לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דיונים הלכתיים סביב גזירת השחיטה בגרמניה הנאצית

היבטים היסטוריים

מחבר: שרה קפלן

מכלול, גיליון י"ט, 2000

דיונים הלכתיים סביב גזירת השחיטה בגרמניה הנאצית

הקדמה

 

עיקרו של המאמר שלפנינו הוא הניסיון לבחון בהיבט היסטורי את הדיונים ההלכתיים סביב  "גזירת השחיטה" בגרמניה כפי שהם משתקפים בספרות השו"ת של רבני גרמניה בשנים   .1938-1933

 תבחן עמדתם של רבני גרמניה ל"גזירת השחיטה" מתוך זיקה לקהילות ולארגונים האורתו- דוכסיים אותם הם מייצגים, ותוך כדי עימות עם הזרם הרפורמי-ליברלי. כמו כן נראה כיצד  השיקולים ההלכתיים קשורים לאינטרפרטציה של הרבנים את התמורות הפוליטיות ואת  השלכותיהם על מצבם של יהודי גרמניה באותה עת.

 

המקורות עליהם אתבסס הם:

א. "שרידי אש" חלק א' מאת הרב יחיאל יעקב ווינברג. מכיל את חיבורו ההלכתי הגדול של  הרב ווינברג על הימום לפני שחיטה שנכתב על ידו בגרמניה בשנות הגזירה, אך לא פורסם  בדפוס. כמו כן מכיל הספר את ההתכתבות הרבנית בנידון, על פי הכתבים שניצלו ונערכו על  ידי הרב ווינברג לאחר המלחמה.

 

ב. "עדות נאמנה" - שו"ת על מאבק השחיטה באירופה (חלק ראשון). רוב החומר המצוי  בספר הוא משארית הארכיון של ה"מרכז לענייני שחיטה" בברלין (להלן), מתוך מכתבים  שנשלחו ממנו ואליו. חלק אחר מגלויי הדעת והמכתבים צולמו ממקורות אחרים.

 

ג. ספר "שואלין ודורשין" מעיזבונו של הרב יצחק אונא. בניו של הרב אונא הכניסו לספר  חלק מאוסף השו"ת שהיו בעיזבונו ובתוכו גם העוסקים בנושא השחיטה.

 

ד. ספר "ציון למנחם" מאת הרב מנחם מנדל קירשבוים,(1) כולל חלק שני מספרו שו"ת  מנחם משיב", כפי שנדפס לראשונה, בלי שער ובלי סיום, בשנת תרצ"ח.

 

 

מבוא

א. אורתודוכסיה יהודית בגרמניה - רקע היסטורי

הזרם האורתודכסי ביהדות גרמניה בעת החדשה הנו יצירה חדשה של תקופה הפוסט-מאמנסיפציונית.

 

"האורתודוכסיה החדשה", או "הניאואורתודכסיה", או "אורתודכסיה בתר מסורתית"(2) נוצרה בעקבות המפגש עם האמנציפציה מצד אחד ועם הרפורמה מצד שני. לדעת מרדכי ברויאר על אף הניגוד המהותי בין שני הזרמים, האורתודוכסיה והרפורמה, הרי שיש משותף  ביניהם מבחינת הצורך להתמודד עם מציאות חדשה שנוצרה לאחר האמנציפציה, כל זרם  בדרכו.(3)

 

המשימה של ה"אורתודוכסיה החדשה" היתה לעשות את היהדות המסורתית "ראויה לבוא  בחברה האירופית"(4) שלאחר תקופת ההשכלה, חברה שאבדה לה האמונה התמימה ועל כן  היה צורך לפנות אליה בכלים שכלתניים.

 

האידיאל שהעמיד ר' שמשון רפאל הירש לצורת הקשר שבין העולם הסובב לבין תורת ישראל היה של הטוטאליות של התורה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג' ו').

 

מבחינת הזהות הקיבוצית של החברה האורתודכסית בגרמניה ניתן לאפיין אותה כחברה שאורחות חייה מושתתים על מצוות ומנהגים שבמסורת, למרות הסתגלותה לתרבות של החברה המודרנית.

 

משגבר בגרמניה תהליך ההתבוללות, ומשעבר השלטון בקהילות יותר ויותר לידי הרפורמים החל תהליך ההתבדלות של חלק מהיהודים האורתודכסים. זוהי ראשיתן של הקהילות הפורשות: "עדת ישראל" ו"עדת ישורון" (הדבר התאפשר חוקית בשל "חוק הפרישה"  Austrittשנחקק בפרוסיה ב1876 ועבר למדינות אחרות, חוק שאיפשר לכל יהודי לפרוש מהקהילה  הקיימת בלי שיציאה זו נחשבה ליציאה מן היהדות).

 

תהליך הפרישה גרם לפולמוס בקרב היהדות האורתודכסית בין מצדדי הפרישה למתנגדיה.המתנגדים נשארו בקרב הקהילות הגדולות שנשלטו על ידי הרפורמים כתת קהילות אוטונומיות או במסגרת קהלה אחת.(5)

 

הוויכוח האידיאולוגי בשאלת ההתבדלות מתבטא גם בפילוג בין שני ארגוני הרבנים האורתודוכסיים על רקע ההשתייכות ל"ארגון הכללי של רבני גרמניה" Allgemeiner Rabbiner verband Deutschlands1896 על ידי רב אורתודוכסי (הרב  הוקם ב-מרדכי הלוי הורוביץ) אולם רוב חבריו היו רבנים ליברליים.

