לחץ כאן לתצוגת הדפסה

והנצח - זו ירושלים

שיכתוב שיעור לזכרו של החייל הקדוש יאיר ברק הי"ד, נפל בלבנון בהושענא רבה תשנ"ו

מחבר: הרב יעקב אריאל

שנה בשנה, 1997

תוכן המאמר:
א. פתח דבר
ב. מפקד העם
ג. הציבוריות בישראל
ד. המלאך המשחית והמלאך הפודה
ה. ממלכתיות לעומת שבטיות
ו. קניין ולא כיבוש
ז. השלום והנצח


תקציר: בית המקדש מאחד את עם ישראל, ולכן נבנה בהסכמת כל השבטים, ולאחר מכן בהסכמת האומות. קדושת בית המקדש קדושה עולמית היא.

מילות מפתח: בית המקדש, ירושלים, דוד המלך, מפקד העם

והנצח - זו ירושלים

א. פתח דבר

 "נצח" הוא מושג הלכתי, בפרט כאשר מדובר בירושלים. לפי ההלכה, ירושלים נתקדשה בקדושת עולמים, לשעתה ולעתיד לבוא. קדושה זו לא ניתנת לשינוי, אפשר להרחיבה, אולם בשום פנים ואופן אי אפשר לצמצמה. "זאת מנוחתי עדי עד" אומר הפסוק (תהילים קלב, יד) ומקום המקדש נקרא "מכון לשבתך עולמים" (מל"א ח, יג). פסוקים אלו אינם רק מליצות ספרותיות, הם מבוססים על הגדרות הלכתיות שלפיהן חייב אדם להיזהר בקדושת המקדש וירושלים לעולם, בין כשהמקדש קיים ובין כשהוא חרב, בין כשירושלים בידי ישראל ובין כשהיא בידי זרים. אין שום כוח שבעולם שיכול להפקיע את קדושתה של ירושלים. מאיזה רקע החלה קדושת נצח זו? ומדוע חלה קדושת עולמים על ירושלים? לדעתנו, הכל החל בגורן ארוונה היבוסי.

 

ב. מפקד העם

נאמר בכתוב (שמואל ב' פרק לב פסוקים טו-יז):

ויתן ה' דבר בישראל...

וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך,

ומלאך ה' היה עם גרן האורנה (קרי: הארונה) היבסי.

ויאמר דוד... הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו?

תהי נא ידך בי ובבית אבי.

 

פרשה זו תמוהה ביותר. מעיקרא מאי קסבר? מדוע לא השמיע דויד את טענתו: "ואלה הצאן מה עשו" לפני כן, כשניתנה לו הבחירה בין רעה, מפלה או דבר? ומדוע באמת הוענש העם על חטא לא לו, הרי דוד הוא שחטא בכך שרצה לדעת את מספר העם שלא לצורך וערך את המפקד ולא העם?

 

הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר טז, כא) כותב:

"ואני בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאוהל אל אוהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'... ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה היה נעשה בימי אחד מהשופטים... אבל כאשר העם לא השגיחו ודויד הוא המשגיח והמתעורר היה הוא הבונה.. וע"כ נתאחר הבנין כל ימי דויד בפשיעת ישראל".

 

בניין המקדש היה אמור להיות גולת הכותרת של התנחלות ישראל בארצו. לשם כך היה על העם לדרוש אל המקום אשר יבחר ה'. דהיינו להתעניין, לשאוף, לכסוף ללא הרף לבניין המקדש ובלשון הרמב"ן:

"שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-לקי יעקב" (דברים יב, ה).

 

והנה הזדמנה לעם הזדמנות נדירה. דויד עורך מפקד מסיבות השמורות עמו. העם אמנם היה פאסיבי, אך בכל זאת אי אפשר לפקוד את העם ללא השתתפות כל שהיא מצידו. כל בר בי רב דחד יומא זוכר את הפסוקים בתורה:

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה'... ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל, יד).

 

והרי בכסף הכיפורים עשו את האדנים למשכן. מדוע לא התעוררה אצל העם האסוציאיה למפקד במדבר, שנוצל לשם יציקת היסודות למקדש? אילו היה העם מנצל את המפקד להקמת קרן לבניין המקדש, היה מתקדם בכך צעד נוסף לקראת השלמת יעודו בבניית המקדש. אולם העם נשאר שקוע בתרדמתו בת ארבע מאות שנה, רעיון המקדש לא שבה את ליבו, לא עניין אותו לא הטריד את מנוחתו.

