לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מנהגי נישואין אצל יהודי ארצות המזרח

מחבר: אברהם יערי

מחניים, גיליון פ"ג, 1963

תקציר: המאמר סוקר התייחסויות של שלוחי ארץ ישראל לקהילות נידחות למנהגי נישואין.

מנהגי נישואין אצל יהודי ארצות המזרח

 רוב הידיעות שבידינו על מנהגי נישואין בין נדחי ישראל שבארצות המזרח, באו אלינו מידי שלוחי ארץ ישראל שיצאו לארצות ההן. השליח מארץ ישראל העז לחדור למקומות נידחים שנוסעים אירופיים לא העזו אף לחלום עליהם. הוא הצליח בכך הודות לעזרת יהודים שמצא בכל מקום, ובעזרת הלשון העברית שבפיו שהיתה לשון משותפת לכל נדחי ישראל, אף שבחיי יום יום היתה לשון אחרת שגורה בפיהם. שלוחי ארץ ישראל באו לארצות המזרח לא כמסתכלים זרים, אלא כאחים לאחים, שהו זמן מסויים בכל מקום והספיקו להכיר את חייהם בלא לעורר כל חשד. ולא עוד אלא שראו חובה לעצמם לעמוד כל צרכם על מנהגי נדחי ישראל, כדי לספר עליהם בשובם לארץ ישראל.

 

אחד מיוחד שבשלוחים אלה היה ר' יעקב ספיר, שיצא בשליחות עדת הפרושים שבא"י בשנת תרי"ח (1858), שהה בשליחות קרוב לחמש שנים ועבר את מצרים, תימן, הודו, אוסטרליה ניו-זילנד וצילון. ואת מסעותיו תיאר בספר בן שני חלקים בשם "אבן ספיר".

סגולות מיוחדות לו לשליח זה המשוות ערך מיוחד לספר-מסעותיו. ועל הכל מידת האמת שבו, המתבטאת גם בזה שאין הוא חס "לכסות דבר פשע גם מאחינו בשרנו ולהעלים ולכבוש דבר אמת". עיניו פקוחות לרווחה לראות כל מה שכדאי לראות ואזניו קולטות כל מה שראוי לשמוע, ואת הכל הוא מעביר דרך מבחן ביקורת של חוקר ומתאר בכשרון אמנותי של משורר, בהומור דק ובלשון שוטפת ובלב מלא אהבה לנושא-תיאורו. הוא מתמזג עם נדחי ישראל ונעשה כאחד מהם, ורחוק הוא מלהביט עליהם מלמעלה למטה.

 

לגבי מנהגי הנישואין בין נדחי ישראל שביניהם עבר, משך אותו ביותר הרצון לראות באיזו מידה נשתמרו ביניהם מנהגים קדומים שהיו נוהגים בארץ ישראל בימי התנאים והאמוראים, ולפיכך הוא שם לבו במיוחד למנהגים כעין "המוהר" שנותן החתן לאבי הכלה לקדושין בשעת השידוכין ולמרחק הזמן שבין הקידושין והחופה וכדומה.

 

לעומת זה עוררה רוח-ביקורת שני מנהגים שעדיין נהגו בהם יהודי תימן בימיו, אף על פי שנהגו בישראל בימי קדם והם המנהג שאיש נושא יותר מאשה אחת ויכול לגרש את אשתו בעל כורחה - מנהגים שבין יהודי אשכנז נתבטלו לפני דורות רבים מימי רבינו גרשם ואילך. בענין זה כותב ר' יעקב ספיר, בדברו על יהודי תימן:

 

"לאיש שתיים גם שלוש נשים, ומקנת כסף הינה לבעליהן, כי כן המנהג בארץ אשר נשותיהם בכסף יקחו (כמוהר הבתולות) מאביהן, לפי משפט הבנות, הטובה היא, אם יפת תואר, אם מיוחדת, לפיהן יתן הארוס הנדה (הנדן) לאביה, או לאמה ואחיה הגדולים אם יתומה היא, כאשר לפנים בימים קדומים, ואביה כטוב בעיניה יעשה מהנדן, אם לתתם בחיקו כאכזר ויאמר ברוך ה' אשר נתן לי בנות ואעשיר, ואם כאב רחמן, הוא יעשה מזה קשוטין לבתו הכלה ויהיו נערכים עם כסף כתובתה, אבל חרפה היא לבתולה שתנשא בלי מוהר ומתן לאביה, כי נראה שאינה יפה וכשרה ואין לה ערך דמים".

