לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תקנות משום יישוב ארץ ישראל

מחבר: אברהם ארזי

שנה בשנה, 1970

תוכן המאמר:
חרישה בערב שביעית
ירק בשביעית
מעשרות
דין סיקריקון
איסור מכירת קרקעות ובתים לנכרי
המוכר שדהו לנכרי
הכל מעלים לארץ ישראל

תקציר: תקנות חז"ל הקשורות בארץ ישראל

מילות מפתח: שביעית, ישוב הארץ, עלייה לארץ

תקנות משום יישוב ארץ ישראל

חכמינו השתמשו בשני המושגים תקנות וגזירות מתוך הבחנה מדוייקת ביניהם. הם אמרו: שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה, וגזר טומאה על כלי מתכות (שבת יד, א), או: משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות (שם ל, א). מה ההבדל בין תקנה לגזירה? לפי הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים, ההבדל הוא זה: דינים שתקנו הנביאים והחכמים, כדי לעשות סייג וגדר לתורה, קוראים החכמים גזרות. הגזירה היא איסור, חכמים אמרו לא לעשות דבר מה, כדי להרחיק אדם מאיסור של תורה, כגון איסור בשר עוף בחלב. איסור זה הוא גזירה מדרבנן, כסייג וגדר לאיסור של תורה, כי התורה לא אסרה אלא בשר בהמה טהורה בחלב. לא כן תקנה, שנושאת אופי חיובי, והיא מתייחסת למעשה, שצוו חכמים לעשות לטובת האדם, החברה או הארץ.
 
חרישה בערב שביעית
מכל התקנות, שתקנו חכמינו בכל הזמנים לטובת יישוב ארץ ישראל, נצטמצם באחדות מהן. נפתח בתקנות של רבן גמליאל ובית דינו. במסכת שביעית א, א, שנינו: עד אימתי חורשים בשדה האילן ערב שביעית (בשנה השישית לשמיטה)? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי (שהחרישה יפה לפרי השנה השישית, ואינו חורש לצורך השנה השביעית), ובית הלל אומרים: עד העצרת (חג השבועות, כי החרישה מעצרת ואילך היא הכשרה ותיקון לצורך השביעית), וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו (שאין הפרש גדול בין שני הזמנים, שמן הסתם עד העצרת החרישה יפה לפרי).
 
המשנה הראשונה בפרק השני פותחת בשאלה: עד אימתי חורשים בשדה הלבן (שדה תבוא) ערב שביעית? דעת רבי שמעון היא: בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת (כדעת בית הלל). משנה זו נידונה בפרוטרוט במסכת מועד קטן ג, ב; ד, א. דעת התלמוד שם היא, שאיסור עבודת הארץ אינו אלא שלושים יום בלבד קודם ראש השנה של שביעית, לדעת רבי עקיבא האיסור הוא מן התורה ולדעת רבי ישמעאל האיסור אינו מפורש בתורה, אלא הלכה למשה מסיני, אבל בית שמאי ובית הלל גזרו, שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית אלא עד העצרת ושדה הלבן עד הפסח. איסור זה בוטל בתקופה המאוחרת, כפי שמוסרת התוספתא שביעית פרק א, הלכה א, וזו לשונה: "רבן גמליאל ובית דינו (הכוונה לבנו של רבי) התקינו, שיהיו מותרים בעבודת הארץ עד ראש השנה".
 
על דבר תקנה זו אנו שומעים גם בבבלי במועד קטן ג, ב, מפי רבי שמעון בן פזי, המוסר דברי רבי יהושע בן לוי בשם בר קפרא בלשון זו: "רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו (פסח ועצרת) ובטלום", ורש"י מפרש: ובטלום - שחורשים עד ראש השנה. ריש לקיש מתפלא ושואל את רבי יוחנן: "רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דבית שמאי ובית הלל (גירסת רש"י - תקנתא דשמאי והלל) - הרמב"ם קורא לזה גזירה - והא תנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין?! השתומם שעה קלה, ואחר כך השיב: אמור, כך התנו ביניהם (שמאי והלל בשעה שגזרו) כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל".
 
