לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תיקון פסח מתאפילאלת שבמרוקו

מחבר: משה בר-אשר

שנה בשנה, 2001

תקציר: סקירה על כתב יד ממחוז תאפילאלת בדרום מזרח מרוקו.

מילות מפתח: סדר פסח מתאפילאלת.

תיקון פסח מתאפילאלת שבמרוקו

 

א.
בידוע שמן השעה שהופיע הדפוס ונתרבו הספרים, החלו מתמעטים כתבי-היד של ספרים רבים שהיו מועתקים ומועברים מדור לדור. העתקת כתבי-היד נתנדרה עוד יותר משנתרבו בתי הדפוס ונתרחב מעגל המו"לים ומחירי הספרים הנדפסים הוזלו. מטבע הדברים נדפסו לרוב ספרי היסוד שנדרשו להם קהלים גדולים; בספרות היהודית היו אלה ספרי היסוד ששימשו את כל קהילות ישראל, וראש לכולם החומש (כשהוא מלווה בתרגום אונקלוס ובפירוש רש"י) וההפטרות, וכן הסידור ומחזורי התפילות וההגדה של פסח. ואולם בכל הנוגע לספרי התפילה ולהגדה, המדפיסים לא יכלו לתת ביטוי למנהגים מקומיים, שקיימו נוסחאות נבדלות מן הנוסחאות שפשטו בספרים הנדפסים; פעמים שיחודי מנהגות נגעו בפרטים בודדים, ופעמים שנגעו בטקסטים מקיפים, כגון פיוטים מקומיים שרווחו אך בקהילה אחת או למרבה באזור אחד. לפיכך גם משהופיעו הספרים הנדפסים, בקהילות רבות המשיכו סופרים להעתיק טפסים של קטעי תפילות וקובצי פיוטים. והמפורסמות אינם צריכים ראיה.
 
ב.
בתוך הרקע הזה יש לראות שורה של כתבי-יד שהילכו בקהילות המערב (המגרב), ובמיוחד בכפרים ובערי השדה שבאזורים מרוחקים מן הערים הגדולות. אחד מן האזורים הללו הוא מחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו. במרכזו ישבה בימי הביניים, העיר סיג'למאסא, הנודעת כקהילה חשובה בסוף האלף הראשון ובראשית האלף השני למניין הרגיל. קהילה זו עמדה בקשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל בתקופת הגאונים. עד לדור האחרון לישיבת היהודים במחוז תאפילאלת, ניתן היה לראות אוספי פיוטים וקבצים אחרים שהילכו שם. ובהם פיוטים לחגים ולעיתים מזומנות כימי שמחה (מעמד ברית המילה, סדר פדיון הבן, חגיגת המצוות ומעמד חופה וקידושין), ולהבדיל אוספי קינות על צרת היחיד ועל צרת הציבור; מהם כתובים עברית וארמית, ומהם כתובים ערבית מקומית. אף הילך שם "תיקון פסח", ובו טקסטים כתובים עברית, ארמית וערבית. בשנות החמישים למאה העשרים עדיין אפשר היה למצוא בכל בית כנסת בקהילות תאפילאלת שלושה וארבעה וחמישה תלמידי חכמים או מבינים, שהחזיקו בידם קונטרסים או כתבי-יד נרחבים יותר ובהם טקסטים כנזכרים למעלה. אחד מאלה הוא "תיקון פסח" שכלל טקסים שונים לשמונת ימי הפסח. למרבה הצער, רבים מכתבי-היד הללו נעלמו ואינם. אם משום שנגנזו בידי בעליהם לפני עלותם ארצה, או משום שנעלמו ואפילו נלקחו(!) מידיהם לעתים בעורמה לאחר עלותם בידי סוחרי ספרים ואספנים. נסתייע הדבר וכתב-יד אחד של תיקון פסח (כמעט שלם) נשתמר בידיו של ר' משה בן-רבי אברהם אלעסרי, ידידי ורעי מילדות, היושב כיום בירושלים מאז עלותו ארצה לפני כארבעים שנה. אבוא לומר דברים אחדים על מעתיקיו של כתב-היד ולתאר אותו בראשי דברים, ואף להצביע בקצרה על כמה מן העניינים המשוקעים בו.
 
