לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ניתוח מתים בקורות הרפואה

מחבר: הרב יצחק זילבשטיין

מחניים, גיליון קכ"ב

תקציר: המאמר סוקר את היסטורית ניתוחי המתים ואת התועלת העצומה שהביאו לאנושות.

מילות מפתח: רפואה; היסטוריה; אנטומיה.

ניתוח מתים בקורות הרפואה

 כדי למנוע מראש אי-הבנות, עלי לאמר שאין בכוונתי לברר שאלות הלכה הנוגעות בנושא זה. ישנם פסקי הלכה, שניתנו בזמנם מאת גדולי ישראל, ביניהם הרבנים הראשיים לישראל והרב הראשי של ירושלים ז"ל, ואני לא איש הלכה אנכי. לכן התוויתי לי תחום אחר, בו רצוני לבאר ולהסביר מה שניתן לביאור ולהסברה מבחינת הנושא שהוא בראש וראשונה נושא רפואי.

 

אם נשאל את עצמנו: מהו הגורם, שכל ויכוח על ניתוח מתים מעורר רגשות אדם, והאדם היהודי בפרט, במידה הרבה יותר גדולה מאשר כמה שאלות הלכתיות חמורות לא פחות - הרי נוכל לקבוע שתי סיבות לכך:

א. החרדה המטאפיזית מפני המוות ובפני גופת המת;

ב. הקושי להסביר לאדם, ששבילי הרפואה אינם נהירים לו, את הצורך החיוני לבצע ניתוחים שלאחר המוות.

 

אשר לסיבה הראשונה - נזכיר כאן דברי לאונרדו דה-וינצ'י (1452-1519) אחד המוחות הכבירים שהיו אי-פעם. לאונרדו, ידוע קודם כל כאמן גאוני. היה כ"כ מהנדס ובקיא באנטומיה יותר מכל בני תקופתו. הוא עצמו ניתח יותר משלושים גופות עוד לפני וזאל; צייר הרבה שרטוטים אנטומיים והכיר כראשון בעובדה שפעולתו של הלב היא פעולת שריר.

לאונרדו פונה לחוקר בקריאה הבאה:

"אל תהיה עצוב, אתה, חוקר פנימיות מנגנון המכונה, שאתה רוכש לך ידיעות אך ורק ע"י מות אחרים, אלא תשמח שבורא העולם ברא בצורה כה מושלמת את שכל האדם".

חרדה זו מנעה, כמעט אלף שנים, חקירה רפואית ראויה לשמה, כי חכמת האנטומיה לא הייתה קיימת כלל.

וכמה זה מפליא, בתקופה שבני אדם למדו לקבוע בדייקנות את מהלך הכוכבים; בזמן שבו הוסיפו פילוסופים יוונים שיטות חשיבה נשגבות ביותר, לא היה ידוע על גוף האדם כמעט ולא כלום.

 

המעט שבידיעות שהיה קיים לא היו אלא השערות ואנאלוגיות מוסקות מהסתכלויות בבהמות לאחר שחיטתן, אולם אף אחד לא העיז להכיר את האדם מתוך האדם עצמו. בהקשר זה כדאי לצטט את דברי התוספות (זבחים קטז, א', ד"ה דילמא):

"ור"ת היה רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה".

אצל רוב הדתות וברוב העמים התהלכה האמונה, שהנפטר צריך להופיע בפני האל ללא כל פגיעה שהיא, כדי להצטדק לפניו, או כדי לחכות ליום תחיית המתים ולשיבה על פני האדמה. ואם כי לא היו מעצורים בעינויי האויב, שבוצעו כרגיל באכזריות יתירה - לא התפתחה גם במקרים אלה שום חקירה אנטומית. רופוס, שחי בערך בשנת 100 אחרי הספירה ברומא, מתלונן על כך, שהוא יכול להראות לתלמידיו רק את השטח החיצוני של הגוף בעבדים חיים ואילו את החלקים הפנימיים - רק בבהמות. ואפילו באותם המקומות, כגון הודו, סין ומצריים, ששם נתחו גופות מדי פעם בפעם למטרות מדעיות - לא נשאו ניתוחים אלה פרי. בפני הגופה כולם היו מוכי סנוורים; פחד מפני נשמת המת העיב על המראה הבהיר.