מדוע דווקא בגזירה זו אנו מייחסים להם תנאי זה? בעלי התוספות שם, ד"ה כל הרוצה, נותנים טעם לדבר, והוא: "שמא יתקלקלו הקרקעות, ואינן מגדלות תבואה בלא חרישה לאחר זמן זה, התנו שיהא כוח להתיר לצריכים, שחשו להפסד רבים, שלא יגרמו רעה לעולם".
 
לפי זה יכלו רבן גמליאל ובית דינו להתיר רק מה שאסרו בית שמאי ובית הלל, מפסח ומעצרת עד שלושים יום לפני ראש השנה, שזה מותר מן התורה, אבל משלושים יום לפני ראש השנה, שזה אסור מן התורה לדעת רבי עקיבא, ולדעת רבי ישמעאל - הלכה למשה מסיני, לא התירו. ואמנם ישנה דעה כזאת בתלמוד, אבל המסקנה הסופית של הגמרא מפי רב אשי היא, שרבן גמליאל ובית דינו נמנו ותקנו והתירו לחרוש עד ראש השנה ממש. הרמב"ם בפירושו למשנה, וכן בהלכות שמיטה ויובל ג, א, פוסק כרב אשי, שמותר בעבודת הארץ עד ראש השנה.
 
תקנה זו של רבן גמליאל ובית דינו והטעם הכלכלי-לאומי שנותנים בעלי התוספות, אפשר להבין על רקע החורבן הכלכלי אחרי מלחמת בר כוכבא וגזירות אדרינוס, חורבן שהלך וגבר בדורות הבאים. אדרינוס הפקיע הרבה קרקעות מידי היהודים, והגויים הציקו לאכרים, ואף גזלו מהם את אדמתם, ואלו שנשארו על אדמתם, הטלו עליהם מסים כבדים. היו זמנים שהרומאים התחשבו בדיני ישראל ושחררו את יהודי ארץ ישראל ממסים בשנת השמיטה, שלא עבדו את אדמתם. אבל לאחר דיכוי מרד בר כוכבא לא רצו להתחשב בזה, ותבעו מהאכר מס בצורת תבואה אף בשנת השמיטה.
 
עדות על כך אנו שומעים מפי רבי שמעון בן יוחאי בסנהדרין פרק ג, משנה ג: "בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית". והבבלי והירושלמי מפרשים "משרבו האנסים", שגזרו פקידי המלכות לתת ארנונא בשביעית. בירושלמי (תענית ג, א) מסופר על סופר (מלמד תינוקות) שהיה חשוד על פירות שמיטה. הביאו אותו לפני רבי. אמר רבי: ומה יעשה העלוב הזה, ובגלל חייו הוא עשה. התלמוד ממשיך שם לספר: רבי רצה להתיר עבודת קרקע בשביעית (לדעתו שביעית בזמן הזה אינו אלא מדרבנן) בגלל העניים, אבל רבי פנחס בן יאיר התנגד לו.
 
בדור שלאחר רבי אנו מוצאים את ריש לקיש וחביריו עוברים בארץ בשנת השמיטה ורואים כהן וחורש (סנהדרין כו, א). כן מצאנו, שרבי ינאי, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, התיר לזרוע בשביעית משום ארנונא. "כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" (שם).
 
המצוקה הכלכלית הקשה גרמה לירידת רבים מן הארץ וביניהם חכמי ישראל, כגון רבי שמעון בר אבא, שהיה אנוס לעבור לדמשק, משום ש"היה איש מסכן" (ירושלמי, בבא מציעא ב, ג). בימי רבי יוחנן עזבו את הארץ בזה אחר זה: רבי יצחק בר יוסף, רבי אבין ורבי שמואל בר יהודה (עבודה זרה עג, א).
 
