לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הציפייה למשיח בתורת החסידות

מחבר: בצלאל לנדוי

מחניים קכ"ד

תקציר: המאמר עוסק בגישת החסידים, עוד מתקופת הבעש"ט, אל נושא הציפיה למשיח, אל הניסיונות לקרב את הקץ והניסיונות לחשב אותו.

הציפייה למשיח בתורת החסידות

 "ציפית לישועה?" -אחת מן השאלות, שאדם נשאל בעומדו לפני כסא דין, מצות עשה מן התורה היא, ומראשיתה הציבה תנועת החסידות על דגלה את השאיפה לגאולה שלמה, אם כי שילבה בציפיה זו את השאיפה לגאולת הנפש, כתנאי מוקדם לגאולת הגוף.

 

 

השאיפה "לאוקמה שכינתא בעפרא", שהיתה נגד עיניהם של יודעי ח"ן העוסקים בתורת הנסתר הופגנה על ידי ההולכים בדרכי החסידות, שאימצו לעצמם מהנהגות הקבלה ושילבו אותם בחיי הציבור, והם נתנו ביטוי לשאיפתם בתפילת "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", ב"קדיש" אשר בסדר התפילה, והיא שהבליטה במיוחד ייחודן של קהילות החסידים המתארגנות, והיה בכך משום נס ודגל לתנועה החדשה בהופעתה על הזירה הציבורית.

 

הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, פירש את דברי נעים זמירות ישראל "קרבה אל נפשי גאלה", שהאדם צריך להתפלל על גאולה פרטית, להכשיר את נפשו לקראת הגאולה הכללית כדבריו:

"קרבה אל נפשי גאלה" (תהלים סט יט) היא תפילה על גאולה פרטית של הנפש מגלות יצר הרע, וכשיגאל כל אחד גאולה פרטית אז יהיה אחר כך גאולה כללית, ויבוא משיח במהרה בימינו אמן, וידעו אותו מקטנם ועד גדולם, לעשות הכל לשמו יתברך בלבד".

 

באחד הספרים הראשונים, שבהם הובאו מדברי תורתו של הבעש"ט, הוא "כתר שם טוב", הובאה גם תפילתו לבוא הגואל:"

עד מתי אראה נס, אשמעה קול שופר (ירמיה ד) ולא שופר גדול שלעתיד לבא, עד מתי נאמר בקדושה מתי תמלוך בציון וכו', אראה נס אימתי אראה שיקויים הכתוב (ישעיה יח) כנשוא נס הרים תראו וכו', אימתי אשמע קול שופר שלעתיד לבא, וגם קול של חצוצרות בבית המקדש, כמו שכתוב בפרשת בהעלותך וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות וגו', ושופר כמו שכתוב (תהלים צח) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', מתי יבא משיח, מתי יבנה בית המקדש, מתי נשמע תורה חדשה מפי הקדוש ברוך הוא, מחיצה לפנים ממלאכי השרת (רבתי בלק פרשה כ) מתי נשמע שופר של משיח, מתי יבואו האובדים בארץ אשור וגו' "(ישעיה כ"ז).

 

חסידים מספרים כי עם הופעתו של הבעש"ט החלו להתנוצץ ניצוצי נשמת משיח בראשי הדור, והרי הדברים, כפי שנרשמו על ידי רבי יצחק מקוידינוב בספרו "זכר צדיק":

"כל דרך הבעל שם טוב הקדוש נ"ע הוא ללמוד עצמו, למשוך עצמו להעבודה שיהיה בימות המשיח, כי ממנו ואילך התחיל להתנוצץ ניצוצי נשמת משיח בראשי הדור, וזהו (סנהדרין צז סע"א) "שני אלפים ימות המשיח", אלפי הוא לשון לימוד "אאלפך חכמה", והוא ללמוד עצמו דרך העבודה שיהיה בימות המשיח, כי בכלל כל דרך החסידות הוטבע על שני הגלגלים והאופנים האלו, שתמיד יסבו בלכתן והוא ענוה ושמחה וכו'."

