לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דרכי תשובה: דוד המלך בעקבות משה רבנו

מחבר: אירית לוין

עפ"י מזמור כ"ז בתהילים, ושמות לב-לד אירית לוין

מכלול, גליון ט"ו, 1998

דרכי תשובה: דוד המלך בעקבות משה רבנו

 

נושא התשובה מוזכר רבות במזמורי תהילים באופן כללי ובאופן פרטי, בצורה גלויה ובצורה נסתרת. אחד המזמורים שוודאי מדבר על התשובה הוא מזמור כ"ז "לדוד ה' אורי וישעי", לא לחינם נבחר מזמור זה להיקרא בקהילות ישראל החל מחודש אלול ועד תום מועדי תשרי.
 
בהסתכלות ראשונית במזמור לא נמצא את נושא התשובה באופן בולט, ובעיון מעמיק נגלה במזמור זה הרבה ענינים סתומים ולא ברורים.
 
ננסה לעמוד על קשיים אלו ונבדוק מהו מקומה של התשובה במזמור וכיצד היא מבוארת על ידי דוד דוקא כאן.
 
"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד.
בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו.
אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח.
אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש,
שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני.
ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה,
אשירה ואזמרה לה'.
שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני.
לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש.
אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך עזרתי היית,
אל תטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי.
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני.
הורני ה' דרכיך ונחני באורח מישור למען שוררי.
אל תתני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס.
לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים.
קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'"
 
א. שאלות העולות מהפרק
1. בתחילת הפרק מתוארים יראה ופחד שדוד גובר עליהם מכוח אמונתו בה', - "ממי אירא", "ממי אפחד" (פס' א') כמו כן מתוארת מצוקה קשה - "בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי" (פס' ב'), "צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו" (פס' ב') ששיאה במלחמה ממש - "אם תחנה עלי מחנה... אם תקום עלי מלחמה" (פס' ג'). ופתאום במעבר חד עובר דוד לספר על כיסופיו המיוחדים לה', ועל רצונו להגיע ל"בית ה'" "ולבקר בהיכלו". משאלת לב זו עומדת לכאורה כשאיפה בפני עצמה שאינה קשורה למצוקה ולמלחמה שמתוארות לפניה. יתרה מכך - לכאורה יש כאן מעין "בריחה" מהמלחמה הנקרית לרגלי דוד, ומציאת מסתור ומקלט תחת סוכת ה' ואהלו - "כי יצפנני בסוכה ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו". וכי זו דרכו של דוד לברוח מפני אויביו ולהסתתר בשאיפות רוחניות מתבדלות? האם זהו דוד האומר "ארדוף אויבי ואשמידם" (שמואל ב', כ"ב, ל"ח), הלוחם "מלחמות ה'" (שמואל א', כ"ה, כ"ח) בעוז ובגבורה?
 
2. בהמשך המזמור, לאחר תאור שלוה ונועם הנמצאים לדוד בבית ה', מתוארת שוב חרדה גדולה ובקשה נואשת. לאחר הראיה "בנועם ה'" וההיסתרות הבטוחה באהלו, עם שירה וזימרה זבח ותרועה (בפסוק ו') - לפתע מתחנן דוד - "אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך עזרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי" (פס' ט'). ובהמשך - "אל תתני בנפש צרי" (פס' י"ב). לאחר הבטחון בישועת ה', ותאור השלוה והרוגע בביתו תמוהה התפרצותו דוד בתחינה ובקשה המבטאים נואשות ומצוקה.
 
3. בפסוק ו' מתואר ניצחון על פני האויבים, הנובע מהגעתו של דוד אל בית ה' - "ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ..." - כיצד ומדוע יש כאן נצחון, ומה משמעותו?
 
4. בפסוקים ח'-ט' חוזרת ונשנית בפי דוד בקשת פני ה' בצורות שונות, בקשה זו טעונה ביאור: מהי בקשת פני ה'? מה הם "פני ה'"? איך קשורה הבקשה למהלך המזמור כולו?
 