 

ב-1879 הוקם על ידי חוגו של ר' עזריאל הילדסהיימר "איגוד הרבנים המסורתיים נאמני תורה". Vereinigung traditionell gesetzestreuer Rabbiner איגוד זה איפשר לחבריו השתייכות לאיגוד הכללי.

 

לעומתו "איגוד הרבנים האורתודוכסים Rabbiner Verband Orthodexer שהוקם בפרנקפורט בהשפעתו של הרב שלמה ברויאר (חתנו של רשר"ה) ושחבריו היו רבני הקהילות המתבדלות, לא איפשר לחבריו להשתייך לארגון הכללי. היו רבנים שהיו חברים בשני ארגוני הרבנים האורתודוכסיים והיו רבנים ששללו אפילו את השותפות עם רבני איגוד הרבנים המסורתיים משום שהללו היו מוכנים לשבת עם רבנים ליברליים.(6)

 

גם בתקופה הקשה של ראשית ימי המשטר הנאצי ממשיך ולעתים אף מעמיק הבירור האידיאולוגי סביב שיתוף ופירוד (7) מתח זה יבוא לידי ביטוי גם בסוגיית השחיטה.

 

ב. המאבק בגרמניה להגנת השחיטה היהודית עד שנת 1933

תעמולת ההסתה נגד השחיטה היהודית בגרמניה החלה במחצית השנייה של המאה הי"ט על ידי אגודות צער בע"ח. היהדות האורתודכסית שחששה מהניסיון לערער את אחד מאושיות היהדות, החלה להיאבק בשני מישורים: במישור המשפטי-חוקתי ובמישור ההסברתי.

 

את המאבק בתחום החוקתי הריצו הרבנים שר"ה ועזריאל הילדסהיימר בשולחם עצומות לרייכסטאג נגד אגודות צער בע"ח. (עד 1887 הגיעו לברלין 2300 עצומות כאלה).(8) אף שההצעות הורדו מסדר היום של בתי המחוקקים של המדינות הגרמניות, לא התקבל חוק ממלכתי שימנע מן הרשויות המקומיות לנקוט צעדים נגד השחיטה.

 

בתחום ההסברה נעשתה פעולה מקיפה ביותר, ד"ר הירש הילדסהיימר, בנו של הרב עזריאל הילדסהיימר, לוחם חריף בתעמולה נגד השחיטה היהודית, סלל את הדרך להקמת "משרד להגנת השחיטה". אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר המשרד לניהולו של הרב עזריאל (עזרא) מונק(9) רבה של קהילת "עדת ישראל" בברלין. בתרצ"א (1931) הוחלף שמו של  המשרד ל"מרכז לענייני שחיטה בגרמניה" ובניהולו השתתפו נציגי הקהילות הנפרדות ונציגי"האורתודוכסיה הקהילתית".(10)

 

פעולות ההסברה באו להוכיח שהשחיטה היהודית הינה דרך המתה הומנית ביותר, והם כללופרסומים של חוות דעת של אנשי מדע בתחומי הפיסיולוגיה, האנטומיה, הפתולוגיה, ורפואת בע"ח.

 

אחת מחוות הדעת הרפואיות המוסמכות ביותר ניתנה על ידי ד"ר שלמה מנחם ליבען מפרג,רופא יהודי, בקי בהלכה, שערך ניסיונות רבים באוניברסיטת פראג מתוך מטרה להגן על השחיטה היהודית. במו"מ ההלכתי בנושא ההימום מוזכר ליבען פעמים רבות. ליבען מוכיח מתוך ניסויים שערך שהשחיטה היהודית אינה מענה את בעלי החיים יותר מאשר דרכי שחיטה אחרות. הוא תוקף את המסיתים המסיקים מסקנות ללא עריכת ניסויים.(11)

 

תכתובת של רבנים באפשרות של היתר הימום בהמות בזמן שחיטה החלה בסוף שנות ה-20, בין הרב עזריאל מונק כיו"ר "מרכז השחיטה" לבין הרב חיים עוזר גרודזינסקי מוילנה. רח"ע  מנסה לדחות עד כמה שאפשר פסק הלכתי בנושא ההימום מתוך תקווה שניתן יהיה למנוע  את החקיקה.(12) "ובנוגע להכנת אסיפה רבה לדעתי עוד מוקדם הדבר. כל זמן שיש איזה זיק  תקווה לביטול הגזירה אין לחשוב על דבר שום אופן היתר של הימום".(13)

 