 

כל אחד נתבע על ידי הבעש"ט

"ושבת עד ה' אלקיך, - - - ושב וקבצך מכל העמים", שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלקי קומת המשיח השייך לנשמתו", כמו כן יהיה משיח קומה שלימה מכל נפשות ישראל. - - - על כן צריך כל אחד מישראל להכין חלק משיח השייך לחלק נשמתו, שיתוקן ותתכונן כל הקומה".

 

והדברים הורחבו והוסברו על-ידי רבי נחמן מברסלב הטוען:

"בכל צדיק וצדיק מי שהוא צדיק באמת יש בו התגלות משיח, ואעפ"י שאין בו התגלות משיח יש בו מידה של משיח שהוא בחינת משה". ועל כן "כל אחד ואחד צריך לשמור את בחינת משיח שיש לו, כי כל אחד, כפי קדושתו וטהרתו, כן יש לו בחינת משיח, וצריך לשמור מאד שלא נתקלקל בחינת משיח שלו - - - "

 

לאחר שלא עלתה בידי הבעש"ט לעלות לא"י והוא נאלץ לחזור מדרכו ולשוב למקום מגוריו בחו"ל, פנה באגרתו המפורסמת לגיסו רבי אברהם גרשון מקיטוב, בה הוא מספר על עליית הנשמה

"ושאלתי את פי המשיח אימתי אתי מר? והשיב לי "בזאת תדע בעת שיתפרסם למודך ותתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, אז יכלו כל הקליפות ותהיה עת רצון וישועה".

 

וגם בגנזי מרומים לא זנח הבעש"ט את תפקידו, ומהרש"ם מברעז'אן שמע מפי רב שלום מבעלזא

"בחלומי אירע לי פעם אחת, שהוליכוני אל גן עדן העליון, שם הראו לי את החומות החרבות של ירושלים של מעלה, בין גלי המפולת המשתרעים סביב סביב בין חומה לחומה. ויהודי אחד מתהלך ביניהם, מבלי לנוח אף לרגע. שאלתי מי הוא, ענו לי "הרי זה רבי ישראל בעל שם-טוב, שנשבע שלא ילך מכאן עד שייבנה שוב המקדש".

 

אף בבית מדרשו של המגיד רבי בער ממעזריטש, ממלא מקומו של הבעש"ט, תבעו מכל אדם לעשות כמיטב יכלתו לקירוב קץ ישועה, וכך טוען נכדו רבי משה חיים אפרים מסדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים":

"באם נתעמק בלימוד תורת ה' ונתעלה לדרגה שנוכל לומר לפני השי"ת שירה, כמו מרע"ה ושאר הצדיקים שאמרו שירה, אז בני ישראל יצאו מן הגלות, וכשיתגלה אי"ה אור של משיח צדקנו, אזי יאירו אורן ונשמתן של ישראל באור הבהיר, ואור ה' יתגלה עליהם".

 

מקום נכבד מוקדש לענייני הגאולה במשנתו של רבי נחמן מברסלב, אף הוא נכדו של הבעש"ט:

"עיקר הגאולה תלויה באמונה, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון האמונה. הגאוה מעכבת את ביאת המשיח ומטרידה את האדם מן העולם, ולכן אין משיח בא עד שתכלה גאוה מן העולם - - - ועיקר הישועה הבאה אינו אלא על ידי האמונה, ואמונה פירושה תשובה שלמה, תשובה לבורא לדרכיו ולמצוותיו על ידי תשובה".

 

הבעש"ט היה אומר

"אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב או שכולו זכאי", היינו ללא עירבוב תחומין, טוב או רע, אבל בלי הערבוביה, והרחיב את דבריו רבי דוד מלעלוב כי גאולה לא תבוא לאדם בטרם יתקן את קלקלתו. יתקן אדם את עצמו ויגאל, ואילו אדם המשוכנע שאין לו מה לתקן אין לגאולה כל קשר עמו".