ירק בשביעית
בתנאים אלה של מצוקה כלכלית קשה ושל מס ארנונה כבד, שמוכרחים היו לשלם לפקידי רומי אף בשנת השמיטה, היתה שמירת מצוות שמיטה מעל לכוחות אנוש ודרשה גבורה ומסירות נפש מאין כמוה. ביטוי לזה נתן רבי יצחק, בן דורו של רבי יוחנן, בויקרא רבה א, א: "גבורי כוח עושי דברו (תהלים קג, כ) - במה הכתוב מדבר? אמר רבי יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת (=לשבוע) אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה?! ודין חמי חקליה ביירא, כרמיה ביירא, ויהיב ארנונא ושתיק (וזה רואה שדהו בורה, כרמו בור, ונותן ארנונא ושתיק (וזה רואה שדהו בורה, כרמו בור, ונותן ארנונא ושותק), יש לך גבור גדול מזה ?!".
 
בזמנים כתיקונם היה המלאי שנצטבר בשש השנים מספיק לצרכי היישוב בשנת השמיטה, אבל בשנות המשבר השתמשו במלאי לכלכלת הצבא ולשאר המסים, והמלאי אזל עוד לפני שביעית, שומרי המצוות נאלצו להסתפק בירקות, אבל גם אלה אסורים בשביעית, ולהביא אותם מחוצה לארץ אי אפשר היה משום טומאת אדמת חוצה לארץ. על המצב הקטסטרופלי בשנת השמיטה אנו שומעים מפי רבי אבהו, תלמידו של רבי יוחנן, המתאר כיצד לועגים הרומאים בתיאטראות שלהם למצוקתם של היהודים: "מכניסים את הגמל לתיאטרון והחלוקים שלו עליו (לאות אבל), והם אומרים אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והם אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הם, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה (הגמל), והוא מתאבל עליהם" "(פתיחה יז לאיכה רבה)
 
איסור זה מובא בברייתא סנהדרין יב, א, אבל כשראו שהעם צריך לירק, ואין רוב הציבור יכול לעמוד באיסור זה, התקינו שמותר להביא ירק מחוץ לארץ. הברייתא מסיימת: ורבותינו התירו, הכוונה לרבן גמליאל בנו של רבי או לנכדו רבי יהודה נשיאה. אבל עדין הירקות מתוצרת הארץ אסורים היו במוצאי שביעית, היינו בתחילת השנה השמינית מחשש שמא נזרעו בשביעית. מכאן המשנה בשביעית פרק ו, משנה ד, האומרת: מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית? משיעשה כיוצא בו. אם ירקות כאלה שנזרעו במוצאי שביעית הספיקו כבר להתבשל מותר, כי אנו מניחים שהירקות בשוק של היתר הם. כתוצאה מזה היה המצב בתחילת השנה השמינית קשה מאוד, כי אפילו ירקות לא היו להם לאכילה, והמשנה מסיימת: רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. לפי הברטנורא היה זה אחר שכבר התירו להביא ירק מחוץ לארץ, ועל כן התיר רבי מתוך הנחה, שהירקות בשוק תוצרת חוץ הם.
 
הירושלמי פאה פרק זה, הלכה ג, נותן טעם אחר, אבל בתוספתא שביעית ד, טז, נאמר: אין מביאים ירקות מחוצה-לארץ לארץ. רבותינו התירו שיהיו מביאים ירקות מחוצה-לארץ לארץ. וכשם שמביאים ירקות מחוצה-לארץ, כך מביאים תבואה וקיטנית מחוצה לארץ. ובהלכה שלאחריה נאמר: רבי ובית דינו התירו ליקח ירק למוצאי שביעית מיד. רבי ובית דינו הכוונה בדרך כלל לרבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, שאף בתוספתא ובירושלמי נקרא סתם רבי.
 
מעשרות
אף בענין המעשרות תיקן רבי תקנה גדולה. בירושלמי דמאי ב, א, מסופר: "רבי התיר בית שאן, רבי התיר קיסרין, רבי התיר בית גוברין, רבי התיר כפר צמח (את תושבי כל המקומות הללו פטר מן המעשר, הואיל ודן אותם כדין חוץ לארץ לענין מעשרות, אף על פי שעד זמנו נהגו להחמיר במקומות אלה ואסרו לאכול, אם לא הפרישו מעשר), רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית. והיו הכל מליזין עליו (שהתיר מקום שאבותיו אסרו). אמר להו: בואו ונידיין. כתיב: וכיתת נחש הנחושת. וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיהו להעבירו (הלא היו צדיקים כמו אסא ויהושפט)? אלא אותה עטרה הניח לו הקדוש ברוך הוא להתעטר בה, ואנו העטרה הזאת הניח הקדוש ברוך הוא לנו להתעטר בה" (ירושלמי, שם).
 
