לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הציונות הדתית בת מאה

מחבר: יעקב אריאל

שנה בשנה, 2002

תוכן המאמר:
יסודה של התנועה
האפיונים של הציוה"ד
א. מצות ישוב הארץ
ב. כלל ישראל
ג. הרבנות הראשית
ד. שיתוף פעולה עם חילוניים
ה. הדמוקרטיה
ו. היחס למודרנה
ז. מעמד האישה
ראשית צמיחת גאולתנו
סכנת התפוררות
השלכותיו של השינוי הרעיוני
חידוש הצמיחה הרעיונית
תורת ארץ ישראל הגואלת


תקציר: המאמר מסכם מאה שנות ציונות דתית, ועומד על הבעיות העומדות היום על הפרק ביחסי דת ומדינה.

מילות מפתח: ציונות דתית, תנועת המזרחי, רבנות ראשית, מודרנה, דמוקרטיה, יחס לאישה, דתיים וחילוניים.

הציונות הדתית בת מאה

בחודש אדר תשס"ב תמלאנה 100 שנה לייסודה של תנועת המזרחי. תנועה זו ידעה עליות וירידות, פילוגים ואיחודים והתסיסה עדיין נמשכת. שמות שונים ניתנו במשך הזמן לזרועות שונות של התנועה. מזרחי ופועל מזרחי, מפד"ל וציונות דתית, בני עקיבא ותנועת תורה ועבודה. במלאת מאה שנה הגיעה השעה לבדיקת הרעיון מחדש ויישומו בתנאי ימינו. יש השוללים את המשך קיומה כתנועה ציבורית, יש הסבורים שרעיונה חייב שינוי, ויש הטוענים שרעיונה המרכזי טרם בא לידי מיצויו.

 

לברור דרכה הרעיונית של הציונות הדתית (בשם זה נכנה את התנועה במאמרנו) בימינו, מוקדשים הדברים הבאים.

 

יסודה של התנועה

הציונות הדתית היא תנועה רוחנית גדולה שרישומה ניכר בחיי עם ישראל בדורות האחרונים.

 

יסודותיה הרעיוניים הונחו ע"י גדולי תורה והגות, ועוד נועדו לה גדולות ונצורות. מתחילת היווסדה של התנועה התרוצצו בה זרמים שונים ומגוונים. אולם הם חיו בשלום ובמישור ביניהם. דומה שבדורנו הביאה ההתרוצצות למבוכה, ואת התנועה לפרשת דרכים המחייבת בירור מחודש של הרעיון, כדי שהתנועה תמשיך לנוע לקראת ייעודה.

 

בתחום ההלכה והאמונה לא באה הציונות הדתית לחדש דבר. היא לא ראתה את עצמה מעולם שונה מיהדות ההלכה והאמונה כפי שנמסרה בישראל מדור דור. השולחן ערוך ושלושה עשר עקרי האמונה הם המסגרת ההלכתית והרעיונית המחייבת כל מי שרואה את עצמו ציוני דתי. ייחודה של התנועה מתבטא לכאורה במצות ישוב ארץ ישראל בלבד. אולם הדגשת מצווה אחת בלבד, עם כל חשיבותה, אינה מצדיקה את קיומה של תנועה רעיונית ומעשית כה ותיקה וגדולה. אם כן, מה באה הציונות הדתית לחדש? חייבים אנו לומר שהעלייה ארצה וההתיישבות בה אינה רק עוד מצוה, חשובה ככל שתהיה, אלא היא נקודה ארכימדית הזורקת אור על התפיסה התורנית כולה. אין כאן קיום של עוד מצווה פרטית, אלא יש כאן פתיחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל. הגיעה עת פקידה. הגלות הסתיימה. פרק חדש נפתח בתולדות עם ישראל, שיש לו השלכות רבות על חיי המעשה של הכלל ושל הפרט. מסכת רעיונית רחבה המתמקדת ברעיון של "ראשית צמיחת גאולתנו".

 

 

 

האפיונים של הציוה"ד

 

 נציין ראשית כל את הנקודות המאפיינות את ייחודה של הציונות הדתית:

 

א. מצות ישוב הארץ

מצווה זו הייתה קיימת בכל הדורות, אולם רק בודדים יכלו לקיימה. הציונות הדתית סברה שהגיע עת לחננה כי בא מועד, ועם ישראל בהמוניו צריך לעלות ארצה לשבת בה וליישבה, בקיבוץ, במושב ובעיר. בתחום המעשי השתלבה התנועה הציונית-דתית עם הציונות הכללית. אולם מקורות יניקתה של הראשונה לא היו רק לאומיים אלא דתיים. (ליתר דיוק: הדת והלאום הם בעצם מושגים זהים).