 

רק העולם המערבי העיז את ההעזה העצומה לגלות סודות מבנה האדם. עם חורבן האימפריום הרומי נמלטו שאריות התרבות הרומית לצפון איטליה. כאן קמו ופרחו ערים, בהן התפתחו ושגשגו חיים רוחניים מחדש.

מונדינו דה לוצי בבולוגנה (1323-1270) היה הרופא הראשון שניגש לביתור גופה. ההתקוממות נגדו הייתה גדולה, אולם הסטודנטים רעשו מתוך שמחה ופרסמו את שמו בכל רחבי העולם. כך נעשתה בולוגנה מקור הוראת האנטומיה.

פאדובה, סאלערנא ומונפלייר הלכו בעקבותיה. אולם האפיפיור אסר את ניתוח המתים ואיים להטיל חרם הכנסייה על כל איש שיעז לבתר גופה.

ראלף וואלדא אמרסון, הפילוסוף האמריקאי הידוע, אמר: כל אדם קשור ע"י קשר סודי עם סוג מיוחד של חלקי הטבע, אשר הוא נציגם ופרשנם: למשל, קפלר - לכוכבים; לינגה - לצמחים ונלס בור - לאטומים. אשר לאנטומיה היה האיש הזה, Andreas Vesalius

(1514-1564). אתו מתחילה האנטומיה של האדם. כדי לחקור את מבנה האדם, טייל בפריז יום יום, בהיותו עוד סטודנט, באותם המקומות שהיו מוקמים הגרדומים, מהם הוריד עצמות שלמות או חלקיהם. בביתו ניקה אותם וחקר את כל אחד ואחד. כך השכיל לחבר את שמונה העצמות של שורש היד ולהכירן אפילו בעיניים עצומות. דבר זה מזכיר לנו את המסופר בנזיר נב, א :

"ומעשה, שהביאו קופה מלאה עצמות לבית הכנסת של טרסיים והניחוה באוויר ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים עמו, ואמרו: אין כאן שדרה ממת אחד".

אין אנו יודעים מניין לרופאים היהודים האלה בקיאותם באנטומיה.

 

אנו חוזרים לוזאל. כבן עשרים ושלוש נתמנה פרופסור לאנטומיה וכירורגיה בפאדובה והרצה את תורת גאלן והשקפותיו בנות אלף שנה, כי גאלן והיפוקרטס נחשבו כאבות הכנסייה של הרפואה ותורותיהם היו בבחינת דוגמות. אולם וזאל עצמו בתר גופות ולא הסתפק להביט מרחוק על האיברים ולכן ראה אותם בהווייתם האמיתית - והנה הם נראו ראיה אחרת מאשר תאר אותן גאלן. האם השתנה האדם במשך 1000 השנים, או ראה וזאל שינויים פאתולוגיים? הוא התחיל לפקפק יותר ויותר, ואחרי הניתוח הרביעי שביצע בפומבי נטש את גאלן ותורותיו ותיאר את האברים כפי שהוא ראה אותם. לנו נראה דבר זה היום פשוט ביותר. אולם באותם הזמנים הייתה זו ממש גבורה, לחדור לעומק הדברים ולהודות במה שראו העיניים. אין לך יותר קל מאשר להכיר שלכבד של האדם שתי אונות - ולמרות הכל האמין העולם, עד וזאל, שלכבד חמש אונות, הואיל ולכבד של החזיר חמש אונות.

מזמנו של וזאל ואילך נעשה ביתור הגופה ליסוד הרפואה. מעניין לציין, שניתוח זה היה כרוך בהנהגת מנהגים מסוימים. הכנסייה השגיחה על כך שיתייחסו לגופות המסורות לאנטומיה ביראת כבוד. היה אסור לבתר את ראש המת מפני שנשמת האדם בראשו. לנידון למוות נמסרה, עם הודעת פסק הדין, ידיעה, שגופתו תימסר לאנטומיה. בהתאם להשקפות הימים ההם ראו בזה חסד מיוחד, כי מתוך כך הגיע המת לקבורה מכובדת. אחרי הביתור נטמנה הגופה במצעד חגיגי, בדומה למת שרכש לעצמו בחייו זכויות מיוחדות; ההנחה הייתה, תוספת ידע לטובת האנושות זכות גדולה היא לנפטר.