 

ג. הציבוריות בישראל

לדעת הרמב"ן, אין צורך כנראה במלך ממש לצורך בנין המקדש. המלך הוא פונקציה כלל-ישראלית. הממלכתיות יכולה להתבטא גם במסגרות ציבוריות אחרות. כי רק ציבור יכול לבנות את המקדש, והציבור יכול להקריב רק בו את קרבנותיו. במקביל, המקדש הוא המגבשאת הציבוריות. תלפיות, תל שכל הפיות פונים אליו. המרכז הרוחני העליון שעליו סובב הציר הלאומי. כי ציבור אינו רק אוסף של פרטים, אלא כמין אישיות כללית הנושאת ערכים, שאיפות, אידיאות, רעיונות, ומידות. מרכז רוחני עליון, שבו באים לידי ביטוי מיטב התכנים האמורים, הוא המגבש את הפרטים לציבור בעל מהות רוחנית משלו (ברכות ל, א). בציבור בעל עוצמה רוחנית כה כבירה אין הפרט נשאר אישיות בודדת גרגרית וקטועה. הפרט הוא חלק ממיכלול. אין ציבור מתים (הוריות ו, א). יחיד מת, אך בהיותו חלק מציבור הוא נאסף אל עמיו ונפשו נצררת בצרור החיים הלאומיים. מושג הנצח יכול להיות קשור רק בציבור. יחיד אינו יכול להיות נצחי. כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. רק כיבוש רבים שמיה כיבוש.

 

משום כך אסרה התורה מפקד שלא לצורך. כי במפקד מונים כמות של יחידים. לא שוקלים את האיכות הציבורית. לאיכות ציבורית אין מניין. הכמות לא מעלה ולא מורידה. היחידים אינם יחידות נפרדות הניתנות לספירה, הם אברים אורגאניים באישיות אחת. כשסופרים יחידים מונים את האדם הפרטי על מעלותיו וחסרונותיו. בציבור מדגישים את המכנה הרוחני המשותף. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" כשמונים את היחידים עלולה לפרוץ מגפה, כי מתייחסים אל כל פרט ופרט כיחידה בודדת, על פגמיה ומומיה. כשדויד העומד בפני הברירה, איזה עונש יוטל על חטא המפקד, בחר במגפה, כי התורה הזהירה במפורש על כך "ולא יהיה בהם נגף". ובכך חיפש גם את התיקון, את התשובה. ואכן המסר נקלט כנראה ובמקום בו נעצרה המגפה שם הוקם המקדש. וליתר דיוק, ברגע שהבשיל רעיון המקדש, המרכז הרוחני של הציבוריות הישראלית, נעצרה המגפה. במקום בו נוצח המלאך המשחית כשחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים (דה"א כא, טז) החלה קדושת הנצח של ירושלים.

 

ד. המלאך המשחית והמלאך הפודה

מעניינת ההקבלה בין פסוקנו לפסוק בבראשית כב, יא-יב:

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני: ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

 

המקום הוא בדיוק אותו מקום. וכלשון הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ב ה"א):

"המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: 'זה המזבח לעולה לישראל' (פסוק זה אמר דויד כאן בשעה זו, בדה"א כא, ל). ובמקום המזבח נעקד יצחק אבינו ונאמר בדברי הימים: 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי'".

 

באותו מקום בו מנע המלאך את אברהם מלשלוח את ידו במאכלת ולשחוט את בנו, באותו מקום בדיוק עמד המלאך המשחית וחרבו שלופה בידו והפעם ה' מונע את המלאך מלשלוח את ידו בחרב ולהכות את ישראל. בשני המקומות בא הקרבן בתמורה. בעקידה - האיל, ופה - הבקר והמוריגים של ארוונה. המזבח לדורי דורות נקבע במקום הזה, בו הגיעה מסירות הנפש לשיאה הנעלה ביותר, ובו הגיע דויד למיצוי ייעודו ושליחותו כמלך ישראל הרואה בבניין המקדש את תפקידו הנעלה ביותר.

 

ה. ממלכתיות לעומת שבטיות

בשמ"ב כ"ד, כד נאמר:

"ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים".

 

ובדה"י א כא:

"ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות".

