לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חופה ונישואין בהלכה

מחבר: ישראל תא שמע

מחניים, גיליון פ"ג, 1963

תקציר: המאמר עוסק בחוסר הבהירות של המושג "חופה" בגמרא, והעיתוי של האירוסין והקידושין לאורך התקופות.

חופה ונישואין בהלכה

 מוסד הנישואין בישראל מורכב משני חלקים עיקריים: מאירוסין, קידושין בלשון חז"ל, ומכניסה לחופה הנקראת גםש נישואין סתם, אשר אחריה תחשב הנישאת אשת הנושא לכל דבר. החוקרים סבורים שבתקופה העתיקה היתה החופה מקום בו היתה הכלה נמצאת קודם הליכתה לבית בעלה לנישואין כמו שמוזכר ביואל "יצא חתן מחדרו כלה מחופתה" (יואל ג') אלא שבמשך הזמן התפתחה היא להיות המקום בו עורכים את הנישואין עצמם מאחר שכניסה לחופה בלשון חז"ל משמעותה נישואין. (עיין מאמרו של ביכלר בספר הזכרון לפוזננסקי, ורשה תרפ"ז). בעוד שאחר הקידושין היתה, האשה, עדיין אסורה לבעלה, עיין תחילת מסכת "כלה", מדרבנן, הרי כעת הותרה לו לגמרי. איסור האשה, בשעת הקידושין, והתרתה לאחר הנישואין נחקקו בברכת הנישואין, "אשר אסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין". ובעוד שבהיותה ארוסה לא היה בכוחו של הארוס להפר נדריה אלא בשותפות האב, וכשהלה היה חסר או שהארוסה יצאה מרשותו בבגרות לא היה לה מי שיפר נדריה הרי מעתה מפר הבעל לבדו כל נדריה. משעת הנישואין נחשבת אשתו ל"שארו" ועל כן בעלה אונן ומטמא לה אפילו היה כהן. אמנם תלות זו של הפרה וטומאה, בכניסה לחופה אינה מוסכמת. כזו היא שיטת רש"י ולגבי הפרה גם שיטת הרמב"ם אך התוס' בכתובות חולקים וסוברים שלענינים אלו מספיקה מסירת הכלה ע"י האב לשלוחי הבעל. כמו שמצאנו שמשתנה אז דינה מסקילה לחנק. מעתה מתחייב הבעל בהתחייבויות שונות, חלקן מדאוריתא וחלקן מדרבנן וכנגדן יזכה בקניינים ברכושה ובמעשי ידיה (כלם מדרבנן) אלא שלא כל הזכויות תלויות בחופה דוגמת ירושת האשה הנקנית לבעל כבר משעת יציאתה מרשות אביה.

 

אם הכניס החתן את כלתו לחופה בלא קידושין כלל, נחלקו האמוראים בדינה. רב הונא סבר שנקנה אף חלק הקידושין מקל-וחומר ורבא סובר שחופה יכולה להשלים את מעשה הקידושין לנישואין גמורים אך לא לקנות כשלעצמה. הראשונים פסקו הלכה כרבא אלא שהביאו את שיטת רבנו חננאל שסובר כי מסקנת הגמ' היא בספק וחששו הלכה למעשה לשיטת ר"ח זו והצריכוה גט. למרות פסק זה, שחופה גרידא אינה קונה, כוהנת שנכנסה לחופה בלבד עם פסול לה, נפסלה מאכילת תרומה. וזאת אף לשיטת הרמב"ם שנישואין שאינם מותרים לביאה אינם קונים כלל ויש הסובר שאין הדברים אמורים אלא לרב הונא שחופה קונה בלא קידושין ולרבא, אמנם, אין חופה גרידא פוסלת.

 

חופה מהי?

למרות החשיבות הרבה של קניין החופה ולמרות ריבוי מספר הדינים הקשורים בה לא מבואר בגמרא במפורש היכן הוא חלק הקניין בחופה ובאיזה מפרטי הטקס הוא מונח.