ג.
כתב-היד הועתק בחלקו בידי סבו של הבעלים, הלוא הוא רבי משה (בן רבי אברהם) אלעסרי שהיה מכונה משה חזאן, ובחלקו בידי בנו רבי אברהם אלעסרי ז"ל הוא אביו של הבעלים. כותבי כתב-היד - רבי משה אלעסרי ובנו רבי אברהם - הם חוליה בשרשרת ארוכה של משפחה רבת יוחסין, שהחזיקה ברבנות בקהילת מלאח קצר א-סוק מאות בשנים, והתמידה בכך כשישים שנה לאחר שהקהילה עברה לעיירה החדשה שהוקמה בעשור השני של המאה העשרים כעיר המחוז, ואף היא נתכנתה קצר א-סוק.
רבי משה אלעסרי נולד בערך בשנת 1860)1931) כעדות המצבה שעל קברו., ונפטר בכ"ג בניסן תרצ"א בדור שלאחריו ידוע במיוחד בנו הנזכר רבי אברהם אלעסרי האחרון שנולד בתרס"ב, ולימים שימש כרב הקהילה הנזכרת מראשית שנות השלושים עד עלותו ארצה במרחשון תשכ"ג (הוא נפטר בירושלים בר"ח מרחשוון תשמ"ט).
 
ד.
רבי משה אלעסרי כתב את חלקו הראשון של "תיקון פסח" שלנו; חלק זה כולל את ההגדה של פסח בלבד כעדות הקולופון שנכתב בסוף ההגדה. וזה לשונו:
נשלמה מלאכת יום טוב ביום ב' בש"ק ב לחו' אדר שנת ג"ם ברכו"ת לפ"ק. וכתבתי לתשוקת נפשי, בני חמודי ____ אברהם אלעסרי, השם יזכהו לקרוא בו הוא וזרעו עסכ"ה אכי"ר, ע"י אני הצעיר בישראל ע"ה משה אלעסרי סי"ט.
 
ובכן ההגדה הועתקה בשנת ג"ם ברכו"ת (=תרע"א 1911). באותה עת כבר ישבו בני הקהילה בקצירת-איית-מוחא-אועלי, לאחר ששבט הברברים איית-מרע'אד הנודע לשמצה החריב בט' בטבת תרס"ח את מלאח קצר א-סוק בן מאות השנים. כל יתר הטקסטים בתיקון-פסח שלנו, הבאים אחרי ההגדה (ומתפרטים להלן בסעיף ה) הועתקו בידי רבי אברהם - בנו של רבי משה הנזכר - כנראה בשנות השלושים של המאה העשרים.
 
ה.
 
שבע קבוצות של טקסטים כלולות בתיקון פסח שלנו. ואלו הן:
א.ההגדה של פסח. חסרים בה שלושת (או ארבעת) הדפים הפותחים את ההגדה ובהם הקידוש וחלקו הראשון של התקסים (הכולל את ההנחיות לעריכת הסדר ואת תקציר הדינים הכרוכים בו הכתובים ערבית). כן חסר הדף הכולל את הקטעים הנוגעים ל"ארבעת הבנים" שכנגדם דיברה תורה. כל היתר נתקיים לרבות חלקיו האחרונים של התקסים: אלה הבאים לאחר הסימן "מגיד",
ואלה הכלולים בסוף ההגדה לאחר ברכת מעין שלוש "על הגפן" החותמת את הסדר.
 
ב.הנחיות לסדר על פי הקבלה, ולאחריהן פסוקי ברכת כהנים. והרי דוגמה מן ההנחיות לסדר ע"פ הקבלה. בסימן "רחצה" כתוב: "ירחצו ידיהם ויברכו ענ"י וקודם הרחיצה יאמר מקראי קדש אלו ר"ת יו"ד ה"י: ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה; ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה; דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו; הללוהו בגבורותיו הללוהו ברוב גודלו; יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם".
 
ג. צ'היר של יום א' של פסח. צ'היר (> ט'היר) היא מילה ערבית אופיינית לצפון אפריקה, המציינת מסמך רשמי, חוק או תקנה מטעם המלך וכדומה. בפי יהודים הוראתה היתה "מסמך הכולל חוקים ומנהגים". הצ'היר ליום ראשון של פסח כלל שורה של טקסטים: הפיוט העתיק "ידידים יוצאים", ותוכף לו הפיוט "שדי ראה לחצנו", ולאחריהם הקטע
 
 
הקטע הפותח את ההגדה: "[בבהילו יצאנו] ממצרים, הא לחמא עניא..."
 