 

ב. כלל ישראל

מצות ישוב הארץ מתאפשרת ומתקיימת בשלמותה רק ע"י כלל ישראל. היא מחייבת אפוא הקמת ריבונות ישראלית עצמאית ברחבי ארץ ישראל. לכן חתרה הציונות הדתית להקמת מדינת ישראל, ועם הקמתה בע"ה היא ראתה כמשימתה הרעיונית והמעשית השתלבות בכל מערכותיה, בצבא, בכלכלה, בהתיישבות, במדע, במדיניות ובכל שטחי החיים הציבוריים האפשריים. יש כאן שינוי בתפיסה. לא רק אחריות אישית לתורה, כפי שהיה בגולה, אלא אחריות כלל ישראלית.

 

כאן יש להדגיש את ייחודו של הפועל המזרחי כזרם מרכזי בתנועה, שהעמיד את נושא הצדק החברתי בראש סולם הערכים של הציוה"ד. יצירת חברה חדשה בארץ ישראל מאפשרת ומחייבת חברה צודקת יותר ובריאה יותר, שבסיסה הכלכלי יהיה יצרני ורחב, דבר המצריך גישה אחרת לעבודה ולעמל הכפיים. שינוי ערכין זה ייצור טיפוס ארץ-ישראלי חדש בתחום זה, אשר יחד עם זאת ימשיך לשמור על מורשתו התורנית ואף יעמיק אותה כמתחייב מהחיים החדשים בארץ הקודש. בניסוח מדויק ועמוק יותר, אין כאן שני ערכים נפרדים: תורה ועבודה. אלא ערך אחד: תורה. אולם תורה במשמעות רחבה יותר, הכוללת בתוכה גם את הערכים החברתיים שלא באו לידי ביטוי עד כה בגלל התנאים הגלותיים.

 

ג. הרבנות הראשית

הציוה"ד השתתפה בייסוד הרבנות הראשית, תמכה בה וקיבלה את מרותה. היא ראתה במוסד רבני מרכזי ערך דתי נעלה. סמכות אחת המונעת התגודדויות, שהרי ההלכה אוסרת התגודדות. אומנם איסור זה חל בעיקר במישור הקהילתי, אולם יש להקיש ממנו ולשאוף לאחדות גם בין הקהילות, שלא תיעשה התורה חלילה לתורות תורות.

 

ד. שיתוף פעולה עם חילוניים

כאן מתבטא עיקר ייחודה של הציונות הדתית לעומת חלקי היהדות הדתית האחרים. איש לא הכחיש את קדושת הארץ ומצוות יישובה. הויכוח התמקד בעיקר בשאלה, האם יש הצדקה להשתתף עם חילוניים בקיום מצווה חשובה זו. ואכן המחיר ששילמה הציוה"ד על שיתוף זה, שלא נעשה תמיד מתוך זהירות, היה כבד ביותר. כדי ליישב את הארץ וכדי להקים בה מדינה ולקיימה, ומתוך אותה אחריות כלל-ישראלית, יש הכרח להכיר במציאותם ובשיתופם של יהודים חילוניים שנחלצו לבנות את הארץ. ללא שיתוף אתם לא ניתן היה ליישב את הארץ ולהקים את המדינה.

 

ה. הדמוקרטיה

מההנחות הקודמות מתבקשת הנחה נוספת: מדינה יהודית חייבת להיות דמוקרטית. כל עוד לא הגיעה שעתה של המלכות המשיחית (שהיא איננה מלכות במשמעות המקובלת של מונרכיה, ובודאי שלא דיקטטורה) - הדמוקרטיה היא המשטר הרצוי יחסית לדעת התורה, ומקורה בפסוק "אחרי רבים להטות". ללא הנחת יסוד זו לא ייכון שיתוף פעולה בין כל חלקי החברה. והמסגרת המדינית עלולה להתפורר חלילה. וכאן יש להוסיף שללא מסגרת מדינית יהודית עצמאית, חיי העם וחייו של כל פרט ממנו נתונים בסכנה קיומית חמורה.

 

אמנם עקרונות דתיים ומוסריים עומדים מעל כל סמכות אנושית, אולם יישומם המעשי בחיי הציבור מצריך כלים קהילתיים, ובתנאי מדינתנו הם דמוקרטיים. יתירה מזאת, לא רק מסיבות פרגמטיות יש לחייב את הוולונטריות. אלא גם מסיבות דתיות מובהקות. אין ספק שקיום מצוות מרצון עדיף על פני כפיה. המלך המשיח יוכל אמנם לכפות את התורה על הציבור, אולם הוא יעדיף מן הסתם את דרך ההכרה מרצון "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה".