5. מספר ביטויים בפרק טעונים ביאור והבנה:
א. "בצור ירוממני"- לפני ביטוי זה מופיעים ביטויים של סוכה ואוהל, המבארים מקום הגנה ומסתור, ולכאורה הצור אינו עומד ברשימה אחת איתם, בהיותו מקום גבוה.
ב. בפסוק ג' נאמר - "אם תחנה עלי מחנה... אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" - למה מתייחסת המילה "בזאת", במה דוד בוטח?
 
ב. "אורי - בראש השנה, וישעי - ביום הכיפורים" (ילק"ש תש"ו)
ננסה ליישב מעט מהשאלות שהצגנו, על ידי קישור הפרק לסוגיא אחרת, לסוגית יום הכיפורים. חז"ל קושרים את המזמור במספר קשרים ליום הכיפורים, לדוגמא:
 
"רבנן פתרי קראי בראש השנה וביוהכ"פ.
'בקרוב עלי מרעים' - אלו שרי עובדי אלילים,
'לאכול את בשרי' - לפי ששרי עובדי אלילים מקטרגים את ישראל לפני הקב"ה ואומרים: אלו עובדי עבודת אלילים ואלו עובדי עבודת אלילים, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים, אלו יורדים לגיהנום ואלו אינם יורדים.
'צרי ואויבי לי' - אתה מוצא מניין ימות החמה שס"ה ומניין השטן - שס"ד, שכל ימות השנה יש לו רשות לקטרג, וביום הכיפורים אין לו רשות לקטרג, אמרו ישראל לפני הקב"ה - 'אם תחנה עלי מחנה בזאת אני בוטח' - שהבטחת בתורתך - 'בזאת יבוא אהרון'" (ילק"ש תש"ו).
 
חז"ל קושרים את המזמור ליום הכיפורים. המילה "בזאת" רומזת לפסוק העוסק בכניסתו של אהרון הכהן לקודש הקודשים ביום הכיפורים, אחת בשנה - "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (ויקרא ט"ז).
 
מקור אחר בחז"ל עוסק בקשר לחטא העגל, וכפי שנבאר יש קשר הדוק בין חטא העגל והכפרה עליו, לכפרת יום הכיפורים. וכך נאמר במדרש:
 
"'ועתה ירום כאשר על אויבי ומי הם אויבי?
- עובדי אלילים, כיוון שעשו ישראל את העגל, היו אומרים אין להם תקומה, ואינו חוזר אליהם לעולם. כיוון שא"ל הקב"ה שיקריבו לו, שנאמר 'שור או כשב או עז' - מיד נגלה כאשם" (ילק"ש תש"ו).
 
קישור המזמור ליום הכיפורים מעלה תמיהה, שכן אין במזמור כל רמז לעניינו של יום הכיפורים אלא רק בדרך דרוש, והיכן מצאו חז"ל ביסוס לדבריהם?
 
על מנת לבאר עניין זה עלינו לפרוש את היריעה, ולחזור למקורותיו של יום הכיפורים בתורה, אל הפעם הראשונה בה הופיע יום זה במקרא, אל חטא-העגל.
 
ג. "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" (שמות ל"ב, ל"א)
בשמות ל"ב מתואר חטאו של עם ישראל בחטא העגל. לא נדון כאן בסיבות החטא, במשמעותו ובחומרתו, אך ברור שההשלכה הראשונה מהחטא היתה רצונו של ה' להשמיד את ישראל - "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שם ל"ב, י'). משה מבקש להעביר גזירה זו עוד בהיותו על ההר לפני ירידתו עם הלוחות. בעקבות תחנוניו נעתר הקב"ה ואינו מבצע את דין המוות על עמו –
 
"וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שם שם, י"ד).
 
לאחר שמשה יורד מההר, שובר הוא את הלוחות בחמת זעם, ומבין שאף שרוע הגזירה הועברה - כפרה עוד לא ניתנה לו, ולכן אומר הוא לעם –
 
"ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שם שם, ל').
 
הקב"ה אינו מתרצה כנראה לבקשת הכפרה של משה, ונשמעת מדברי הקב"ה למשה מגמת ניתוק והסתרת פנים מישראל –
 
"מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. ועתה לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שם שם ל"ג-ל"ד).
 
