לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על ספר יונה

(גיליון ס' תשכ"א)

מחבר: רפאל וייס

מחניים, גיליון ס', 1961

תקציר: מאמר זה מנתח את ספר יונה ומראה כיצד שימוש בביטויים דומים או הפוכים תורמים להבנת ה"התפתחות העלילה".

מילות מפתח: יונה

על ספר יונה

 

יונה נצטווה ע"י ה': 
"קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני" (א' ב'). 
 
ואכן, משסיפר הכתוב "ויקם..." (ג'), נדמה לרגע, שבניגוד למשה ולירמיהו - לא יהרהר יונה אחר דברי האל, ולא יסרב לו, כי אכן קם הוא ועושה שליחותו של מקום. אך לא כן. יונה אמנם קם, אך... לברוח מלפני ה'. לא נקט כאן הכתוב בלשון: "וישא רגליו ויברח" או בלשון דומה, אלא: "ויקם יונה לברח". בשימוש בפעל קו"ם בפסוק ג, רוצה המספר לרמוז לצוו של ה' ולהצביע על חוסר צייתנותו; הוא נצטווה לקום ולקרוא, ואילו הוא קם וברח.
יונה יורד ליפו. מוצא שם אניה, נותן שכרה. לפי ר' יוחנן: "שכרה של הספינה כולה". ולא זו בלבד אלא שיונה שילם עבור ההפלגה עוד בטרם יעלה לאניה כה רבה היתה שמחתו. הכל כדי "לבוא עמהם תרשישה" (ג') הוא עושה הכל כדי לברוח. "לברוח מהר" (רד"ק). ולאן לברוח? הוא מחליט לברוח לתרשיש - למערב, ואילו ע"י ה' נשלח הוא לנינוה - מזרחה. שוב מראה לנו המספר את האנטיתיזה שבין פקודת ה', לבין ביצוע הפקודה ע"י יונה. והכתוב מדגיש, פעמיים, "מלפני ה'... מלפני ה'". (ג'), בזאת מסתיימת הסצינה הראשונה - הקצרה (שני פסוקים בלבד), ומתחילה השניה - הארוכה (13 פסוקים).
כאן נכנס לענינים גורם חדש. האל בכבודו ובעצמו. שעה שבסצינה הראשונה - היה יונה הגיבור הממשי; הוא קם לברוח, הוא נותן שכר האניה, הוא נכנס לתוכה, ועל ה' שמענו רק בצוו הקצר והיבש; הרי בסצינה שנייה זו מורגש האל בכול כוחו. לצידו הוא מפעיל את כוחות הטבע החזקים ביותר, שעה שיונה, שקודם נראה כעצמאי וכבלתי תלוי במישהו, הופך להיות אומלל וחסר-ישע, המוכן לתת את נפשו רק כדי לא להישמע להוראות ה' בסצינה הראשונה מיפר יונה, כביכול, את תכנית האל. האל גומל לו בשנייה - הוא מסכל את נסיון הבריחה של יונה.
יונה מצוי באניה על הים. פתאום מעמיד ה' סערה בים (כלשון הכתוב בתהילים ק"ז כ"ה). אין הכתוב מספר כמה שעות או ימים חלפו מאז עלותו של יונה לאניה ועד לסערה; ההיתה האניה קרובה לחוף אם רחוקה? אמנם שאלות אלו מענינות אותנו, אך אינן מענינות את המספר המקראי, המצטיין באורך-רוח, ושההתאפקות היא אחת מתכונותיו האופייניות ביותר. המלחים יראים. ועוד נראה להלן את ההתפתחות וההדרגתיות שביראתם זו. ומה עושים המלחים? כל חכמתם מתבלעת. אין הם אוחזים באמצעים מקצועיים להצלתם ולהצלת הספינה. יאוש וחוסר בטחון אוחזים אותם. הם מטילים את כלי האניה לים כדי "להקל מעליהם". שוב משתמש כאן המספר בפועל בו השתמש כבר קודם לגבי אחת הנפשות האחרות של הסיפור.
על ה' נאמר בפסוק הקודם (ד): "וה' הטיל רוח גדולה אל הים...", ועל המלחים מסופר (ה'): 
"ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים להקל מעליהם...". 
 
ובהמשך הסיפור גם הגיבור השלישי, יונה, משתמש בפועל זה: 
"שאוני והטילוני אל הים וישתק הים מעליכם..." (י"ב). 
 
