרי חיים-מיכל לספריית בודליי באוקספורד. העתקתו של כהן נעשתה ע"י העברת קולמוס על פני הכתב, על גבי נייר שקוף, ז. א. בפקסימיליי. כעבור זמן מה הוא גם עשה העתקה שניה, לא בפקסימיליי אלא על פי הקריאה בלבד. בשנת 1895 הוציא אברהם נויבאואר את סיפורו או יומנו של דוד הראובני לפי הפקסימיליי שבאוקספורד (עי' סדר החכמים וקורות הימים לנויבאואר, אוקספורד תרנ"ג, עמ' 233-133) ובשנת 1940 פרסמו שוב הד"ר אהרן זאב אשכולי ז"ל (בהוצאת החברה הא"י להיסטוריה ואתנוגרפיה).

 

סיפורו של דוד הראובני שופך אור רב על פרשה סתומה זו, הגם שיש להדגיש מראש כי הרבה סיפורים דמיוניים ואגדיים הוכנסו ע"י דוד הראובני לתוך יומנו, סיפורים שאין להם כל אחיזה במציאות, ברם הרבה דברים המסופרים ע"י דוד מקבלים סיוע ואישור ממקורות אחרים ומתעודות היסטוריות מהימנות. ערכו של סיפור דוד הראובני הוא לא רק להכרת התנועה המשיחית שנתעוררה על ידו ועל ידי בן דורו שלמה מולכו, אלא גם להכרת חיי הקיבוץ היהודי באיטליה במחציתה הראשונה של המאה השש-עשרה.

 

עד כה לא הצליחו החוקרים לזהות את שמו האמיתי, המקורי, ואף לא את מוצאו של דוד הראובני. ישנם היסטוריונים הסבורים כי הוא היה יהודי מזרחי מבטן ומלידה, ולעומתם סבורים מלומדים אחרים כגון נויבאואר, שהוא היה יהודי אשכנזי שסיגל לעצמו את כל הסממנים של המזרח. חידה זו של מוצאו לא זכתה עד כה לפתרון משביע-רצון.

 

אין כל ספק כי מה שדוד הראובני מספר לנו על עצמו שהוא בנו של המלך שלמה, ואחיו הצעיר של המלך יוסף השליט של שלושים ריבוא בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה בארץ חבור מלכים ב', י"ז, 6, 11 שייך לעולם הדמיון והאגדה הרומנטית ששורשיה נעוצים בכל אותם הסיפורים המרובים שרווחו בימים ההם על עשרת השבטים ועל בני משה היושבים בארץ נידחת וחיים חיי גיבורים נועזים. דוד הראובני היה מושפע מאד מאותה ספרות אגדית המוצאת לה ביטוי מובהק בסיפורו של אלדד הדני וכו' וכו'.

 

אגב בתעודה פורטוגזית אחת, שפורסמה על ידי אשכולי בספרו הנ"ל עמ' 130 מודגש כי דוד הראובני היה יהודי תורכי. צדק א. ז. אשכולי בהדגישו, כי ייתכן ש"לכתחילה היתה נסיעתו של דוד הראובני אל המזרח קשורה בענין עשרת השבטים: עד הדורות האחרונים נמצאו "תיירים" שיצאו לנוד על פני מרחקי-תבל, על פני ימים ומדבריות, לחפש את עשרת השבטים, ורבים היו ביניהם שהודיעו על מצאם אותם, אלא שהסתפקו בסיפור נאה ובהנאת שעה, ולא ניצלו את תוצאות חיפושיהם לצורכי פוליטיקה ריאלית". אשכולי גם סבור, כי דבר קבעו של דוד הראובני את ארץ עשרת השבטים בערב, יש בה משום ראיה פסיכולוגית לכך שהוא גופו לא היה משם.

 

אין אנו יודעים בדיוק באיזו שנה נולד דוד הראובני. יש לשער, כי נולד בסוף המאה החמש-עשרה, כי אנו למדים מתוך תיאורי בני דורו שבשעת הופעתו באירופה היה הוא כבן ארבעים, ותאריך הופעתו הראשונה באירופה ידוע לנו. זה היה בכסלו רפ"ד, ז. א. בשנת 1523. אז הופיע דוד הראובני בעיר ונציה ופנה ליהודי ונציה שיעזרו לו להתקבל אצל האפיפיור, כי עליו להסביר לו את שליחותו ולהציע לו הצעות חשובות, ואמנם כמה וכמה יהודים בעלי עמדה רמה תמכו בדוד והשתדלו עבורו בחצר האפיפיור. בחודש אדר רפ"ד, ז. א. בשנת 1524 הוא מגיע לרומא, כשהוא רוכב על סוס לבן, וזוכה להתקבל ע"י החשמן אג'ידיו די ויטרבו, שהיה מחסידי אומות העולם, הומניסטן שהתעניין ביהדות ובתורת ישראל, ולמד עברית מפי אליהו בחור. הודות להמלצתו של החשמן הזה סוף סוף זכה דוד הראובני להתקבל אצל האפיפיור קלמנס השביעי (1523-1533).

