לחץ כאן לתצוגת הדפסה

לחקר האידאה המשיחית של שלמה מולכו

מחבר: ד"ר ש. ברנשטיין

ספר השנה ליהודי אמריקה
בעריכת מנחם ריבולוב וצבי שרפשטין ניו יורק תרצ"א

תוכן המאמר:
א. הקדמה
ב. הרקע להופעת שלמה מלכו
ג. שלמה מולכו
1. תורתו המשיחית
2. היסוד המעשי
3. התרחקות העם משלמה מולכו


תקציר: ד"ר ש. ברנשטיין סוקר את התקופה ההיסטורית בה הופיעה שלמה מולכו. תקופה קשה זו, בה ניתכו על עם ישראל גזירות קשות, גירוש יהודי ספרד וכו', היוותה קרקע פורייה לצמיחת תנועות ודמויות משיחיות כשלמה מולכו. המחבר מציג את רעיונותיו, מעשיו, יחס העם אליו וסופו של שלמה מולכו

מילות מפתח: שלמה מולכו; משיחיות

לחקר האידאה המשיחית של שלמה מולכו

א. הקדמה

במאורעות הפלא של שלמה מולכו ודור הראובני במחצית הראשונה של המאה השש עשרה עושה ההיסטוריוגראפיה הישראלית קפיצה משונה: היא עוברת מן ההיסטוריה ישר אל האגדה. במקום להתעכב על תעודות ועובדות ולהרצות על מקרים ומאורעות שאין לפקפק בהם, היא מעמידה במרכז יצירתה והתהוותה עולם דמיוני ומרחף באוויר. היא בונה את עליותיה על שמועות ואגדות, שאת מקור מוצאן קשה אפילו לשער ומסתמכת על חומר שבניגוד לחומר הבטוח שממנה רגילה ההיסטוריה להבנות, כמעט שאין לו כל תפיסה במציאות ואחיזה בחיים.

 

ואין פלא בדבר. במאורעות הנוגעים בעמקי הנשמה העממית מן הדין וה"הגיון" הוא, שהחומר האגדי יתפוס בהם מקום רחב, ולפעמים רחב קצת יותר מן המידה. סופרי הדורות כבר באו לכלל דעה, שאין כמעט כל אפשרות להרחיק לגמרי את היסוד האגדי מן ההתהוות ההיסטורית. יש כמה הרואים אפילו בניצוץ האגדי את היסוד העיקרי והחיוני של האמת ההיסטורית והנוטים לדעה שבלי הניצוץ הזה אין שום מאורע חשוב בחיי האומה נחשב בכלל בבחינת היסטוריה ושבלעדיו עתיד המאורע להשתכח ולהיות כלא היה1. חלק ידוע של ערבוביה ואוויריות אגדיות הוא כמעט "צורך חיוני" בכל היסטוריוגראפיה של תקופה מזעזעת. אלא שבפרק שלמה מולכו ודוד הראובני עברה ה"חרות" האגדית כל גבול. וככה זכינו להופעה משונה כזו. מצד אחד ניתן לנו פרק היסטורי של אישים נפלאים ותקופה מזהירה, שהשאירו רושם אדיר בחיי הרוח של עמנו עד היום הזה, ומהצד השני קמו חוקרים ודורשי רשומות בטענת להד"ם ובהבעת חשש, ששני הטיפוסים המשיחים האלה בכלל לא היו לא נבראו, אלא משל היו 2 . כל כך רבה המבוכה וגדולה האנדרלמוסיה ברשימתו ההיסטורית של פרק זה.

 

ר' אברהם פאריצול, בעל "אגרת ארחות עולם", פותח לנו את ההופעה הזאת בדברים מעטים, ומבלי משים הוא נותן בידינו את המפתח לפתרון החידה הנפשית הזאת. בפרק י"ד, בספור על דבר "איש גבור החיל החסיד דוד הראובני" הוא כותב בין השאר:

"וענינו ימצאו הקוראים בו מרגוע לנפשותם, פה ינוחו יגיעי חפץ. כי לא אחטא בסיפור דברי, כפי מה שידעתי מפי חשובים וראיתי במכתב אנשי אמת. וה' יודע האמת, כי הוא לבדו אמת, אף כי מקטני אמנה בהבלים אני".

ולהלן מדבר אברהם בהתגלות לב:

"וכתב (מלך פורטוגל) אל האפיפיור יר"ה, שהיהודי הזה הנזכר הוא נאמן ודבריו נאמנים. ומכל מקום ויהיה מה שיהיו דבריו, נאמנים או לא, די לנו היום בגלותנו זו ובגלילותינו אשר נתאמת למלכים ושרים וברבים ובחוצות רומא אשר עדיין יש מציאות לשבטי ישראל הרבים מאוד, ומלכים רבים להם". 3

מן הדברים האלה אנו שומעים את הד הזמן ואנחת הדור. הנשמה העממית הייתה שרויה בצער. גברה חמת המציק והמועקה באוהל ישראל הביאה את אסירי התקווה עד דכא. העם בקש "מרגוע לנפשו" ו"יגיעי חפץ שאפו למנוחה". אחת היא "אם נאמנים הדברים או לא", צריך להכניס קצת אויר לנשימה אל תוך "גלותנו המרה" ולעורר לתחייה את עם העמוסים. אחת היא אם שלמה מולכו ודוד הראובני חיו ופעלו, לפי "חוקיה ודרישותיה" של ההיסטוריה הדורשת רק "עובדות ומעשים". יש דברים שהם למעלה מ"עובדות ומעשים" ובני הדור ידעו והרגישו את הדברים האלה. זה היה ביטוי רצונה של ההיסטוריוגראפיה הישראלית מתקופת המאה השש עשרה.