בבבלי חולין ו, ב, מובא ענין זה בשינוי לשון קצת: "רבי התיר בית שאן כולה (לאכול ירק ופירות בלי מעשר)... חברו עליו אחיו ובית אביו. אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר?!".
 
אמנם היה יסוד הלכותי לתקנה זו, אבל יש להניח שהיה גם גורם נוסף, גורם כלכלי-לאומי, הצורך להקל על היהודים, שישבו בערי ספר. תושבי מקומות אלה שעל הגבול היוו מיעוט בימי רבי בתחום השלטון של ערים זרות, והיתה סכנה שלא יוכלו להחזיק מעמד, ובדלית ברירה ימכרו את הקרקעות שבידיהם לגויים, שהיוו רוב התושבים. הפטור מן המעשרות שימש אמצעי להקל עליהם, שלא יעקרו מן השטחים הלאה, שכן במצב הכלכלי החמור, קשה היה לשאת בעול של הפרשת מעשרות.
 
כבר בדור שלפני רבי עדים אנו לכל מיני תחבולות של האכרים, כדי להשתמט מהפרשת מעשרות, כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה. עדות לזה הגיעה עד לכדי כך, שהיו ששה מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. הוא מעביר הקבלה בין הדורות הראשונים ובין האחרונים ואומר (גיטין פא, א): "בוא וראה שלא כדורות הראשונות דורות האחרונים. דורות הראשונים מכניסים פירותיהם דרך טרסקמון (דרך השער), כדי להחייבם במעשר, דורות האחרונים מכניסים פירותיהם דרך גגות ודרך קרפיפות, כדי לפוטרם מן המעשר".
 
כנראה שהעניות הגדולה והיוקר המאמיר הניעו רבים לעזוב את הארץ. זאת אנו למדים מדברי רבי שמעון, בן דורו של רבי יהודה, הפוסק: לא יצא אדם לחוצה לארץ אלא אם כן הולכין חיטין סאתים בסלע. אמר רבי שמעון: במה דברים אמורים? בזמן שאין מוצא ליקח (=לקנות), אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו סאה בסלע לא יצא. וכן היה רבי שמעון אומר: אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב, והיו כל ישראל קיימין על אדמתן (תוספתא עבודה זרה ד, ד; בבלי בבא בתרא צא, א).
 
דין סיקריקון
תקנה גדולה וחשובה התקין רבי לטובת יישוב ארץ ישראל בדין סיקריקון. וכה מספרת המשנה, גיטין פרק ה, משנה ו: לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה. השלטון הרומי הפקיע את הקרקעות של הרוגי המלחמה בזמן חורבן הבית ומכר אותן. לפי הדין הרי זו גזילה, והלוקח דינו כלוקח מן הגזלן ולא קנה. אבל חכמינו תקנו, שלא לנהוג לפי דין זה, והקונה מקחו קיים. מה טעם? התוספתא גיטין פרק ה אומרת: ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון, מפני יישוב המדינה. טעם זה וכל הרקע למשנה קדומה זו אנו מוצאים בירושלמי גיטין ה, ז. וכה נאמר שם: בראשונה גזרו שמד על יהודה, שכן מסורת בידם (שם הגויים) מאבותם - יהודה הרג את עשו... והיו הולכים ומשעבדים בהם, ונוטלים שדותיהם ומוכרים אותם לאחרים. והיו בעלי בתים (הבעלים הראשונים) באים וטורפים (מיד הלקוחות, כדין הקונה מגזלן) ונמנעו מליקח, והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון. התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה (והקונה מן הגוי אינו צריך להחזיר לבעלים). התקנה מקורה בדאגה מרחיקה לכת של חכמינו, שלא תשתקע קרקע ישראל בידי הגויים.
 