 

ו. היחס למודרנה

הציונות היא תנועה מודרנית. היקיצה משנת הגלות הארוכה לחיים לאומיים מאורגנים ופעילים, יש בה חשיבה חדשה, שבה העם נוטל את גורלו בידו ונוקט בכל הדרכים והטכסיסים כדי להשיג את עצמאותו. אין ספק שהייתה כאן גם השפעה של המהפכות החברתיות שהתחוללו בעולם בעת החדשה, ובראשם המהפכה הצרפתית, אשר יש לראות בה את תחילת המדינה המודרנית. הייתה זו הפעם הראשונה שהעם נטל יוזמה, התמרד נגד השלטון הקיים, והקים משטר חדש. הראשון שהעלה את חובת היוזמה האנושית בתהליך הגאולה בדורותינו הלכה למעשה היה הרב צבי קלישר. מן הראוי לציין שרוב גדולי התורה בדורו, שהתייחסו לרעיונותיו, לא פסלו את גישתו הבסיסית בדבר הצורך ביוזמה אנושית להנעת תהליכי הגאולה. הרעיונות התיאורטיים קדמו לו, אולם הוא היה הראשון שהדגיש אותם, ואף החל ליישמם הלכה למעשה. חיבת ציון, ואח"כ ההסתדרות הציונית, הלכו בעקבותיו. הטיעונים נגד תפיסה זו מסתמכים בעיקר על שלוש השבועות. דומה שיותר משהם מבטאים התנגדות אידיאולוגית עקרונית לתפיסתו, הם משקפים חרדה מפני התמורה הגדולה העומדת להתחולל ולחלל את צורת החשיבה המורגלת עד כה. החשש היה שתמורה זו עלולה לזעזע את אשיות החיים הרוחניים כולם. רק הגות דתית עמוקה, שפירשה את המהפכים המודרניים האמורים כחלק מתהליכים רוחניים המכוונים מאת מנהיג הבירה לגאול את עמו והעולם כולו, יכלה למנוע את המשבר הצפוי. ואמנם, המשבר אכן גרם ליהודים מאמינים רבים זעזוע לא קל .

 

הציונות הדתית רואה בעין טובה את היסודות החיוביים הקיימים בהתפתחות הטכנולוגית, המדעית והחברתית המודרנית, ועם זאת היא מסתייגת נמרצות מהיסודות השליליים שבה. היא אינה רואה כל סתירה בין דתיות לבין מודרניות. אדרבה, המודרנה כשלעצמה - להוציא תופעות שליליות המתלוות אליה - היא חיובית ביסודה. יש בה בכדי לסייע להתפתחותו הרוחנית של האדם, ולכן יש לראותה כחלק מתהליך שתוכנן ע"י קורא הדורות מראש.

 

דוגמא לשילוב בין תורה ל דרך ארץ הייתה כבר ביהדות גרמניה מיסודו של הרש"ר הירש. אולם זו ראתה ערך בהמשך הגלות, כי היא דגלה בהשתלבות בתרבות האנושית-הכללית, ולא התמודדה עם תרבות ישראלית חדשה. הרב קוק הציע דרך אחרת. לדעתו, החזרה לארץ ישראל מאפשרת ואף מחייבת הרחבת אוהלה של תורה לתחומים רבים יותר, שבגולה נחשבו כעומדים מחוץ לגדר. בארץ יש צורך ביצירה תרבותית ישראלית מקורית, כפי שהיה בעבר, בשבת ישראל על אדמתו, ואף עולה עליה. תרבות זו אינה מונעת עצמה מהמיטב שבתרבות האנושית, אך גם אינה מקבלת אותה כמות שהיא על קירבה ועל כרעיה. בכך נפתחה דרך מסוימת להשתלבות בחלק החיובי שביצירה החדשה המתרקמת בארץ ישראל, אם כי לא בלבושה החילוני, אלא כיצירה דתית גדולה יותר.

 

כמו כן יש להעיר, שחשיבה מדעית וחשיפה לתרבות הכללית עיצבו גם חשיבה אמונית רציונלית יותר. ומבלי לסותרה נבנתה על גבה גישה אמונית חוויתית ומעמיקה, בהשראת הגותו של הראי"ה קוק, שיצרה סינתזה מיוחדת של שתיהן.

 

ז. מעמד האישה

כמסקנה מתבקשת מההנחה הקודמת, שהשינויים החברתיים המתחוללים בעולמנו מעוגנים בתהליך התפתחותי חיובי, יש להתייחס בהתאם גם לשינוי במעמדה של האישה. הציונות הדתית שיתפה את הנשים באופן פעיל בכל מפעליה. היא ראתה צורך להקנות לאישה חינוך והשכלה שיכשירוה למלא את תפקידה הפעיל בחברה כאישה דתית מודרנית, שאינה רואה סתירה בין צניעות לבין קידמה, ושלא ויתרה על תפקידיה הטבעיים לשמש כאם ורעיה ועם זאת למלא תפקידים בכלכלה, במדע, בחברה, בחינוך וגם בלימוד התורה. 

 

ראשית צמיחת גאולתנו

כל אלו מתבססים על ראשית צמיחת גאולתנו. הא כיצד?

א. החזרה לציון אחרי אלפיים שנות גלות מבטאת ללא ספק מהפך במעמדו של עם ישראל. עידן הגלות הסתיים, ובאה שעת פקידה. הגאולה החלה. לכן אין עוד מקום לחיים יהודיים בגולה, ויש לפתחם אך ורק בא"י. המהפכה הירוקה המתחוללת בארץ ישראל בקצב מדהים יש בה בכדי לאשר את מימוש הנבואה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". וחז"ל דרשו על כך: אין לך קץ מגולה מזה.