המדרשי "ליל נטיר ומזומן" וכן הקטעים הכוללים פרפרזה של ברכות ההפטרה "בריך את אלהנא", "איסב רשו מן קדם אלהא", והפיוט "ברשות הבורא אשר לדורות קורא" ועוד פרפרזה על ברכות ההפטרה "בריך את ה' אלהנא רבון עלמא דבחר באורייתא וכו'", ולאחריהן באה ההפטרה ליום א' של פסח: פסוק בעברית ופסוק בארמית.
ד. צ'היר והפטרה ליום ב' של פסח.
ה. הפטרה לשבת חול המועד פסח.
ו. צ'היר והפטרה לשביעי של פסח.
ז. הפטרה לשמיני של פסח.
בכל ההפטרות הנ"ל מוצע נוסח המסורה העברי ותרגומו הארמי. התרגום לערבית - שגם הוא נהג בהפטרות אלו - לא נכלל בתיקון אף על פי שהוא נהג בבית הכנסת (ראה להלן); מסירתו של זה היתה תמיד בעל-פה .
 
כתב-היד מלווה מראשיתו ועד סופו בעשרות רבות של עיטורים צבעוניים; שולטים כאן האדום, הירוק והצהוב. רובם כוללים דגמים גאומטריים שונים (ראה הציורים הנלוים). כאן ושם צוירו גם קנקנים למשקה חם ואגרטלים. המעטרים שהם כנראה הכותבים עצמם, לא נצטיינו ביכולת אמנותית מרשימה במיוחד; מכל מקום עושר הצבעים שובה את העיין.
 
ו.
התיקון הזה מעיד כמאה עדים על מעמד קריאת ההפטרה בקהילות תאפילאלת. לאחר השלמת קריאות התורה ולפני קריאת ההפטרה נקרא הצ'היר וקריאתו תפשה מקום נכבד במתרחש בבית הכנסת בימי הפסח. למחרת פורים-שושן הוחל בתלמודי התורה בלימוד ההגדה והצ'היר, כדי שקריאתו תהי שגורה בפיהם של הלומדים. העובדה שהיו אלה טקסטים מושרים עזרה להתפשטותם בפי רבים; ולא מעטים ידעום על-פה. נביא כאן את הפיוט "ידידים יוצאים" על-פי הנוסח שבתיקון שלנו (הפיוט נכתב לפי אקרוסטיכון יעק"ב ואל"ף-בי"ת בבתים ב-ה):
 
א. ידידים יוצאים - מפרך ענמים, עשו פסח ככתוב - בתורת דר מרומים, קחו צאן [קחו צאן] מבעשור - במאמר צור עולמים, את חג המצות תשמור שבעת ימים.
ב. אור לארבעה עשר - חמץ לבער לרוחקה, באור הנר לחפש - כי הוא יפה לבדיקה, גם לא לאור הלבנה - ולא למאור האבוקה, כמצות זקנים [כמצות זקנים] ופירוש חכמים - כן יעשו לעולמים; [פזמון:] את חג המצות תשמור שבעת ימים.
ג. דרישת קץ אכילתו - עדי סוף שעות ארבע, הן בחמישית תלייתו - כרבי יהודה הנקבע, ובתחלת שש שריפתו - ולא ימצא אם נתבע, ולא יראה [ולא יראה] בבתים - ובחצרות ובתחומים; [פזמון:] את חג המצות...
ד. זיהור עשיית מצה - כדת תהיה וכהלכה, חטה תהיה משומרת - שמורה בכל וערוכה, טיף מים בה אם יותן - ולא יהיה לה ארוכה, כי מצוה [כי מצוה] מן המובחר - ולא יהיה בה מומים; [פזמון:] את חג המצות...
ה. ידיעות שלוש נשים - עסוקות בבצק כאחת, כי תהיינה ערוכות - לשה ועורכת כאחת , לעצמה כל אחת עושה - בלבב טוב בלי פחת, ואז ירצה [ואז ירצה] כקרבן - זבח תודת שלמים; [פזמון:] את חג המצות...
ו. מצות אכילתה אזכור - אחר עשייתה כנרצה, נותן פרוסה תוך שלימה - כי היא ככר ומחצה, סח לו תחלה המוציא - ולבסוף על אכילת מצה, וטובל מרור [וטובל מרור] תוך חרוסת - בלילה שתי פעמים; [פזמון:] את חג המצות...
ז. עוד תאכל בתערובת - על ידי מרור בלא ברכה, פץ תראינה במהרה - ולבית מקדש ההפוכה, ציון תבנה הברוכה - ונחדש שם המלוכה, וכימי עולם [וכימי עולם] לשכון שם - כימים הקדומים; [פזמון:] את חג המצות...
ח. קידוש בורא פרי הגפן - רומם בארבע כוסות, שתים קודם אכילה - ואחת אחריה לעשות, תהלל יה ברביעית - ובצל כנפיו לחסות, חמישי נדבה [חמישי נדבה] בהלל גדול - למכניע קמים; [פזמון:] את חג המצות...
 