 

ובן דור אחר, גבר רב פעלים ודגול מרבבה, הדון יצחק אברבנאל - ועל אודותיו עוד ידובר למטה - מעיר, שזו הייתה גסיסה רוחנית ויאוש עממי בחיי ישראל. הגירוש הספרדי הנורא עשה פצעי מות בגופה ונשמתה של האומה. היהדות הספרדית, שמנה וסלתה של האומה, נטלטלה והושלכה לארצות נכר, למדבריות אפריקה ואסיה והושפלה למחנות של גולים ויושבי חושך וצלמות. לאלפים ולרבבות נחרבו ונהרגו הגולים והנודדים בראש כל דרכים ודור שלם תם לגווע בים וביבשה. במצב כזה אין פלא שרוח ייאוש קיצוני חדר אל לבותיהם של בני הדור ויאכל כעש את בשרם ונפשם.

"נגע נראה לנו בבית, בית ישראל - כותב דון יצחק אברבנאל 4 - מחרבות נדודם וחצי גלותם, מצרות רבות ורעות בארץ אשר גרו בה ובארץ שבים אשר השיגום בין המצרים... הם אומרים: יבשו עצמותינו, אבדו תקוותינו מפי ספרים ומפי סופרים, מבית אלהי יעקב, מת או נשבר או נשבה לא יבא שמשו".

טובי האומה אנשי הרוח שראו את עצמם אחראים להרמת רוחן של הקהילות למען לא תאבד לגמרי תקוותן לגאולה ולהצלה סופית החלו לבקש אחרי דרכים ואמצעים לתחיית התקווה והנחמה. בקהילות ישראל החלו להופיע "מחשבי קצין" ו"דוחקים את הקץ". התעוררותו של רעיון הגאולה וחיזוקו היו לצורך הכרחי כדי להלחם נגד סכנת הכליה הרוחנית שהחלה לארוב לחיי ההמונים וברגע הנכון יצרה ההכרה ההמונית את גיבוריה: על במת החיים הופיעו הטיפוסים של שלמה מולכו ודוד הראובני.

 

כדי להכיר בערכם ומהותם של האנשים והמאורעות האלה צריך, אפוא, לגשת אליהם לא רק מנקודת ראות היסטורית ולדון עליהם לא מתוך "מקורות ותעודות" בלבד (שבמקרה זה כמעט אינם במציאות), כי אם מתוך נקודת השקפה עממית פסיכולוגית.

 

בגישה כזו נמצא, שברבע הראשון של המאה השש עשרה התפרצה דרישה כבירה ועקשנית בעולם המחשבה העברית: "גאולה תחיה!" בכוחה של דרישה נפשית זו הגשימה היצירה והפסיכולוגיה העממית דראמה לאומית מרוממה, שבניצוצותיה ובזוהרי תקוותה חממה את לבותיהם של בני הדור ותשאיר רושם חזק עד היום הזה. המולכו והראובני היו בדראמה ההיא רק נפשות מקריות ונשמות ערטילאיות והגיבור הראשי שבגיא-החזיון ההוא היה הרצון החי והיוצר של אומה גוססת התופשת בעוגן ההצלה האחרון שלה.

 

אם הצליח שלמה מולכו להסב את תשומת לבן של כמה וכמה קהילות בישראל לבשורתו ולחלומותיו ולעורר בזמנו ולאחר זמנו את הפאנטאסיה הלאומית לרעיון הגאולה והמשיחיות, הרי צריך לחשוב בוודאות שהיה בהופעתו איזה דבר חיובי שהתאים אל הרצון העממי והמציאות הישראלית. מן ההכרח שהייתה לו איזו אידיאה משיחית ידועה שהייתה מובנת ומתקבלת על ידי ההכרה העממית המקורית. צריך להסתלק מן ההרגל הארכאי, שכמה מן ההיסטוריונים היהודים מן הדור הקודם היו נכשלים בו, לראות בהופעות "קבליות משיחיות" כאלה מעשי תעתועים של טיפוסים פאטאלוגיים ולבאר את הכל על ידי שיגעון וחולניות רוחנית של מחוללי התנועות האלה. משוגעים ואבאנטיוריסטים אינם יוצרים היסטוריה בשום אומה ולשון. הרגשה דקה ועין חודרת יש לה להכרה העממית היודעת לדון את הקטנוניות והשפלות, את השיגעון ואת הערמומיות של יחידים לשכחה ולטמיון ולהרים על נס את הניצוץ האלהי הבוער בתוך המאורעות וטיפוסי הדור. מן האבאנטיורה השגעונית הפרטית עד ההתלהבות הנפשית, הטהורה והעליונה ההמונית, יש אולי מרחק רק של צעד אחד, אבל בצעד היחיד והקצר הזה מתגלה הנצח שבהיסטוריה וסוד ההוויה של החברה הלאומית.5

 