 

מסורת מופלאה מיוחסת לה"מוכיח" מפולנאה

"שכל מי שמלמד זכות על כל הברואים הוא מבחינת משיח, וכדי להכשיר את הקרקע לביאת הגואל, יש לבטל את המחלוקת ולעשות שלום בעולם, כדי שיוכל המשיח ללמד זכות על הברואים",

 

ותלמידו רבי גדליה מלוניץ בעל "תשואות חן" מוסיף

"משיח יוכל לבוא כשיהיה שלום בעולם, ולשם כך יבוא אליהו, יום אחד לפני בוא המשיח, לעשות שלום בעולם, ואז יבוא משיח בבת אחת ללמד זכות על כלם, ויהיה כל העולם זכאי".

 

בבית מדרשו של המגיד ממעזריטש היו תובעים מהאדם להקדים צער השכינה לצערו של האדם וכך היה רבי שמעלקא מניקלשבורג  מפרש דברי חז"ל

"אין משיח בן דוד בא עד שיכלו דמעות של עשו", והרי בני ישראל מתחננים יום ולילה ומבקשים רחמים, אלא הוסיף כל זמן שבני ישראל יבכו ויתחננו על דברים, אשר גם בני עשו בוכים ומבקשים עליהם, כגון בעניני אוכל ובריאות ועניני עולם הזה, לא יבוא משיח בן דוד, ורק כאשר יפסקו הבכיות הללו ונתחיל לבכות רק על גלות השכינה, אז יבוא משיח בן דוד".

 

ביום הראשון של ראש השנה התפרץ בקריאה:

"אוי, ריבונו של עולם, כל ההמון צועק אליך, ואין כוונתם אלא לצרכיהם ולא לגלות השכינה" למחרת פרץ שוב בבכי והכריז מדברי שאול "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם", מדוע לא בא מלך המשיח לא תמול ביום הראשון, ולא היום, ביום השני, אלא הם בעצמם אחראים שכן גם היום וגם תמול אין הם מתכוונים בתפילתם אלא "אל הלחם" הגשמי, אל הגשמיות בלבד".

 

כאשר שאלו את רבי מנדל מקוסוב מפני מה אין משיח בא? השיב אף הוא בדברי שאול "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום". "מדוע לא בא? מפני שהננו היום כמו שהיינו אתמול".

 

"היהודי הקדוש" לא חדל מלתבוע "שובו מהר בתשובה, כי הזמן קצר ואין פנאי עוד להתגלגל כי הגאולה קרובה", והתכוון לכך למלחמת נפוליון שפרצה בימיו.

 

כאשר ר' יעקב דוד ממעזריטש בא לבקר את רבי מנדלי מקוצק שאל אותו לשלום רבו ר' שלמה מלענטשנע והוסיף "אני אוהבו מאד, אולם למה הוא צועק אל ד' שישלח את המשיח. למה אינו צועק אל היהודים שיחזרו בתשובה, הרי זה מקרא מלא "למה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל".

 

בכל שעה שרבי משה טייטלבוים בעל "ישמח משה" היה שומע המולה מן הרחוב, היה שואל בקול רועד "שמא הופיע הגואל", וכל ערב לפני שהיה הולך לישון היה מכין ליד מטתו את בגדי השבת, והשעין לידה את מטהו. אף שומר הופקד כי בשעה שישמע את האות הראשון יעורר את הרבי משנתו, וכאשר הציעו לו לקנות בית בקהילת כהונתו לבית מדרש, השיב "מה אעשה בו, הרי במהרה יבוא משיח ואעלה לירושלים".

 

רבי צבי אלימלך מדינוב, ששמע בסעודה השלישית מפי רבו רבי מנדל מרימנוב "מי שחי בדורו של המגיד מקאזניץ ולא ראה את פניו לא יזכה בבוא המשיח לראות את פניו". נפרד מרבו, במוצאי שבת, מיד לאחר שהבדיל על הנר, נטל את תרמילו על כתפו והתחיל ללכת ימים ולילות, כמעט בלי לנוח. "מי יודע אם לא יבוא משיח בשבוע זה". כשהגיע לקאזניץ פנה ישר לבית מדרשו של ה"מגיד", בלי להניח את מקלו ותרמילו באכסניה, "מי יודע אם לא יבוא משיח בשעה זו".