 

ב. ריבונות יהודית בא"י, לאחר שנים כה רבות של דיכוי ושיעבוד לזרים, וקיבוץ הגלויות מארבע כנפות תבל, מבטאת אף היא תקופה חדשה בחיי העם. תקופה של בשורת גאולה.

 

התפשטות הרעיונות של צדק חברתי בחברה החדשה הנוצרת בא"י ובעולם כולו, היא חלק מתהליך תיקונו של העולם וגאולתו. גם האדם החדש ההולך ומתפתח בארץ ישראל, אשר רמתו הרוחנית והמוסרית צריכות להיות גבוהות יותר, מקדם אותנו לקראת עתיד ורוד יותר של המין האנושי.

 

ג. הרעיון של רבנות ראשית מרכזית אחת לכלל ישראל נובע משלילת הגלות, בה היינו עם מפוזר ומפורד בין העמים ללא יכולת להתלכד סביב סמכות מרכזית אחת (עיין רמב"ם סוף ההקדמה למשנה תורה). רעיון הרבנות הראשית נסמך על הצפייה לגאולה, שבה מובטח לנו שיתקיים "ואשיבה שופטיך כבראשונה", ובית הדין הגדול ישב בלשכת הגזית ויחזור ויתפוס את מקומו כסמכות-על מוחלטת.

 

היו גם שהעלו את רעיון הקמת הסנהדרין בדורנו, אולם רוב מנין ורוב בנין של רבני ישראל, כולל אלו של הציוה"ד, לא ראוהו כאפשרות ריאלית הניתנת ליישום מעשי. עם זאת החזון הגדול תובע הכנות לכך, גם אם הן רחוקות עדיין.

 

ד. לשיתוף עם חילוניים אין צידוק אלא על רקע ההנחה שתהליך גאולתו של עם ישראל הוא תהליך דיאלקטי, שבו נעה המטולטלת מקצה לקצה, עד שתגיע לאיזון הנכון. המעבר מהגלות לגאולה מחייב בראשית דרכו הטיית האנרגיה הלאומית מחיים אווריריים תלושים מן הקרקע, לחיי מעשה. תחילה נוטה הכף להקצנה חומרית כריאקציה לגלותיות. אולם בהמשך התהליך הדיאלקטי תגיע לחזרה בתשובה. חיי העם יגיעו להבשלה מלאה של כל הכוחות הפיזיים והרוחניים בהרמוניה מלאה. תהליך זה יכול להיות ממושך וארוך ומלווה עליות וירידות - גם הגלות הייתה ארוכה - אך הוא בלתי נמנע. אפשר לזרזו ואפשר גם לעכבו, אולם אי אפשר לעוצרו.

 

הכרה בחילוניות כמות שהיא פסולה ומסוכנת. אין אומתנו אומה אלא בתורתה. לחילוניות ישראלית אין קיום לאורך זמן. גם אם נדמה שהיא מתחזקת לכאורה ומחזיקה מעמד. עם ישראל מלומד ניסיון וסבלנות. תופעות חריגות היו תמיד, ונדמה היה שהן מחזיקות מעמד, אך לבסוף הן נעלמו, כי אין אומתנו אומה אלא בתורתה. לכן חיונית מאוד היא השותפות אתה, כדי להשפיע עליה ולסייע בידה לחזור בתשובה לכשתגיע שעתה, וגם אם תתמהמה - בוא תבוא. ארעיותה של התופעה החילונית והעמדתה על מקומה הנכון כחלק דיאלקטי מתהליך גאולה, רק אלו מצדיקים את השיתוף אתה.

 

ההנחה שתקופתנו שונה מכל תקופה אחרת מציגה את הכפירה באור שונה מבעבר. שלא מדעת, יש לכפירה תפקיד בטיהור האמונה מסיגים שדבקו בה בגלות הארוכה. הציפייה לגאולה גורמת לשאיפות רוחניות גדולות יותר. האמונה הדתית צריכה העמקה, כדי שתוכל לענות על ציפיות הדור. כשהיא אינה ממלאת את יעודה, היא גורמת לריאקציה. ומכאן נובעת הכפירה. אולם בסופה תיהפך הכפירה לאמונה גדולה שבעתיים.

 

ה. הדמוקרטיה אף היא חלק מתהליך גאולת העולם ממשטר עריצים למלכות המשיח. "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה". המלכות האידיאלית אינה דיקטטורה השולטת בכוח, היא מייצגת את העם, אינה מושלת בו. המשטר הדמוקרטי הוא שלב מעבר בין המשטרים המדכאים ששלטו בעולם, לבין המלכות המשיחית.