ההיסטוריה הישראלית שמרה על שמו ועל זכרונו של שלמה מולכו באהבה וברחמים רבים, מאות בשנים לא יכלו להאפיל על מעשיו וסבלותיו, על חלומותיו וחזיונותיו ותציג לו גל עד וציון נצח עד דור אחרון. ברור אפוא, שהיה איזה מקור עממי שממנו שאב את כוח שאיפתו ויצירתו. מימרה ידועה היא, שמן האפס יוכל לבוא רק האפס. אי אפשר הדבר שאנוס זה יקפוץ מתוך מערת הצפעונים שבפורטוגל אל תוך לבה ומרכזה של הנשמה הישראלית לפתע פתאום כמו deus ex machina, בלי שום הכנה רוחנית ובלי דעת והבנה עמוקה ולהגשים תפקיד לאומי רם ונשא. הייתה, כנראה, איזו סביבה יהודית מרכזית, שממנה ינק ומתוך מהותה ארג את חלום חייו. מציאותו של מקור חיוני כזה, שמתוכו נבעה השקפת עולמו, היא עניין שטבע הדברים מחייב אותו. בלי מציאותו של מקור כזה כל הופעתו של שלמה מולכו נשארת כקוריוז משונה וכחידה פסיכולוגית שאין לה פתרון וטעם.

 

ומקור זה לא קשה לגלותו. כשנתבונן בסקירה חודרת בזמן ובתקופה, כשנשים לב למהותם ופעולתם של כמה מגדולי הדור שעל ידיהם התבטאו אז טיב היהדות ושאיפותיה, נמצא את המקור החי והגלוי שהשפיע על מולכו הצעיר ויעשהו לעבדו ולאסירו. זה היה אביר היהדות ומאור הגולה אשר לגלות ישראל בספרד הדון יצחק אברבנאל. ממעין חי ומפכה זה בא הזרם הא-להי אל תוך לבו של האנוס מפורטוגל. מתוך שלהבת י-ה זו שהכניסה כל כך הרבה אור ונוגה על משכנות החושך והצער של הגולים והנדים נזרק ניצוץ הגאולה אל תוך לבו הבוער של שלמה בן דוד מולכו. מורה הדור הגדול שמארץ גלותו איטליה היה למנחמה ולמעודדה של האומה, היה גם למורה ולכוח הדוחף של האנוס הנפלא.

 

ב. הרקע להופעת שלמה מלכו

מוזרים ומפליאים הם דרכי התולדה האנושית. את מעשיו הבינוניים ואת ערכו השאבלוני של האדם הגדול לפעמים היא מרימה על נס ומתריעה עליהם כמו על תכלית חייו ופסגת עלייתו ובאותה שעה אין היא מראה לגמרי על אותו הניצוץ שבו מתבטאה גדלותו ומשתקפים הנצח והקיים שבמהותו. הנה הנדון יצחק אברבנאל מלא כל ספרי תולדות ישראל כבודו. שם נודע ומפורסם בכל רחבי הספרות הישראלית. הוא ממלא דפים נהדרים בקורות ימי עמנו בתור - מפרש המקרא, חוקר דתי ושר-המלוכה בספרד. בזה נגמר כל ההלל על האציל היהודי הזה, פאר הדור ו"חוטר מגזע ישי". ווכוחים ודברי ריבות התעוררו והתגלעו בין סופרי ישראל וחכמיו בדורות הקודמים, אם פירוש זה או אחר על פסוק פלוני אלמוני כולו שלו הוא, או לקוח הוא למחצה, לשליש ולרביע ממפרשים אחרים, בבינוניות וברגיל השגיחו - ומן הגדול ומן הרם התעלמו. איש לא שם לב לזה, שישנם לפנינו שני אברבנאלים, האחד מפרש המקרא וגו', והשני - היוצר הראשון של רעיון הגאולה בתקופת ימי הביניים, הלוחם והחולם הנערץ שעורר לתחייה את התקווה והאמונה המשיחית בישראל; לוחם שחדש נעוריה, נפח בה רוח חדש ונשמה חדשה ויצילנה מתוך ים האבדון הרוחני ויאוש הדורות. על אברבנאל הראשון עברה ההיסטוריה "אל סדר היום" כמו על שאר גדולי הקהילות, חשובי השתדלנים וראשי העדות שהיו מושכים בעט סופר לפירושים מפירושים שונים. מה ששמרה לנו ההיסטוריה לדורות זהו אברבנאל השני, זה שהתעורר וקם לנו בימי גלולתו המרים, אחרי הגלותו מספרד לאדמת נכר, זה שבא לכונן "מגדול ישועות" לתקווה הלאומית ולהחזיר ב"שמחה וצהלה" את המשיח לאוהלי יעקב.

 