ובהמשך –
 
"ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמורי ... כי לא אעלה בקרבך" (שם ל"ג, ב'-ג').
 
עם ישראל שומע את הבשורה ומבין את משמעותה - "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" (שם שם ד'). הקב"ה מכריז אפוא על ניתוק מסוים מעמו, נפתח פתח כאן לכל המקטרגים לומר שאכן אין עם ישראל שונה מהעמים האחרים, ואינו עם ה', עם שכל אורחות חייו הלאומיים מלווים השראת שכינה והשגחה אלוקית.
 
ובאופן מפתיע, משה נוהג מיד בדרך, שלא היינו מצפים מאף מנהיג לנהוג. במקום לעודד את העם, לנאום בפניו על תקוה ועתיד טוב, ללכד את שורותיו ולרומם את רוחו, "בורח משה" מן המערכה - "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד" (פס' ו'), תגובה תמוהה יש כאן לנפילתו ויאושו של העם בהורדת העדיים מעליו, תגובה של ניתוק התרחקות והתבדלות, הסתגרות רוחנית של משה באהלו, מחוץ למחנה! והכתוב מאריך לספר את סדר יציאתו של משה מחוץ למחנה, את ירידת הענן על האוהל (פסוקים ח'-ט'), ודיבור ה' אל משה פנים אל פנים - "כאשר ידבר איש עם רעהו" (פס' י"א).
 
מה עניין מדרגת נבואתו של משה וקירבתו אל ה', בשעה שהקרקע בוערת, העם מיואש, והשגחת ה' ושכינתו סרה מעליו?
 
יתירה מכך, הפסוקים הבאים מתארים את שיחתם של משה והקב"ה בתוך האוהל אשר מחוץ למחנה. משה מבקש "הודיעני נא את דרכך ואדעך" (שם, י"ג) והדבר טעון הסבר - מה בין בקשת ידיעת דרכי ה' והנהגתו לבין חידוש הקשר וההשגחה בין ה' לעמו?
 
ד. "הראני נא את כבודך"
משה מבקש להתעלות למדרגות הגבוהות ביותר אליהן שאף האדם מעולם. לאחר שביקש לדעת את דרכי ה', רוצה הוא לראות את כבודו (פס' י"ח). הקב"ה מבאר למשה שלא יוכל לראות את פניו "כי לא יראני האדם וחי" (פס' כ'), ומציע אפשרות הטעונה הסבר ובה נעסוק בהמשך.
 
משה רואה את מצבו השפל של העם, את המדרגה הנמוכה אליה נפל. משה מבין שדווקא אחריותו הציבורית והנהגתו את העם מחייבת אותו לא להתמקד בשיחות רחבות של עידוד ותקוה, אלא בהתרוממות רוח. התרוממות מנהיג העם אל-על היא זו שתיצור את המהפכה הרוחנית הפנימית שבעקבותיה תבוא הכפרה והסליחה.
 
משה מבקש לראות את כבוד ה', להכיר את דרכיו, להתוודע אל "פניו" - להתרומם להשגה הגבוהה ביותר. בקשתו של משה אינה עניין פרטי. התעלותו שלו הינה התעלותו של העם כולו, והתרוממותו של העם היא הדרך לכפרה. בדומה לכך מצאנו את הכהן הגדול ביום הכיפורים. ביום זה, שכולו כפרה וסליחה על כלל ישראל - נכנס הכהן הגדול - שליחו של העם כולו, לפני ולפנים, אל קודש הקודשים, ומגיע אל המדרגה הגבוהה ביותר אליה אדם יכול להגיע בחייו. כניסה זו אל הקודש פנימה והתעלותו של הכהן הינם היסוד לכפרתו של היום. נציגו של העם מתאמץ לעלות בקודש, להרים את העם כולו עימו, ובכך לכפר על חטאותיו.
 
משה אינו בורח מההתמודדות עם הקושי והצער שבו העם שרוי. להיפך, על ידי התרוממותו והתעלותו באוהל מועד מחוץ למחנה - מתקדם העם כולו עימו אל הקודש, אל הכפרה והסליחה.
 