בשולחן ערוך (אהע"ז נה) נאמר

"יביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו וכו' ויחוד זה הוא חופה וכו' והוא נשואין". מקור שיטה זו שהיחוד הוא הוא החופה הוא ברמב"ם הלכות אישות. שיטת ראשונים אחרת סבורה שהבאה לביתו לשם נישואין אף בלא יחדו כלל קונה, כמו שנאמר בתורה "ואם בית אישה נדרה". לפי שיטה זו כניסת הכלה אל תחת האפיריון, כפי שאנו נוהגים, היא הקונה. ישנה אף שיטה שסוברת כי אין צורך בכניסת הכלה אל תחת אפיריון אלא די שחופין על החתן והכלה סודר בשעת ברכה. שיטה נוספת היא שיטת תוס' הסוברים שחופת בתולה היא משתצא וראשה מכוסה בהינומא. גם בין הפוסקים האחרונים רבתה המבוכה. הרמ"א פוסק:

"שהמנהג עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים יריעה פרוסה על גבי קלונסאות ומכניסים תחתיה החתן והכלה ואח"כ מוליכים אותם לביתם ואוכלים יחד במקום צנוע".

ושוב לא ברור אם היחוד הוא עיקר כשיטת הרמב"ם או הכניסה לרשות החתן כשיטה השניה.

 

 ברורה יותר היא שיטת הגר"א בביאורו. הוא סובר שעיקר החופה הוא בהוצאתה מרשות אביה והולכתה לרשות הבעל, היינו למקום המיוחד לנשואין ואפילו הוא חדרה של כלה.

אם כך חופה קונה בחצר בית הכנסת לא מחמת האפיריון "ואין הכיפה רשות לעצמה שתקנה, אלא החצר". אחרים פסקו שהעיקר הוא היחוד שלבסוף אפילו אם אינו יחוד גמור ובני אדם יוצאים ונכנסים שם. והמסקנה למעשה מסבך זה היא "מנהגנו הוא כדברי כולם מפני הספק". ומשום כך נהגו שהולך החתן בבוקר יום הנישואים ומכסה ראש הכלה בהינומא, דבר שעושים אותו כיום זמן מועט קודם הכניסה תחת האפיריון. שיטת הרמב"ם, כאמור, היא שיחוד הוא העיקר אלא שיחוד זה צריך להיות ראוי לביאה ומכאן נובע שחופת נדה אינה קונה כלל ואפי' נתיחד עמה והרי היא כארוסה עדיין. לפי שיטה זו, יש אפוא, לכתוב את הכתובה ולברך ברכת חתנים לפני היחוד כדי שיהיה ראוי לביאה, והאחרונים הסתפקו בשיטה זו כשהכלה אסורה רק מדרבנן אם תופסת החופה בדיעבד אולם הרבה ראשונים נחלקו על הרמב"ם וסוברים שאין צורך שתהיה החופה ראויה לביאה וכדבריהם אנו נוהגים. באלמנה ודאי לא מועיל כסוי ראשה בהינומא על כן צריך הבאה לביתו לשיטה אחת ויחוד הראוי לביאה לאחרים.

 