 

לרבי מנחם נחום משטיפינשט אף היה חדר מיוחד הנקרא "חדרו של משיח" היה זה חדר מרוהט ומשובץ בכלי זהב וכסף, הקירות מעשה אמן עם ציורים מגוונים, וההיכל כולו אומר קודש. חדר זה סגור היה תמיד ונפתח אך לעתים רחוקות. מסופר כי כאשר הראה לראשונה את חדרו של משיח לחסידיו ציווה להם לאמור "שלו נעליכם מעל רגליכם, כי אדמת קודש היא; ודעו לכם כי כאשר יבוא הגואל המשיח, ידור בחדר זה". אף הכין לו כתר זהב, שלשה כתרים זה על גב זה, משובץ אבנים יקרות ומרגליות, לכבוד המשיח.

 

רבי שניאור זלמן מלאדי אף היה מסביר ערכה של אמונה שמורי החסידות השרישו בקרב שומעי לקחם ובתשובה לשאלה "האם יהיה המשיח חסיד או מתנגד" השיב "סבור אני שיהיה מתנגד, שכן אם יהיה חסיד, לא יאמינו בו המתנגדים, אבל החסידים יאמינו בו, יהא מי שיהיה".

 

לנוכח הציפיה הדחופה למשיח אין כל פלא כי בימיו של רבי מנדלי מויטעבסק עלה אדם תמהוני, שאינו מיושב בדעתו, לראש הר הזיתים ותקע בשופר. קול השופר הגיע עד לבין החומות, ובקרב בני ירושלים היו שהאמינו שזהו קול שופר של משיח, אך משהגיעה השמועה לאזניו של רבי מנדלי, פתח את החלון והשקיף לאויר העולם "אין שום התחדשות" הפטיר.

 

בימי אחד מגדולי החסידות התיצב מטורף בשוק והחל לתקוע בשופר. היו שיצאו בקריאה "משיח בא". מאמינים ואינם מאמינים החלו לרוץ, נבהלו התינוקות והתחילו למרר בבכי, שמע אותו גדול יצא החוצה ואמר "יהודים, משיח טרם בא, והרי לכם סימן מובהק, כשיבוא משיח ילדי ישראל לא יבכו".

 

הסבר על משיחי שקר המופיעים מזמן לזמן ניתן ע"י רבי לוי יצחק מברדיטשוב. הקב"ה מבחין שנשמתו של ישראל חולה היא, עטף אותה בבד הגלות ונסך עליה את שנת הטמטום, שתוכל לעמוד בסבלותה, אבל כדי שלא תיהרס הוא מעיר אותה אחת לכמה שעות, בתקוה של משיח שקר, ושוב הוא מיישן אותה, וכך הוא נוהג עד שיעבור הלילה ויופיע משיח האמת.

 

הנסיונות לקרב קץ ישועה

גדולי החסידות שקדו בכל כוחם לקרב את הגאולה. הבעש"ט היה אומר ש"אם היה יכול עוד אחד לומר "אל רחום שמך" ו"עננו" כמו אני, הייתי מביא משיח". אף תבע הפצת מעינות החסידות כתנאי לקירוב הגאולה, ובעל ה"דגל" מצא רמז בפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ותרגומו "ברי"ש גלי" ראשי תיבות "ב'תורת ר'בי י'שראל בעל ש'ם יפקון מן גלותה". היו מגדולי החסידות שתבעו הפסקת המחלוקת כתנאי לבואו של המשיח ורבי אלימלך היה אומר על עצמו "יניחו לי מלחלוק עלי שתי שנים ואביא את המשיח וגאולה שלימה".

 

הסבא משפולא עמד ותבע ממשיח "מדוע אינך בא, למה אתה מחכה נשבע אני לך בזקני שבני ישראל לא יעשו תשובה?" ורבי ישראל מרוזין הוסיף לדבריו

"איני חולק על הסבא משפולא, אבל אני מבטיח לך, ריבונו של עולם, כי ברגע שיופיע המלך המשיח מיד יעשו תשובה, ויש להם הצטדקות, שכן קודם שחטאנו אמרת לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כי גזרת עלינו ארבע גלויות, ולכן עליך להביא גם את הגאולה קודם שנעשה תשובה".