 

"כן עוד המנהג אצלם, עפ"י הרוב, לקדש ארוסותיהם בעת השידוכין, והנשואין ירחיבו עד עת וזמן שיעריכו שניהם כל צרכיהם הבחורים יקחו נשים בעת אשר יגדלו ויהיה כוח בידם לשלם מוהר הבתולה כמשפט ולהביא טרף לביתו. ואשר לא תשיג ידו, לא במהרה ישא אשה ההוגנת לו, כי עפ"י הרוב האבות לא יתנו מוהר ומתן לבניהם כדי להשיאם, ומעמל נפשו יראה חיים עם האשה אשר ישרה בעיניו. אבל הבנות יתארסו גם בקטנותן, ואף בפחות מעונת הפעוטות, פן יקדמנה אחר, ואביה מקבל כסף קידושיה כדת. והארוס ממתין לה עד שתהיה ראויה לאיש (בת י"ב שנה), ואז עושים החתונה".

 

בעניין נשיאת שתי נשים בתימן, כותב ר' יעקב ספיר:

"האיש אשר אשתו לא תמצא חן בעיניו, או כי לא ילדה לו, או כי זקנה אשת נעוריו, ורוצה לקחת לו אחרת עליה, צריך לרצותה בדברים וברצי כסף. ואם לא תרצה, נושא בלי רשותה, או יגרשנה בעל כרחה (והדינים והגטין מוכנים בנקל ובזול) ויקח אחרת. על כן רבים וטובים עושים כן, ולא ישרים ונכבדים עוברים דרך המוסר אבל השער פתוח וקלים נבערים יבואו בו. ולכן אימה גדולה נופלת על כל הנשים להוקיר בעליהן לעיניהם, כי האמנם לא זו הדרך להביא אהבה, מנוחה ונופש לאיש חפץ בחיי אושר על הארץ. שקר חן אדמו שפתים מאודם אם הלב שחור כעורב. מה לשפתים דולקים ללב רע? מה לעינים מפיקות אהבה ותוכה נחר לגחלי נקם? וכבר שומה מסורה זו בפי הקדמונים: "ולו שתי נשים, ולו הכין כלי מות", כי לעולם לא ינוח ממרורות ולא ישקוט ממאורות, וסוף דבר, תכלית שנאה שתיהן ישנאוהו, אשרי האיש אשר נפל חבלו בנעימים אשר הוכיח לו ה' אשה כלבבו ולא יוסיף שנות עמה עליה בחייה".

 

מי יגלה עפר מעיניך, ר' יעקב ספיר, ותראה שהדבר בא על תיקונו, ועם שיבת יהודי תימן לארץ ישראל אינם נושאים כאן אלא אשה אחת, ככל שאר עדות ישראל במדינת ישראל.

 

*

במשך שמונת חדשי שהותו בתימן נזדמן לו לר' יעקב ספיר להשתתף בחתונה בעיר שבאם, צפונית מערבית לצנעא והוא מתאר אותה לפרטיה:

 

                  "אור ליום שלישי בשבוע יתאספו קרובי החתן ובחורי מרעהו וצובעים ידיו ורגליו בצבע אדמדם (אל-חנא), כי יחפים ילכו, והוא לנוי, וכח, ועושים משתה ושמחה, יזמרו וירקדו כמשפט. בליל רביעי יעשו סעודה גדולה, איש כמסת ידו, ואחר הסעודה ילכו הקרואים לבתיהם. והקרובים המיודעים עם רעים האהובים והבחורים מרעי החתן ישארו שם לגלח את החתן ומרעיו והם ילבשוהו אחר הגלוח את המגבעת אשר שלחה לו הכלה, והחתן נותן גם מגבעות לאחי הכלה ומיודעיהם, ישירו ירננו וירקדו ויצהלו. ככה יאריכו עוד חצי הלילה. אז יתאספו עוד הזקנים וראשי העדה לחדש השירים והריקודים ודולקים נרות שעוה ולפידים (בלאות בגדים טבולות בשמן המורמות על הנסים) והולכים לבית הכלה עם החתן בנעימות זמירות, וכל בני העיר נאספים לקול ההמולה. ושם ימצאו גם קרובי הכלה, ונשים משמחות אותה.