 

היחס בין 50 ל-600 הוא 12:1. וכבר עמדו על כך חז"ל ואמרו שדוד גבה מכל שבט ושבט חמשים שהם שש מאות (זבחים קיז, ב), ספר שמואל מדגיש את המהלך מהפרט אל הכלל, ואילו ספר דברי הימים את המהלך מהכלל אל הפרט. ירושלים לא נתחלקה לשבטים (יומא יב, א). וגם מי שסובר שנתחלקה לשבטים מודה שכל השבטים השתתפו יחד בקניית הגורן. המקדש אינו שייך לחלק מהעם. הוא רכוש העם כולו, כי יעודו לשמש מרכז רוחני לעם כולו. ומשום כך משרתי ה' במקדש, הכהנים והלוויים אינם נמנים במניין השבטים. אין להם חלק ונחלה בישראל. ה' הוא נחלתם (דברים יח א ב), שלוחי דרחמנא הם וגם שלוחי דידן של כולנו.

 

לדעת הרמב"ם הסיבה שירושלים לא נבחרה עד ימי דויד היא:

"שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה.. ולזה באה המצוה שלא ייבנה בית הבחירה אלא לאחר הקמת מלך, עד שתהיה המצוה לאחד ותסלק המחלוקת".

 

בית המקדש חייב לעמוד מעל לכל כתתיות ושבטיות, הוא חייב לאחד את כל עם ישראל, "כל ישראל כאיש אחד חברים" (שופטים כ, יא) ובכך מותנית נצחיותו של מקום המקדש.

 

המחלוקת מקצרת חיים, השלום מאריך חיים, ולכן רק דויד, שבסוף ימיו הצליח לגבש את כל עם ישראל לעם אחד ומלוכד יכול היה לקדש את מקום המקדש בקדושת עולם (אמנם שאול היה המלך הראשון בישראל, אולם הוא לא היה המלך האידיאלי ועדיין ראו בו נציג שבטי ולא מלך-על שזכה להכרה מוחלטת מצד כל השבטים).

 

ו. קניין ולא כיבוש

בהמשך הכתובים שם בסוף שמואל נאמר:

"ויאמר ארונה: מדוע בא אדני המלך אל עבדו? ויאמר דוד, לקנות מעמך את הגרן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל העם... ויאמר המלך אל ארונה: לא, כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה' א-להי עלות חנם".

 

מדוע הקפיד כל כך דוד לקנות את גורן ארונה במחיר, והרי ארונה הסכים לתת לו את הגורן במתנה? והרי מלך פורץ לו גדר ורשאי להפקיע שדות וכרמים גם בלי הסכמתם של הבעלים? (ב"ק ס, ב ע"פ שמ"א ח).

 

למדנו בספרי:

"סמוך לפלטורא שלך לא הורשת (פירוש: יבוסי שהיה סמוך לירושלים) ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובא?".

אין זו קובלנה בעלמא, אלא הגדרה הלכתית. מטעם זה לא יכול היה דויד לקדש את סוריה ולספחה לא"י לכל הלכותיה, כי רק לאחר כיבוש כל א"י ניתן לספח מקומות אחרים.

 

מסיבה זו נחשב כיבושה של סוריה לכיבוש יחיד (הרמב"ם, הלכות תרומות פ"א ה"ג) והתמיהה גדולה: מדוע באמת לא כבש דויד את גורן ארונה היבוסי לפני שהלך לכבוש את ארם נהריים, וכי קצרה ידו החזקה של דויד להתגבר על בעלי גורן אחד?

 

עמד על כך המנחת חינוך (מצווה רפד) ותירוצו מבוסס על נצחיות קדושתה של ירושלים. אם היה דויד כובש את גורן ארונה בכח הזרוע לא יכול היה לקדש את המקום בקדושת עולמים, ולכן עמד על כך שארונה יקבל פיצוי מלא על מכירת הגורן, שלא יתפרש הדבר כאילו נאלץ ארונה למסור לדויד את גורנו.

 

דברים אלו מבוססים על דברי הרמב"ם (הל' בית בחירה פ"א הט"ז):

"ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קידשה לעתיד לבוא? אבל קדושת הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש - - - וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הרי הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו".

 

הרמב"ם מבחין בין כיבוש לבין קניין. כיבוש כוחו לשעה; קניין כוחו לעולם. הרבה הסברים ניתנו להבחנה זו בין כיבוש לקניין, במישור ההלכתי. אולם מרן הרב קוק מוסיף לכך גם רעיון מוסרי. כיבוש מלחמתי הוא בעל תוקף זמני, כי מלחמה היא הכרח לשעתה, ואין לה המשך לדורות הבאים. לתפקיד צבאי אין יורש, לכן תוקפו של כיבוש צבאי הוא זמני בלבד. לקניין שנעשה בדרכי שלום יש ערך נצחי לדורות. לכן מובן מדוע לא כבש דויד את גורן ארונה בכוח, אלא חיכה להזדמנות שהגורן יימכר לו בדרכי שלום, ללא כל חשש של כפייה וכוחנות מצדו.