 

ו. המודרנה מבטאת יותר מכל את התהליכים הדינמיים החותרים לקראת תיקון עולם במלכות ש-ד-י. אמנם כרגע התיקונים הם יותר טכניים, אולם הם יביאו אתם בהכרח גם תיקונים מוסריים ורוחניים. אין חולק שתהליך המודרנה הוא בלתי הפיך. אין להעלות על הדעת שהציויליזציה תוותר על ההתפתחות הטכנולוגית והרפואית ותחזור לתנאי חיים קדומים.

 

הדינמיות המאפיינת את החיים המודרניים באה לידי ביטוי בפעילות אקטיבית, לעומת הפסיביות ששררה בעולם הישן. אף תופעה זו היא חלק מתהליך הגאולה. הגלות הרדימה את העם. לקראת הגאולה הקב"ה מטיל על האדם אחריות אישית גדולה יותר, ותובע ממנו פעילות רבה יותר בכל תחומי החיים. "ועלו מושיעים בהר ציון" נאמר, ולא "נושעים" פסיביים.

 

יצירה תרבותית ישראלית חדשה, שצריכה להיווצר בארץ, היא חלק מתהליך הגאולה, שבו עם ישראל יתפוס את מעמדו המרכזי במשפחת העמים, וישמש להם מקור השראה רוחני. כי מציון תצא תורה.

 

הזוהר רואה בפתיחת שערי החכמה בעולם את אחד ממבשרי תקופת הגאולה. כוונתו בעיקר לחכמת התורה, על כל חלקיה, כולל החכמה הפנימית, אולם יש לכך ביטוי גם בכל שטחי המדע הכלליים.

 

ז. גם מעמד האישה קשור בתהליך הגאולה. האדמו"ר מלובביץ' זצ"ל עודד לימוד תורה לנשים בימינו, בנימוק שאנו קרובים לימות המשיח. לפי הקבלה, בתקופה זו היסוד הנקבי בעולם משתווה במידה ידועה ליסוד הזכרי. (למרות שהרעיון המשיחי תופס מקום נכבד בתנועת חב"ד, לא יישמה תנועה זו את רעיונה המשיחי גם ביחס לציונות ולנושאים אחרים שהציונות הדתית מייצגת.)

 

רעיון הגאולה יוצר מוטיבציה חזקה, ומדרבן לפעילות אידיאליסטית. הוא נותן משמעות לחיים, האישיים והחברתיים. הוא מטיל על הפרט אחריות לחברה, ומשמש מנוף להתעלות והתקדמות בחיי הרוח והמעשה. הפכה של אמונת הגאולה גורם לדמורליזציה, לרפיון, ולניוון של החיים הרוחניים. בהעדר תקווה לתיקון וגאולה, משתלטים הייאוש והניהליזם על האדם, והוא משלים עם התופעות השליליות הקיימות בעולמנו. הוא רואה בהם תופעות קבועות, והשלמה גורמת הסלמה... 

 

סכנת התפוררות

דווקא בשעה שהציוה"ד הגיעה לשיאה, החינוך התורני נמצא בשגשוג, תפיסת עמדות בכל תחומי החיים בעיצומה, יצירה תרבותית ואומנותית החלה להתפתח, המפעל ההתיישבותי הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית נישא על כפיה של הציוה"ד, דווקא בשעה גדולה זו יש חשש להתפוררותו של הרעיון הגדול.

 

הערעור בא מכיוונים שונים:

 

א. התנגדות לתפיסה הגאולתית. בדרך כלל מנוסחת התנגדות זו באמירה הצינית שאין לנו קומוניקציה עם אחורי הפרגוד, ואיננו יודעים אם אכן מצויים אנו בתהליכי גאולה. לצורך הפרכת רעיון הגאולה כינו אותו בשם "משיחי", על מנת לזהותו עם הזיות לא ריאליות וסכנות רוחניות, שאפיינו תנועות משיחיות היסטוריות. היטפלות לתופעות שוליות והצגתן כמייצגות מנוצלת בדרך דמגוגית להוכחת כישלונה כביכול של הציוה"ד.

 

דרך המלך של הציוה"ד לא גרסה מעולם שהיא יודעת בדיוק באיזה שלב משלבי הגאולה אנו נמצאים, ושנקיטת כל אמצעי, גם אם הוא פסול או לא ריאלי, מוצדק. תהליך הגאולה הוא תהליך ארוך ומפותל. הוא החל עם תחילת הגולה. ביום שחרב המקדש נולד המשיח, אך רוחו קיימת החל מבריאת העולם, והיא באה לידי ביטוי דווקא בתקופות משבר: במהפכת סדום ועמורה, עם מכירת יוסף לעבד למצרים. בדורות האחרונים נעשה התהליך ברור יותר עם תחילת שיבת ציון. הוא אינו נע בקו ישר, וכדרכה של כל דרך העולה במעלה ההר, היא מתפתלת, ולפעמים אף נדמה שהיא סוטה ממטרתה. איש לא ערב לנו שלא תהיינה נסיגות בדרך הגאולה. מה שברור הוא שחזרה לתקופת הגלות לא תהיה עוד!