 

"שם מברך החתן בעצמו כדת [ולא הרב המסדר-קדושין כנהוג בין האשכנזים והספרדים] ברכת אירוסין על הכוס (ואף אם כבר קדשה בעת השידוכין כמנהגם), וממלאים לו כוס שני לקידושין, ולוקח בידו טבעת ומטבעות זהב כסף ונחושת לסימן טוב, אבל עיקר הקידושין בהכסף, ואומר עליו אל הכלה: "מוקדשת לי ומאורסת לי אני חתנא פלוני בן פלוני ואנת כלתא בתולתא בחמרא דבכסא הדין ובכספא הדין דבהון תעלין לרשותא דידי [אני החתן ואת הכלה הבתולה ביין שבכוס הזו ובכסף הזה שבהם תכנסי לרשות שלי] כדת משה וישראל", ומשקה אותה יין מהכוס, ונותן בידה הכסף או הטבעת בפני העדים, ולוקח בידו שטר הכתובה, נכתבת כולה בארמית כמנהגם, ואומר לה בתחילה בעל פה: "סכי כתובתך וכל מה דחזי ליכי כתוב בגוה, דבהון תעלין לרשותא בידי [קחי כתובתך, וכל מה שראוי לך כתוב בה, שבהם תכנסי לרשות שלי] כדת משה וישראל", ומפרש לה בלשונם בערבי, ונותן בידה הכתובה.

 

"ומביאים עוד כוס יין, וגדול הקהל אומר שבע ברכות, ומזמרים ומברכים להחתן בשירים ובברכות הרגיל אצלם, יאריך להעתיק את כולם, ומזמרים: "הא מקשטא הא מצלחתא, מימרא דשמיא, ישוי תקנתא כאורחא הדא, יהא סימנא טבא ומעליא [זה מתוקן, זה מוצלח, דבר ה' יעשה תקנה בדרך זו, יהיה סימן טוב ומעולה], ירבו שמחות ורננים וגילים. כהיום הזה אליהו הנביא עם משיח בן דוד יבואו אלינו וישמחנו, ישמח חתן בכלה, וכלה תשמח בחתן, יפרו וירבו גם שניהם בבנים ובנות. אב הרחמן יצליח לחתן זה ולכלתו ויטע ביניהם שלום וכן יהי רצון אמן". וראש המשוררים מזמר מזמור "הללויה אודה ה' בכל לבב" (תהלים קי"א) והמקהלה עונים אחר כל חצי פסוק: הללויה והללויה! פעמים בקול נעימות. ומזמרים עוד פסוקי רות: יתן ה' את האשה וגו' עד סוף המגילה [רות ד', י"ד ואילך], ובשמואל ב' [ב', כ)] ויברך עלי את אלקנה וגו'. ובסוף משלי: אשת חיל וגו' [משלי ל"א, י'], ועוד כמה פסוקים של ברכה נגד החתן והכלה. אחר כך יעמוד החתן נגד הקהל המברכים בקול רם: "ברכתם אותי, אלהים יברך אתכם, שמחתם אותי, אלהים ישמח אתכם", ושותה הכוס, וכל העומדים שם שותים מאשר ינתן להם, וחוזרים עם החתן בקול שירה וזמרה, ואור נרות ופלדות [לפידים] לבית החתן. וסדר הזה יתארך עד זמן התפילה והולכים לבית הכנסת, וחוזר החתן לביתו.

 

"ועד ליל שבת לא יראה עוד החתן פני הכלה ולא יבוא אליה ובכל לילה עושים סעודה בבית החתן, איש כיכולת ידו. בכל סעודה, אחר יטלו ידיהם כל המסובים, יעמוד החתן ויברך, 'המוציא' להוציא את כולם כדין, ובוצע על הככר שבידו ומסבב ונותן פרוסה מלחם 'המוציא' לכל המסובים, ואח"כ יסב במקומו. הגדול שבקרואים מברך ברכות המזון על הכוס וגם אומר עליו שבע ברכות (כדעת הרמב"ם ז"ל). ובליל שבת קודש, יעשו הסעודה בבית הכלה, ואז יביאו השושבינים ומרעי החתן וקרוביו את החתן לבית הכלה, ונותן לה שם עוד מוהר ומתן, ובלילה הזה יתאחדו בראשונה. וביום השבת למחרת יביאו הכלה לבית החתן. וכל שבעת הימים אח"כ ימי משתה ושמחה ואומרים שבע ברכות כדת".

 

טכסי הנשואין בתימן נמשכו אפוא שנים-עשר יום, ובכל יום -משתה ושמחה, שירה וזמרה. ספיר מביא בספרו כמה משירי-הנשואין הללו. הגיעו לידינו כמה מאות שירי-נשואין שהיו נוהגין אצל יהודי ארצות-המזרח.