 

ז. השלום והנצח

דויד לא הורשה לבנות את בית המקדש ובין הסיבות לכך נאמרה גם זאת: "דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית. לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דה"א כא, ח).

 

בית המקדש נועד לשמש מרכז רוחני לא רק לעם ישראל, אלא גם לעולם כולו כאמור: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז) ומשום כך: "כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו" (מל"א ו, ז). "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ, כב). בית המקדש מאחד את כל האנושות ומביא לה שלום, לכן לא יכול לבנותו מי שנאלץ להתעמת כה רבות עם אומות העולם. למרות שמלחמות ה' נלחם (שמ"א כה, כה) ולא שפך טיפת דם ללא התייעצות עם עיני העדה - סנהדרין.

 

ואע"פ שלא הותר לדויד לבנות את המקדש הרי את התשתית לבית המקדש הניח דויד והוא גם זה שקידש את הרצפה, וקידוש הרצפה הוא זה התקף לדורי דורות ולנצח נצחים. שאף כי הבניין שבנה שלמה חרב וכן הבניין שבנו עולי בבל והורדוס, בכל זאת המקום נשאר בקדושתו. כי קדושת המקום אינה מותנית בשום מבנה שהוא. המקום נשאר כמות שהוא, גם לאחר שהערימו עליו ערמות עפר וגם לאחר שחרשו אתו עד היסוד.

 

אמנם המבנים שנבנו על המקום דרגו את קדושתו לרמותיו השונות. "עשר קדושות הן" וביניהן: קדושת הדביר, ההיכל, העזרות השונות, הר הבית וירושלים (כלים פרק א'). קדושתה הנצחית של ירושלים קיימת עד עצם היום הזה לדרגותיה השונות. עד היום חלים עלינו איסורי הכניסה לעזרות בטומאת המת, ולהר הבית בטומאות הפורשות מן הגוף ועוד ועוד. הבנייה של המבנים והחומות היא שתחמה את התחומים, אולם המקום הוא שנשאר בקדושתו גם לאחר שהמבנים נהרסו, והחומות נפלו, מלמד שהמקום גורם. וקדושת המקום החלה ע"י דויד, בקניית גורן ארוונה ובהקרבת הקורבן הראשון בו.

 

נאמר בדברי הימים (א' כא, ל)

"ויאמר דויד זה הוא בית ה' הא-להים, וזה מזבח לעלה לישראל".

 

בהכרזה זו קידש דויד את המקום בקדושת עולמים. הכרזה זו לא נמצאת בשמואל ב'. והטעם לכך הוא שספר שמואל נכתב לפני ששלמה בנה את המקדש (ב"ב יד, ב). קידוש המקום ע"י דוד לא קיבל עדיין תוקף אלא לאחר בניית המקדש ע"י שלמה. רק צירופם של מחיצות הבנין למקום מקדש את המקום, ומכאן ואילך המקום קדוש גם לאחר נפילת המחיצות. רק בספר דברי הימים שנכתב לאחר בניין המקדש וחורבנו (שם טו, א) הוזכרה הכרזתו של דוד על קידוש המקום.

 

ועוד נאמר שם (כה)

"ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עלות ושלמים ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל".

 

כאן נסגרים המעגלים. ראשית המעגל הפנים-ישראלי, של קניית הגורן ע"י כל השבטים המלוכדים עתה ביחד, בשאיפה משותפת לבנות ביחד בית לה'. ולאחריו במעגל הכללי של הסכמת הנוכרים, מרצונם החופשי לבניית בנית לה' לעובדו שכם אחד. כאמור:

"ויאמר ארוונה אל דוד ...

ראה הבקר לעלה והמריגים וכלי הבקר לעצים,

הכל נתן ארוונה המלך למלך –

ויאמר ארוונה אל המלך.

ה' א-להיך ירצך". (כב-כג)

 

על בסיס שני מעגלים אלו נתקדש מקום הגורן בקדושת נצח.

ממקומך מלכנו תופיע...

תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור לדור ודור ולנצח נצחים.