המשנה ממשיכה: מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון (לאחר המלחמה דנו בה דין סיקריקון). כיצד (דין סיקריקון)? לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית - מקחו בטל. לקח קרקע מן הסיקריקון, שהפקיעו מידי הבעלים, ואחר כך קנה אותה קרקע מבעל הקרקע, מקחו בטל (שהמכירה של בעל הקרקע אינה מכירה, לפי שלא מכר מרצונו, אלא מתוך פחד מפני השלטון). מבעל הבית וחזר ולקח מן הסיקריקן, מקחו קיים (אם קנה את הקרקע קודם מבעל הבית ואחר כך מן הסיקריקון, מקחו קיים). זו משנה ראשונה. בין דין שלאחריהם אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע (כי מניחים שזהו שיעור ההוזלה, שהוזיל הסיקירקון לקונה). אימתי (זכה הקונה בקרקע הסיקריקון)? בזמן שאין בידם ליקח (שאין בידי הבעלים הראשונים כסף לקנות את הקרקע), אבל יש בידם ליקח, הם קודמים לכל אדם (ומשלמים לקונה את הכסף ששילם לגוי).
 
רבי הושיב בית דין ונמנו, שאם שהתה (השדה) בפני סיקריקון שנים עשר חודש (ובעל הבית לא קנה ממנו), כל הקודם ליקח זוכה (ואין הבעלים הראשונים יכולים להוציא ממנו), אבל נותן לבעלים רביע.
 
מה טעם תקנה זו, שהתקין רבי? כנראה שהתקנה הראשונה, שהקונה מן הסיקריקון מקחו קיים, שבאה להמריץ את היהודים לקנות את הקרקעות מיד הגויים, לא היתה יעילה ביותר בגלל התנאי שהתנו, שכל אימת שיש לבעלים כסף, הם יכולים להחזיר את הכסף לקונה ולהוציא את הקרקע מידו. חוסר בטחון זה מנע רבים מלרכוש את הקרקעות מן הגויים. משום כך הגביל רבי את זכות האופציה של בעל הבית לשנים עשר חודש בלבד, ועל ידי כך היה הקונה שדה מן השלטון מבוטח, שהקרקע תשאר שלו, לאחר ששהתה בידו שנים עשר חודש, וזה עורר רבים לרכוש את הקרקעות מידי הגויים. תקנה זו של רבי בדין הסיקריקון היתה משום יישוב ארץ ישראל, כדי להבטיח בעלות ישראל על אדמת ישראל.
 
איסור מכירת קרקעות ובתים לנכרי
כמה וכמה גזירות שגזרו חכמינו, יש להן מניע כפול: דתי ולאומי, ששקדו על כך, שאדמת ישראל תשאר בבעלות ישראל. וכה שנינו במשנה (עבודה זרה פרק א, משנה ח): אין מוכרים להם במחובר לקרקע (כגון אילנות, כדי שלא תהא להם זכות הקרקע), אבל מוכר הוא משיקצץ... אין משכירים להם בתים בארץ ישראל (שמא יבואו למכור להם), ואין צריך לומר שדות (שאסור להשכירן לגויים. לפי הבבלי - משום שמפקיעין ממצוות מעשרות; ולפי הירושלמי - לפי שמצוייה בהן ברכה, שאוכל פירותיהן). בענין מכירת קרקעות שנינו בברייתא (עבודה זרה כ, א; ירושלמי עבודה זרה א, ט): 'לא תחנם' (דברים ז, ב) - לא תתן להם חנייה בקרקע (כדי שלא יתמידו ישיבתם בינינו), אף על פי שאף כאן נוסף טעם דתי - הפקעת הקרקע ממעשרות (ע"ז כא, א).
 
איסור מכירת קרקע לגוי בארץ ישראל הוא מן התורה, מטעם "לא תחנם". מכירת שדות חמורה ממכירת בתים, מפני שבשדות יש שני גורמים: חניית קרקע והפקעה מן המעשר. בפרטי איסורים אלו דנים רבי מאיר, רבי יוסי, רבי יהודה, רבי שמעון ורבי שמעון בן גמליאל, תלמידיו של רבי עקיבא. הם חולקים בפרטים, אבל בעצם התקנה אין ויכוח. משמע שתקנה זו היתה כבר בדור שלפניהם, היינו בדור החורבן, מפני שאז היתה סכנה חמורה, שהנכרים ידחקו את רגלי ישראל מארצם.
 