הזכרנו למעלה את דבריו המרים של האברבנאל לרגלי הייאוש ואבדן התקווה שהתגלו בחיי ישראל. רבות רעות ראו עיניו בגורלם של ההמונים הנודדים והמטולטלים מ"ממלכה אל עם אחר", גדול היה האסון ורב החורבן, אבל מחזה בלהות אחד הרגיז את רוחו: הוא ראה את אחיו בני עמו מתייאשים מן הגאולה העתידה ומן האמונה בביאת המשיח. ביאוש זה ראה את גסיסת הלאום ויחרד לבו לעם כי יחרב. עם בלי אמונה בעתידו ובגאולתו הריהו ממית את עברו ומעמיד את עצמו על עברי פי פחת. עם כזה הרקב אכלהו וירידתו מבימת החיים היא רק שאלת הזמן. הוא הרגיש, כי עליו הוטל התפקיד להופיע כמלאך מושיע ברגע המסוכן. כאן מופיע לפנינו האברבנאל השני, המנחם והמעורר והמחיה את האמונה במשיח הגואל לעיני כל העם. בנדודיו שלא פסקו גם בארץ איטליה דוחה האברבנאל את כל העבודות והדאגות העמוסות עליו, מפסיק את פירושיו לכתבי הקודש ומקדיש את עצמו לחבור טרילוגיה משיחית, ליצירת שלשה ספרים הנועדים להחייאת האידיאה של הגאולה הישראלית. לשלשת הספרים הוא נותן את השם הכולל "מגדול ישועות" וזה אחרי זה הוא מחבר את הספרים המלאים והגדושים ואשר כולם הם הימנון נערץ לפדות ולגאולה שביאתן ודאית היא ותשועתן קרובה לבוא 6 את רעיון הגאולה הוא מוצא בתור יסוד היהדות, בתור עיקר העיקרים שבה ונשמת נשמתה ובתוקף כל כך מרובה הוא מעלה ומרים את יסוד הגאולה בתורת היהדות עד שדת ישראל נעשית אצלו לדת הגאולה. שלשלת הגאולה עוברת אצלו במסילה ישרה מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים דרך כל ים התלמוד והמפרשים. באופן שכלי ו"מדעי" ובשיטה דדוקטיבית הוא מעבד את החומר ומקרבהו אל הלב והשכל. כבני מרון הוא מעביר לפני קוראיו השותים בצמא את דבריו את קורות הדורות המחולקים אצלו לפרקים ותקופות ו"שבעים מעינים" ומוכיח שמספר ידוע מן ה"נבואות" האלו כבר נתקיימו ו"יצאו אל הפועל" כפי הרמזים הנמצאים אודותם בכתבי הקודש ובדברי חז"ל. מכיוון שחלק זה ומספר כזה מן הנבואות כבר נתקיים, הדין והשכל מחייבם שגם שאר הנבואות והרמזים יצאו אל הפועל. מה שהוא דורש ומוכיח זוהי ודאי אותה אמונת המשיח העתיקה בישראל, אבל הוא מציע אותה לאחיו בני עמו בצורה חדשה לפי תנאי החיים וצורך הזמן. זוהי אמונה המיוסדת על עובדות והוכחות שלפי השגת הדור ההוא אי אפשר לפקפק באמתתן. הוא עושה את האמונה במשיח לאמונה הגיונית, שנהפכת לעץ חיים לכל המחזיקים בה. עוגן הצלה ניתן לחלכאים ומדוכאי לב והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול.

 

אברבנאל לא רק שהוכיח את וודאותה של הגאולה והכרחיותה של ביאת הגואל באותות ומופתים מכריעים מן התורה וגמרא, אלא שציין גם את התנאים והאופנים שעל ידיהם תתגשם הגאולה ושיבת ציון תצא על ידם אל הפועל. ישנם שני תנאים שהם קודמים והכרחיים למעשה, מלחמת העמים העתידה וחורבן רומה. המלחמה בין העמים הנוצרים והישמעאלים שבאמת התחילה עוד בימי מסעי הצלב והולכת ונמשכת זה מאות בשנים, מן ההכרח שתבוא לידי סיום נורא וקיצוני, לידי סוף שיגרום אחריו השמדה שלמה של עמים וארצות. רומה היא סמל הרשע והאסון האנושי, ולפיכך קיומה הוא נגד רצונו של הבורא. מן ההכרח, אפוא שגם על רומה יבוא הקץ, ובספר דניאל נמצאות כל ההזהרות הברורות במובן זה. עת דמים ואש זו ממילא תהפך לשעת הכושר לישראל ובתשובה הגדולה שתאחז את כל שארית הפליטה של האנושיות הטובעת בדם יארע הנס הגדול של גאולת העם והארץ. מכיוון שגאולה עתידה זו אינה בנויה על הזיות ואמונות טפלות, כי אם על "מאורעות היסטוריים", על התהוותם והתפתחותם של עניינים "מדיניים", של קורות העמים הנוצריים והמוסלמיים, הרי אפשר על סמך זה גם לחזות עתידות מראש, לשער ולקבוע את הזמנים והמקרים הבאים ו"לחשב את הקץ". האברבנאל, כנראה, חשב, שפרוצס-ההשמדה ההדדית של העמים ידרוש לערך חמישים שנה ו"חשב" שגאולת ישראל צריכה שתתגשם בשנת רצ"ב 1532  7.

 

כדאי לשים לב לזה, שבחבורי הגאולה שלו מתווכח דון יצחק במידה מרובה ומפליאה עם "חכמי הנוצרים" ועל כל צעד ושעל הוא מתאמץ למצוא הזדמנות לבטל את דעותיהם והשקפותיהם של חכמים ומלומדים נוצרים על דברי תורה והגאולה, שכמה מהם הוא גם מכנה בשם. תמוה לשם איזה צורך כדאי היה לו להטריח את עצמו ואת האחרים ולהוכיח לקוראים יהודים, שהרוב מהם ודאי הם יראים ושלמים, את שקריהם וזיופיהם של כהני הדת השלטת ולהשתמש בדברים קשים נגד היסודות של דת ישוע. קשה להשתחרר מן הרושם, שהדברים האלה נכתבו לא רק בשביל קוראים יהודים. יש ידים לחשד, שהמחבר פונה כאן גם לקהל הקוראים האנוסים, או "הנוצרים החדשים", שבמשך הזמן, ברצונם או נגד רצונם, גברה עליהם השפעתה של דתם החדשה. הקשר הרוחני בין האנוסים והיהודים עדיין היה חזק וטבעי ואפשר לחשוב לוודאות שחוגי האנוסים בספרד ובפורטוגאל, בזקניהם ובנעריהם, במסתרים ובמעמקים היו שותים בצמא ובגעגועים את דברי הנחמה והביטחון שבאו מגדולי ישראל, בייחוד מגדול ורם מסוגו של יצחק אברבנאל.