מועד החופה

ראשית נברר את מועדה ביחס לקידושין. החופה היתה נערכת, במקרה והכלה היתה נערה, י"ב חודש לאחר שתבעה החתן לנישואין. אם כבר מלאה לה שנה בבגרותה וכן לאלמנה בכל מקרה נתנו ל' יום בלבד. סיבת ההפסקה היתה כדי שתוכל הכלה להכין תכשיטיה. אותו פרק זמן הראוי לכלה היו ניתנים אף לחתן אם הגיע הזמן ולא נשאו אוכלת הכלה מזונות משל הארוס. מנהג זה של הפרדת החופה מהאירוסין היה נהוג בתקופת הגאונים ואף באירופה עד לתקופת רש"י כמו שרואים אנו משאלות ותשובות שנכתבו אז אולם אחר פרעות תתנ"ו התפשט המנהג לאחדם ורש"י מסביר זאת במטרה לחסוך בהוצאות הסעודה אחר המשבר הגדול שעבר על הקהילות באשכנז. בקהילות אחרות, כמו מגנצא, הנהיגו לערוך הקידושין ביום ששי ובמוצ"ש היו כונסים לחופה, כדי שיוכלו למזג את סעודת החתונה עם סעודת השבת. כך מספר ר' נתן המכירי בן זמנו של רש"י. מנהג מגנצא זה התפשט בכל אזורי הריינוס בוהמיה ואף איטליה. אט אט התפשט המנהג לרוחב ולעומק. במאה ה- 14 מדבר בעל ה"הגהות מימוני", האשכנזי, על מנהג זה ככללי. כן מוצאים אנו אותו בפרובינציה ובספרד ובעל הטורים כבר מדבר על "והאידנא" אין נוהגים לארס אלא בשעת חופה. במאה ה- 15 לא היו המקרים של הפרדת הקידושין באשכנז אף לא אחד ממאה. לעומת זאת בצפון אפריקה ובמזרח לא התקבל המנהג הזה לחלוטין. התפתחות המנהג הזה היתה בעיקר בגלל התקלות שהיו קשורות בהפרדה. הארוסה היתה נשארת לעתים עגונה כשבעלה, שעדיין לא היה גר עמה, היה נעלם. דבר זה אף עזר להלחם בקידושי הסתר למיניהם ובעיקר בקידושי התרמית כשנוכל היה שוכר עדי שקר שיעידו כי קידש בפניהם, בחשאי, בחורה פלונית. צרוף זה של קידושין לחופה שצריכה עשרה ונעשית בקהל רב הרחיקה חששות אלו. ניתן גם טעם הלכתי בזכות צרוף הקידושין והחופה. והוא שבצורה זו אין חשש לזנות בינתיים דבר שחששו לו בתקופת חז"ל עד שתוקנו תקנות מיוחדות עקב כך. אם הקדים חופה לקידושין מועילה היא לכשיקדשנה. ויש המסביר בכך מדוע מברכים "מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין" שפעמים מקדימים אותה לקידושין. יש שכתבו שאין החופה מועלת אלא בהעשותה אחר הקידושין.

 

מועד החופה ביחס לתאריך: מדין המשנה בתולה נישאת לרביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים ישכים מיד למחרת לבי"ד המתכנס בימים ב' וה' וכן כדי שיכין צרכי סעודה ג' ימים. אלמנה נשאת לחמישי כדי שיהא שמח עמה ג' ימים ובראשון ישכים למלאכתו.

אם בי"ד קבועים בכל יום בתולה נשאת בכל יום ומכאן נובע מה שאין אנו מקפידים בתקנה זו. טעם אחר הוא כיון שאנו מקדשים בעת החופה אין חשש לטענת זנות. אין נושאים נשים בשבת משום שהוא כקונה קניין. אין נושאים נשים ברגיל ונחלקו בגמ' אם הטעם הוא שאין מערבין שמחה בשמחה או אחר. מדינא דגמ' אין נושאין נשים ביום ו' וביום א', אעפ"כ נהגו לישא נשים ביום ו'. המנהג לישא בששי התפתח מהנוהג לקדש בששי ולישא במוצ"ש שעסקנו בו לעיל. לעומת זאת השתמר המנהג לא לישא ביום א' עד תקופה מאוחרת ומטעם חדש שלא ללכת בחוקות הגויים. כמו כן לא נהגו להקפיד על קביעת יום חמישי לאלמנה. הגבלות אחרות של הזמן הן שאין נושאים נשים בספירת העומר פרט לל"ג בו ובימי בין המצרים מפני אבלות. אסור לישא גם תוך ימי אבלות של הכלה או של החתן ואבל על מות אשתו לא ישא אחרת אלא לאחר ג' רגלים אלא אם כן אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים הזקוקים לאם. אם מת אביו של חתן או אמא של כלה סמוך לחופה עורכים את החופה קודם הקבורה ונדחים ימי האבלות לאחר ימי המשתה. אם מת קרוב אחר דוחים את הנישואים עד אחרי האבל. ויש שכתבו שעורכים חופה אלא שנוהגים שבעת ימי אבל קודם שבעת ימי המשתה.