ג. עם החלת הגזירה

ב-21.4.33 נאסרה רשמית ברחבי המדינה שחיטת בהמות ללא הימום (לפני השחיטה)   ושחיטת עופות ללא כריתת הראש כולו (חיתוך כל המפרקת). בכך נשללה הדרך לשחיטה   כשרה בגרמניה. בתחילה ניתן היה לייבא בשר כשר מארצות שכנות במחיר יקר ביותר. מ- 1936 נאסר לחלוטין יבוא בשר כשר, פרט לבשר שנשלח חינם על ידי קרן שנוסדה בלונדון  ושהועידה את חלוקת הבשר למעט מאוד משפחות נזקקות ומוסדות ציבור.(14)

 

מציאות זו, שבה לא ניתן היה להשיג כלל בשר כשר, עלולה הייתה להביא לאכילת נבילות  וטריפות על ידי מרבית יהודי גרמניה. יש לזכור שבשר באותה עת, היה מרכיב תזונתי חשוב  ביותר, לא יכלו להבין שניתן להתקיים ללא בשר. התנזרות מאכילת בשר בשל בעיות כשרות  נחשבה למסירות נפש. בפרט הקפידו באכילת בשר לגבי ילדים, חולים, וזקנים.

 

הדיונים האינטנסיביים באפשרות של התרת שחיטה אחר הימום התנהלו בהתכתבות בין  הרבנים בגרמניה ובינם לבין גדולי תורה בפולין ובליטא. רבני גרמניה רצו להגיע להחלטה  אחידה שתהיה מקובלת על שני איגודי הרבנים האורתודוכסיים.

 

כדי להגיע להחלטה היה צורך להיוועץ עם גדולי התורה במזרח אירופה. יהודי גרמניה  החרדים הרגישו תחושת נחיתות ביחס לבקיאות ולחריפות בלימוד תורה ובפסיקת הלכה   של רבני המזרח. אנו מוצאים התבטלות זו במכתביהם של רבני גרמניה אל רבני המזרח,  בפרט אל רח"ע גרודזינסקי.(15)

 

החלטתו הסופית של רח"ע גרודזינסקי אסרה שחיטת בהמות אחרי הימום וזאת בהסכמת  גדולי רבני מזרח אירופה וראשי הישיבות שם.(16)

 

בהמשך נדון בהיבטים האידיאולוגיים ההיסטוריים והחברתיים שהשפיעו על הרבנים בבואם לפרש את המציאות שלפניהם באופן הלכתי.

 

גישות שונות בשיקולים ההלכתיים  לאור נתוני הזמן

אקדים ואומר כי הרבנים שרצו ללכת לקראת היתר הימום בתנאים מסוימים יצאו מתוך הנחת יסוד ששינוי כזה יהיה אפשרי רק אם הוא מעוגן בהלכה ואין בו שום סרך של איסור.

 

הרב יעקב יהודה הופמן(17) כותב אל הרב חיים עוזר גרודזינסקי:

 

"אם דעתו ואולי גם דעת חבריו גדולי ההוראה ...נוטה לאיסור עפ"י ההלכה, אז נכוף את ראשינו ונכריז בפומבי על האיסור של שחיטה אחר הימום החשמל...אולם אם הדר"ג (הדר גאונו) ימצא עפ"י ברור ההלכה שאין לנו טעם מספיק לאיסור, אז חושבים אנחנו כי לא נכון לכבוש פנינו בקרקע" וכו'(18) (ההדגשות שלי. ש.ק.)

 

הרבנים שרצו ללכת לקראת היתר, לא רצו לשנות מן הדין, אלא רצו למתוח את הדין עד כמה שניתן כדי להציל את בני קהילותיהם מאכילת טריפות. לגישה זו שבמקום שעל פי דין ניתן  להקל צריך להקל, שותף גם רח"ע גרודזינסקי "השקפתי ודעתי נוטה שכל מה שביכלתנו על  פי הדין להקל עלינו להקל למנוע מאחינו מאכילת נבלות וטרפות".(19) (בענין שחיטת עופות)

 

הרבנים המבקשים מציאת דרך הלכתית להימום חשמלי באופן כזה שהבהמה לא תינזק  באופן פנימי ולא יוצרו חששות של טריפה, מסתמכים על כללים להיתר שהורו לנו הראשונים. לדעתם, בתנאי המציאות הקשה בת זמנם, ועל מנת למנוע תוצאות גורליות לגבי המשך קיום  הדת, יש להשתמש בכללים אלה לצורך פסיקה הלכתית.

 

נבדוק מהם הכללים-העקרונות, שעל פיהם ביקשו רבנים מסוימים להקל בשאלת ההימום, לאור בחינת המצב העכשווי והחשש מן העתיד בקהילותיהם.

 

א. את הכלל " אין דוחין נפש מפני נפש" (סנהדרין ע"ב ב') מרחיב הרב יעקב יהודה הופמן - "וכי דוחין נפש ודאי מפני ספק נפש? וכי נפקיר נפשות ישראל לאלפים ולרבבות מפני גזירת  שמא?(20) כוונתו היא שהשיקול שמא תעבור הגזירה גם לארצות אחרות (על כך בהמשך) הוא  בבחינת שמא - ספק, והיא אינה יכולה לדחות נפש, דהיינו אכילת טריפות ודאית של יהודי  גרמניה אם לא ימצא פתרון הלכתי לאפשר את ההימום.