 

בשאיפתו הלוהטת והעמוקה להחיות ולחזק את אמנות המשיח ולקרב את רעיון הגאולה אל לבות ההמונים, עשה אברבנאל צעד, שבאמת הייתה בו מן הנטייה המסוכנה מדרך המסורת היהודית ומן ההתנגדות הגמורה לדת ישראל ורוחו. את כל הפסוקים בכתבי הקודש המדברים על הגאולה ועל שיבת ציון מימי בית שני, השגה שיסודתה בהררי קודש ושעליה נוסדה ההכרה הישראלית מאז ומעולם, האברבנאל מבאר ומפרש (בספרו "משמיע ישועות") באופן אחר וחדש לגמרי: שאין אלה נבואות ויעודים על הבית השני, כי אם על הגאולה העתידה, על זמנים חדשים שלבואם עדיין אנו מחכים. כלום לא ראה ולא ידע האברבנאל שבפירוש חדש זה הוא נותן עזרה רבה לפירוש הנוצרי שגם הוא שולל מאת הנבואות האלו את כוונתן האמתית, כפי שהאמינו בה ישראל? מכיוון שיש הסכמה יהודית רבת ערך שהכוונות הן לאו דווקא על הבית השני, הרי נפתחת בזה דלת רחבה לכל מיני וויכוחים ופירושים והביאור היהודי המסורתי נמצא לקוי ופגום וניתנה הרשות לכל פרשן משחית?! אפשר שגם כאן אנו נפגשים בנטייתו של המחבר להתחשב עם הקוראים האנוסים. מימי הגירוש והשמד עד זמן הפצת הספר עברו כמה שנים והפסיכולוגיה הביבלית הנוצרית כבר הספיקה לחדור אל כמה חוגים רחבים של "נוצרים חדשים", שבאונס או ברצון היו נשמעים לדרשותיהם ופירושיהם של כהני הדת השלטת והעריצה. המוחות כבר היו מורעלים וצריך היה להפיל את השונא באותו כלי הזיין שהוא עצמו השתמש בהם. הדת הנוצרית בנתה את יסודותיה על הפסוקים ודברי הנביאים האלה, צריך אפוא להראות ולהוכיח, שכשל עוזר ונפל עזור. ייעודי הגאולה העתידים לנו הם ולא להם. אברבנאל לא היה המחבר היחידי שהתחשב עם הפסיכולוגיה הנוצרית והשפעתה בקרב האנוסים. גדולי הרבנים והמחברים בדור היו מביאים בחשבון את הלך רוחם ומצבם הנפשי של נידחי ישראל אלה. אולם בעיקר היה האברבנאל פונה בספריו אל המוני היהודים וודאי שידע והרגיש ש"ביאורו" החדש לדברי הנביאים זר ומוזר הוא לרוח העם, לדתו ולמסורתו. אבל הוא הביט על מצב האומה באופן שהזמן והתנאים היו דורשים אז ובא לידי הכרה, שפקוח נפשה של האומה דוחה הכל. הוא ידע והכיר, שאין דת בלי גאולה ובשעת הסכנה העמיד את המטרה העיקרית, את תחיית התקווה המשיחית, חיזוקה ובירורה, למעלה מכל.

 

"ואמנם - שואל האברבנאל 8 - איך יהיה זה, האם יבואו הישמעאלים בארצות הנוצרים? כבר חשבתי בזה ימים רבים ועתה אגיד לך מה שאאמין בו והיא שהשם יתברך ישים בלב אומות אדום לעבור ולכבוש ארץ ישראל ובפרט ארץ הצבי, כי כולם מאוויים בארץ ההיא להיות שם תליית קבר אלהיהם. ולפי שרוב הארצות אשר היום ביד התוגר ויד מלך מצרים ואנטוכיא וירושלים וכל ארץ ישראל היו תחילה לבני אדום והחזיקו בם אחרי כן הישמעאלים, לכן יתעוררו לרשת אותם ובפרט כשיראו היהודים מקובצים ושמו להם ראש אחד יחרה אפם ויבואו בטח בדד בארצות ההם ויכבשום ויעשו בבני ישמעאל מכת חרב והרג ואבדן. ובני ישמעאל יאספו ויבואו עליהם למלחמה על ירושלים, כי שמה ישבו כסאותם ויהרגום וישמידום ובזה האופן יתגלגל מפלת אדום וישמעאל יחד ומתוך כך יתגלה המשיח. וקבלו חז"ל שבראשונה יגלה משיח בן אפרים וילחם עם האומות הבאים לירושלים ויהרג במלחמה; ואחריו יקום משיח בן דוד והוא ימית האויבים וארמילוס שר הלוחמים לחיילות הנוצרים כמו שגוג יהיה ראש ושר לחיילות ישמעאלים, זהו כללות עניין הזה והכתובים מורים על זה, כי אמר ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וישתער עליו מלך הצפון ועליו ועמו חוזר למלכות רומי אשר זכר"...