 

רבי שלמה מקרלין משמש דוגמא לדמותו של משיח בן יוסף, המופיע בכל דור ודור. לפי מסורת חסידים נהרג על קדושת השם כאשר קוזק ירה בו בשעה שעמד בתפילה, אבל גם אחרי פטירתו המשיך בתפילתו "והוא עודנו עומד לפני ה'".

 

את מלחמת נפוליאון ראו כמה ממורי החסידות כמלחמת גוג ומגוג. שנה אחת לפני מסע המלחמה של נפוליאון ברוסיה, בא בעל "אוהב ישראל" מאפטא להיכלו של המגיד רבי ישראל מקוזניץ, והיה זה בחג השבועות, ומצא אותו כשהוא חולה ושוכב במיטתו.

 

"מה שלומך? שאל הרב מאפטא.

"איש מלחמה אנכי השיב המגיד והרי חמשת חלוקי האבנים שלקט דוד הצעיר, כדי לקלוע אותם במלחמתו עם גלית הפלשתי, שרויים הם עמי במיטתי, ומתכונן אנכי למלחמה המכרעת".

 

רבי מנדלי מרימנוב ראה בנצחונו של נפוליאון שעת הכושר לגאולת ישראל מצרותיו. לשמע דבריו פרץ רבי נפתלי מרופשיץ בבכי, באמרו שאף אם נפוליאן ינצח ירבו חללי ישראל, אך רבי מנדלי עמד על דעתו "כהנה וכהנה תאכל חרב, ילכו עד למעלה מהארכובות בדם, ובלבד שיבוא הקץ".

 

ה"חוזה" בא בדברים עם כמה צדיקים בני דורו, ביניהם המגיד רבי ישראל מקוזניץ מתנגדו של נפוליאון ורבי מנדל מרימנוב שתמך בו, כדי להפוך את מלחמותיו למלחמת גוג ומגוג. שלפני ביאת המשיח, אולם שלושת המנהיגים נפטרו בשנה אחת, שכן נשרפו בשלהבתו, ועיניהם נשואות לבוא הגואל.

 

לעומת אלה שנשאו עיניהם לשעות כושר לקרוב הגאולה, היו כאלה ששקדו להשריש בקרב שומעי לקחם את האמונה התמימה. כדברי רבי יצחק מווארקע "חז"ל אמרו, "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגלו של משיח" אולם אתה יהודי, אינך צריך להתענין במה שמלכויות מתגרות אלו באלו, אלא צפה לרגלו של משיח".

 

רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שלא חדל מלסנגר על עמו ישראל, הבטיח לפני פטירתו כי יזעזע את העולמות, ידריך את מנוחתם של הקדושים אשר בארץ המה ולא ירפה מהם עד שיבוא משיח, אולם הוסיף בעל "אוהב ישראל" מאפטא לספר "משעבר רבי לוי יצחק לעולם שכולו טוב, השפיעו אליו תענוגים בכל היכל והיכל, עד ששכח את הדבר", ואילו הוא הבטיח "אני לא אשכח, והריני מצהיר בזה כי איני רוצה ליכנס לגן עדן עד שיבוא משיח".

 

"מפני מה שותקים מורי הקדושים שנשמתם בגן עדן?" תמה רבי צבי הירש מזידיטשוב לפני פטירתו "מדוע אינם מרעישים את כל העולמות להביא את המשיח", "כנראה שהם יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, מדמים הם לעצמם שכבר בא המשיח, - הוסיף ושוב אמר לאחר שעה קלה "אם יבקשו לעשות גם עמי כך, לא אסכים, ולא אתן לעמי להמשיך ולסבול בגלות המרה".

 

רבים ממורי החסידות חוששים היו מפני חבלי משיח, אם כי הרגשה היתה בידיהם כי קושי השעבוד מקרב קץ הגאולה,

רבי פנחס מקוריץ היה אומר:

"שמשיח נולד ביום שחרב בית המקדש, שכן הנזרע באדמה בהכרח שיתפורר תחילה, כדי שתצמח שיבולת חדשה. הכוח אינו יכול לקום לתחיה אם אינו נכנס בהעלם גדול, פשיטת צורה ולבישת צורה מתרחשות בו ברגע שהוא נעשה לאין ממש. בקליפת השכחה גדל כוח הזיכרון, זהו כוח הגאולה, ודווקא ביום החורבן וההתפוררות המוחלטת נולד המשיח, שיגאלנו במהרה בימינו",

מאידך חששו בתקופת ההתפוררות המוחלטת, בעיקבתא דמשיחא, מפני הנסיונות שבני ישראל יעמדו בפניהם.