ז. והרי הערות אחדות על הפיוט הנ"ל:
א.הפיוט ידוע גם ממחזור פאס הנמצא בכתב-יד בספריית ליידן שבהולנד. אמירת הפיוט נהגה בפי התושבים במרוקו לפני בוא מגורשי ספרד, והתמידה במחוז תאפילאלת עד הדור האחרון. העולה למפטיר נהג לזמר אותו - בית אחר בית - אחד עברי ואחד תרגום לערבית, כשהקהל מלווה אותו.
ב.עינינו הרואות שהפיוט סוקר בבית הראשון את עניינו של "פסח מצרים". ביתר שבעת הבתים הוא מתמקד בהלכות בדיקת חמץ, ביעורו, אפיית המצות ואכילת מצת מצוה ומרור וכן בסדר ארבע כוסות, ולאחריהם הכוס החמישי (הנשתה שתיית רשות "חמישי נדבה"). נקל לראות שמכאן צץ השם צ'היר, שכן מדובר בעיקרו של דבר בהלכות החג.
ג.כמה וכמה ענייני לשון שבפיוט ראויים לתשומת לב:
א. מה שמוכר בדורותינו כ"כורך", המכוון לכריכת המצה והמרור מתכנה בפי הפייטן בראשית בית ז של הפיוט 'תערובת': "עוד תאכל בתערובת על ידי מרור בלא ברכה".
ב. מצאנו כאן "טיף מים" ולא טיפת מים. זו נקראת בחירק בפי כול. ואולם בפי בני המגרב לא נתקיימה ההבחנה בין חירק לצירי וסגול כולן נהגות כחירק. ואין מקום להניח שהמילה שקולה במשקל שיר, ניר (בחירק). מסתבר יותר שהיא שקולה במשקל חץ, ואש (בצירי), ויהי היחס בין טיף (טף) לטיפה כיחס שבין גז לגיזה.
ג. פץ משמשת כאן (בבית ז) במשמעות פדה; זו צורה מקוצרת (על-דרך שורשי ע"ו, ידועה היטב מלשון הפייטנים) מן השורש פצ"ה ("הפוצה את דוד עבדו", תהלים ק"מ י).
 