 

"ואפשר לומר" - ממשיך האברבנאל - "שאחרי אבידת הנוצרים על ידי הישמעאלים יבואו עוד הישמעאלים על ארצות הנוצרים ויגיעו עד רומי ויחריבוה; וכן אמרו חז"ל בפרקי דרבי אליעזר, ג' מלחמות של מהומה עתידין ישמעאל לגרות באחרית הימים, שנאמר כי מפני חרבות נדדו, א' בים מפני חרב נטושה וא' בשדה מפני קשת דרוכה וא' בכרך גדול של רומי מפני כובד מלחמה ומשיח בן דוד יצמח ויראה באבדון של אלו ושל אלו ומשם יבוא לארץ ישראל, שנאמר מי זה בא מאדום וגו'. והבן כוונת זה המאמר כי בו מלחמות הראשונות בים ובשדה כאשר יהיו סמוך לירושלים ואחר חורבן הנוצרים בכללותם אז יעשו הישמעאלים על ארצם כמו שהנוצרים עשו על ירושלים, ועל הכל אמר והייתה עת צרה. ולפי שבזה האופן תהיה גאולת ישראל, לכן אמר ובעת ההיא ימלט וגו', ר"ל שבאותו זמן שינקום ה' נקמתו מן האומות אז יצא ישראל מאפלה לאורה ומן השעבוד ועל זה אמר הנביא, כי יום נקם בלבי וגו' כי הגאולה תבוא סמוכה לנקמה".

 והאברנבאל גומר:

"הלא כתבתי לך שלושים במועצות ודעת שתים עשרה עינות מים ממעיני הישועה - והראיתיך בעיניך עדות ברורה מפי ספרים ומפי סופרים שכבר נתקיימו ויצאו לפועל ששים מהעתידות ההם ויהי כאשר פתר לנו דניאל 9 כן היה מבלי תוספות וחסרון בזמנם ועניינם במספרם כמשפט ושעשר מהם מהאחרונות לא נתקיימו עדיין וזה לך האות והמופת החזק שהמה עתידות להתקיים בשאר היעודים שהעיד ונתקיימו, כי כל דבר שהיה בכלל הנבואות האלה ויצא במציאות לפועל לא ללמד על עצמו לבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. שכן יעשה ה' אותם הנשארות ולא יפיל מכל דבריו ארצה. ובהיות הדבר כן למה תאמר יעקב ותדבר ישראל אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו, שא עיניך, הראשונות הנה באו וקוה על ה' תמיד שכולם ניתנו מרועה אחד והמורם מהם כיוצא בהם יהיה יקים ה' את דברו הטוב כי לא אדם הוא להנחם וידעת עם לבבך מכל דברי אלה אשר שמתי בפיך, כי קרוב יום ה' על כל הגויים ובוא יבוא ולא יאחר, וקרובה ישועתו לבוא על ישראל עם קרובו להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך, לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. וזה תכלית כוונתי וסוף דברי וכל מאוויי בספר היקר הזה אשר עשיתי לחזק ידים רפות וברכים כושלות יאמרו"10.

ביחסו ל"ארץ הצבי" היה האברבנאל רחוק מכל השקפה הזיית או קבלית שראתה בעולמה רק "ירושלים של מעלה" ויצרה איזו ארץ מופשטת הקיימת רק בעולמות העליונים ודבר אין לה עם עלמא הדין. האמת ניתנה להאמר, שגם המקובלים ובעלי ה"הזיות" מן הסוג הזה שהחלו להופיע בתקופה ההיא היו קשורים ל"ירושלים של מטה" לא פחות מאשר לזו של "מעלה" והיו משתמשים בביטויים וצורות ה"הזיים" שלהם רק בכדי לכסות את יחסם הטבעי והממשי לארץ אבות. גם אלה ראו ב"ישיבה" בארץ ישראל את מצות כל המצוות. אבל יחסו של האברבנאל לארץ ישראל היה חדור בעיקרו בהשגה טיריטוריאלית ברורה וחזקה ובהשקפתו המשיחית התבטאה פאטריוטיות עברית מרוממה, שבגדלה ובעלייתה היא מזכירה לנו את האהבה שהגה לציון וירושלים בן ארצו ומולדתו רק יהודה הלוי. האברבנאל הוא מאמין עמוק בזה, שיש קשר עליון ורוחני בין העם והארץ ושארץ זו

"יש לה בעצמה סגולה נפלאה ויחס גדול לקבל הניצוץ האלהי ולהיות העם היושב בה מושגה ודבק לאל יתברך בלי אמצעי, מה שאין כן בשום ארץ אחרת" 11

אידיאה המזכירה לנו באופן מפליא את עיקרי הרעיון העברי הלאומי המודרני שנוצר במאה התשע עשרה. כאן כדאי לשים לב ליחסו של האברבנאל לעניין ה"סמיכה". ארבעים שנה טרם התפרצה המחלוקת בדבר ה"סמיכה" בין ר' יעקב בירב ור' יוסף קארו כבר יצא האברבנאל בדברים חריפים נגד רבני איטליה על שהם מקבלים את הסמיכה וסומכים את האחרים נגד דינה הברור של הגמרא האוסר את הסמיכה בחוץ לארץ ורואה במעשה זה חיקוי בדרכי הגוים "העושים דוקטורים" - ואפשר לשער בוודאות, שהדון יצחק היה המעורר הראשון בדור למלחמת חידושה של ה"סמיכה" בכוונה לתחייתו של בית הדין הגדול או ה"סנהדרין" בירושלים. אולי על ידי זה אפשר לבאר את העובדה, שהאנוסים שהיו נמלטים מספרד ומפורטוגל לערי תוגרמה וארץ ישראל בשנות 1530-40 היו בין התומכים הנלהבים של רעיון חידוש ה"סמיכה" בארץ הקדושה. כאן ניכרת המסורת האברבנאלית, שתחת חנוכה והשפעתה היו אנוסי ישראל בארצות מגוריהם נמצאים במשך עשרות בשנים.