כל ההטלות - לים הן.
הטלת הכלים לים -לא הצליחה, לא עזרה; אך הטלת הסערה - הצליחה, שכן לבסוף הוכרחו המלחים להטיל את יונה אל הים.
אבל יונה נוהג כאילו אין הדבר נוגע לו; אין הדבר איכפת לו. הוא אדיש. ואולי - שמח הוא, שהצליח לברוח מאלוהיו, להיסתר מפני שולחו? יורד הוא אל ירכתי הספינה ונרדם שם.
גם כאן מוצאים אנו חזרה משולשת על פועל אחד, ושוב לשם הדגשה:
וירד יפו וימצא אניה... (ג')
וירד בה לבוא עמהם תרשישה (שם)
ויונה ירד אל ירכתי הספינה (ה').
כאילו כוונת המספר לאמר: ירד ירידה אחר ירידה. שתי בריחות ברח יונה. בריחה הוריזונטאלית - למערב, תחת לילך ולהינבא במזרח ובריחה ורטיקאלית - הוא יורד עד לירכתי הספינה, הרחק הרחק מן השמים, הנתפסים כמקום מושב האל (עמוס אמר: אם יחתרו בשאול - משם ידי תקחם, ואם יעלו השמים - משם אורידם" - ט' ב'. לא יפלא, איפוא, שהמלחים ניסו לחתור אל היבשה - "ולא יכלו"). ככל שהוא יורד יותר מבחינה גיאוגרפית - הוא יורד גם מבחינה נפשית. בברחו מפני ה' כאילו הצליח להימלט מן הפח אל... הפחת.
על הירדמו של יונה סופר לנו, שאילמלא כן אולי אף לא היו המלחים מרגישים בו, שכן "משבעים לשון היו באניה". אין התנהגותו של יונה נראית בעיניהם. השקט הנפשי שלו - הוא המגביר את פחדם. "בא אליו רב החובל. אמר לו: הרי אנו עומדים בין מות לחיים ואתה נרדם וישן?" (פרקי דר"א י'). או כדברי אברבנאל: "הלא תראה כי עת רעה היא ובסכנה גדולה אנחנו ואיך לא תרגיש בה, ואם תאמר שאינך יודע מה לעשות כמלחים - קום קרא אל אלקיך".
רב החובל קורא אל יונה:
"מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך..." (ו')
שוב אסוציאציה לפקודת ה':
"קום עליה..", לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא
כאומר לו: אם את נינוה אינך רוצה להציל, הצל לפחות אותנו ואת עצמך.
דרכו של המספר המקראי להביע לקח לא במפורש, אלא ברמז, בשימו בפי אחד הגיבורים ביטוי המזכיר ביטוי אחר. הגיבור המשתמש באותו ביטוי - אינו יודע את משמעותו השלמה של הביטוי בו השתמש, אבל הקורא - מבין את הרמז, ואף יונה הבין יפה את הרמז, ובעת קריאת רב-החובל בוודאי נזכר בצו האל.
הכתוב אף אינו מספר מה היתה תגובתו של יונה לקריאת רב החובל. ואולי - אפילו לא הגיב, כל כך אדיש היה. ועל כן, פונים אליו המלחים ומבקשים לקבל אינפורמציה עליו, מיד לאחר שנפל עליו הפור. חמש שאלות הוא נשאל. אך רק על האחרונה יונה משיב. אולי לא נתכוון להשיב על היתר. ואולי לא הניחוהו להשיב עליהן מששמעו את תשובתו הראשונה: "עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה" (ט'). אף שלא בפרשנות עוסקים אנו ברשימתנו זו, לא נקבל את דעת כמה מהחדשים שבמלים "אשר עשה את הים ואת היבשה" ישנה תוספת מאוחרת של אחד הקוראים.
אמנם מצויים במקרא צירופים דומים במקצת כגון: 
"אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו" (תהל' צ"ה ה') 
 
אך בעיקר רגילים צירופים כמו: 
עושה שמים וארץ
קונה שמים וארץ
או: בורא שמים... רוקע הארץ 
 