 

בגלל הנסיונות הצפויים בעיקבתא דמשיחא נמצאו כאלה שאמרו "ייתי ולא אחמיניה", אם מפני קושי השעבוד ואם מפני נסיונות הכפירה.

לדברי רבי נפתלי מרופשיץ

"דוחק הגלות מכפר עלינו וממתיקים את הדינים, כי במדה שהגויים מגבירים את שעבוד ישראל, הם מקרבים את הגאולה, ולכן כשהזמן קרב ובא מגבירים הם שיעבודם, ובאמת דבר זה מוכיח כי קרב ובא הקץ המקווה עיקר התחזקות הנדרשת מאיש ישראל בעקבתא דמשיחא היא במדת האמונה "והיה עקב תשמעון" כלומר כשיגיע זמן העקב עליכם להתחזק באמונה".

 

קודם ביאת המשיח היה רבי בונם מפרשיסחא אומר

"יהיה הסתר גדול, עד שלא יבינו גם הצדיקים לובשי בגדי הלבן, ויהיו נבוכים ח"ו באמונת ביאת המשיח, מרוב ההסתר שיהיה אז בעניני הטבע".

 

הפחד מפני חבלי המשיח העסיק את גדולי החסידות בדורות האחרונים. רבי יהושע מבעלזא היה מספר כי באחד הימים ראה את אביו רבי שלום מבעלזא בחברת הרבי ר' אלימלך. הוא פנה אל הרבי ר' אלימלך ובהסתמך על האימרה המיוחסת לו כי "מתלמידיו יאריכו ימים עד ביאת המשיח", טען בפניו "ועתה כבר נאספו אנשי חסידיו ועדיין בן דוד לא בא". בתשובתו הסביר לו הרבי ר' אלימלך

"שבכל יום ויום אנו מתקרבים לביאת המשיח, ואף הרע נמתק ונעשה טוב. כי כבר נגזרה הגזירה והשקפה לטובה".

 

לפי נוסח אחר נתגלה לו הרבי ר' אלימלך בשעה שהיה נבוך ברעיונותיו ואמר לו:

"אל תהא נבוך, כל הלומד והוגה בתורתי הרי הוא בבחינת תלמיד, ומכאן שעדיין תלמידי קיימים".

 

פרשה זו נזכרה בשיחת נכדו רבי אהרן מבעלזא, שהגיע לא"י, ושם נתקבל ע"י אחד מגדולי התורה רבי איסר זלמן מלצר. בשיחה, שנסבה על השואה הגדולה שפגעה בבית ישראל באירופה, הביע ר' איסר זלמן את דעתו "נקווה שאלה הן חבלי משיח ונתכונן לקראת הגאולה המקווה", אך רבי אהרן העיר לו:

"אין להגדיר גזירות אלו כחבלי משיח, שכן חבלי משיח נתבטלו מכבר, בתפילותיו של הרבי ר' אלימלך, וזו השואה הרי היא גזירה מן השמים שיש לקבל אותה באהבה".

 

בעל "חידושי הרי"ם" היה אומר כי "הקנאה התאוה והכבוד שליטים כיום בקרב הציבור, ולו היו המנהיגים האלה מתישבים קצת בדעתם, היו יודעים את ערכם האמיתי, אבל אני מבטיח לכם הוסיף מדברי רבו "היהודי מהקדוש" מפשיסחא שלפני ביאת המשיח יתגלגלו האנשים האלה בחוצות, ויצעקו ויבקשו "אלכה ואשובה אל אישי הראשון" ובלי ספק כן יהיה".