אין ספק בדבר, שהטרילוגיה המשיחית של האברבנאל הייתה המאורע היותר גדול בחיי הרוח של העם הישראלי בתקופה ההיא 12 . זו הייתה התשובה הנצחת של עם ישראל סבא על הגירוש הספרדי ופשעי האינקוויזיציה. החל משנת 1500 לערך, שמונה שנים אחרי הגירוש, עד סוף הרבע הראשון של המאה השש עשרה היו ספרי הגאולה האלה למקור החיים שהחזיק את הידיים הרפות ועודד את הלבבות לא רק בקהילות הקודש של הגולים והנמלטים באיטליה ובנפות המערב ובערי תוגרמה במזרח, כי אם גם בקרב האחים האבודים והאנוסים שנשארו בארצות הדמים. גם אליהם חדרו ניצוצי התקווה והנחמה ויטעו במסתרים נטעי נעמנים וקשרי אהבה וגעגועים לתפוצות הגולה. המאה השש עשרה התחילה בשלטונו הרוחני ובאידיאה המשיחית של הדון יצחק אברבנאל.

 

ככה אנו באים לידי הכרה, ששלמה מולכו לא הופיע על במת החיים של עם ישראל לפתע פתאום, כנצר זר, סורי הגפן נכריה, אלא שהופעתו הייתה תוצאה הגיונית והשפעה ניכרת של תורת הגאולה האברבנאלית. תורה זו מלאה את כל חללו של עם העמוסים והאנוסים. מן המעין הזה שתה גם האנוס מפורטוגל וממקור חיים ואמונה זה בא אליו האור הגנוז. באריגותיו הנפשיות ובחלומותיו של מולכו אנו מוצאים את החוזר וההמשך המעשי של הטרילוגיה המשיחית של הדון יצחק. תחת השפעתו של יוצר "מגדול הישועות" קמו בדור ההוא הרבה "מחשבי קצין" ו"דוחקים את הקץ" והופעתו של משיח-השקר אשר למליין באיטליה בתחילת המאה ההיא אפשר לשער בוודאות שהייתה קשורה באופן ישר או בלתי ישר לתורתה ובשורתה של ה"טרילוגיה" האברבנאלית. מולכו היה הראשון והיחיד שבא להמשיך את החוט המשיחי ההוא במקום שנפסק. מולכו לא היה "משיח", כמו שהאברבנאל לא היה "משיח", ומעולם לא עלתה על דעתו של מי שהוא בזמנו או אחריו לציינו בשם כזה למרות הטפתו הבלתי פוסקת לגאולה ולמשיחיות. מולכו רק קלט אל תוכו את הרוח והרעיון של הרב המנחם הגדול מספרד ויהי לתלמידו ולממשיך תורתו. הרב הגדול הכין את המדרש ונדמה לו לתלמיד הצעיר הזר לרוח ישראל, שברצון חזק וניסיונות כבירים אפשר להגשים את המעשה. גרץ אומר, שהופעתו של מולכו הייתה אם כל התנועות המשיחיות מאז עד הדורות הבאים. דעה זו דורשת תיקון והשלמה. לא מולכו, כי אם האברבנאל היה האידיאולוג והמעורר של ההופעות המשיחיות במשך התקופות שבאו אחריו, והטרילוגיה שלו היא היא שאפשר לציין אותה בתור אם כל התנועות האלו. מולכו ראה את פרדס הגאולה שהאברבנאל פתחהו לרווחה. נכנס אליו באמונה רמה ובשמחת עולם ולא יצא ממנו.

  

 ג. שלמה מולכו 

1. תורתו המשיחית

האידיאה המשיחית של שלמה מלכו ידועה לנו משני קונטרסים שנתחברו על ידיו, "המפואר" 13 ו"חית קנה" 14 . בין שני הקונטרסים האלה יש הבדל גדול. ספר "המפואר", שמספר עמודיו הוא בסך הכל חמישים ושנים והכולל את "דרשותיו" שדרש בבתי כנסיות שונים בקהילות איטליה, הוא בעיקר ספר של "קבלה". תוכו רצוף דברי סוד ותעלומות על ביאת המשיח והגאולה העתידה. בלי שום רמז על איזו "אקטואליות" של העניין או על איזה מעשים מיוחדים שהמחבר עוסק בהם בקשר עם איזו תנועה משיחית של הזמן ההווה. אחרת היא עם הקונטרס "חית קנה". בו אנו מוצאים כבר דין וחשבון מפורט ממהלך התעמולה המשיחית ההולכת ו"נעשית" על ידי המחבר וידיעות ברורות על ה"תנועה" שהתעוררה סביב החולם הגדול בתוך קהילות ישראל ובחצרות מלכים וחשמנים. "המפואר" הוא אפוא המבוא התיאורי, היסוד האידיאי של האיש והחולם, בסיס הרוח ההכני שלו, בשעה שמתוך "חית קנה" אנו מקבלים תמונה קצובה וידועה מהמשיחיות המעשית ומסוף החלומות שיצרו פרק כל כך מפליא בקורות ימי עמנו. ובנוגע ליסודה ותמציתה של המשיחיות המעשית שלו, יש לנו תעודה חיה וברורה המגלה לפנינו בבירור שלם את פני הלוט הלוט באיש הרזים הזה ובעולם מחשבתו, הלא זו הרשימה הנפלאה ב"ספר הזיכרונות" השתדלן המפורסם יוסף יוסילמאן איש רוסהיים:

