לחץ כאן לתצוגת הדפסה

השיבוט וההלכה

מחבר: הרב יעקב אריאל

שנה בשנה, 1999

תוכן המאמר:
פתח-דבר
לב החזיר
התערבות במעשי הבריאה
הרפואה מתקנת פגמים
המשובט כנברא בצלם
הוריו של היצור


תקציר: מעמדו ההלכתי של יצור ששוכפל מיצור אחר, ולא נולד ברביה דו-מינית.

מילות מפתח: שיבוט, שינוי סדרי טבע

השיבוט וההלכה

פתח-דבר

השיבוט הוא המינוח המעודכן למה שמכונה 'שכפול'. מונח זה מבטא ביתר חומרה את הסכנה שבדבר. באופן תיאורטי ניתן לא רק לשכפל כפיל של אדם אחד, אלא ליצור שבטים שבטים, שכולם יהיו זהים לחלוטין זה לזה. משורש השבטיות יצא "השיבוט".

 

מה עמדת ההלכה בעניין זה?

בדברינו כאן לא נתייחס לשאלות ההלכתיות לעומקן, אלא רק לגישתה העקרונית של ההלכה לנושא. הנחנו כהנחת יסוד שמדובר בסכנה. ואכן בעלי דמיון מפותח רואים לנגד עיניהם את הסכנות האיומות הצפונות לאנושות מאפשרות השיבוט. אולם למעשה המדע עדיין רחוק מיישום כה מרחיק לכת. ואנשי המדע מודעים לסכנות הצפויות. אין כרגע מי שמעלה על דל שפתיו את הרעיון הנואל של השיבוט. מגמת המדע בהנדסה הגנטית למצוא מענה לבעיות קשות שאין להם כרגע פתרון אחר, כמו: השתלת אברים.

 

מדובר למשל על ייצור בעלי חיים שהמבנה הגנטי שלהם יתאים מבחינת רקמותיהם לגוף האנושי על מנת שישמשו מאגר להשתלת איברים. מבחינה זו היה הציבור הדתי, המנוע עד היום מהאפשרות לתרום איברים (משום שהמימסד הרפואי טרם הסכים להנחיות הרבנות בנושא זה) צריך להיות מעוניין יותר מאחרים בקידום המחקר, כדי שניתן יהיה להשתיל איברים מבעלי חיים משובטים.

 

לב החזיר

לאחרונה התפרסם ניסוי מדעי ליצור על ידי הנדסה גנטית חזירים שרקמותיהם יהיו זהות לרקמות האדם, כשהלבבות של חזירים אלו מיועדים להשתלה בבני אדם (כבר רבותינו עמדו על הדמיון שבין מעיו של החזיר למעיו של האדם, ראה תענית כא, ב). בציבור מתהדהדת השאלה: האם מותר להשתיל לב חזיר במקום ליבו של אדם?

 

המושג "לב" בתנ"ך הוא בעל משמעות רחבה יותר מאשר אותו איבר המשמש כמשאבת דם בגופו של האדם. מכיוון שהחיים תלויים בלב כינו בשם לב את כל מערכת החיים האנושית, ובעיקר את חיי התבונה וההכרה שהם מהותו של האדם באשר הוא אדם. "חכם לב" נקרא אדם חכם בגלל חכמתו. המילה לב בהקשר זה אינה מכוונת לאיבר המסויים השואב את הדם ומזרימו. איבר זה אינו נושא שום תכונות רוחניות. הוא משאבה שעליה להיות תקינה ובריאה כדי שהאדם יוכל להיות באמת חכם לב כראוי. ה'לב' כאן הוא מונח מושאל ולכן אין להסיק ממנו שום מסקנות לאיבר המשמש כמשאבת דם.

 

נמצא אפוא שאין שום מניעה להשתמש בליבו של "דבר אחר" להצלת חיי אדם חולה לב. עם זאת היה מומלץ שחזירים אלו יגודלו בעיקר בחו"ל ולא בארץ.]

 

התערבות במעשי הבריאה

השאלה העקרונית היא: האם מותר לנו להתערב במעשי הבריאה? האם מותר לנו ליצור בעל חיים חדש? האם מותר להביא לעולם יצור שלא בדרך טבעית של ריבוי זכר ונקבה?

 

רבים מסתמכים על הרמב"ן בפירוש הפסוק: "את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט) וזה לשונו:

המרכיב שני מינים משנה ומכחיש מעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות..

על כך יש להעיר שתי הערות:

א. לא דרשינן טעמא דקרא. טעמי המצוות אינם יכולים לשמש כשיקול בהלכה;

ב. בכלאי שדה וכרם לא חל שום שינוי במין. אפילו בהרכבה לא משתנה המין.