ואכן, לאחר מעמד משה באוהל מועד מתרצה הקב"ה למשה, ופרק ל"ד פותח בהוראת ה' אל משה לפסול לו לוחות שניים. הקב"ה כורת ברית מחודשת עם העם, מתרצה לבקשתו של משה, כפי שנראה בפסוקים:
 
"ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני ילך נא אדוני בקרבנו... וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו. ויאמר הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עימך" (ל"ד, פס' ט'-י').
 
ובהמשך:
 
"ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (פס' כ"ז).
 
לא יפלא שיום זה, שבו ניתנו לוחות שניים, הוא לפי מסורת חז"ל יום הכיפורים. חז"ל עורכים חשבון מדויק (ע"י רש"י שמות, י"ח, י"ג, ד"ה ויהי) לפיו בי' בתשרי קיבל משה את הלוחות לאחר שהתכפר לעם על החטא. ישנה הקבלה ברורה בין מעשיו של משה לקראת הכפרה על חטא העגל, לבין מעשיו של הכהן הגדול מידי שנה בשנה ביום הכיפורים. מסתבר ששורשו ותבניתו של מעשה הכהן הגדול ביום הקדוש נקבעו ונחקקו כתוצאה מהנהגתו ודרכו של משה אותה ראינו כעת.
 
ומכאן נותר לנו לבאר את פרשת הדו-שיח בין משה להקב"ה בתוך אוהל מועד.
 
ה. "הנה מקום איתי"
משה מבקש לראות את כבוד ה', והקב"ה שולל את בקשתו באומרו "לא תוכל לראות פני". משמע מכך שהיתה למשה בקשה לראית "פני ה'". הקב"ה סולל דרך יחודית בה יראה את אחוריו למשה ולא את פניו. מציב הקב"ה את משה במקום מסוים: "הנה מקום איתי ונצבת על הצור", ואח"כ בעבור כבוד ה' על פניו, מוסתר משה מפני כבוד זה שאיננו יכול לעמוד מולו - "ושכותי כפי עליך עד עוברי" (פס' כ"ב-כ"ג), סוכה תסכך ותפריד בין אור ה' למשה. ואח"כ יסיר ה' את כפו ויראה לו את אחוריו.
 
ודאי שאין אנו מבינים תהליך רוחני מורכב ועמוק זה. אך נוכל לקבוע שיש כאן הסתרה מסויימת המאפשרת פגישה של משה עם מדרגה גבוהה מאוד של דבקות בהקב"ה.
 
כתוצאה מפגישה זו, כאמור, מצטווה משה להוריד לוחות שניים ולבשר לעם על דרך מחודשת, כפרה, וכריתת ברית. כאשר תהליך ארוך ומורכב זה מתבצע בהיות משה באוהל מועד מחוץ למחנה, אותו מחנה שחטא במצהלות סביב העגל, ועליו אמר יהושע בעת החטא - "קול מלחמה במחנה".
 
לאור האמור עד כה ננסה לחזור לפרק כ"ז בתהילים.
 
ו. "בזאת אני בוטח"
בפרק ב', הראינו את הקשר בין מזמור כ"ז ליום הכיפורים. ביארנו שיחודו של יום הכיפורים נמצא בסדר הכפרה המיוחד שהנהיג משה לאחר חטא העגל. מכאן שחטא העגל קשור למזמורנו, כפי שאמרו חז"ל במדרש שהובא בפרק ב' - "ועתה ירום ראשי על אויבי וכו'", מצאנו, אפוא, קשר בין השלשה: מזמור כ"ז, יום הכיפורים וחטא העגל.
 