 

דינים ומנהגים הקשורים בחופה

אין לערוך חופה וקידושין אלא ע"י רב. תקנה זו יוחסה לר"ת מחד וכן הונהגה ע"י הרמב"ם במצרים מאידך. העובר על תקנה זו הוחרם.

התפתח מתקנה זו שהרב  מברך ברכת ארוסין וחתנים. ואף היה מקבל שכר עבור זה למרות שגדולי הדור ניסו ללחום במנהג זה. המהר"ם מינץ מדבר על מנהג זה להצריך רב כעל "מנהג יפה שהנהיגו קדמוננו שלא יעשה אדם שום ברכת חתנים וארוסין כי אם בהיתר רב ומנהיג". וקובע "וכן המנהג בכל אלו המדינות". בצפון אפריקה ובאיטליה השתמר עדיין המנהג העתיק שהחתן מברך ברכת אירוסין ואף תמהו על מנהג אשכנז.

 

את החופה נוהגים היו באשכנז לערוך על במת ביהכ"נ ואילו במקומות אחרים היו נוהגים לעורכה בחצר ביהכ"נ תחת כיפת השמים לסימן שירבה זרעם ככוכבי השמים. לפני החתן והכלה היו הולכים באבוקות ובכלי זמר כן נהגו לזרוק חטים על החתן ולקרוא "פרו ורבו" הכלה מקיפה את החתן ג' פעמים או ז' בליווי מלויה. וכן נהגו ששר החזן תפילת ש"אדיר על הכל" יברך את החתן ואת הכלה. כתוצאה ממנהגנו למזג אירוסין ונישואין התעוררה בעיה והיא שהיות שברכת אירוסין טעונה כוס יין הרי המברך ברך כבר בורא פרי הגפן וא"כ לא יוכל שוב לחזור ולברך על כוס היין של ברכת נישואין. כדי לפתור בעיה זו הנהיג רש"י "מנהג יפה" להסתלק ולהתעסק בשום דבר בין הברכות הנ"ל אחר מכן הונהג להפסיק בין הברכות הנ"ל בקריאת הכתובה וכן אנו נוהגין כיום. מנהג אחר שנהגו חז"ל היה לתת סימנים שעל פיהם יוכלו עדים להעיד אם החופה היתה חופת בתולה או אלמנה מאחר שכתובת בתולה מאתיים זוז ואלמנה מאה. כך נהגו לחלק בחופתה קליות ולהעביר לפניה כוס יין תרומה גם בתקופה מאוחרת בהרבה מוצאים אנו מנהג מסוג זה והוא שהיו נוטלין לברכת היין צנצנת שפיה צר לבתולה וכלי חרס רחב לאלמנה. נוהגים שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם מאחר שבאותו יום נמחלים עוונותיהם או כדי שלא יהיו שכורים. בימים שאסור להתענות בהם כר"ח וחנוכה, אין החתנים מתענים. מחמת הטעם הראשון נהגו שהחתן אומר במנחה את נוסח הווידוי כמו בערב יו"כ.

 

מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם ולמדו זאת מזה ששמח הקב"ה את האדם וחוה ונעשה להם שושבין.

טעם זה אף שוקע בברכת החתנים "שמח תשמח רעים וכו', כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". מבטלים ת"ת להכנסת כלה, מסופר בגמ' על תנאים ואמוראים שהיו מרקדים לפני הכלה וקבלו שכר רב על כך. בגמ' נשתיירו שיירי שירים שהיו מזמרים לכבוד הכלה כמו לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן. נחלקו שם בגמ' ב"ש וב"ה אם מותר לשבח כלה אף בדברי שאין בה והלכה כב"ה ששרים לה כלה נאה וחסודה אפילו היתה חיגרת או סומא ואין בכך משום מ"דבר שקר תרחק". כבר הזכרנו לעיל את המנהג המאוחר יותר ללוות את החתן ואת הכלה באבוקות ולפידים וכלי זמר. נהגו שאת הכלה מלוים לחופתה אמה ואמו של חתן או שאר קרובות.