תקנות אלה הצליחו לשמור על בעלות היהודים על הקרקעות, והקטינו במדה מרובה את חדירת הגויים לארץ ישראל. בירושלמי (דמאי ו, א; ע"ז ספ"א) מסופר: רבי סימון (תלמידו של רבי יהושע בן לוי, באמצע המאה השלישית) היו לו שדות בהר המלך (שלא היה יכול לעבדן בעצמו). שאל לרבי יוחנן, אמר לו: יבורו ואל תשכירם לגוי. שאל לרבי יהושע בן לוי והתיר לו. סבר רבי יהושע בן לוי: מקום שאין ישראל מצויים (להשכיר להם, מותר להשכיר לגוי).
 
המוכר שדהו לנכרי
עד כמה החמירו חכמינו באיסור מכירת שדות לגוי תעיד המשנה בגיטין מז, א. שם שנינו: המוכר את שדהו לנכרי, לוקח ומביא ממנו ביכורים, מפני תיקון העולם. זוהי גירסת רש"י, שמפרש: בכל שנה צריך ליקח מן הגוי ביכורי פירותיה בדמים יקרים ומביאם לירושלים. מפני תיקון העולם שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, וגם אם מכר, יטריח לחזור אחריה ולפדותה.
 
רב אשי מסביר שם (בעמוד ב), ששתי תקנות היו. בתחילה היו קונים ומביאים ביכורים מן התורה, שכן אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיעה מקדושתה. כיון שראו החכמים, שמוכרים שדות לנכרים על סמך ההנחה, שהקרקע בקדושתה עומדת, ואין להם עונש על כך, התקינו שלא יביאו ביכורים, כדי שידעו שעל ידי המכירה מורידים את השדה מקדושתה. כיוון שראו, שמי שאין לו ברירה, מוכר שדהו לגוי, והשדה משתקעת ביד הגויים, ואין משתדלים לפדותה, שכן סבורים היו שהופקעה מקדושתה, הואיל ואין מביאים ממנה ביכורים, חזרו והתקינו והעמידו על דין תורה, שיביאו ביכורים, כדי שיטרח לפדותה מידי הגוי.
 
וכן פוסק הרמב"ם, הלכות תרומה א, י: גוי, שקנה קרקע בארץ ישראל, לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה (שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה). לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככבוש יחיד (שאינו כיבוש), אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם (לענין תרומות ומעשרות אין צורך שיקנה ממנו בחזרה את הקרקע, ואפילו לא קנה אלא את הפירות ומרחם, חייב לפריש תרומות ומעשרות מן התורה, אבל ביכורים אינו מביא אלא אם קנה גם את גוף הקרקע).
 
הכל מעלים לארץ ישראל
ונסיים במשנה אחרונה במסכת כתובות: "הכל מעלים לארץ ישראל (כל אדם רשאי לכוף את כל בני ביתו, שיעלו עמו לארץ ישראל וישבו שם) ואין הכל מוציאים (ואין אדם רשאי להוציא אותם מארץ ישראל לחוץ לארץ). הכל מעלים לירושלים (בארץ ישראל גופה יכול אדם לכפות על כל בני ביתו לעלות ולשבת עמו בירושלים), ואין הכל מוציאים, אחד האנשים ואחד הנשים (לא רק האיש יכול לכוף את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל או לירושלים, אלא אף האשה יכולה להכריח את בעלה לעלות עמה לארץ ישראל או לירושלים).
 
כהדגמה והסברה למשנה משמשת הברייתא, שמביא שם התלמוד (קי, ב). תנו רבנן: הוא אומר לעלות (מחוץ לארץ, וכן בארץ ישראל מערים אחרות לירושלים), והיא אומרת שלא לעלות, כופים אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות, כופים אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה.
 
היא אומרת לצאת (מירושלים לעיר אחרת, או מארץ ישראל לחוץ לארץ), והוא אומר שלא לצאת, כופים אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת, כופים אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה.
 