 

ב. הרב הופמן סומך על שיטת התוספות שעל פיה אולי מותר "לעבור על איסור קל כדי להצילם מאיסור חמור"(21) מחמת האונס. האוכלים טריפה, לדעתו, דומים לאנוסים שכן  תש כוחם מלעמוד בניסיון ואומרים כשר לכל מה שיאמרו להם הרבנים החופשיים(22)  (הרפורמים - הליברלים).

 

ג. "כשם שאסור להתיר את האיסור כך אסור לאסור את המותר"(23) (ניסוח מושאל מהוידוי הגדול של רבינו נסים גאון "את אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי"). הרב  לאסמאנן טוען שכלל זה חל אפילו אם ההיתר מוביל להפסד מרובה, כל שכן אם האיסור  גורם תיכף ומיד להפסד הנראה לעין, "ועל אחת כמה וכמה אם ראינו בעיניים פקוחות  שהאיסור לא רק שגרם להפסד גדול ורב לממונו וגופו של ישראל והשפיל את כבוד הבריות  עד ארץ אלא גם גרם לחילול השם".(24)

 

 ד. "כוח דהיתרא עדיף" (ביצה ב' ע"ב). רש"י שם - "טוב לנו להשמיענו כח דברי המתיר  שהוא סומך על שמועתו (תלמודו) ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרים אינה ראויה שהכל  יכולים להחמיר ואפילו בדבר המותר". הרב לאסמאנן מסיק מכלל זה ש"כל מורה הוראה  צריך אם תבוא איזו שאלה לפניו להטריח א"ע [את עצמו] בתחילה למצוא היתר ואינו רשאי  להחמיר על אחרים משום מידת חסידות ופרישות בדבר שאינו על פי דין". הוא יוצא נגד  הרבנים שהטריחו עצמם בגזירת השחיטה ביגיעה מרובה "למצוא רק ראיות לאיסורא  ובמחילת כבודם העלימו עיניהם...מכל ראיות להתירא".(25) וכו'.

הרב משה שמשון ווסרמן מברסלאו (מחבר הספר "שאלת משה") כותב ש"יש לחזר אחרי  היתר כדי להציל כלל ישראל שלא ימיר דתו ח"ו.(26)

 

לעומת הדעות המקילות היו רבנים ששללו כל שינוי ממנהגי השחיטה הנהוגים בעם ישראל. הנימוק שעומד בבסיס גישה זו הוא החשש ששינוי מן הנורמות ההלכתיות יביא לפריצת גדר  לגבי יתר ההלכות.

 

גישה זו יוצאת מתוך הנחה כי בזמן של "דור פרוץ" בעבירות, כל הקלה של עול המצוות תוליד  תוצאות הרסניות לגבי שמירת המצוות בכלל.

 

הרב צבי יונה הורביץ מפרנקפורט(27) חושש שמא היתרים אף אם יינתנו ליחידים, כגון לבתי  חולים, יהפכו להיתרים כלליים ולפיכך ההיתר יכול להביא להרס הדת ולא לתיקונה.(28)

 

גם הרב צבי קליין אב"ד "עדת ישורון" בברלין חושש שמא ההיתר (לגבי שחיטת עופות) יביא  ל"התרת הרצועה".(29)

 

את הגישה המחמירה ביותר מצאתי אצל הרב יוסף ברויאר בנו של הרב שלמה ברויאר ואחיו  של הרב יצחק ברויאר מהקהילה הפורשת בפרנקפורט.(30) חובת הרבנים לדבריו, לחזק  הפרצות ולא לתת יד לשום היתר.

 

נימוקיו ההלכתיים הם:

א. גם במקום שתקנו חכמים תקנות קלות לשנות מן הדין היה זה רק בעניינים פרטיים מה  שאין כן בשחיטה הנוגעת לכלל הציבור.

 

ב. בניגוד להנחה שמותר לעבור אל איסור קל מפני איסור חמור יותר, טוען הרב ברויאר  שבאיסור דאורייתא כבדיני שחיטה יש לאמץ את שיטת רש"י "וכי אומרים לו לאדם חטא  כדי שיזכה בחברך"? בענייננו - וכי מותר לחטוא בשינוי הלכות שחיטה כדי שאנשים אחרים  לא יחטאו באכילת נבילות? ובפרט שאין לדעת מהי העבירה הקלה ומה היא החמורה.

 

לסיכום - רבני הקהילות המעורבות נוטים להיתר מפני החשש מנטישת הכשרות כליל  בקהילותיהם. רצונם למתוח את הדין ולהיות גמישים עד כמה שניתן במסגרת ההלכה כדי  לתקן את המצב ולמנוע הידרדרות בהמשך.

 

הרבנים השוללים את ההיתר נמנים על ה"אורתודוכסיה הבלתי תלויה". מצב הכשרות  בקהילותיהם שונה בתכלית. לא קיים לגביהם החשש שבאין בשר כשר יאכלו בני קהילותיהם  טריפות. הם ממשיכים לראות ברפורמים - בליברלים את האויב נגדו יש להיאבק באותה דרך  כבעבר - שמירה על המסורת מכל זיק של שינוי. הם מחזיקים בגישה שב"דור פרוץ" רק  הגישה המחמירה יכולה לשמור על המסורת.