עם התפתחות חכמת האנטומיה מתחילה אחת התקופות של ההיסטוריה הרפואית. כי כדי להשיג גופות השתמשו בכל האמצעים וביניהם הנוראים ביותר, כגון רצח, גזל וכו'. רק החל משנת 1830 הוכנסו לרוב המדינות חוקים מפורטים, לפיהם מתים אשר אין בני משפחה שידאגו לקבורתם, ימסרו לאנטומיה. והוא הדין לגבי בני אדם שאיבדו עצמם לדעת וכל אלה שמתו בבתי חולים ציבוריים.

 

בצורה זו התהווה שפע של גופות והסחר המתועב בגופות, פחת. אבל עדיין התנגדו פשוטי העם לניתוחים שעליהם הסתכלו כעל מעשים פליליים וחילול הקודש. לשם שבירת דעות קדומות אלה הקדישו אחדים מגדולי האנטומים את גופם לאחר מותם לביתור פומבי. הראשון היה פרידריך תאודור מקל, שקבע בצוואתו שינותח והשלד יוצג במוזיאום האנטומי.

כך חלפו מאתיים שנה מאז עשה וזאל את צעדיו הראשונים, והאנטומיה הפכה לענף מחקר חדש, שבמרוצת הזמן היה צריך להוות יסוד היסודות של תורת הרפואה בהקימו ובציירו את תמונת האדם הנורמאלי.

הצעד הבא היה הפניה לשינויים פאתולוגיים. פניה זו נתקלה לראשונה בקשיים גדולים. משום ששינויים אלה היו לעיתים בלתי מוסברים לגמרי. הפאתולוגיה נראתה חסרת חוק וסדר.

 

רק דבר אחד התברר, כי הנה לפנינו הזובסטראט של המחלה. כמו התולעת בתפוח, כך אפשר לראות המחלה בגוף כשאת, כהרס וקלקול, כשינוי חסר צורה של הנורמה. מכאן ולהבא שוב לא הייתה המחלה בבחינת דמון מפחיד הנטפל פתאם לאדם וכובשו, אלא מושב לה באחד האברים. זהו רעיון חדש לגמרי, שפיתח אצל החוקרים התקווה שיצליחו פעם לגרש את המחלה מן הגוף. ולכן פנו במרץ ללימוד שינויים פאתולוגיים אלה.

וכאן עלינו להזכיר את האנאטום האיטלקי באטיסטא מורגאני, שפרסם בשנת 1761 לאחר מחקר שנמשך 50 שנה, את מפעלו הענקי בחמישה כרכים: על מקום המחלות וסיבותיהן.

 

ושוב בפאדובה הופיעה - בדיוק 200 שנה אחרי וזאל - האנטומיה הפתלוגית. וכך הצליח מורגאני לייחס למחלות השונות מקום בגוף ולהסביר ולפרש מהותה של מחלה בכלל. בפעם הראשונה הושגה האפשרות לנתק את הרפואה מכל הערפל והטשטוש המיסטי, ששרר עד אז ולהקים מחקר רפואי אמיתי, שמהווה מאז את בסיס המדע הרפואי. הניתוחים נעשו מעין שופט עליון על כל מעשיו של הרופא, כאן נדונו מעשיו הדיאגינוסטיים והתרפבטיים משפט סופי שאין אחריו ערעור. כאן גם נרכשו הכרות חדשות וחשובות. אין פלא, שהרופאים ציפו לניתוח של מת בכיליון עיניים, כי בו ראו פתרון כל החידות.

יש להודות, שלפעמים הטריומף על אבחנה נכונה, שאובחנה בימי חייו של האדם, סילק את הצער על מות החולה, ומה שלמדו עקב האבחנה המוטעית היה אמנם מביש, אלא הוסיף רווח שקשה להגזים בו. המוות, שהיה פעם האויב, נעשה כעת לשותף של הרופא; הוא סייע בידו לתקן טעויות ולאסוף ידיעות חדשות. מובן אפוא, שבפחות מחמישים שנה גילו הרופאים את השינויים הפאתולוגיים בגוף האדם, את התלאות והסבלים המרובים המחלישים ומעיקים עליו.