 

הרוכב מגדל פירות ממינו בלבד ללא השפעת הכנה. ובאמת להכלאה מלאכותית אין איסור מפורש בהלכה (אמנם מו"ר הגר"ש ישראלי סבור שההרכבה האסורה היא הרכבת כמה מינים על כנה אחת הגורמת להכלאה, אך גם הוא לא קבע את חידושו זה להלכה, ראה בספרו ארץ חמדה).

 

לעומת הרמב"ן מציג המהר"ל (בגור אריה) מדרש (תנחומא תזריע):

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא:

איזו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם?

א"ל: של בשר ודם נאים...

הביא לו ר"ע שיבולים וגלוסקאות, א"ל: אלו מעשה הקב"ה ואילו מעשה אדם.

א"ל: אין אלו נאים יותר מן השיבולים.

א"ל טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?

א"ל ר"ע: ולמה שוררו יוצא עמו והא תלוי בבטנו ואמו חותכתו?

וכתב ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר א, לה):

ואילו האדם נתיחס מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחייבו תיקון המידות, ואחרי זה תיקון עניני הבית, ואחריו תיקון ענייני המדינה.

כלומר, תבונת האדם מאפשרת לו לתקן ולהשלים את החסר ליחיד ולחברה בגוף וברוח. וללא תיקונים אלו לא יכול היה האדם להתקיים. וכבר פירשו את הפסוק: "אשר ברא אלקים לעשות". שאלקים ברא עולם הטעון עשייה ותיקון. האדם נועד לעשות ולתקן את העולם.

 

רעיון דומה מביע גם ר' מאיר שמחה מדוינסק, בפירושו "משך חכמה" לפרשת שלח, שהציצית מסמלת את החוטים הפרומים שעדיין לא נארגו בטלית היקום, עליה נאמר: "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה". האדם נועד להמשיך ולארוג את טלית היקום הזו, להשלימה ולתקנה.

 

במסכת חולין דף ז מסופר על ר' פנחס בן יאיר שסירב להיענות לבקשתו של רבי יהודה הנשיא להתארח בביתו, בגלל שהיו באורוותיו פרדות לבנות, ומכתה של פרידה לבנה אין לה תרופה. ואכן הפרידה היא יצור כלאים שאסור לעשותו לכתחילה. מאידך, הפרידה מוזכרת בתנ"ך לרוב. שלמה המלך למשל הורכב על פרידה בעת משיחתו למלך. פרידה זו נוצרה כנראה על ידי נוכרים, והשימוש בה מותר בדיעבד. נלענ"ד שהפרידה היא דוגמה נאותה לאמבווילנטיות של הנושא. אכן התורה אסרה להרביע כלאים. היצור שנולד מכלאים הוא לא טבעי. הוא אינו מוליד. הוא עלול גם להיות מסוכן. המטרה היא אמנם להרכיב יחד את כוחו של הסוס עם סבלנותו של החמור, אולם אין שום אפשרות של שליטה על התוצר. הוא עלול גם להיות פראי יותר מהסוס.

 

הכלאים מחייבים אפוא יחס של כלאים. אסור ליצור לכתחילה ומותר ליהנות מהמוצר בדיעבד.

 

אסור ליצור לכתחילה - שמא יצא הדבר משליטתנו ויווצר יצור מסוכן ביותר. מאידך, כל עוד היצור מועיל לאנושות מותר להשתמש בו. יש כאן בנין אב לכל פיתוח מדעי.

 

עם ישראל שתפקידו לקבוע את הנורמות המוסריות בעולם, חייב להזהיר מפני היצירה המלאכותית. מאידך הוא מאפשר לאחרים לייצר את הדבר, תוך כדי פיקוח ובקרה. אין בסמכותנו לגזור גזירות שלא גזרה התורה. ולכן אין להקיש מכלאים על כל היצירה מלאכותית. אולם יש לראות בכלאיים דגם להשראה. מותר לפתח ולקדם את הציויליזציה האנושית, ואף רצוי לעשות כן, אולם עם יד על הדופק, תוך שליטה ובקרה. כדי להישמר בפני התפרצויות מסוכנות, כי לא כל מלאכותי וחדש הוא גם בטוח ומועיל.

 

הרפואה מתקנת פגמים

ניקח לדוגמא את תחום הרפואה המודרנית. יש לזקוף לזכותה את תוחלת החיים, ואת הצלת מיליוני ואף מיליארדי בני אדם מפני סכנות שהיו צפויות להם. אנו עומדים נפעמים מול הכשרון, המרץ והיוזמה האנושיים שהגיעו, בעזרת החונן לאדם לדעת, להשגים כה אדירים.