ח. הרבה יש מה להוסיף ולומר על תיקון הפסח שלנו, ואולם נסתפק כאן לעת הזאת, בכמה זוטות בלבד בעניינים של מנהג ושל נוסח ובענייני הלשון. נפתח במנהג ובנוסח:
א. בסוף ההגדה כותב רבי משה אלעסרי את הפרט האחרון של התקסים (ראה לעיל סעיף ה): ויסרב חמישי נדבה בתתכייא (=וישתה את הכוס החמישי שהוא רשות בהסבה). הביטוי "חמישי נדבה" שהיה רווח מאד במחוז תאפילאלת לציון "הכוס החמישי", נלקח במישרין מן הבית האחרון של הפיוט "ידידים יוצאים". ואכן במקומותינו נהגו זקני המשפחה ועורכי הסדר לשתות "כוס חמישי". הלשון כאן "וישתה את הכוס החמישי וכו' " אינה מכוונת לכל משתתפי הסדר, אלא לעורך עצמו ולאדם אחד או שניים נוספים, שנהגו מנהגי חסידות. גם הם נהגו לשתות את הכוס החמישי בסוף אמירת ההגדה. על "כוסו של אליהו" לא ידעו דבר רוב האנשים במקומותינו.
ב. מכל ענייני הנוסח בהגדה נציין פרט אחד. בבתים רבים בתאפילאלת נהגו להוסיף בקטע "כמה מעלות טובות למקום עלינו" בין הטורים "ולא נתן לנו את ממונם", "אלו נתן לנו את ממונם" את הפסקה המדרשית; קטע זה כלול גם בהגדתו של רבי משה אלעסרי: ומנין שנתן לנו את ממונם שנאמר "וינצלו את מצרים", עשאוה כמצולה זו שאין בה דגים, ויש אומרים: עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן. ולמה מחבב הכתוב ביזת הים יותר מביזת מצרים? אלא מה שהיה בבתים נטלוהו ממצרים, ומה שהיה בבתי סויראות נטלוהו על הים, וכן הוא אומר: "כנפי יונה נחפה בכסף" - זו ביזת מצרים, "ואברותיה בירקרק חרוץ" - זו ביזת הים, "ותרבי ותגדלי" - זו ביזת מצרים, "ותבואי בעדי עדיים" - זו ביזת הים, "תורי זהב נעשה לך" - זו ביזת מצרים, "עם נקודות הכסף" - זו ביזת הים.
ג.בהפטרה ליום ראשון של פסח מביא מעתיק התיקון תחילה את שלושת הפסוקים הראשונים שלה מנוסח המסורה העברי (יהושע ב-ג-ד), ולאחריהם מתפרטים והולכים כלל פסוקי ההפטרה בנוסח הארמי של תרגום יונתן. תחילה הובא התרגום הארמי של שלושת הפסוקים הנ"ל ובעקבותיהם מוצעים כל פסוקי ההפטרה, פסוק אחר פסוק מפס' ה ואילך עד סוף ההפטרה, אחד עברי ואחד ארמי. ולא מקרי הוא שזה סדר הצגת הדברים. שכן במלאח קצר א-סוק המנהג היה כזה: אומרים רק שלושה פסוקים ראשונים בעברית ולאחריהם אומרים את תרגומם לארמית ולערבית. ומפס' ה ואילך עד סוף ההפטרה נאמר רק הנוסח הארמי ותרגומו לערבית של כל פסוק ופסוק, ולא נאמר עוד כל פסוק מן ההפטרה בעברית. הבאת שלושת הפסוקים הראשונים בעברית ברצף אחד קשורה בעובדה שפסוקים אלו בלבד ורק אלו נקראו בעברית. בירוריי הראו שזה היה מנהג מושרש בכפרי האזור. ולא נתברר מדוע נדחתה אמירת ההפטרה בעברית בפסח מפני תרגומה לארמית ולערבית.
  
פסוק א של הפטרת יום א של פסח. יהושע ה,ב בתרגומו לארמית (ת"י)
 