בוודאי גרמו הישגים עצומים אלה גם להגזמות. גוף האדם גם אחרי מותו מהווה לאדם החי לא אובייקט מת במשמעות הרגילה של המילה; דבוקים בו זיכרונות ורגשות הקשורים קשר בלתי ניתק עם האתוס והמידות של האנושיות. רגשות אלה חתך הרופא במאה האחרונה בצורה רדיקלית וכך הוא בא בקונפליקט עם רגשותיו של הזולת. יש למצוא כאן את שביל הזהב ולמנוע שגוף האדם ירד לדרגת חומר וסחורה. זהו אחד התפקידים החשובים ביותר בכל ויכוח על ניתוח מתים אף עם המצאת היתר מצד הדין. וטוב שנשארה החרדה המטפיזית בפני הגופה, שעליה דברנו בהתחלה; נשמור עליה כשארית להבה קדושה, כדבריו של גיתה:

"החרדה היא הנכס היקר של האנושיות".

 

אם נסכם פרק היסטורי זה, נוכל לומר, שעל-ידי ההישגים שהושגו החל מימי וזאל ומורגאני ועד ימינו ע"י הכנסת ניתוחי גופות שיטתיים, יצאה הרפואה מתחום רופאי אלילים ומעשיה קסם והפכה בפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות למדע מבוסס על בסיס מוצק. מי שעוקב אחרי ההתפתחויות בתקופות שונות של הרפואה בעין פקוחה ובייחוד עם היעלמותן של מחלות ומגפות, שהשמידו בעבר אוכלוסיות שלימות מעל פני ארצות - יודה, כי כל זה מן הנמנע היה להשיגו, אלמלא נעשתה בקורת מתמדת הן לגבי טיפולים מוצלחים והן לגבי כשלונותיהן ע"י ניתוחים.

יתר על כן, עלינו להדגיש, שהתקדמות הרפואה תלויה בחלקה הגדול בביצוע המתוכנן של ניתוחי גופות. נזכיר כאן אחד מגדולי הפאתולוגיים שלפני 140-130 שנה  Rokitansky1804) 1874) שבשעתו ציוה הקיסר פרנץ הראשון, שכל מי שמת בבית חולים כללי צריך לעבור ניתוח אחרי מותו. רוקיטנסקי ביצע בימי חייו יותר מ- 60,000 ניתוחים, והוא לא רק אחד מגדולי הפאתולוגים, אלא בעל השפעה מכרעת על התפתחות הרפואה הקלינית עד היום הזה.

 

ושמא יאמרו: נוכחנו לדעת שכך היה, אולם מה חשיבות הניתוחים שלאחרי המוות כיום, בזמננו ובארצנו? כבר יודעים אנו את הכל ונוכל להסתפק כעת באמצעים החדישים השונים העומדים לשירות הרפואה, עם התפתחות הטכניקה בענפים השונים, כגון קרני רנטגן, איזוטופים, ביוכימיה, מיקרוביולוגיה, רפואה ניסויית בחיות, וכו'? מי שחושב כך אינו אלא טועה טעות גמורה.

נביא רק דוגמאות מספר: ע"י ניתוחים הוסקו מסקנות לגבי שימוש בתרופות שונות, כגון: פירמידון, ובארה"ב בוטל השימוש בפירמידון לגמרי. עם המצאת תרופות אנטיביוטיות, כגון פניצילין ואחרות, החלו לרפא מחלות, שגרמו פעם תוך חודשיים-שלושה למוות, כגון: שחפת קרום המוח, או דלקת פנים הלב מתוך זהום; אולם, אף על פי שהחולים נשארו בחיים, הפכו בחלקם לחולים כרוניים, סבלו מהפרעות שונות וקשות, ורק ע"י ניתוחים שלאחר המוות נתגלו שינויים כרוניים במוח ועקב גילויים אלה התחילו לערוך ניסויים על גבי בעלי חיים להמצאת ריפוי מבלי לגרום לשינויים אלה. ולבסוף הומצאו שיטות טיפול שונות, כגון: קורטיזון ביחד עם אנטיביוטיקה והצליחו למנוע את התקריות המסוכנות הנזכרות.

שתי קבוצות גדולות של מחלות מאיימות היום על האדם כמעט בכל ארץ, היינו: מחלות הסרטן למיניהן ומחלות הלב השונות. המספרים, הן של התחלואה והן של התמותה, הם בעליה וטובי החוקרים בכל העולם, וביניהם גם רופאי ישראל, משקיעים אמצעים ומרץ רב, כדי להיאבק בשוטים אלה המכים את האדם המודרני. הרבה כבר נתגלה ואין ספק שבמרוצת הזמן תגיע הרפואה לידי כך, שגם על מחלות אלו יביטו כמו שמביטים היום על מגיפות שלפני מאה שנה, אשר אחדות כיום אין לרופא אפילו אפשרות לראותן.