*

באותו מסע שליחות הגיע ר' יעקב ספיר בסוף הקיץ של שנת תר"כ (1860) לקוג'ין אשר על חוף מלבר בדרום-הודו, ואף שם נזדמן לחתונת בנו של אחד מנכבדי הקהילה, וראה שטכסי-הנישואין שבתימן הם כאין וכאפס לעומת סדרי-הנישואין המפורטים בקהילה קדומה ונידחת זו, כי זה הכלל: ככל שהעדה נידחת יותר, ומספר היהודים מבוטל לעומת מספר בני-העם שבתוכו הם יושבים, כן ירבו טכסי-הנישואין ותגדל השמחה בהם. ר' יעקב ספיר הרגיש בכוח ליכוד-העם שבטכס הנישואין, ולאחר שהרבה לתאר את טכסי-הנישואין הארוכים בין יהודי קוג'ין, הוסיף דברי התנצלות אלה:

"הנה הוגעתיך ידידי הקורא למען הראותך קדושת דת משה ומנהגי ישראל בכל דור ובכל מקום שהם למען תתבונן איך יקר וקדוש לישראל עם קדוש דרכי הנישואין לעשותם על טהרת הקודש, לשם ה' לתת חלק כבוד ויקר למי שעשה לנו את הנפש הזאת ולא כמשפטי הגוים בארצות הקדם וכעלילותיהם המתהללים בהוללות ושכלות כל פה דובר נבלה וכל שיריהם עגבים".

ואילו בין היהודים בארצות ההן, אף שלא כל שירי-החתונה שלהם היו לפי טעמו, הרי רוב השירים היו שירי כיסופי-גאולה, ושירי תפילה לשיבת ציון.

 

וזה תיאורו של ר' יעקב ספיר על סדרי הנישואין אצל יהודי קוג'ין, במקצת על פי ספר נדפס שמצא אצלם, ובמקצת לפי מראה עיניו:

 

"מיום שתבע החתן את הכלה לישא, מונה שבעה ימים וטובלת בליל שמיני והוא ליל ב' (של השבוע]. ונהגו להתקבץ נשים בבית החופה מבעוד יום וחופפים הכלה ורוחצת בבית החופה והנשים משוררות כמנהגם. ובליל ב' יוצאות הנשים עם הכלה והולכות לבית הטבילה בתופים ובמחולות וטובלת הכלה במעין שיש בו ארבעים סאה. וזה הלילה נקרא קאפא. וחוזרות הנשים עם הכלה וכשהגיעו לבית החופה מתחיל הרב [לשורר שירי גאולה תחילתו: "יפה כלבנה, יונה ממעונה, רנו כי בנה, ה' עירך", וכל בית מסתיים בפזמון: קומי אורי כי בא אורך]. ונכנסות הנשים עם הכלה לבית החופה, ופותחין הספר לפני הכלה ומנחת ידה על עיניה ומנשקת ואח"כ יניח הרב את ידו על ראש הכלה ואומר: קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח [ישעיה ס' א'] ככתוב: כי אתה תאיר נרי ה' יגיה חשכי [תהלים קי"ט, ק"ה]. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור [תהלים ל"ו, י']. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום [תהלים כ"ט, י"א]. וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר [בראשית כ"א, א'] ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה וירש זרעך את שער אויביו [בראשית כ"ב, י"ז]. ותעדי זהב וכסף ומלבושך שש ומשי ורקמה ודבש ושמן אכלת ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה ויצא לך שם בגוים ביפיך כי כליל הוא בהדרי אשר שמתי עליך נאם אדני ה' [יחזקאל ט"ז, י"ג-י"ד]. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך [תהלים קכ"ב, ז'-ט']. וראה בנים לבניך שלום על ישראל [תהלים קכ"ח, ו']. שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול [תהלים קי"ט, קס"ה]. ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום [תהלים כ"ט י"א]. כלל הברכות האמורות בתורה ובנביאים ובכתובים ובעשרים וארבע ספרים [כתבי הקודש] אותן הברכות הכל יבואון ויתקיימון בך ובזרעך וזרע זרעך. כן תהא רעוא מן קדם מריה שמיא וארעא ואמרו אמן. תפרי ותרבי ותזכי ותתגדלי ותאריכי ימים בבנים ובבנות בבנים ובני בנים עוסקי בתורה ומקיימי מצות בישראל. וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם [במדבר ו', כ"ד-כ"ז]. יהי שלום גדול אורך ימים טובות ושבע שנים נעימות, משפיע ברכות ברוב מתנות, רם קומה זקופה והליכות קוממיות. אורה, ברכה, גילה, דרור, הוד והדר, זכות, חסד, טהרה, ירושה כבודה, לוית חן, מאירת עינים, נחת רוח, סוד, ענוה, פדות, צדקה, קרן רוממה, שקט תמימה [עפ"י סדר א"ב]. יתן לך הקב"ה שכר טוב בעוה"ז וחלק טוב לעוה"ב ואת שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, תראה בעיניך עוז ושלום, כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.