 

במקביל נעשה ניסיון לתקוע טריז בין הרב ריינס, מייסד המזרחי, שכביכול התנגד לתפיסה הגאולתית, לבין הרב קוק שראה בה יסוד מרכזי בהשקפת עולמו. למותר לציין שבאמת אין כאן שום מחלוקת. הרב ריינס שעמד בראש מפלגה פוליטית ותמך בציונות המדינית ההרצלינית, רצה למנוע יחס משיחי לתנועה הציונית. הרב קוק כאיש הרוח יכול היה להרשות לעצמו התבטאויות שאדם ריאל-פוליטי חייב להימנע מהן.

 

כמו כן מושמעת ביקורת על תורתו של הראי"ה קוק על שהיא נשענת גם על יסודות קבליים.

 

ב. התנגדות למרכזיותה של ארץ ישראל. התנגדות זו נובעת משלושה צדדים מנוגדים:

1. מנטייה פסוידו-חרדית. (רבים בעולם החרדי רואים במצות ישיבת הארץ מצווה גדולה. הם לא ייצאו לחו"ל ולו לזמן קצר ואוהבים אהבת נפש כל רגב בארצנו לכן הייתי מכנה נטייה זו כפסוידו-חרדית.)

2. מהשפעות פוסט-ציוניות בארץ, ומלחץ סמוי של קהילות יהודיות בגולה, המסתפקות ב"ציונות" של תרומות וביקורים בארץ, אך נמנעות מלראות בעליה מצות עשה מהתורה.

 3. גורם נוסף הוא רצון להסתייג מתנועת ההתיישבות הגדולה ברחבי ארץ ישראל. יש לכך סיבות פוליטיות, אך לא נעדר מהם גם גורם רעיוני. לשם כך מגויס הרמב"ם כמי שחלק כביכול על הרמב"ן במצות ישוב א"י. זאת למרות שהרמב"ם פוסק להלכה שמצווה מהתורה לגור בארץ וליישבה, והימנעותו מהכללת מצווה זו במניין המצוות לא ידועה. יש אומרים שהדבר נובע ממעלתה של א"י דווקא!

יש חשש שהסטייה הרעיונית תרחיק לכת. אין מדובר בחששות שווא. יש כבר ניצנים של רעיונות בעייתיים שיפורטו להלן. עצם עיקר האמונה בביאת המשיח, כפי שנקבע להלכה ע"י הרמב"ם וחדר לכל שכבות האומה, ושהוא היה המניע העיקרי לעלייה ולהתיישבות ולכל מפעליה של הציוה"ד, עומד לערעור. ומכיוון שניתנה למערער רשות לערער, נגרפים עם המשיח גם עיקרי אמונה נוספים, כגון השגחה, שכר ועונש ואף תורה מן השמים. יש אף המנסים להחליף את השם "ציונות דתית" בשמות אחרים אשר לא במקרה הם לועזיים כגון: "אורתודוכסיה מודרנית". (המושג "אורתודוכסיה" לקוח מהכנסייה הנוצרית, והושאל ליהדות הדתית בגלויות השונות.) אין כאן כוונה מודעת, אולם עצם שינוי השם עלול להמיר את הבסיס הארץ-ישראלי של הרעיון, בערך אוניברסלי יותר, שבו מצות ישוב ארץ ישראל לא תעמוד במרכז. ממילא נשמט גם היסוד הגאולתי שברעיון.

 

הסכנה החמורה ביותר בעיני, בערעור היסוד הגאולתי, היא החזרת הציוה"ד לתקופת הפסיביות והשאננות. כאשר אדם נמצא במתח רעיוני גבוה, הוא חדור תודעת שליחות, הוא פועל, יוזם ועושה. במיוחד ניכרת היוזמה כאשר אדם שרוי באווירה דינמית התובעת מעשים גדולים, כמו תהליך גאולה, אשר מעצם מהותה היא תוססת, מדרבנת ומפעילה. שלא בצדק מאשימים את הפניית האנרגיה הרוחנית לאתגר ההתיישבותי בלבד. המציאות הוכיחה שכאשר הייתה דינמיקה התיישבותית, הייתה כזאת גם בתחום החינוכי והחברתי. אחת הסיבות להחלשות המתח הדתי בקרב חלק מבני הנוער, היא הרפיית המתח הגאולתי. גם בהתיישבות, כאשר נדמה היה שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, ירד המתח ועמו הרוח הדתית. כנראה שהמשבר העובר על הציונות הכללית הוא אחד הגורמים לאווירת ה"פוסט" הפושה בעיקר בשכבות החשופות יותר לאווירה כללית, ואין להן חוט שדרה לשמר את עצמאותם האידיאולוגית. 

 

השלכותיו של השינוי הרעיוני

 לתופעה האמורה יש השלכות על הבניין הרעיוני כולו:

 

א. מסתמן מתן צידוק לגלותיות. וכמו כן השלמה עם המשבר העובר גם בארץ עצמה על הציונות ועל התנועות ההתיישבותיות, אפילו במקומות מוסכמים על הכל, כגון בנגב ובגליל.