וכיו"ב כתארים לה'.
ובא כאן דווקא ביטוי זה, כאילו אומר יונה: הוא עשה את הים - מקום בו אני מצוי כרגע - ולא הייתי צריך להיות; והוא שעשה גם את היבשה - עליה היה עלי לדרוך ("קום לך...") - ושם איני מצוי כעת.
כאן, משהטעים יונה שהוא עברי (ואז נזכרו המלחים "שאלוהי העברים - גדול הוא"), ושאותו אל ש"עשה את הים ואת היבשה" - אותו הוא ירא - אף אותם אוחזת היראה יראה חדשה הפעם כבר "יראה גדולה (י') מתשובתו הקצרה של יונה, כבר הוברר להם, עם מי יש להם "עסק".
בפסוק זה (י'), לראשונה, כונו מלחי האניה, פעמיים, בשם "האנשים". לראשונה, נזכרו בפסוק ה' בשם "המלחים". ומאז לא נזכרו, אלא: "ויאמרו איש אל רעהו" (ז'). "ויאמרו" (ח).
בכינויים זה "האנשים" ולא בזה המקצועי "המלחים" (החוזר בפרק עוד פעמיים) רוצה המספר לתת ביטוי לחולשתם ולאפסותם של קברניטי הספינה. אין הם מלחים כבתחילת הפלגתם, שכל אחד מהם "ברצותו אוחז וברצותו שילח". בחילוף התואר, ובחזרה המרובה על "האנשים" (ארבע פעמים" מובלטת חולשתו של האדם נוכח יכולתו וגבורתו של האל הכול-יכול. מלחים קברניטים הם רק לזמן קצר ביותר. לכן נזכרים הם בשם זה פעם אחת בלבד. אף אנשים, בני תמותה חלשים, הנתונים לחסדיו של האל (בגורל האל הם תלויים, ולא באותם גורלות שהם מפילים) - הם במשך כל הזמן.
אם כן זהו חילוף מכוון, ולא לשם גיוון, כמו למשל החילוף אניה - ספינה שבפסוק ה': 
"ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים...
ויונה ירד אל ירכתי הספינה..." 
 
מתוך כעס וצער צועקים הם: "מה זאת עשית?", איך מלאך לבך לעשות דבר איום שכזה? והמספר מדגיש, שלא מהוראת הגורל נודע להם מה ארע כאן, אלא "כי הגיד להם". גם כאן לא נסכים עם אותם שטוענים שתוספת מאוחרת כאן, ולראיה: יונה לא סיפר למלחים דבר על בריחתו. אך כבר ראינו, שזו דרכו של המספר המקראי. אין הוא אוהב להאריך ולחזור במקום שאין צורך. רוצה הוא להגיע במהירות האפשרית לשיאו של הסיפור. ורק במקום שהוא חייב להזכיר פרט מסויים - שם הוא מזכירו. על כן הזכיר כאן שיונה כבר שח בפני אנשי האניה על בריחתו, אף שלא סיפר הכתוב על כך קודם לכן. תופעה זו של קיצור והשמטה רגילה מאד במקרא וכאמור אופיינית היא לסיפור המקראי.
הים לא עמד מזעפו. ה"אנשים" אובדי עצות מבקשים הם מיונה להשיא להם עצה.
הם שואלים: מה נעשה לך וישתק הים מעלינו כי הים הולך וסוער. יונה משיב: שאוני והטילוני אל הים וישתק הים מעליהם כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם.
יונה המואס בחייו, והמעדיף למות, רק לא להינבא לעכו"ם ש"קרובי תשובה הן", חורץ את משפטו הוא: "שאוני והטילוני אל הים" וישתק הים מעליכם כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם". זוהי עצתו. אך אין אנשי האניה ממהרים לעשות כרצונו. כדברי אברבנאל מטילים הם גורלות שוב ושוב "כי חששו אולי נפל- הגורל במקרה על יונה". אמנם רוצים הם להציל את עורם, אך מנסים הם דרכים אחרות: להשיב אניתם אל החוף, ולהוריד שם את יונה. כאילו להחזירו אל אותו אל שמפניו הוא בורח. כל זאת במחשבה, שאם לא יצליח בבריחתו, תשכח הסערה ותשוך חמת האל מעליהם. אולם אין הם מצליחים בכך, "כי הים הולך סוער עליהם.." כאן נעשה המצב חמור ביותר. עם ההתקדמות בסצינה - רואים אנו את התפתחות הסערה:
פסוק ד' - ויהי סער גדול בים
פסוק י"א - כי הים הולך וסוער
פסוק י"ג -- כי הים הולך וסוער עליהם
תחילה הורגשה הסערה בים, אך לא פגעה בהם במישרין. רק בשוא גלי הים הבחינו. אט אט מתגברת הסערה. ורק משהרגישו כי הים הולך וסוער עליהם - ומשקצרה ידם בנסיונם הראשון, ולאחר תפילה, רק אז מחליטים הם להטילו לים. אולם, כאמור, קודם לכן, פותחים הם בתפילה אל ה': "אנה ה'.." (י"ד), אין הם זועקים, כבתחילת הסערה, "איש אל אלהיו" (ה); כבר אינם מאמינים בכוחם של אלו, שהרי לא עזרום עד עתה. אלא, פונים הם אל אותו אל שיונה העיד עליו בפניהם "ה' אלהי השמים... אשר עשה את הים ואת היבשה" (צ').
אולם מה ש"החסיר" הכתוב (מפני דרכו לקצר) - משלים המדרש. נוסף להטלת הכלים לים, להפלת הגורלות, לנסיונם לחתור אל היבשה ולתפילתם - ארבעה נסיונות - ניסו להביא את ההצלה גם בדרכים אחרות: 
"הטילו אותו עד ארכובותיו (-ברכיו) - ועמד הים מזעפו; העלוהו אצלם - והים הולך וסוער. הטילו אותו עד טבורו - והים עומד מזעפו; העלוהו אצלם - והים הולך וסוער. עד שהטילו כולו". 
 