דוד נמצא במצוקה. חז"ל מבארים שהמרעים הבאים לאכול את בשרו, הם המקטרגים הגדולים על ישראל, המשווים אותו לאומות העולם. מצבו של דוד דומה למצבו של עם ישראל בחטא העגל, הזקוק לכפרה מאת ה'. דוד מתאר את בטחונו בה', שיעזור לו מול קטרוג זה על עם ישראל, בהיות ה' אורו וישעו, מעוזו ומבטחו. הסיבה לבטחונו של דוד היא בכך שישנה דרך סלולה, יש נתיב אותו הורה משה ובעקבותיו צעדו הכהנים הגדולים. "בזאת אני בוטח" - "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" - הבטחון לפי הבנת חז"ל הוא סדר העבודה הפנימית של הכהן הגדול או מנהיג הדור, שמכוחו נושע הכלל כולו. ננסה להוכיח שזו כוונת המזמור:
 
דוד מזכיר בתחילה את המרעים והאויבים, אך שיא התאור הוא - "אם תחנה עלי מחנה לא ירא ליבי, אם תקום עלי מלחמה - בזאת אני בוטח", יותר מרמז יש כאן לפסוק הנאמר על ידי יהושע בחטא העגל - "קול מלחמה במחנה".
דוד אינו חושש מירידה זו - שכן בוטח הוא "בזאת" (פס' ג').
וכאן מופיע תאור הכניסה אל הקודש, של "בזאת יבוא אהרון אל הקודש". דוד יודע שהדרך בשעת מצוקה הינה הבקשה החזקה לקרבת אלוקים נישאה, כמשה בשעתו, "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש - שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (פס' ד'). וכאן מופיעים ביטויים המתארים את ישיבתו של דוד בבית ה', והשוואה למשה היא בלתי נמנעת:
            "כי יצפנני בסכה ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני".
 
משה - אף הוא נכנס לאוהל, ניצב הוא על הצור, והקב"ה מאפשר לו לראות אחוריו ע"י הצפנה וסיכוך –
 
"ושכותי כפי עליך, עד עברי" (שמות ל"ג, כ"ב),
 
כדוד המבקש הצפנה בסוכה.
 
דוד חוזר, אפוא, על אותם מונחים בעזרתם התקדם משה אל מעלתו. יתרה מכך, עיקר בקשתו של משה הייתה ראית פני ה', ומבקשתו זו לא הרפה עד שה' אמר לו "לא תוכל לראת את פני". ובכל זאת הבקשה לראית הפנים היא העיקר, הרצון המתאמץ למעלה הוא תמצית העליה בקודש. כך נוהג גם דוד:
 
"לך אמר לבי - בקשו פני, את פניך ה' אבקש, אל תסתר פניך ממני".
 
וכמשה בשעתו המבקש "הודיעני נא את דרכך" - מתפלל ומתחנן דוד "הורני ה' דרכך". לאור כל זאת נוכל לבאר את המזמור כולו. דוד נחשף למלחמה ולמאבק, שהם קטרוג על חטא,קטרוג על עם ישראל. זוהי המלחמה ואלו האויבים. אך דוד יודע שישנו סדר מיוחד של כפרה בימים הנוראים ששיאם יום הכיפורים –
 
"אורי - בראש השנה, וישעי - ביום הכיפורים" (ילק"ש).
 
דוד אינו בורח מהמערכה כאשר הוא עולה אל בית ה', ומסתתר מפני הקרב בהיכלו. כפי שמשה אינו זונח את עמו כאשר הוא יוצא מחוץ למחנה.
 
דוד יודע שתפקיד המנהיג בעת משבר הוא לעלות בקודש אל שיאים נעלים של בקשת ה' וקרבת אלוקים, לבקש רוממות השגה, בכך לנצח את המאבק ולזכות בכפרה.
 
דווקא בהיותו בצור ובאוהל יגבר על המקטרגים: "ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי". מתחזק הוא להתאמץ להמשיך ולבקש את פני ה' ואת דרכיו, כי בכך תלויה ישועת עם ישראל כולו.
 
ותפילה זו מסתיימת באמירה "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'" - ממנה למדו חז"ל שאם ראה אדם שלא נענה בתפילתו, יחזור ויתפלל.
 
אין כמזמור זה לאפיין את סדר התעלותנו בקודש לקראת יום הכיפורים, בשיאם של ימי תשובה ועבודה, התעלות שמכוחה תבוא כפרה לכל ישראל.