 ב. מדינת ישראל לא נחשבת עוד לראשית צמיחת גאולתנו, ויש שכבר הוציאו ביטוי זה מנוסח התפילה לשלום המדינה. המדינה כבר לא נתפסת כתופעה ייחודית ישראלית בעלת משמעות דתית. אין צורך להיאבק על ייחודה היהודי. היא אינה אלא מסגרת פוליטית סתמית, אשר במקרה רוב אזרחיה יהודים. אי לכך יש להכיר בה כמדינה חילונית שאין לתורה זכות להתערב במדיניותה. ככל מדינה נוכרית בעולם הרחב. מגמתה של תפיסה זו עלולה להביא להפרדת הדת מן המדינה. כשלמדינה מעמד מועדף. דבר שירוקן את השם "ישראל" מכל משמעות, חלילה. (ולמותר לציין שנושא זה של מעמדה של המדינה, אם תישאר מדינת ישראל או תיהפך חלילה למדינת ערב-רב, היא אחת השאלות המרכזיות שתעמוד בקרוב על סדר היום הציבורי.)

 ג. מעמדה של הסמכות ההלכתית עלול להתערער, חלילה. וכמה סיבות לכך, ביניהן ירידת מעמדו של לימוד התורה בכלל בחלקים נרחבים של הציוה"ד, ותפיסה "דמוקרטית" שגויה שלפיה אין סמכות כלל. בכל תחומי החיים בהם יש התמקצעות, סמכותו של הידען מקובלת בדרך כלל, בין במוסך ובין בבית החולים. תורה היא אומנם נחלת הכלל, אולם דרך ארץ שקדמה לתורה מחייבת פתיחות רבה יותר לבעלי סמכא בתורה.

 ד. שיתוף הפעולה עם חילוניים לא יהיה עוד על בסיס ארעיותה של התופעה החילונית, אלא הכרה דה-יורה בחילוניות כמות שהיא, כולל השתלבות בתרבותה על מרכיביה השונים. ההשתלבות תהיה גם אם אינה עולה בקנה אחד עם דרישות התורה, ואפילו עם רעיונות המנוגדים לה. נשמעים גם קולות צורמים של מתן הכרה ולגיטימציה בקונסרבטיבים ואף ברפורמים!

ה. ההכרה במשטר הדמוקרטי כמות שהוא למעשה היום, ולא כתהליך שסופו להשתנות, עלולה להיות גורפת וטוטלית. תוצדק כל הכרעה דמוקרטית, מבלי להעמידה תחת שבט בקורתה של התורה. בולטת למשל העמדה המעניקה לגיטימציה דתית לכתחילה למערכת המשפט על כל מרכיביה, ללא הסתייגות, ביקורת רצינית, או שאיפה לתיקונה. זאת למרות שכל הפוסקים, גם הציוניים-דתיים שבהם, רואים במערכת כמות שהיא, ערכאות.

 ו. המודרנה אף היא לא נתפסת כתהליך שיש לו תכלית רוחנית, אלא כערך עצמי שיש לקבלו כמות שהוא, ללא סינון וביקורת. ויש להיסחף גם עם זרמיה העכורים ללא חוט שדרה. אין צורך להתאמץ וליצור יצירה תרבותית דתית מקורית. אפשר להיות איש בוהמה חילוני חובש כיפה.

 ז. מעמד האישה לא נגזר מתוך ראייה ביקורתית ומאוזנת, אלא מתוך היסחפות אחרי אופנות עולמיות. אם בעולם הרחב המודל הוא אישה קרייריסטית שאין לה מחויבות לביתה (אגב, הפוסט-פמיניזם שולל מודל זה) גם אישה דתית צריכה לחקותו. ויש לשנות הלכות והליכות כדי לאפשר זאת.

 

חידוש הצמיחה הרעיונית

ניצנים של תופעות אלה כבר קיימים, ויש גם אידיאולוגיות המטפחות אותן. אין להן מחויבות לאידיאולוגיה הציונית הדתית, ובפרט לא לבסיסה הגאולתי. ויש לכך השלכות מרחיקות לכת לנושאים המייחדים את הציוה"ד בפרט ואת תורת ישראל בכלל.