 

"וסועדים בבית החופה ואומרים אלו שבחות [שירים שונים] ונוטלים ידיהם ואומרים ברכת המזון והולכים לבתיהם לשלום".

 

"וביום השלישי אחר חצות היום מתקבצים אנשים ונשים בבית החופה. וחתן ישים זהב וכסף בתוך הכלי, ונוטל הצורף ונותן על הראש ונוטל ונותן ביד הזקנים ורואים אותו [אם יש בו שוה פרוטה לקידושין]. ונשים משוררות כמנהגם והולכים לבתיהם לשלום".

 

"ועוד מתקבצים אנשים בבית החופה והחתן מגלח שער ראשו ורוחץ גופו ולובש בגדים נאים ומתעטר [בצניף על ראשו]. וכן השושבינים לובשים מלבושים נאים ועושים סעודה בבית החופה, וכשיבוא החתן בסעודה אומרים: שיר המעלות שמחתי באומרים לי וגו' עד אבקשה טוב לך [תהלים קכ"ב]. ומעמידים את החתן במקום שסועדים ואומרים: ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' ליהודים היתה אורה וגו' [אסתר ח', ט"ו-ט"ז], ואח"כ מברך את החתן ואומר: וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם, ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד. אברכך את החתן הזה מרשות הקהל הקדוש הזה, יהי רצון אל ה' ועל החתן הזה יתקיימו עליך מקרא שכתוב: ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה [בראשית י"ב, ב']. ועל החתן הזה יתקיימו עליך מקרא שכתוב: ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה [בראשית י"ב, ג']. ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל [בראשית כ"ד, א'], כן יברכך בכל. ועל החתן הזה יתקיימו עליך מקרא שכתוב: ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' [בראשית כ"ז, כ"ז]. ועל החתן הזה יתקיימו עליך מקרא שכתוב: ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ וגו' [בראשית כ"ז, כ"ח]. ועל החתן הזה יתקיימו עליך מקרא שכתוב: מאל אביך ויעזרך וגו' [בראשית מ"ט, כ"ה-כ"ה]. ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד [הושע י"ב, ז']. אל יתן למוט רגליך וגו' (תהלים קכ"א ב'-ח'). לא תאנה אליך רעה וגו' [תהלים צ"א, י'-י"א]. רפאות תהי לבשרך ושוי לעצמותך ומרפא [משלי ג', ח']. אשריך ישראל וגו' (דברים ג", כ"ט). ועל החתן הזה יתקיימו עליך מקרא שכתוב: החתן הזה יתקיימו עליך מקרא שכתוב: וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו' [במדבר ו', כ"ד-כ"ז]. יהי שלום גדול אורך ימים וכו' [כמו לעיל, אצל הכלה].

 

"ואח"כ יושבים וסועדים סעודה, שנקראת אייני, יחד עם החתן, ומתחיל הרב: כליל חתן לברכה [שלוש פעמים], ונח בראשך כהלכה, כי כמשה שזכה, כשעלה למלוכה אהוב יברך החתן ברוך יברך החתן [וכו', על סדר א"ב] ועוד שירים ובברכת המזון עוד שרים הרחמן בברכות להחתן והכלה והשושבינים.

 

"ואח"כ מוליכים הקהל את החתן באותו הלילה, שהיא ליל רביעי, בתופים ובמחולות לבית הכנסת. ומנהג ללבוש החתן מלבושים נאים ולבנים ומקושט ושני שושבינים לובשים מלבושים נאים וצבעונים ומקושטים, ומדליקין לפני החתן ארבעה נרות של שעוה ומתקבצים כל הקהל ללוותו ולהכניסו לבית החופה אל הכלה למצות קידושין.