גם המספר המקראי, ובעיקר המדרש רוצים להבליט בפנינו את צדיקותם וחסידותם היתרה של אנשי האניה, עובדי ע"ז, ממש כמו שהמדרש מצביע על כל אותן פעולות שעשה אהרן, כדי למנוע את עשיית העגל לא מתוך אהבתם את יונה מנסים הם להתחמק מ"הצעתו". - "שאוני והטילוני...". יונה אמנם סיפר להם על בריחתו, ובוודאי גם לדעתם ראוי הוא לעונש, אך מדוע דווקא עליהם להיות שלוחיו של האלוהים? מרגישים הם כאילו עליהם לשפוך "דם נקי". ועל כן הם מצטדקים:
"כי אתה ה' כאשר חפצת - עשית" (יד). כך רצונך, ואת רצונך אתה אנו ממלאים. לפני מי הם מצדיקים את דינו של יונה? לפני אלוהיו של יונה.
 
כאמור, רק לאחר תפילתם, ממלאים הם אחר דרישת יונה: "שאוני והטילוני אל הים..."(יב) - "וישאו את יונה ויטילוהו אל הים" (ט"ו) רק עתה נח הים מזעפו.
כאן המקום להעיר, שהים, המלה המרכזית בסצינה השניה (16-4), חוזרת עשר פעמים בשלושה עשר פסוקים. ומספר זה בוודאי אינו מקרי, מעיד על חשיבותה ומרכזיותה.
במקום שהנביא, יונה, ישמש כשלוחו של האל, משמש הים לתפקיד זה. "כך אמר הקב"ה לנביאים; "אם אין אתם עושין שליחותי - יש לי שלוחין" וכך אמר ליונה: "יש לי שלוחין כיוצא בך, שנא': "וה' הטיל רוח גדולה אל הים".
הסצינה פותחת בים ("וה' הטיל רוח גדולה אל הים" - ד,) ומסיימת בו ("ויעמד הים מזעפו" ט"ו). כך ניתנת מסגרת נאה לסצינה.
וכך גם בנוגע לפועל נט"ל:
בתחילת הסצינה: "וה' הטיל רוח גדולה אל הים" (ד) ובסופה: "וישאו את יונה ויטילהו אל הים" (ט"ו).
משנוכחו בהשתקת הסערה, נאמר: "ויראו האנשים יראה גדולה את ה'" (ט"ז). כבר עמדנו פעמים אחדות על ההתפתחות וההדרגתיות שאפשר למצוא בפרק. כך גם בנוגע ליראת המלחים והכרתם בה':
פסוק ה' וייראו המלחים ויזעקו...
פסוק י' וייראו האנשים יראה גדולה ויאמרו...
פסוק ט"ז וייראו האנשים יראת גדולת את ה' ויזבחו...
אותו אל אותו ירא יונה - אותו יראים גם "האנשים"; אעפ"י שהם עובדי אלילים, הכירו עתה בכוח עליון המתנהג עם בני אדם במידת-הצדק, ולו הם זובחים ונודרים נדרים, משראו בעיניהם כי "כאשר חפצת - עשית". בפרקי דר' אליעזר מסופר עוד, כי השליכו מיליהם, ונתגיירו. ובוודאי לכך נתכוון יונה בתפילתו: "משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו" (ב ט')