 

תיפח רוחם של מחשבי קיצין

לחישובי הקץ התנגדו מחשש לאכזבות. כשספרו לו לר' נחמן מבראסלב שרבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל "קדושת לוי" מצא רמז בכתוב "תקע בשופר גדול" שבשנת תק"ע יבוא משיח, הפטיר רבי נחמן "מדוע דוקא תק"ע, הרי זקוקים אנו לרחמים, ככתוב אתה תקום תרחם ציון, רמז לתרמ"ח", ותלמידו רבי נתן הסביר דברי רבו

"לא בשעה שמדברים על משיח הוא בא, אבל כל תקופה שיש בה רמז לביאת המשיח וכבר מדברים על כך, הוא עת פקודה. מה שהוא מתרחש באותה תקופה, שיש בו משום סימני התקרבות הגאולה".

 

לקראת שנת תר"ח, משנראה כי המהפכה, בתקופת אביב העמים, עומדת להשלים את ההתפרצות, שהתחילה ששים שנה לפני כן, עם המהפכה הצרפתית, קיוו רבים לביאת המשיח, אולם רבי מאיר מפרעמישלאן מצא מחובתו להזהיר מפני דחיקת הקץ, ובשבת פרשת אמור תר"ז הכריז בשעת קריאת התורה "שנת תרח תביא סטרך (פחד), שנת תרט מלחמה, ורק בשנת תרי יבא השלום".

 

בשנת תרי"ט התפשטה שוב שמועה בעיירות גליציה, כי בשנת כת"ר תהיה הגאולה והמשיח יבוא, וכבר נתגלו רמזים שונים וגימטריאות בנידון. רבים האמינו בשמועה זו, ואף נמצאו סוחרים ובעלי מלאכה, שהפסיקו לסחור ולעסוק במלאכתם, באמרם כי עוד מעט והנה משיח בן דוד בא, הם ישובו לארץ הקדושה, ושם ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. משנודע הדבר לרבי אליעזר מדז'יקוב עמד והכריז בקול

"הנני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואחכה לו בכל יום שיבוא, אבל נשבע אני שלא יבוא בשנת כת"ר, כפי חשבונם של מחשבי קצין".

 

בימיו של בעל "צמח צדק" דברו בחוגי החצר מלובאויטש על שנה קרובה כעל שנה של קץ. צפה בנו מהר"ש לבוא הפלאות בשנה המובטחת וכשהגיעה השנה לקיצה והניצוצות לא נראו, נכנס לאביו בעל ה"צמח צדק" ושאל "מה נעשה בקץ שנרמז" הרגיע אותו אביו "אפשר ליישב הלא ביאת המשיח היא גילוי פנימיות התורה, והנה השנה נתפרסם הספר "לקוטי תורה" של האדמו"ר הזמן" התרגש מהר"ש הצעיר והחזיר "אבל אנו רוצים בביאת המשיח למטה מעשרה טפחים"

 

בהיסח-הדעת

אמונתם שלמה היתה בדברי חז"ל "אין משיח בן דוד בא אלא בהיסח הדעת", וכדברי רבי נחמן מברסלב

"יבוא המשיח לפתע פתאום, קול רעש גדול ישמע משיח בא, ובכל אחד ואחד ישליך המשא ומתן שהוא עוסק בו, השלחני ישליך השלחן שלו, וזה ישליך המעות, כולם ירוצו לקבל פני הגואל".

 

בשיחה בין "היהודי הקדוש" ובין רבי שמחה בונם מפשיסחא נידונה צורת התגלות המשיח כיצד יבוא ויופיע. ורבי שמחה בונם תיאר באזני רבו את ביאת המשיח, ואמר "אז בימים אלה אישן מעט והטלית והתפילין מראשותי, וכאשר אך אתחיל להתנמנם אשמע צעקה "הנה המשיח בא" אך "היהודי הקדוש" השיב "אז, בעיקבתא דמשיחא, לא תוכל לישון".