 

"וכשיצא החתן משם מתחיל הרב: הודו לה' כי טוב וגו' כל הלל הגדול [תהלים קל"ו] ועוד שירים ושבחים לה', ומכניסים את החתן לבית הכלה ויושבים. ואח"כ יביאו את הכלה למקום מוכן לה לקידושין ואומרים ג"כ: שיר המעלות שמחתי, עד סופו, ומושיבים את הכלה ע"ג הכסא ומעטפים את הכלה בעיטוף גדול ומוליכים את החתן ומעמידים לפניה ואומרים: ומרדכי יצא וגו' ליהודים היתה אורה וגו'. ומביאים כוס יין ונותנים הטבעת כסף של קניין וקושרים בחוט לבן ונותנין את הכוס ביד החתן ואוחז החתן את הכוס בידו עם החוט, ראשו אחד בכוס וראשו אחד בידו, עם הכוס מלא יין ויברך: "ברשותכם", ועונים: "ברשות השמים", ואומר: "מרשות רבותינו", ועונים: "כי לעולם חסדו", וחוזר ואומר: "ירבו שמחות בישראל" ועונין: "כהיום הזה בירושלים", ואומר: "ששים ושמחים וטובי לב בבנין בית המקדש ואליהו הנביא משיח בן דוד בחיינו, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. מאורשת לי, מקודשת לי, מקודשת לי אנת בתולתא כלתא פלונית בת כבוד ר' פלוני דילי אנא פלוני בן כבוד ר' פלוני בכסא דמשתא הדין ובכספא הדין ובכל מאי דאית ביה וישראל". וטועם החתן. ואח"כ נוטל החתן טבעת הקניין מן הכוס ונותן הכוס ביד הכלה ואומר: "בא קדושייכי", וטועמת הכלה את היין ומחזרת הכוס ליד אחד מן הקהל, ומכניס החתן הטבעת בזרת, ימין של הכלה, ואומר: "בא קדושייכי". וקורא הרב את הכתובה ואומר הקורא: "ברשותכם", ועונים הקהל: "ברשות השמים", וקורא כמנהג. ואח"כ יתפוש הרב את הציצית בטלית של החתן ויקנה מן החתן ויתפוש גם החתן ראש הציצית בכנף, ויאמר הרב: "מפי קדוש ומקודש מפי הגבורה דת שהעידה בסיני, שארה כסותה ועונתה לא יגרע", ויאמר החתן: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". וחוזר הרב כמו כן שלש פעמים, וגם החתן אומר שלש פעמים. ואומר הרב: "קבלת", ואומר החתן "קבלתי", גם זה ג' פעמים. ואומר הרב: "קנין שמים וארץ", והחתן אומר ג"כ: "קנין שמים וארץ", וגם זה ג' פעמים. ואומרים הקהל: "ברוך מקדש ישראל", ומשלים הרב קריאת הכתובה, וחותם החתן הכתובה וגם שני עדים כשרים עמו, וגולל הרב את הכתובה ויתן ביד החתן, ואח"כ יתן החתן את הכתובה ביד הכלה ואח"כ משוררות הנשים כמנהגם עד שישלימו, והקהל אומרים שירות ושבחות..

 

"ואח"כ פותחין את העיטוף ורואים אנשים ונשים את הכלה. ואח"כ מוליכין את הכלה לאפריון ומשימין אותה על המיטה, והנשים סביבותיה, והקהל אומרים כשפותחין את העיטוף: "יפה כלבנה" [השיר שהובא לעיל], ואח"כ מביאים שתי כוסות מלאים יין ונותנים כוס אחד ביד החתן והשני ביד הרב, ומברך הרב שבע ברכות.. [ומסיים]: "ירבו שמחות בישראל כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים וטובי לב בבנין בית-המקדש. אב הרחמן יצליח לחתן הזה ולכלה הזאת, יטע שלום ביניהם ואמרו אמן. ישמח חתן בכלה וכלה בחתן, יפרו וירבו גם שניהם בבנים ובבנות, בבנים ובני בנים עוסקי תורה ומקיימי מצות בישראל" (וכופלים ומסיימין בשנית: "ומקיימי הדת בישראל", ומשלשין ומסיימין: "ומקיימי שם טוב בישראל"), הללויה והללויה, אל אחד ואין שני בעם אחד ונחלה".

 

"סדר ליל חמישי וכל לילה משבעת הלילות ברכות בקשות ושירות ובליל שבת קודש שירים ופיוטים השייכים לשבת".