 

והנה תיאורו של דוד הראובני המתייחס לפגישה זו:

"בח' שעות הלכתי בבית האפיפיור ונכנסתי בבית החשמן גודיאו, ובפני כמו י"ב יהודים זקנים ונכבדים. ותכף כשראה אותי החשמן עמד מכסאו, והלכנו אני והוא במקום דירת האפיפיור, ודברתי עמו, וקיבל דברי בסבר פנים יפות, ואמר: "מאת ה' יצא הדבר". ואמרתי לו: איך המלך יוסף וזקניו צוו אותי אדבר אליך שתעשה שלום בין הקיסר (ז. א. קארל החמישי) ובין המלך הצרפתי (פרנסואה הראשון) על כל פנים ותכתוב לי כתב אל שני המלכים הנזכרים ותכתוב לי גם כן אל מלך פירט גואן" (ז. א. למלך פורטוגל).

 

אם כן דוד הראובני ביקש מאת האפיפיור שישפיע על קארל החמישי ועל פרנסואה הראשון שישלימו ביניהם ושיצאו בכוחות משותפים למין "מסע-צלב" מחודש נגד התורכים, על מנת לשחרר את ארץ הקודש מעול המוסלמים. הוא גם ביקש מכתבי המלצה לקיסר קארל החמישי, לפרנסואה הראשון ולמלך פורטוגל. מכתבים אלה יאפשרו לו להציע את הצעותיו לשליטי הנצרות בימים ההם. לפי דברי דוד הראובני, האפיפיור ענה לו שאין לאל ידו להשלים בין שני המלכים הנ"ל,

"ואם אתה תצטרך לעזרה הרי מלך פורטוגל יספיק לך, ואני אכתוב אליו והוא יעשה הכל, וארצו יותר קרובה אל ארצך, ודרך ים הגדול הם רגילים ללכת בה בכל שנה, יותר משנים מלכים אשר אמרת"..

 

אנו רואים אפוא שהאפיפיור האמין שמלך פורטוגל עלול לעזור לדוד הראובני ותכניותיו יותר מאשר עלולים לעשות זאת שני המלכים קראל החמישי ופרנסואה הראשון. כפי שניווכח להלן אסונו הגדול של דוד הראובני (וגם של שלמה מולכו) בא לו מידי קארל החמישי. כדאי להדגיש כאן כי על אף העובדה שהאפיפיור הבטיח לתת לדוד הראובני מכתבי המלצה למלך פורטוגל, לא העניקם לו אלא כעבור שנה לבואו לרומא. מסתבר שהאפיפיור קלמנס השביעי לא היה קל דעת כלל וכלל. הוא שקל היטב את תכניתו של דוד הראובני, והגם שקיבל את דוד בסבר פנים יפות, בכל זאת לא האמין במאה אחוז בכל דבריו, שכן במכתבי ההמלצה שהוא מעניק סוף סוף לדוד הראובני הוא כותב בין השאר למלך פורטוגל:

"הדברים האלה (שסיפר דוד הראובני), אנחנו, הרחוקים מרחק רב מן המקומות הללו, לא יכולנו להכיר מתוך ספורו של דוד זה, באופן יסודי מה טיבם, ומאידך גיסא לא רצינו לבטל את הדברים לגמרי. לפיכך החלטנו לשלוח אותו אל מעלתך, אשר יש לך המון אנשים הנוסעים תדיר אל המקומות האלה ומבקרים במחוזות ההם, מהם תוכל לדעת כל זה ביתר ודאות".

 

בשני המכתבים (אחד למלך פורטוגל והשני למלך חבש) מבקש אפוא האפיפיור בראש וראשונה לאמת ולוודא דברי דוד הראובני, ואם דבריו יתאמתו רק אז על המלכים האלה להגיש לו עזרתם. מצויד במכתבי המלצה, שם דוד פניו לפורטוגל.

 

שמואל שוארץ גילה בארכיון "טוררי דא טומבו" שבפורטוגאל מכתב ששלח דוד הראובני למלך פורטוגל בבואו לטאוילה, בכ"ד לחודש אוקטובר 1525 (ופרופ' א. ש. יהודה פרסם את המכתב במקור ובתרגום עברי, ראה "התקופה", ל"ד-ל"ה עמ' 624). וזו לשון המכתב:

 

"הוד מלכות קדושה ונערצה, מלך פורטוגאל המהולל,

שלום לך!