 

ועוד דוגמה: בזמננו התפתח ענף חדש של הרפואה המכונה: גרונטולוגיה, תורת מחלות גיל הזקנה. האוכלוסייה הולכת ומזדקנת, הציפייה לחיים עולה, הממוצע של חיי האדם כיום הוא 68-70 שנה. גם אדם זקן אינו צריך למות. פעם חשבו שיש "חולשת חיים". עכשיו אנו יודעים, כי גם זקנים אינם מתים אלא מחמת מחלה מוגדרת. בהקשר זה מזכירים מקרה של זקן בן 108 שנה, שחלה בצהבת - ומת, אולם הניתוח שלאחר המוות הוכיח, כי מת בשל אבן בכיס המרה שלו והכירורגיה יכולה לטפל בגיל הזקנה בדיוק כמו באנשים צעירים.

כל זה אפשרי רק אם נוכל ללמוד וללמד כיצד השינויים האלה מתהווים. ולא די בקביעת האבחנה או באישורה אחרי מות החולה, אלא הניתוח שלאחרי המוות מאפשר גם להסיק מסקנות על הסטאדיות השונות בהתפתחות המחלה במשך עשרות בשנים, וכל מה שלומדים במקרה אחד הוא לטובת חולים אחרים הסובלים מאותה מחלה, לא רק באותו מקום, באותה עיר, באותה ארץ, אלא, בתקופת הסילונים והלווינים, בתקופת הטלסטאר וחידושים ותגליות המתחדשות לבקרים - הרי כל המצאה, כל גילוי, כל בירור, כל מציאת שגיאה והצעת תיקון המוצע היום כאן, מסוגלת להביא תועלת מעשית לאנושות כולה בכל ארצות תבל, ביבשה, בים ובאוויר, פשוטו כמשמעו. עולמנו הולך ומצטמצם, ורחוקים נעשו קרובים.

 

אם ננסה לסכם ולבוא לידי מסקנות אפשר לאמר, כי סקירה היסטורית מלמדת אותנו, שרק ע"י פיתוח האנטומיה הנורמאלית והפאתולוגית יצאה הרפואה מתחום של השערות, אמונות טפילות ומיסטיציסמוס והפכה למדע מדויק. גם כיום האנטומיה היא היא יסוד הרפואה, שאינה יכולה לוותר עליה בשום פנים.

יש להוסיף, שאין תחליף לרכישת ידיעות באנטומיה ע"י אמצעים אחרים, לא תמונות ולא פנטומים מסוגלים לבוא במקום עצם פעולת הביתור והניתוח. כי כלל גדול בתורת הלימוד של כל מקצוע, שרק ע"י פעולה ממשית רוכש לו האדם הבנה מעמיקה. תמונות, צילומים וכו' אינם אלא אמצעי עזר חשובים ומועילים למתלמד החוזר על דברים הידועים לו מתוך הסתכלות ישירה באובייקט הטבע.

ההישגים הגדולים שהשיגתם הרפואה המודרנית מתבססים בין היתר על ניתוחים שלאחרי המוות.

 

במשך 100-150 שנה נעלמו מגיפות, שהשמידו קודם אוכלוסיות שלימות. המחקר הרפואי המתקדם במהירות גדולה, מבוסס על הביקורת המתמדת באמצעות ניתוחי הגופות. אין להעלות על הדעת, שבית ספר לרפואה ראוי לשמו יוכל לוותר על ניתוחים אלה. ויתור זה משמעותו חזרה לתקופות החשיכה של ימי הביניים ולפעלתנות חסרת יסוד במקום קידמה. אין ספק, שגם היום מחייבת הרפואה לנצל את כל היתרונות אשר שיטת הניתוחים מעניקה לה, ואין רפואה מודרנית בלי ניתוחי גופות.

עם כל הדגשת הנימוקים המכריעים לטובת ביצוע ניתוחים שלאחרי המוות אין אני מהסס אף רגע להתנגד בכל תוקף לאי-התחשבות ברגשות האדם המבוססים ומוצדקים, ולכן אין לבצע ניתוחים אלה בניגוד לרצון בני המשפחה, אלא ביראת הכבוד הראויה למת, וכל זלזול גנאי הוא גם לרופא, שאינו מעריך כראוי את מעמדו שידיעותיו וניסיונו הקנו לו.