 

"שבת שחרית בבוקר ילך החתן לבית הכנסת עם אנשים מקורביו, וכשיגיע החתן לבית הכנסת יתחיל הרב: שיר המעלות לדוד שמחתי וגו' [תהלים קכ"ב]. וכשקורא החזן לקרוב בתורה אחר שקרא שבעה אנשים אנשים אומר החזן זה הפיוט: "ארבעה כלילין נחתין מן שמיא, כליל אורייתא, כליל כהנתא, כליל מלכותא, כליל שמא טבא. כליל אורייתא נטל משה נביאה, כליל כהנתא נטל אהרן כהנא, כליל מלכותא נטל דוד מלכא, כליל שמא טבא נטלו צדיקיא. ובענותנות משה נטל תורה, ובתמימות אהרן נטל כהנתא, ובחסידות דוד נטל מלכותא ובשפלות דעתיהון דצדיקא נטלין שמא טבא. שמא טבא טב, משחא טבא טב, משחא טבא בלי ושמא טבא לא בלי. יבוא משיח בן דוד בחיינו ובימינו בחייכם ובחיי כל בית ישראל ואמרו אמן. קום חתן כבוד ר' פלוני עמוד לקרוא בתורה בכבוד". ויאמר מיד: "ברוך אתה בואך וברוך אתה בצאתך". ואומר החתן: "שלום עליכם". ועונה החזן: "עליכם שלום ברכה וטובה". וקורא בספר תורה.

 

"אחר שקרא, קודם שיברך קורא על פה מן "ואברהם זקן" עד "ולקחת אשה לבני משם" [בראשית כ"ד א'-ז']. ואח"כ מברך ונודב והולך ויושב במקומו. אחר שקרא [המפטיר] הפטרה של שבוע, קודם שיברך ברכה שלאחריה, קורא המפטיר [ישעיה ס"א, י'-ס"ב, ה']".

 

*

שליח ארץ ישראל אחר, ר אפרים ניימרק, שסיבב בשנת תרמ"ד (1884) בשליחות טבריה בסוריה, ארם נהרים, פרס ובוכארה, התרעם בספר מסעותיו על המנהג בבגדאד להשיא את בנותיהם כשהן קטנות.

הוא משבח את נשי היהודים בבגדאד העוסקות בכל מלאכה, ובמיוחד בשזירת המשי ורקמת המשי, אולם:

"ובכל זאת, הבת אשר תוולד לו בת, גם אוהביו ישתתפו בצערו, ומעטים המה אבות בת אשר יערו כח לצפון דאגתם בלבם. בשכונת הבית אשר ישבתי בו נולדה בת חמשית לאחד השכנים, וירץ האב בחמת כוחו להכות נפש אותה ואת יולדתה, ורק בעמל רב הצליחו הנאספים להוציאו החוצה עד שוך חמתו".

 והוא מוסיף לספר באירוניה על נישואי קטנות שם:

"שמע נא ואחוך את תורת הבת או צרת הבת הבגדאדית: במלאת לה שמונה או תשע שנים, החובה מוטלת על אביה לבקש לה מנוח אשר ייטב לה, וארש אותה באמונה לאיש אשר יבחר, בן שמונה עשרה או בן עשרים שנה וישקול על כפיו מוהר ומתן ביד נדיבה, ובמלאת לה עשר שנים או אחת עשרה, אז תנשא לו כדת משה וישראל והלכה אל בית אישה; וגם אז לא ינקה אביה, כי אם יקצוף בעלה אז אז תשוב אל בית אביה כנעוריה. אך אוי ואבוי לאבי הבת שתים עשרה, הבתולה הזאת אשר הלבין ראשה! בחיק ירא-אלקים לא תנתן, ובגורל איש נכבד לא תפול, רק לאיש נקלה תהיה למנה אם יתרפס אביה אליו ברצי כסף".

 

אולם ברבות הימים הכירו יהודי בגדאד עצמם בנזק שבנישואי קטנות וביטלון. ר' דוד ששון שביקר בבגדאד, עיר מולדת אבותיו, בשנת תר"ע (1910) כותב בספר מסעותיו: "בימים עברו היו הבנות מתחתנות בגיל תשע שנים והנערים בני חמש עשרה שנה. הרבנים ראו צורך לבטל מנהג זה ותיקנו שלא תערך חופה אלא אם כן מלאו לכלה שלש עשרה שנה". וכן ביטלו רבני בגדאד בתקנות מיוחדות את ריבוי המתנות שחייב אבי הכלה ליתן לחתן. בענין זה כותב ר' דוד ששון: "נוהג היה אבי הכלה לספק לחתנו משך השנה הראשונה מתנות ממינים שונים ובחנוכה ובפורים לתת לו את ההוצאות לביקור בקברו של יחזקאל הנביא, הנקרא "זייארה", מלבוש בעד הבן הבכור, ולערוך סעודות בביקור הראשון של הזוג החדש בשבת שלאחר עשרים עד שלשים יום מיום החתונה". ששון תיאר בספר מסעותיו גם את עצם מנהגי הנישואין ושבעת ימי המשתה שלאחריהם.

 

*

מנהגי נישואין בקהלת סנא שבכורדסתאן הפרסית תיאר הגיאוגרף הירושלמי אברהם יעקב ברור שעבר בה בשנת תרצ"ו (1936).