 

היו אמנם תיאולוגים נוכרים שטענו שהדבר נוגד את רצון ה' - בדומה לטענת טורנוסרופוס - אם הקב"ה רוצה להעניש בני אדם שיחלו כיצד מותר לנו לרפאותם? תורתנו הקדושה נתנה לכך תשובה חד משמעית: "ורפא ירפא" - מכאן שניתנה לרופא רשות לרפא. בריבוי חולים יש גם מצוה של הצלת חיים: לא תעמוד על דם רעך. ה' מייסר ומרפא; הוא שולח מחלות לעולם, והוא גם שולח רופאים לרפאותם. את מנת הייסורים קיבלנו בעצם המחלה, בעצם הצורך להתרפא, ולא תמיד הדבר קל ונעים. אולם די בייסורים אלו.

 

סבורים אנו שיש נורמה טבעית קבועה בעולם. כל סטייה מהנורמה גורמת לסבל ומצריכה תיקון. אדם שבר יד או רגל - חובתנו להחזיר את השבר למקומו ולהשיב את היד והרגל לתיפקודם הקודם. אדם נולד עם איבר פגום מחובתנו לתקן את הפגם כדי להשוות את אותו אדם לנורמה המקובלת.

 

לעומת זאת יצירה חדשה, שאינה מיועדת לתיקון סטייה, או למניעת סבל, אינה רצויה. למשל, להביא לעולם יצור מסוג חדש ללא שני הורים נורמליים, רק בגלל שהוא חדש, מסקרן, מענין ומגוון את המציאות הנדושה. מי יודע האם לא נגרום ליצור זה סבל בגלל חריגותו ושונותו? מי לידינו יתקע שיצור כזה יהיה בריא בגופו ובנפשו? מי יודע מה הנזקים שהוא עלול לגרום לעולמנו? (למשל, יש טוענים שיצור משובט לא יוכל ללדת. א"כ למה נעשוק ממנו את זכות ההורות?)

 

לכך התכווין הרמב"ן באומרו שהתורה אסרה עלינו ליצור דבר חדש. אמנם מבחינה הלכתית האיסור חל רק על כלאים, אך אפשר ללמוד מאיסור כלאים - לא כמקור הלכתי אלא כמקור השראה - לחשיבה זהירה ואחראית והימנעות מיצירות חדשות במקום שאין בהם צורך חיוני ביותר.

 

המשובט כנברא בצלם

השאלה הנשאלת היא: מה יהיה מעמדו של היצור המשובט, אם בכל זאת הוא יווצר במזיד או בשוגג?

 

יש מי שטוען שיצור זה לא ייחשב ליצור אנושי, לא יהיה לו שום מעמד מוגדר, לא יהודי ולא נוכרי, ואולי יהיה אף מותר להורגו, כי הוא לא ייחשב לבעל חיים אנושי. וזאת משום שאין לו ייחוד משלו הוא זהה בכל לאמו. ואם יהיו רבים כאלו הם יהיו שבט של אנשים שכולם זהים זה לזה. ומצינו לרבותינו שאמרו בהקשר להריגת אדם:

לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת (מישראל) כאילו איבד עולם מלא... לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין לז, א).

לדעתי אין ללמוד ממימרה זו אלא את חומרת איסור רציחה, אך לא את עצם הגדרתו. גם תאומים זהים לחלוטין אסורים ברציחה. אם כי נראה להלן שיש מי שלמד מפסוק זה גם את הגדרת האדם. הקריטריון הקובע את מהות האדם הוא לדעתי הפסוק:

שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט, ו).

עלינו לבדוק אפוא אם היצור המשובט יש בו צלם אלקים או לא. ומהו צלם האלקים שבאדם? הרמב"ם (מו"נ ח"א, א) קבע שהשכל הוא צלם אלקים. ר' חיים מוולוז'ין (בספרו נפש החיים שער א, א) קובע שהבחירה החופשית היא צלם אלקים. רס"ג תרגם "בצלמו" - שליט בראו. וכן מפורש בזוהר (ח"א מז, א): "יחידאי בעלמא שליט על כולא". והפסוק עצמו אומר "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ".