 

הערכת המצב מבחינה היסטורית-פוליטית  ומקומו בדיון ההלכתי

הדיון ההלכתי סביב גזירת השחיטה נוגע במהות של הגזירה, מתיחס להשפעה שתהיה לה על היהודים בארצות אחרות ומעריך את משך תוקפה.

 

א. האם השעה היא "שעת שמד"

אנחנו מוצאים הערכות שונות של רבנים לגבי מהותה של גזירת השחיטה: האם היא גזירת  דת על פי הדגם של גזירות דת מן העבר, או שהיא שונה במהותה ועל כן יש להתייחס אליה באמות מידה הלכתיות שונות מבעבר. (המחקר ההיסטורי מעריך את כוונות הנאצים בגזירה זו במובן הסמלי ולא הדתי).

היתה תפיסה שראתה באיסור השחיטה "גזירה דתית" ובעיתויה "שעת גזירה". "שעת גזירה" מוגדרת ברמב"ם "והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכנדנצר וחבריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או "מצוה מן המצוות"(31) (ההדגשה היא שלי. ש.ק.) ובשעת גזירה אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור. "מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשינויי ערקתא דמסאנא"(32) (שינוי דרך קשירת הנעלים כדרכם של גויים, שהיא אף לא מצווה אלא מנהג).

 

הרב חיים יצחק ירוחם אב"ד של קהילת אלשטאט מתייחס אל האיסור על פי אמות המידה של שעת גזירה וקידוש השם מן העבר.

 

"אליכם אישים אקרא, בבקשה מכם עמדו בניסיון והראו שהנכם מבני בניהם שנסקלו ושנצלבו על מצות התוה"ק... כן מלכו של עולם מתפאר בישראל כאשר מוסרים נפשם לקדושתו...'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'" (ישעיהו מ"ט ג')(33)

 

קריאתו של הרב יצחק ירוחם אינה מתכוונת למסירות נפש בבחינת "ייהרג ואל יעבור" אלא לאי הכניעה לגזירת השלטון להעביר על הדת.

 

הרב זאב צבי הכהן קליין, אב"ד של קהילת "עדת ישורון" בברלין מפרש את איסור השחיטה כגזירת הדת. "שגם שונאינו יחשבו שעלה בידם להעבירנו על הדת... ויאמרו שהיהודים מבטלים דתם לגמרי מפני גזרתם".(34)

 

גם הרב יונה צבי הורביץ מפרנקפורט סבר שזוהי שעת גזירת השמד שהנוכרים מתכונים להעביר על הדת, ולפיכך יש לאסור את ההימום.(35)

 

נראה אם כן, שרבני הקהילות הפורשות מציגים עמדות שמרניות. לדעתי, הקונספציה של ראית גזירת השחיטה כגזירת שמד לא נובעת מתוך השוואה היסטורית אלא מתוך גישה אידיאולוגית-הלכתית, שאין לנטוש אפילו קוצו של יוד ממסורת אבות. ראיית הגזירה כ"כגזירת שמד" והתקופה כ"שעת גזירה" נותנת הצדקה לגישה זו.

 

מן הצד השני היו רבנים שטענו שאינו דומה איסור זה לגזירות בזמנים עברו.

 

הרב יצחק אונא(36) מייצג את התפיסה הסוברת שאין גזירת השחיטה גזירת דת אלא היא ביטוי למדיניות הכוללת של הגרמנים כלפי היהודים - מדיניות של התנכלות והצרת צעדים."וכשם שמסירים המלמדים ממקומם וגוזרים חרם שלא לקנות אצל הסוחרים היהודים והכל כדי לצער אותם ולהסיר מהם מחיתם, כך מה שאוסרים השחיטה אינו רק לצער אותנו".(37)

 

נימוקיו הם:

א. "אם היו גוזרים עלינו לאכול בשר אסור היה מקום לומר זה,(38) ולא זו בלבד שלא אומרים אלא מכריזים בפומבי שאינם רוצים להעבירנו על דתנו. "ואינה דומה גזירה זו לגזירות שבימים קדמונים שאמרו בפירוש שרוצים להעביר על דת".(39)

 

ב. שעת גזירה מכוונת "על ישראל לבדם...אבל אם הגזירה היא על כל מדינת מלכותו אף על פי שהישראלים בכלל - לאו שעת השמד מקרי".(40) ובעניין הימום הבהמות לא הזכירו את היהודים כלל וכלל, רק גזרו בסתם שיהממו כל הבהמות קודם שימיתום."ברור כשמש שלא שייך כאן שעת הגזירה כלל וכלל" מדגיש הרב אונא, "וגם אין לדמות הדבר לערקתא דמסאנא".(41)

 

גם הרב ווינברג מונה אותם טעמים כדי להוכיח שאין זו העברה על דת: "אינם כופים אותנו לאכול בשר", "אינם מתכונים כלל להעבירנו על דתנו". "אם הגזירה על כל העמים לא נקרא שמד" - ובמקרה השחיטה זו גזירה כללית החלה על כל אזרחי המדינה.(42)

 