יתר על כן: כרגיל כשאדם עובר לגור מעיר לעיר, אינו יכול להוציא את אשתו מדירה יפה לדירה רעה, או ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים, אבל מחוץ לארץ לארץ ישראל כופים אותה לעלות, אפילו מדירה יפה לדירה רעה, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים, ואילו מארץ ישראל לחוץ לארץ אין מוציאים, אפילו מנווה הרע לנווה היפה, ואפילו ממקום שרובו גויים למקום שרובו ישראל; וכך פוסק הרמב"ם, הלכות אישות יג, יט.
 
בין עשרת הדברים, שהם עיקר הגירושין מן התורה, מונה הרמב"ם בהלכה ראשונה שבפרק הראשון בהלכות גירושין, שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ואין האשה יכולה לכוף את בעלה לגרשה (על פי יבמות קיב, ב), בכל זאת כשהדבר נוגע לארץ ישראל, כופים אותו לגרש אותה. אמנם בעלי התוספות (כתובות קי, ב, ד"ה הוא אומר לעלות) אומרים: "אינו נוהג בזמן הזה, דאיכא סכנה דרכים", אבל בזמן הזה שלנו טעם זה בטל.
 
בהמשך שם, מביאים בעלי התוספות דעה מענינת, שאפשר לשמוע אותה כיום מפי אי אילו רבנים ותלמידי חכמים שבחוץ לארץ, וזה לשונם: "והיה אומר רבינו חיים, דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ, וכמה עונשין דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם". אבל המהרי"ט (ר' יוסף טראני) כבר העיר בתשובותיו סימן כח, שאיזה תלמיד טועה כתב הדברים על שם התוספות, ואין לסמוך עליהם. ומענינים דברי בעל פתחי תשובה בשולחן ערוך אבן העזר סימן עה, סעיף ה. הוא מביא תשובת ה"מעיל צדקה" (סימן כו) על שלושה חברים שרצו לנסוע לארץ ישראל, הם ונשיהם ובניהם הקטנים בני שתים ושלוש שנים, והבית דין שבעירם רוצים לעכב אותם, שלא יסעו עם בנים קטנים מחשש סכנה, שמא לא יוכלו לסבול צער טלטול הדרך ונענוע הספינות ושינוי אויר. ושאלו האנשים האלה, אם עליהם להתחשב באיסור בית הדין שלהם ולהמנע מן הנסיעה או לא. והשיב להם: בנגוע לשאלה, אם בזמן הזה קיימת מצווה לעלות לארץ ישראל, הנה הרמב"ן מנה מצווה זו בכלל המצוות, ומקורה בכתוב "וירשתם אותה וישבתם בה", והיא שקולה נגד כל המצוות. אמנם התוספות בשם ר' חיים כהן כתבו, שבזמן הזה אין מצווה לעלות לארץ ישראל, אבל המהרי"ט כבר הוכיח, בתשובה סימן כח ובחידושיו לכתובות, שאיזה תלמיד טועה כתב זאת על שם התוספות, ולא דסמכא היא כלל, והדין עמו, ואם כן כל הזמנים שווים לקיום מצווה זו. ובנוגע לסכנה לילדים הקטנים זה אינו; כי אין סכנה לקנים יותר מלגדולים, כי מצד סכנת טביעה משביה ולסטים, הרי קטן וגדול שם הוא, ואם מטורח הנענוע, הרי הקטנים מטבעם קלי התנועה ... ואם נחוש שלא להמרות פי בית דין מפני הכבוד, כבר כתב המהבי"ט סימן קלט, שאין לחוש בזה למצוות כיבוד אב ואם החמורה, מכל שכן לגדרי בית דין.
 
*     *      *
 
אלה הן תקנות מעטות מן הרבות, שהתקינו חכמינו ז"ל לטובת יישוב ארץ ישראל, גידולה ושגשוגה. לימוד ושינון תקנות אלה של חכמי ישראל בכל הדורות נטעו בלב אבותינו אהבה לאדמת ארץ ישראל, ואהבה זו עברה בירושה מאבות לבנים עד ימינו אלה, ובכוחה זכינו ב"ה לנצח את האויב ולהגיע עד הלום.