 

בדברי חז"ל מוצאים אנו רמזים למנהגי חופה אחרים גם-כן. החתן והכלה היו מלווים על ידי שושבנים שתפקידם היה כנראה רב-גווני. לשמח את הזוג, לשמשם, וכן דאגו שושביני כל צד שלא תעשינה רמאיות על ידי הצד שכנגד. (תוספתא כתובות פ"א)

 

יום הנישואין הוא הראשון לשבעת ימי המשתה. ימים אלו דינם לגבי החתן כרגל,  ורגל זה עדיף לבחור מכל רגל אחר. בימים אלה אסור הוא בעשיית מלאכה, אסור לצאת יחידי לשוק לובש בגדי כבוד והכל מקלסין לו משום שדומה הוא בימים אלה למלך. ימי שמחה אלה הם מדרבנן ויש הסובר שהיום הראשון הוא מדאורייתא ולמד זאת מהפסוק "ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

 

חז"ל צרפו לחופה שש ברכות הנקראות "ברכות חתנים" ואנו הנוהגים לערוך אז גם את הקידושין, מברכים גם ברכת האירוסין. ברכות אלו נזכרות כבר בכתובים החיצוניים, בספר טוביה, שחובר באמצע ימי בית שני. ברכות חתנים טעונה כוס יין, דין שאינו מופיע בגמרא אך מובא בשם הגאונים. אם אין לו יין, ואף לא שכר כתחליף, ר' נסים גאון סובר שלא יברך כלל, אך מהרמב"ם משמע שאין היין מעכב בדיעבד. ברכת אירוסין טעונה אף היא כוס, אך כוס זה ודאי אינו לעכובא. ברכת חתנים טעונה מניין. אם אי אפשר לאסוף (וכן אם אין לו יין, לדעות שיין מעכב) נחלקו הראשונים אם מותר לערוך את הנישואין בלא הברכות. כבר עמדנו לעיל על כך שלדעת הרמב"ם המצריך יחוד הראוי לביאה יש לברך ברכת חתנים לפני היחוד, כיון שהכלה אסורה לבעלה עד הברכה (לפחות כשאפשר לברך). כן בארנו למעלה שמנהגינו הוא להפסיק בין ברכות האירוסין והנישואין בקריאת הכתובה.

 

מנהגים לזכר החורבן

כשתכפו הצרות על עמנו בסוף ימי בית שני ואחריו, תקנו חכמים תקנות אבל שונות הבאות לפגם מעט את השמחות ללמדנו שאין השמחה שלמה וכדי לקיים את הפסוקים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

כך גזרו על חופת חתנים שלא תהיה עשויה מסדינים מצוירים וסהרוני זהב תלויים בהם, וגזרו על עטרות חתנים. ונחלקו אמוראים במידת האיסור. להלכה נפסק כדעת המחמיר שכל עטרה אסורה לחתן, לכלה לעומת זאת לא נאסרה אלא עטרה של זהב וכסף. מנהג חתונה קדום אחר בוטל אף הוא. אחר החורבן האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר. כן תקנו לשים על ראש החתן אפר בשעת חופה, במקום הנחת תפילין. גם תקנות כלליות יותר של "זכר לחורבן" נוגעות הרבה לחתונה: "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" וכן "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט" וכן "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט. היו מקומות שנהגו לתת מפה שחורה או שחורה על גבי לבנה על ראש החתן והכלה. בקצת קהילות נהגו אף שהחזן היה קורא את הפסוקים הנ"ל והחתן היה חוזר אחריו מלה במלה. מנהג שבירת הכוס בחופה אף הוא נוסד לזכר החורבן, וכן תקנו חז"ל ברכה מיוחדת, אחת מברכות החתנים, להזכיר חורבן ירושלים העקרה והיא ברכת "שוש תשיש ותגל העקרה".