 

"החתונה רבת-תכונה היא. בת-זוג לבן מבקשות קרובותיו. מוהר אין משלמים לאבי-הנערה: להפך, אם בעלי-יכולת אביה, פוסק הוא לה נדוניא בניגוד לנהוג בקרב יהודי קורדיסטאן העיראקית והטורקית, אף בין אלה שעלו לירושלים. לאחר שנשי-המשפחה מוצאות שהשידוך הגון, מזמנות הן את הנער והנערה לכפיפה אחת. מן ההכרח לבקש הסכמת אבי הנערה לשידוך, ואת פי הנערה גופה לא ישאלו, הוסכם ענין השידוך, מסדרים תיכף קידושין, כנהוג בישראל בימי קדם, ואת החופה דוחים לכמה חודשים, ואף אחר הקידושין סעודת מצוה. ואולם יש עורכים קידושין וחופה בבת אחת. חגיגת החופה מתחילה אור ליום ב'. הקהל כולו מוזמן לבית החתן. למחרת וכן למחרתים בערב אין באים אלא הקרובים. אור ליום ה' חוזרים ובאים כל קהל הבחורים והמברכים לשמחת החתן. אותו ערב שולח החתן לכלה חנה, צבע אדום חביב מאד על הפרסים, לא רק על נשים אלא גם על גברים. צובעים בו את הצפרנים, את שער הראש והזקן

 

"בבוא השמש, ביום ה', הולך הקהל מבית החתן להביא את הכלה מבית הוריה. שמש בית הכנסת כבר הקדים לבוא לביתה וסגר את השער אחריו. הקהל מתדפק על השער והשמש מסרב לפתחו, דורש "בקשיש" בשכר פתיחה ועומד על המיקח, עד שמתפשר ומקבל שנים-שלושה טומן. (בזמן שהותי באיראן היה ערך הטומן 115 מיל). את הכלה המקושטת ירכיבו על סוס מקושט ובהמולה רבה, בשירה ובזמרה, בתופים ובמחולות, תעבור התהלוכה ברחובות העיר עד בית החתן. בבוא הכלה לסף בית החתן ישחטו כבש לרגליה, "כפרה לחתן ולכלה". אחר כך ישחטו תרנגול, כפי הנראה, לכבוד החתן לבדו. את הבשר אוכלים בסעודת ליל הנישואין.

 

"לכתובה מכניסים יהודי סנא סעיף מיוחד, שאינו נהוג, כפי שידוע לי, בשום מדינה מחוץ לקורדיסטאן, אף לא בפרס. מקרי שמד שכיחים היו בקהילות קורדיסטאן ופרס, ויש אשר סירב המשומד לגרש את אשתו היהודיה השומרת אמונים לדתה, ובנות ישראל נתענגו. לכן ביקש חגי יצחק אבנר היתר לנשים האומללות מהרב הראשי שבבגדאד, ר' יוסף חיים, המפורסם בחיבוריו הרבים. הרב לא יכול להתיר את העגונות, אבל קבע תקנה שיכתבו בכתובה תנאי מפורש, שאם ימיר החתן את דתו, הקידושין בטלים מלכתחילה:  "ואם חס ושלום לא אהיה ישראל ונשתמדתי ויצאתי מכלל ישראל, הקידושין הזה ותנאי והכתובה הזאת בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין כלל ועיקר תהא את מותר להינשא לאדם אחר" משהשביח מצב היהודים בדורנו, נתמעטו מקרי השמד, ויש להניח שתנאי מחפיר זה בכתובה יבטל במשך הזמן".

 

*

רוב היהודים בקהילות המתוארות לעיל תימן, קוג'ין, בבל וכוראיסתאן עלו למדינת ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות. וכאן נתבטלו הרבה מהמנהגים המתוארים לעיל. כאן אין חגיגות החתונה נמשכות עוד שנים עשר יום, ובודאי שאין כאן עוד צורך להכליל בכתובה סעיף נגד שמד אפשרי. גם שאר מנהגי הנישואין נעשו כאן פשוטים יותר. ולמנהגים המפורטים הנזכרים לא נשאר זכר אלא בספרי-מסעותיהם של שלוחי ארץ ישראל ובספרי חקר מנהגים. אולם המנהגים הללו שמרו במידה רבה על גחלת התקוה לשיבת ציון. ומשנפתחו שערי הארץ עם ייסוד מדינת ישראל עלו בני קהילות הנזכרות בהמוניהם ונשתרשו בה.