 

אמנם מצינו לר' אברהם סבע, בעל צרור המור, שפירש שהגדרתו של צלם האלקים היא יחידותו, עפ"י הגמ' במס' סנהדרין הנ"ל. אולם לעומתו פרשנים אחרים פירשו את הצלם באופנים אחרים. לא ייתכן אפוא שנתיר את שפיכת דמו, חלילה, של יצור, רק בגלל שאינו עונה על קריטריון אחד מרבים אחרים. ומסתבר לומר שאם היצור המשובט יהיה יצור תבוני, בעל בחירה חפשית, וכושר שליטה, ייחשב ליצור אנושי גם אם תחסר בו תכונת הייחודיות.

 

עם זאת אין ספק שיצירת אדם לא יחודי אינה רצויה. היא תשלול מאותו יצור את אחת התכונות היסודיות ביותר באישיותו של האדם - ייחודו; היותו עולם מלא שאין דומה לו בעולם כולו. העדר מרכיב כה חשוב באישיותו של האדם, עלול ליצור אדם פגוע ופגום, ומי יודע לאלו תוצאות פסיכולוגיות ומוסריות עלולה לגרום יצירה כזו.

 

הוריו של היצור

מי אמו ומי אביו של היצור המשובט?

נחלקו פוסקי דורנו בנושא הפונדקאות, מי אמו של הילוד: האם הגנטית, בעלת הביצית, או האם היולדת, שברחמה גדל והתפתח הילוד. גם בנושא השיבוט, אם בעלת הביצית לא תהיה גם האם היולדת תחזיק מחלוקת זו.

אך אם בעלת הביצית תהיה גם האם היולדת, תישאל השאלה מי אביו של היצור המשובט. אב הוא המזריע את הזרע, בעוד שהאם היא בעלת הביצית. אך כאשר מפרים ביצית ללא זרע אין כאן אב. ועם זאת יש כאן שיתוף של שני מקורות, בעל הביצית ובעלת התא המוחדר לביצית ומפרה אותו. האם אין להתיחס אל בעלת התא כ'אב' למרות שהיא אשה?

 

האם יהיה לבעלת התא מעמד דומה לשל אב, לענין כיבוד אב ואם, לגבי ירושה והלכות אחרות?

 

האם קרובי ה'אב' יהיו קרובי היצור המשובט לעניין עדויות, עריות והלכות אחרות?

 

בהלכה לא מצינו אב משונה כזה. ומסתבר שלא יחשב כאב, אם כי לחומרא אולי נתייחס אליו בכל זאת כאילו היה אב. לפי"ז היצור המשובט לא יירש את 'אביו' אך מצד שני יהיה חייב בכבודו, ויהיה אסור להינשא לקרוביו מן ה'אב'

 

שאלות נוספות מתעוררות כאשר מדובר שאותה אשה תהיה גם בעלת התא, גם בעלת הביצית, וגם היולדת. יוולד יצור ללא אב כלל. אך אולי אבי אמו הוא יהיה גם אביו, שהרי אין הוא בן של אמו אלא מין תאום זהה לה ואם כן הוא גם 'אחיה' מבחינה מסוימת, וממילא גם בנו של אבי אמו.

 

עצם ההתלבטות בהגדרות אלו מראה את חומרת התופעה של הבאת יצור כזה שלא ידע מי הוא ומי אביו. אמנם גם כיום יש לצערנו מצבים כאלו. אולם אלו נוצרו בדיעבד ועל הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם! איזה מאמץ אדיר משקיעים פסיכולוגים וסוציולוגים לאזן את אישיותו של ילד למשפחה חד הורית, הסובל מהעדר אחד מהוריו, ולא תמיד בהצלחה רבה. האם יש סיכוי להציל את אישיותו של היצור המשובט מהפרעות וליקויים נפשיים? האם ההתלבטויות ההלכתיות אינן משקפות את מצבו הנפשי האומלל של היצור המשונה הזה השואל את עצמו מי אני? מהי זהותי?

 

לכן יש להימנע מיצירת יצור כזה ללא בדיקה יסודית ואחראית ביותר על כל ההשלכות העלולות לנבוע מכך.

 

מסקנתנו היא שאין להיחפז בפיתוח השיבוט, אם כי אין למונעו לגמרי. ה' חנן את האדם בחכמה בינה ודעת ובתכונת הסקרנות האינטלקטואלית, וברצון לסייע לקב"ה בתיקון עולמו, אי אפשר לכלוא רוח זו, היא בריאה ביסודה. לכן יש הכרח בפיקוח צמוד, במשנה זהירות לבל תצא תקלה מתחת ידינו.

 

 

בברכת הדעת נכווין מעתה גם לאפשרויות החדשות שנתפתחו בפני המדע. ינחה ה' את המדענים בעצה טובה לתקן עולם במלכות ש-ד-י.