 

הסכנה הגדולה מכל היא מתן צידוק לאנרכיה רעיונית. השפעתו של הפוסט-מודרניזם ניכרת כאן בעליל. לפיו, בא הקץ לכל אידיאולוגיה. אין סמכות ואין הנהגה, ואיש הישר בעיניו יעשה. מקובלת עלי הדעה שבימינו אין להטיל מרות רק מכוח הסמכות באשר היא. (ואכן בציוה"ד לא הייתה סמכות מרכזית אחת, אם כי הבסיס הרעיוני של התנועה היה מוסכם על כל חבריה). האדם המודרני רוצה להשתכנע בעצמו, ולא לציית בלבד. כאמור לעיל, זהו חלק מתהליך היסטורי מכוון, שלפיו הרמה האישית תעלה, והאדם יהיה ייצור אוטונומי המבין מה עליו לעשות מבלי לקבל תכתיבים "חיצוניים". שחר הנבואה: "ומלאה הארץ דעה את ה'" מתחיל להפציע, אם כי הוא מלווה חוצפה וגאווה מנופחת, שיש לסננן ולבררן. אכן יש צורך להתמקד בשכנוע, אך יש גם צורך להתמקד ברצון להשתכנע. יש ניסיון לתת צידוק אידיאולוגי לאטימות המונעת הקשבה להדרכה הלכתית ורעיונית. המושג המודרני "אוטונומיה" עלול להתפרש כהתפרקות מכל סמכות, הן זו של השולחן ערוך והפוסקים, והן זו של עיקרי האמונה ושל גדולי הוגי הדעות המוסמכים בישראל. איש לאוהליך ישראל. אם תתרחש תחזית זו, כי אז עלול להקיץ הקץ חלילה על הציבוריות החשובה הזו.

 

יתירה מזאת. אדם הוא יצור חברתי. גם האדם המודרני, האוטונומי והאינדיבידואליסט, ואולי דווקא הוא, זקוק לשיוך חברתי. זהותו האישית מורכבת גם משייכות חברתית מסוימת. בלעדיה הוא חסר זהות. העדרה של מסגרת חברתית רעיונית מוגדרת של כל הרואים עצמם ציונים דתיים, מסכנת את זהותם האישית ועלולה לדוחפם להזדהות עם חברות ומסגרות אחרות, או אף לגרוע מאלו: לאנרכיה חסרת כל זהות. הסכנה גדולה ביותר לעיצובו של הדור הצעיר. גיל ההתבגרות הוא זמן גיבושה של הזהות העצמית. העדרה של מסגרת מוגדרת שניתן להזדהות אתה, עלולה לסחוף את הנוער לחופים רחוקים, רחוקים מדי גם לטעמם של המעונינים בערעור בסיסה הרעיוני של הציוה"ד...

 

התיאור האפוקליפטי האמור לא בא לייאש חלילה, אלא להפך. להניע את אנשי הרוח והמעשה שבמחנה לשנס מתנים ולצקת תוכן מחודש ועדכני לציונות הדתית בימי פוסט-ציונות ופוסט-מודרניזם אלו, ולגבש את הציבור הרחב סביב הרעיון שהוא כה נחוץ לכל יהודי דתי, לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל.

 

תורת ארץ ישראל הגואלת

יש לרענן את הרעיון הציוני-דתי ולהחזירו לדרך המלך. התורה הגואלת, תורת ארץ ישראל, חייבת לתפוס את מקומה הנכון. משמעותה של תורת ארץ ישאל היא תורת ה' תמימה. בגלות לא ניתן היה לקיים את כל מצוות התורה. רק בארץ תורת ה' היא תורה תמימה. תמימות זו אינה רק כמותית, אלא גם איכותית. לא רק המצוות התלויות בארץ, אלא גם מצוות מלכות ומדינה. הרחבת תחומי המשפט הן במסגרת הפרט, והן, וכאן עיקר החידוש, במסגרת הכלל. ערבות הדדית ואחריות חברתית, מידות טובות ושאיפות רוחניות נעלות. כל אלו מחייבים לימוד תורה בהיקף ובעומק, בהלכה ובאמונה על כל זרמיהן ורובדיהן, ויחס נאות בין לומדי תורה לבין העוסקים בדרך ארץ. כולם יראו עצמם שלוחי מצווה לקדש שם שמים בכל אתר ואתר, בחקלאות ובתעשייה, במסחר ובכלכלה, בביטחון ובשירות המדינה, במדע ובאמנות, בחינוך ובסיעוד. תורת ארץ ישראל הגואלת חותרת לשלמות, ולית אתר פנוי ממנה. כי גאולה אינה רק גאולת הגוף, עיקרה הוא גאולת הרוח, שפסגתה היא "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

התהליכים העוברים על החברה הישראלית כולה ובתוכה על הציוה"ד הנם חלק מתהליך דיאלקטי שיקדמנו צעד נוסף קדימה לקראת הגאולה. הביקורת המושמעת על תופעות שוליות, קיצוניות וחד ממדיות בין תופסי הרעיונות הגאולתיים יפרו ויפתחו רעיונות אלו ויוציאום מהתחום הצר שהן נקלעו אליהם למרחביה. הרעיון הוא כה גדול וכה נשגב עד שגם מי שחולק עליו ימצא את עצמו כלול בו. הבירור העובר כיום על הציבור הציוני דתי נועד לרעננו ולהביאו לצמיחה מחודשת, לחזק את הרוח ולחשלה לקראת עתיד טוב יותר, שיביאנו לא רק לצמיחת גאולתנו אלא לגאולה השלמה עצמה.