במבוא ל"שרידי אש", "בשער הספר" שנכתב לאחר השואה מבטא הרב ווינברג גישה שונה."עלינו להראות לכל העולם שמוכנים אנו למסור את נפשנו על קדשי ישראל, ויראו שונאינו שבאיסור השחיטה לא יעבירו את ישראל על דתו".(43)

 

הרב אפרים מאיר לאסמאנן מוסיף ראיות מחוקי נירנברג כדי להוכיח שאין השעה שעת גזירה. במכתבו שנכתב מאוחר יחסית, בשנת 1937, הוא מתייחס, גם אם לא כותב זאת במפורש, אל שני חוקי נירנברג "חוק האזרחות" המגדיר יהודי על פי מוצא הגזע ולא הדת,ו"חוק להגנת הכבוד והדם הגרמני" האוסר נישואים בין ארי ליהודי - כדי להסיק מהם שאין כוונת הגרמנים להעביר על הדת. שכן "יחסה של הממשלה בארצנו אל המשומדים אינו עולה על יחסה ליהודים שתופסים באמונתם, וראיה עוד יותר מעולה אפשר למצוא באותה העובדה שהממשלה גזרה שלא להתחתן בנו ובגזרה זו לא רק שהממשלה מרפה את אמונתנו אלא גם מחזקת בה".(44)

 

ב."גזירה עבידא דבטלא"

הרבנים שהתנגדו להיתר הימום השתמשו בקביעה המופיעה במסכת כתובות דף ג' ע"ב - "גזירה עבידה דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן" כלומר - גזירה עשויה להתבטל, ואין עוקרים תקנה מפני הגזירה. הם הניחו שגזירת השחיטה עשויה להתבטל ועל כן אין לשנות ממנהגי השחיטה בשל הגזירה. בדעה זו החזיק הרב יונה הלוי הורוביץ מפרנקפורט.(45)

 

הרב יצחק אונא מביא נגד טיעון זה את הדוגמה של איסור השחיטה בשוויץ שהוא בתוקף 40 שנה ואינו משתנה, ולדעתו אין סיכוי שישתנה, שכן הגזירה אינה פועל יוצא של שליט אחד אלא של אגודות צער בע"ח שפועלות זה עשרות בשנים, ולדעתו ימשיכו לפעול.(46) ניתן לראות בהערכת המצב של הרב אונא תפיסה כוללת ורחבה יותר של ההיסטוריה בת זמנו, גם מן ההיבט ההשוואתי. הערכת מצב זה מביאה אותו למסקנה שאין לחכות עד שהגזירה תתבטל אלא יש לשנות את הנוהג, בגבול ההלכה כמובן, כדי שתורת השחיטה לא תשתכח מכל וכל.(47)

 

גם לדעת רח"ע גרודזינסקי "לא דמי למה שאמרו בכתובות צ"ג גזירה עבידה דבטלא...כי מה נוכל לעשות בימינו אלה, אם גם רוב הבריאים לא יעמדו בניסיון ויאכלו נו"ט (נבילות וטריפות) אף כי בתי חולים ומושב זקנים...ורק שרידים יחידים ישמרו ואיך נוכל להחזיק במנהג במצב כזה.(48) "

 

יש להוסיף כי הביטוי "גזירה עבידה דבטלא" מופיע לא רק כטיעון בדיון ההלכתי אלא גם כמשאלה וכתקווה לעתיד, הן אצל הרבנים המתירים והן אצל האוסרים.(49)

 

תחושת הריאליה הפוליטית של שנות השלושים, שנים של התגברות האנטישמיות בגרמניה ובפולין תרמה פן נוסף לשיקול ההלכתי של הרבנים.

 

החשש שמא הכניעה לאיסור השחיטה בגרמניה תגרום להתפשטות האיסור ליתר הארצות עמד במערכת השיקולים של הרבנים. הרב ווינברג מתייחס לשיקול זה "על היהודים בגרמניה לעמוד בניסיון למען דתנו הקדושה ולמען אחינו שבכל הארצות. ואם ח"ו נורה להקל בשחיטה זו, עתידים אנו לסכן את השחיטה היהודית בכל העולם.(50)

 

אצל רח"ע גרודזינסקי השיקול של סיכון השחיטה בארצות אחרות הוא כבד ערך ביותר.בדיווחו של הרב ווינברג על שיחותיו עם הרבנים בפולין, הוא מסביר את חששו של הרב גרודזינסקי:

 

"על יהודי גרמניה לדעת יפה שאין בעיית השחיטה יכולה להצטמצם ליהודי גרמניה בלבד, כל יהודי העולם שותפים לסבל ולצער אחיהם בגרמניה והם רואים בבעיית השחיטהבעיית מבחן גורלית ליהדות הדתית. מצב חירום חמור ביותר אשר יביא לידי היתרים שהם עדיין בגדר האפשר, יש בו כדי לגרור אחריו את סיכונה של השחיטה בכלל בארצות אחרות.(51)"

 

הרבנים יעקב יהודה הופמן ויצחק אונא מתוכחים עם גישה זו.