 
פסוק א של הפטרת יום א של פסח. יהושע ה,ב בתרגומו לארמית (ת"י)
ט.
מכל ענייני הלשון נעיר כאן על שלושה פרטים: אחד נוגע לכתיב, אחד להגייה ואחד נוגע למונח אחד.
א. בכתיבת שם הוויה (ה') נהגו במרוקו כתיבים שונים: ה', ד', צ' או י"צ (= ה צבאות?). בעלי "תיקון פסח" שלנו נקטו כאן בקביעות שאין חריגה ממנה רק את הכתיב הרביעי: "ונצעק אל י"צ אלהי אבותינו וישמע י"צ את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו", "ויוציאנו י"צ ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו..."; "ליל נטיר ומזומן לפורקן לשמיה די"צ".
ב. המילה נטיר בביטוי "ליל נטיר" נהגית בפי כל בני תאפילאלת בנו"ן פתוחה; לפי טעמי, פירוש הדבר שהיא מנוקדת בחטף פתח (נטיר). יש בה במילה הזאת הד להגייה הקדמונית שרווחה במרוקו לממש את השווא כתנועה , כלומר כחטף פתח. יושם נא לב שהבינוני "נטיר" ידוע לתלמידי חכמים בני תאפילאלת מתרגום אונקלוס לשני פסוקים: "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז) מתורגם "ליום דינא חטאך נטיר"; וגם "ליל שמורים" (שמות יב, מב) מתורגם "ליל נטיר". בשני המקראות הללו מכירים בני מרוקו ובכלל זה בני תאפילאלת את הניקוד של נטיר בנו"ן שואית, והוגים אותו כדרך שהם הוגים כל שווא שהם מוצאים בטקסט מנוקד, כלומר הוגים אותו i (e , כמו כאן בביטוי "לי) כחטף סגול. אבל לעיתים אתה מוצא אצלם מילים שהשווא שבהם נהגה נטיר" שבצ'היר. דוגמה נוספת מעניינת ביותר נזדמנה בשרח הערבי (=תרגום המקרא לערבית) לאיוב (כח, טו) "לא יותן סגור תחתיה". השווא בסמ"ך של סגור נהגה בעת קריאת הפסוק העברי ככל שווא כ-i (e), כלומר כחטף סגול, אבל בתרגום לערבית מתרגמים "לאייס ינעטא דהב סאגור פעוואטהא" (=לא ינתן זהב [של ארץ] סגור במקומה). כאן השווא של הסמ"ך במילת התרגום נהגה (והכותבים מציינים אותו בכתיב מלא: באל"ף).
וזה פירוש הדברים: בתקופה קדומה - כנראה לפני בוא המגורשים מספרד - השווא היה נהגה כ-(כחטף פתח), לאחר בוא המגורשים פשטה ההגייה שלו כ-e (כחטף סגול). ומאז ואילך בכל טקסט כתוב ומנוקד הושגרה ההגייה החדשה, אבל ההגייה הישנה לא נעקרה מטקסטים שלא היו נכתבים או שנכתבו ולא היו ננקדים. כך מתפרש "ליל נטיר" בשווא הנהגה e בתרגום אונקלוס המנוקד, אבל לא בקטע המדרש "ליל נטיר" ומזומן שלא היה לו ניקוד; בזה התמיד המבטא העתיק, ובו נהגתה הנו"ן של נטיר בחטף פתח. וכזאת מצאנו כאמור בקריאתו של פסוק אחד ממש (הפסוק שהוזכר מספר איוב); בנוסח המסורה המנוקד השם סגור נהגה בסמ"ך שוואית (כאילו היא מנוקדת בסגול או בחטף סגול), אבל בנוסח התרגום לערבית שהיה מהלך בעל-פה התמיד המבטא הקדמון בסמ"ך; זו נקראת בחטף פתח. ועדיין הדברים הללו מצריכים הרחבה והעמקה.
ג. החרוסת מכונה בערבית יהודית שבפי יהודי תאפילאלת בשם הארמי הילק hilq כמו באזורים אחרים בצפון אפריקה (בפיהם של יהודי לוב ויהודי דרום תוניסיה; וכן בפי בני מזרח אלג'יריה ובני דרום מערב מרוקו). שם זה נתגלגל מן חילק של הארמית הבבלית של תקופת הגאונים (ונתקיים עד דורותינו גם בערבית של יהודי עיראק).. וכך הוא מתועד כאן בהגדה בהעתקתו של רבי משה אלעסרי: "מרור - ירפד למרור ויקטע ויגמס פלהילק ויקצם ללחאטרין..." (=מרור - יקח מרור ויחתוך ויטבול בחרוסת ויחלק לנוכחים). "כורך - ירפד למצה תחתייא די בקאת צחיחא, וירפד למרור ויקטע מנחום, וילף למצה בלמרור ויגמסהום פלהילק ויקצם ללחאטרין ויקולו: זכר למקדש כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת לקיים מה שאמר על מצות ומרורים יאכלוהו" (=כורך - יקח את המצה התחתונה אשר נותרה שלמה, ויקח מרור ויפרוס מהם ויעטוף את המצה במרור(!) ויטבלם בחרוסת ויחלק לנוכחים, ויאמרו: זכר למקדש וכו'). לפי טעמי, המילה ממוצא ארמי "הילק" היא מן המילים שחדרו לדיבורם הערבי של יהודי צפון אפריקה בתקופת הגאונים והתמידו עד הדור האחרון, בדומה למילים "מעל" (מן מעלי) המציינת את ערב יום הכיפורים ו"ערובה" המציינת את היום הקודם למועד; שלושתן שימשו באזורים שונים בלהגי הערבית ברחבי צפון אפריקה.
 
גמרו של דבר, אנו מחזיקים טובה מרובה לרבי משה אלעסרי ולבנו רבי אברהם מנוחתם כבוד. בזכות תיקון פסח שלהם נמצאנו טועמים משהו מטעמם של הטקסטים, של המנהגים ושל הלשונות שהילכו במקומותיהם.