כותב אני זאת להודיע להוד מלכותך כי עבדך הגיע לכאן, לארץ מלכותך הקדושה, וכי אני שלוח הנה ממדבר חבור במצות אחי המלך יוסף ושבעים הזקנים יועציו ושופטיו, וכולם עומדים לפקודת הוד מלכותך. ישנם להוד אדנותו (למלך חבור) קרוב לשש מאות אלף ממיטב אנשי המלחמה, ובכל יום שני וחמישי הוא יושב למשפט, לצדק ולמישור.

בהסכמת מלכי יוסף הנזכר ושבעים יועציו נשלחתי אני עבדך הצעיר לאמור להוד מלכותך דברים חשובים וסודיים כאשר הוד מלכותך ימצא לנכון, לפי אשר ייטב בעיניו לשמוע אותם, כי זה יהיה לכבוד ולתפארת להוד מלכותך, ואני עבדך אהיה תמיד מוכן לשרת בכל מאודי את הוד מלכותך הקדושה.

נכתב בטאוילה (טאוירה) בארץ הוד מלכותך אשר הגעתי אליה ביום הכ"ב לחודש זה, דרך הים, ונכתב ביום הארבע ועשרים לחודש אוקטובר 1525.

ממני עבדך הצעיר דוד היהודי בן המלך שלמה."

 

דוד נתקבל בסבר פנים יפות על ידי מלך פורטוגאל. מיד עם הופעתו בארץ זו נתלכדו סביבו אנוסים רבים שהאמינו בו ובשליחותו. מבחינה נפשית-פסיכולוגית קל להבין כי דווקא האנוסים ששמרו במסירות נפש על גחלת היהדות שלא תיכבה, (והרבה אנוסים הרי מסרו נפשם על קידוש השם!) ידעו להעריך את בשורת הגאולה שדוד הראובני הביא אתו. הלא כל השנים ציפו בכליון עיניים לגאולה ופדות מסבלות האינקביזיציה ומיסורי העמדת פנים כנוצרים.

 

כאן אנו מגיעים לפרשה המופלאה ששמה דיוגו פירס, או כפי שהוא נקרא אחרי שחזר לחיק היהדות, שלמה מולכו.

 

הופעתו של דוד הראובני בפורטוגאל עשתה רושם עז על הצעיר המוכשר מאנוסי פורטוגאל, דיוגו פירס, והפיחה בקרבו אמונה נלהבה בעתידו של עם ישראל, ערגה וכיסופים לגאולה מהירה מעול שעבוד מלכויות. דיוגו פירס תפס אז עמדה חשובה במדינה בתור מזכיר מלכותי בבית המשפט הגבוה לצדק. דבר זה לא מנע ממנו לחזור לחיק היהדות מתוך הכרה פנימית, יעוד וחזון נפשי.

 

דוד הראובני כנראה, יעץ  למולכו לעזוב את פורטוגאל מתוך פחד האינקביזיציה וזה שמע בקולו (ו"בקול חלומותיו" כפי שהוא מדגיש בעצמו) והלך לסלוניקי ושם נתקבל בכבוד גדול ע"י אנשי הקבלה והסוד. שם התעמק בספרי הקבלה ופרסם את דרשותיו וכתביו בהם גילה כי המלך המשיח עתיד להופיע בקרוב, ועל כל עם ישראל להתכונן בתשובה ומעשים טובים לקראת בואו.

 

השפעתו של שלמה מולכו על יהודי המזרח הייתה עצומה, אפילו אישיות גדולה כרבי יוסף קארו הושפעה ממנו. כעבור זמן מה נסע מולכו לארץ ישראל והשתקע בעיר המסתורין, צפת. בשנת 1529, כאשר צבאות הקיסר קארל החמישי כבשו את רומא עזב מולכו את ארץ ישראל ונסע מהר לרומא, מתוך ציפייה שנפילתה של רומא, היא אדום, מבשרת את בואו של המלך המשיח. האגדה מספרת, כי בהגיעו לרומא התיישב מולכו ע"י הגשר שעל פני הנהר טיבר, מול ארמון האפיפיור, לבוש קרעים וישב (בהתאם למסורת שבמס' סנהדרין, צ"ח א) בין עניים סובלי חלאים.

 

כשנתקבל אצל האפיפיור ניבא למבול איום שיהפוך את רומא לתוהו ובוהו. נבואתו זו נתקיימה במלואה בשמיני לאוקטובר 1530. האפיפיור קלמנס השביעי התייחס באהדה רבה לשלמה מולכו והעניק לו "מכתב בטחון" שאת נוסחתו המקורית וגם תרגומו אנו מוצאים בספרו המצוין של א. ז. אשכולי ז"ל (עמ' 181 ואילך).