 

הרב יעקב יהודה הופמן במכתב לרח"ע גרודזינסקי שצוטט לעיל(52) אומר: "וכי נפקיר נפשות  ישראל לאלפים ולרבבות מפני גזירת שמא" - שהרי לגבי התפשטות הגזירה לארצות אחרות קיים רק חשש - "שמא", ואילו לגבי מצב הכשרות בגרמניה, העובדות מדברות בעד עצמן.לדעתו ניתן יהיה למצוא דרכים על מנת למנוע את התפשטות ההיתר כלפי חוץ וגם כלפי פנים.הרב יצחק אונא טוען בחריפות יתר:

 

 

"אם הרבנים יתבעו לדין וישאלו אותם מפני מה לא עשיתם כל מה שבכוחכם להציל את נפשות האומללים...מה יענו אז? אנחנו חששנו שלא ידרשו גם בארצות אחרות להנהיג היתר זה. ואם יפנו אליהם בקול רעש: מפני ספק זה הנחתם הודאי, מפני חשש זה הנחתם מאות ואלפים לרדת שחת? מה יענו אז על זה??"(53)

 

דברי סיכום

משהתחלתי בעבודה לא תיארתי לעצמי איזה מקור בלתי נדלה מהווים השו"ת לגבי הבנת המציאות ההיסטורית, הסוציולוגית, והתרבותית של החברה האורתודכסית בגרמניה, ועד כמה ניתן להשקיף מתוכם אל הדמויות הרבניות וללמוד על האינטראקציה ביניהם.

 

מן השו"ת למדתי על השפעתו של האיום הרפורמי על דרך החשיבה ההלכתית של הרבנים. מן  ההתכתבות בין הרבנים ניתן היה לחוש במורכבותה של הפוליטיקה הציבורית-קהילתית: קהילות פורשות, קהילות גדולות, מחלוקות בין איגודי רבנים ועוד.

 

למדתי מסגנון הכתיבה של רבני גרמניה אל רבני מזרח אירופה על יראת הכבוד שרחשו לרבני  המזרח ועל התבטלותם בפניהם. מתוך כך גם הבנתי מדוע לא היו מוכנים לפסוק הלכה ללא הסכמתם.

 

דרך השותי"ם ניתן היה לעקוב אחר התמודדותם של הרבנים עם תנאי מציאות חדשה ושונה אשר שללו מהיהודים את הישגי האמנציפציה, פגעו במצבם הכלכלי, ונסו לפגוע באחד מעקרונות היסוד של הדת - יסוד הכשרות.

 

ההתמודדות של הרבנים עם תנאי המציאות נעשתה בכלים הלכתיים מסורתיים, כאשר כל רב בורר לפי השקפתו ולפי פרשנותו את המציאות, את המודלים ההלכתיים בהם הוא משתמש כגון: "כוח דהיתרא עדיף" או "גזירה עבידה דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא מבטלינן".

 

העבודה לא נגעה בפסיקה עצמה, אלא בגישות השונות של הפוסקים ובמערכת השיקולים שהשפיעה על דרך פסיקתם, שכן מבחינת המחקר ההיסטורי אלו הן הנקודות המרכזיות.

 

ולא נותר לי אלא לסיים בדבריו של הרב יעקב יחיאל ווינברג בעל "שרידי אש":

"ברוך השם שהתשובות ההן חדלו להיות להן ערך מעשי כל שהוא... ולא נמנעתי מלפרסמן, משום חשיבותן ההיסטורית".(54)

how to cheat on your wife nexwebsites.com wife wants to cheat
did my girlfriend cheated on me has my girlfriend cheated on me did my girlfriend cheated on me
dating for married men tolobel.com cheaters
lesbian adult-youth stories adult illustrated stories personal intimate stories about sex sensual
adult baby girl stories blog.icuracao.net lesbian adult-youth stories
how to cheat on wife tracyawheeler.com wife cheaters

הערות:

הערות

1. התייחסות לנושא השחיטה - שו"ת מנחם משיב סימן א'.

2. יעקב כץ, הלכה וקבלה, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 251.

3  מרדכי ברויאר, עדה ודויקנה, אורתודקסיה יהודית ברייך הגרמני 1918-1871, מרכז .זלמן שז"ר. ירושלים תשנ"א עמ' 33.

4. שם, עמ' 34.

5. הרחבה בעניין זה יעקב צור, היהדות החרדית בגרמניה בימי שלטון הנאצים, בתוך תולדות השואה, גרמניה, עורכים אברהם מרגליות ויהויקים כוכבי. יד ושם ירושלים תשנ"ח כרך ב' ע"מ 842-841.

6. יהודה בן אבנר, מגמות של איחוד ופילוג ביהדות האורתודוכסית בגרמניה בשנים 1935-1934, בתוך קשב, קובץ מחקרים, מקורות וידיעות, המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר-אילן, חוברת 1 טבת תשמ"ו, עמ' 6. 

7. מאותה סיבה לא הצטרפה "האורתודוכסיה הבלתי תלויה" הפורשת ל"נציגות הארצות של יהודי גרמניה" שקמה לאחר עלות הנאצים לשלטון כדי להתמודד עם התמורות הפוליטיות.