 

רבי מנדלי מרימנוב תיאר את ביאת המשיח כמו בואה של שבת קודש לעיר לבוב והוכיח זאת בפועל. בערב שבת אחת אחר חצות שלח את משמשו לראות אם תושבי העיר מוכנים כבר לקבל את השבת. המשמש יצא לרחובה של עיר, ומשראה בני אדם ממהרים ורצים, עצר אחד מהם בשאלה "מתי השבת באה" הלה הביט עליו כעל תמהוני, אדם שאינו מן הישוב, וענה לו הרי עוד היום גדול, והרבה דאגות עדיין רובצות עלי". באין ברירה המשיך בציפיה, ופתאום נשמע קול הגפת הדלתות וסגירת תריסי החנויות "הנה השבת באה" אמר רבי מנדיל למשמשו והוסיף כי בבחינה זו יבוא משיח:

"הכל יהיו טרודים, דחופים ומבוהלים, בלתי מוכנים לקבל את פני משיח, ופתאום יבוא האדון אל היכלו, ותוך הגפת התריסין וסגירת החנויות ירוצו מבוהלים לקראת מלך המשיח, הנה משיח בן דוד בא".

 

רבי מנדלי מקוצק היה אומר כי בכל דור השתדלו להביא את המשיח, כל דור על פי דרכו, ולא עלה בידם, ועד היום לא הצליחו להביא את המשיח

"משיח יבוא בזמן שבני ישראל יהיו טרודים בדאגת פרנסתם, ויתבלבלו המוחות, ואז לפתע פתאום יבוא משיח".

 

עיקרה של התקוה היא האמונה השלימה בביאת המשיח, הנמנית בין עיקרי האמונה, והרמב"ם ניסח אותה בין שלשה עשר העיקרים "אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא", וכדברי רבי צבי הירש מזידיטשוב בספרו "עטרת צבי"

"מחוייבים אנחנו להאמין ולבטוח בשם ה' אלקינו, ולחיות בתמימות באמונתנו בה', ולא לבקש עתידות, ואם יתמהמה נחכה לו, ואנו מיחלים לו ב"ה, ומקווים כל שעה ורגע, אשר יקיים הבטחתו, וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בקרוב",

 

ובשם רבו בעל "אוהב ישראל" הוסיף להסביר "עיקבתא דמשיחא" מה היא "כמו שעל העקב עומד כל הגוף וכל הקומה שלימה", וכך הוא חוזר כי

"ת"ל בה' בטחונינו ואמונתינו, דבוק וקשור באמונת יחוד אלקינו בכל לב ונפש, ומקבלים באהבה רבה ובשמחה רבה את כל העובר עלינו מן הגלויות המרים, המים המאררים - - ודווקא בנו נתקדש שמו של הקב"ה וברוך שמו המאזרנו חיל, ונותן בנו כח הסבל, לסבול הגלות בקרוב, ובאולי יעלה על הדעת, שיכלו ח"ו כל הקצין, ועדיין בן דוד לא בא, חלילה לנו לעזוב אלקינו, אשר הראה כח נפלאותיו בבריאה וכח נפלאותיו ביצירה, ואלף אלפי אלפים ורבוא רבואות פעמים הטובות נסים ונפלאות".

 

ובתקופת השואה הגדולה ליהדות אירופה פרסם רבי אהרן ראטה בירושלים את ספרו "שומרי אמונים" "מבקש אמונה", שבהם אסף מספרי יראים וספרי חסידות, לחיזוק האמונה, ואף הוא מסכם "תדע אחי שענין ביאת המשיח מקובל בידינו, איש מפי איש עד רבינו הק' הבעש"ט זי"ע, שהתגלות המשיח יהא בפתע פתאום, בלא הודע כלל, וכל ישראל לא יחשבו על זה היום של הגאולה ויתיאשו, ואין תלוי בשום זמן", והוא מסיים בדברי המגיד רבי בער ממזריטש "שקודם ביאת המשיח יתעורר פתאום בלבבות ישראל חשק גדול לה', ואז יהיה הגאולה, וסימן "כי בי חשק ואפלטהו", כי הקב"ה כל יכול ומי ימחה בידו באם יחפוץ לגאלנו, אלא שאין ישראל חוזרין לאדמתם רק ע"י בכיה וזעקה ושאגה", וכאשר תעלה שאגתם אל פני האלוקים יישמע קול שופר במהרה בימינו.