 

אין כאן המקום לתאר בפרוטרוט את כל שלבי פעולותיהם ומעשיהם של שני אישים אלה, אשר הגורל הפגיש אותם שנית, בלכתם בצוותא בשנת 1532 לעיר רגנסבורג (רטיסבון) על מנת לשכנע את הקיסר קארל החמישי בצדקת תכניתם לארגן ולגייס צבא גדול לשם מלחמה בתורכיה ולשחרר את ארץ ישראל מידי התורכים לטובת עם ישראל. מסע זה נסתיים באופן טראגי למדי. בפקודת קארל נאסרו שניהם והועברו באזיקים לעיר מנטובה שבאיטליה. יפה מתאר לנו רבי יוסף הכהן בספרו "דה"י ומלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן" את הפרשה הזאת:

 

"ויואל שלמה [מולכו] לדבר אל הקיסר [קארל החמישי] על דבר האמונות באר היטב. וילך לדרכו בהיות הקיסר בראטישבונה וידבר עמו שם. ויחזק לב הקיסר ולא שמע אליו מקוצר רוח, ויצו וישימוהו בבור ואת השר דוד [הראובני] מרעהו, ואת אנשיו, וישבו שם ימים אחדים. וירא הקיסר אחרי שוב התוגר מעליו כי היתה הרווחה, ויסע מן המקום ההוא, וישב לאיטליה ויביאם אסורים בעגלות למאנטואה וישם עליהם משמר. ויאמר הקיסר לחכמים, כי כן דבר המלך, וימצאו בו חטא משפט מות. ויאמרו: "הוציאוהו וישרף". ויהי היום וישימו רסן בלחייו [של מולכו], ויוציאוהו החוצה, ותהום כל העיר עליו והאש לפניו בוערת, ויאמר אחד משרי הקיסר: "הסירו הרסן מבין שיניו, כי דבר לי אליו מאת המלך". ויעשו כן. ויאמרו אליו: "הקיסר שלחני אליך לאמור: "הלא אם תשוב מדרכך ויחיך ותחיה מפניו, ואם אין כלתה אליך הרעה". ולא קם ולא זע ממנו, ויען ויאמר כקדוש, כמלאך ה': "על אשר התהלכתי בדת ההיא [ז. א. הנוצרית] לבי סר וזעף, עתה כטוב בעיניכם תעשו, ונפשי תשוב אל בית אביה כנעוריה, כי טוב לה אז מעתה". וימלאו עליו חימה, וישליכוהו על העצים אשר על האש ויקריבוהו עולה לה' כליל תקטר. וירח ה' את ריח הניחוח, ויאסוף נשמתו הטהורה, ותהי אצלו אמון, משחקת לפניו בכל עת".

 

רבי יוסף הכהן עוד מוסיף, כי הרבה אנשים באיטליה האמינו בימים ההם "כי ניצל רבי שלמה מולכו מיד מבקשי נפשו ודלא שלט נורא בגשמיה (ז. א. האש לא שלטה בגופו) ויש אשר העיד ונשבע בפני קהל ועדה שמולכו עמד בביתו אחר השריפה שמונה ימים, ומשם הלך לדרכו ולא ראהו עוד". כבר ראינו לעיל כי אמונה זו היתה רווחת ביחס למשיחים שונים בתקופות שונות הן ביהדות המזרח והן בעולם איסלאם.

 

ביחס לגורלו הטראגי של דוד הראובני "שר היהודים" הרי ידוע רק שהוא הובל באזיקים לארץ ספרד, כפי שכותב רבי יוסף הכהן "וישב שם ימים רבים מת בבית הסוהר". לאמיתו של דבר אין אנו יודעים מאומה על ימיו האחרונים של דוד הראובני, כמו שאין אנו יודעים דבר על ימיו הראשונים (ז. א. על מוצאו, ארץ מולדתו, ילדותו, ימי הנעורים התבגרותו וכו'). אכן יש לציין, כי שני האישים האלה הרגישו בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם בפעמי המשיח ובצורך הגאולה לעם ישראל הדווי והנאנח משעבוד מלכויות. גם הם, וגם דוד אלרואי, כארבע מאות שנה לפניהם, חזו את חזון הפדות של עם ישראל ודבריהם היו חדורים אש להבה, ערגה וכיסופים לגאולת ישראל סבא בארץ האבות. הם חשו, כי הגיע ה"קץ" והישועה קרובה לבוא, אמנם דרכי פעולתם היו שונים כמו ששונים היו טבעם, אופיים ומהותם.