8. ברויאר, עדה ודיוקנה, עמ' 292.

9. היה בן אחותו של הרב עזיראל הילדסהיימר.

10. עדות נאמנה, שו"ת על מאבק השחיטה בארופה, חלק ראשון. הוצאת בית המדרש גור-אריה, ניו-יורק ירושלים, תשל"ה,הקדמה עמ' 11.

11 ד"ר ליבען נספה בשואה. על תולדות חייו ראה הערה 18 בעדות נאמנה עמ' 12. המאמר  שלו נדפס בירחון "ישורון" בברלין בתרפ"א. הוא נמצא ב"עדות נאמנה" עמ' 18-15.

12. עדות נאמנה עמ '41-48.

13. שם, עמ' 47.

14. עדות נאמנה, עמ' 13 וכן הערה 22 שם.

15. למשל הביטוי "נכוף את ראשנו" במכתבו של הרב יעקב יהודה הופמן, "שרידי אש" עמ' קכ"ב.

16.  עדות נאמנה, עמ' 176-177.

17. רב בקהילה המאוחדת בפרנקפורט. מראשי המזרחי בגרמניה. השתתף "בנציגות  הארצית של יהודי גרמניה"

18. "שרידי אש" עמ' קכ"ב. "עדות נאמנה" עמ' 120.

19. רח"ע גרודיזנסקי אל הרב עזריאל מונק מאייר תרצ"ג. "עדות נאמנה" עמ' 75.

20. עדות נאמנה עמ' 120.

21. עדות נאמנה עמ' 121.

ממכתבו של הרב אפרים מאיר לאסמאנן אל כבוד הרבנים להתיר את השחיטה אחרי הימום, בהביאו ראיות רבות ובהעידו על עצמו שהיה שוחט ובודק עשרות בשנים. שרידי אש קכ"ג-קכ"ט. כלל זה מופיע בעמ' קכ"ה.עדות נאמנה עמ' 79.שבת ד' ע"א ראה רש"י שם "וכי אומרין לו לאדם צא וחטא איסור קל' וכו'.

22. עדות נאמנה עמ' 121.

23. ממכתבו של הרב אפרים מאיר לאסמאנן אל כבוד הרבנים להתיר את השחיטה אחרי הימום, בהביאו ראיות רבות ובהעידו על עצמו שהיה שוחט ובודק עשרות בשנים. שרידי אש קכ"ג-קכ"ט. כלל זה מופיע בעמ' קכ"ה.

24. שם. עמ' קכ"ו.

25. שם, שם.

26. עדות נאמנה עמ' 79.

27. היה אב"ד ורב של קהילת "עדת ישורון" בפרנקפורט. היה יו"ר "איגוד הרבנים האורתודוכסים"

28. הרב הורביץ התנגד אף להיתר של חיתוך המפרקת כולה בשחיטת עופות. זאת מתשובתו של רח"ע גרודזינסקי אליו. שרידי אש עמ' ר"כ.

29. שם עמ' רכ"ב.

30. עדות נאמנה עמ' 80-79.

31. משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה ג'.

32. סנהדרין ע"ד ע"ב.

33. שרידי אש עמ' קע"א.

34. מתכוון להיתר שניתן על ידי חלק מן הרבנים לחיתוך כל המפרקת בשחיטת עופות.

שרידי אש עמ' רכ"ב.

35. כך עולה מתוך מכתבו של הרב יצחק אונא לרב הורביץ. שרידי אש עמ' רל"ז-רל"ח.

36. היה יו"ר "איגוד הרבנים המסורתיים נאמני תורה". רב במנהיים. לחם נגד הפרישה. פעל להקמת "אחדות" - איגוד שאמור היה לאחד את כל שומרי המצוות בגרמניה ללא זיקה לארגון אליו הם שייכים.

37. שרידי אש עמ' רל"ח.

38. שם, שם.

39. שרידי אש, עמ' שפ"ז.

40. שם, שם.

41. שם, שם.

42. ממכתבו של הרב ווינברג לרב יחיאל מיכל שלזינגר מפרנקפורט. עדות נאמנה עמ' 87.

43. שרידי אש, בשער הספר עמ' ז'.

44. שרידי אש, עמ' קל"ד.

45. זאת ניתן ללמוד ממכתבו של הרב אונא אליו. שרידי אש עמ' רל"ז.

46. שרידי אש עמ' שפ"ו. אכן בשוויץ האיסור עדיין תקף.

47. שרידי אש עמ' רל"ז.

48. מכתבו של רח"ע ל"מרכז לענייני שחיטה" בברלין ט"ו אייר תרצ"ג. שרידי אש עמ' רי"ט.

49. בסיום מכתבו של הרב יהודה ליבוש באב"ד שרידי אש עמ' קס"ב. בסיום מכתבו של רח"ע לרב מונק - עדות נאמנה עמ' 177-176.

50. שרידי אש, בשער הספר, עמ' ז'.

51. שרידי אש, עמ' שע"א.

52. לעיל ע' 5.

53. שואלין ודורשין עמ' ל"ז. מכתבו של הרב אונא לרח"ע מירושלים.

 

54. שם, בשער הספר עמ' ג'.