"בשנת רצ"ב לפ"ק הוצרכתי לחזור ולבוא אל הקיסר יר"ה ביום הוועד בעיר רעגינשפורק לשמור על משמרת ישראל. ויהיה ה' אתנו והצילנו גם באותם הימים מקטרוגם של השרים והפרתמים לתת לנו מחייה בגויים ע"ד הריגות וכו' ובאותן הימים בא לעיר גר צדק המכונה רבי שלמה מולקא נ"א בדעות חיצוניות לעורר הקיסר, באמרו שבא לקרוא את כל היהודים לצאת למלחמה נגד התוגר, וכשמעי מה שעלתה ברוחו כתבתי אגרת לפניו להזהירו שלא לעורר לב הקיסר פן יאכלנו האש הגדולה, וסלקתי (את עצמי) מן העיר רעגינשפורק כדי שלא יאמר הקיסר ידי אתו במלאכתו דעות חיצוניות, וכבואו אל הקיסר נתפס בכבלי ברזלות והוליכו אותו עד עיר בולוניא, שמה נשרף על קידוש השם דת ישראל ורבים הסיר מעוון, נשמתו צרורה בג"ע" 15.

"המפואר" הוא ספר מלא סודות ורמזים. על כל צעד ושעל המחבר מעיר את אוזן שומעיו וקוראיו, ש"עתה אגלה לך סוד" או "סוד גדול" וכל הספר הנחלק לפי פרקי סודו. ה"סודות" מתגלים על פי הרוב בקשר עם פירושים לכתובים מכתבי הקודש ורק במקומות מועטים מקושרים ומיוסדים הם לביאורים על מאמרים מן התלמוד והמדרש. כל פרק ופרק, שהוא "דרשה" מיוחדה, מיוסד על ה"סוד" שלו: סוד בריאת איש ואשתו, סוד הנשמה ומהותה, סוד למה ישראל בגלות יותר משאר אומות, סוד האותיות, סוד ד' מלכיות בדניאל, סוד גאולת ישראל וברכתם ואבידת האומות, סוד אליהו הנביא והבשורה לישראל, סוד סמאל (שרו של אדום) וכחו וחולשתו, סודות על המשיח יוסף בן דוד ועוד רשימה ארוכה של "סודות" כאלה. עיקרם ויסודם של כל ה"סודות" האלה היא הגאולה העתידה ובספר זה הוא רוצה לברר כמה עניינים גבוהים של הגאולה והפדות לידידיו ומעריציו שרכש לו והשאיר בסלוניקי. ככה הוא אומר בפתיחת "המפואר" שהריץ להם מאיטליה:

 

"למען אחי ורעי הנאהבים היושבים בסלוניקי הדורשים ממני לשלוח להם איזה דרוש על דרך האמת או איזה פירוש על שום פרשה או מאמר מרבותינו ז"ל וכדי למלאות שאלתם ובקשתם ראיתי לכתוב להם החיבור הזה אף כי לא נכחד ממני קוצר השגתי והבנתי כי עוונותיי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' עם כל זה בטחתי בחסד עליון ידריכני בדרך הנכונה. ואם ימצא בה איזה שגיא' הנני מתנפל לפני כל רואה אותה ידינני לכף זכות כי אין כוונתי להתגדל בזה כי אם למלאת רצון חברי הנעימים ולהודות לשבח לפאר לאל העונה אותי מכל צרה המאיר עיני שיאיר תורתו הקדושה ויקרה מזהב ומפז".

וההקדמה מסיימת ב"שיר" כזה:  

"שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב

לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתי

מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי

הבינני ואצרה תורתך ואשמרה בכל לב

 

מה נמלצו לחכי אמרתך מדבר לפי

לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי

כלתה לתשועתך נפשי לדברך ייחלתי

ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" 16.

בספר "המפואר" הולך המחבר אחרי "מגדול הישועות", הטרילוגיה המשיחית של האברבנאל. אין "המפואר" דומה אפילו במקצת לספר רב האיכות והכמות כמו "מעיני הישועה" או שאר ספרי הגאולה של הדון יצחק. בהשוואה עם הספרים האלה "המפואר" הוא ניסיון חלש וחסר אונים. אולם יסודות הגאולה של "המפואר" הם בעיקרם ויסודם אלה של "מעיני הישועה". חשבונות ה"קץ", מלחמת האומות וחורבן רומה - אלה תנאי הקודם לגאולה שעליהם בונה האברבנאל את "מעיני הישועה" שלו, הנם גם היסודות "ההיסטוריים" שעליהם יוצר המולכו את תקוותיו המשיחיות הוא 17. "המפואר" הוא קונטרס של נחמה ללבבות כואבים ונטפי תקופה לדווי לב. הדברים שוטפים בקלות ובנעימות ומבטיחים ישועה קרובה לבוא לאסירי תקווה. הנה פירושי הסודות שב"שיר השירים", שיחות האהבה שבין הקדוש ברוך הוא ובין כנסת ישראל "אהובתו". באהבה וברחמים רבים מגלה המחבר את סוד ביאתם העתידה של משיח בן אפרים ומשיח בן דוד וכמו האברבנאל הוא רואה גם בבלעם נביא ומבשר טוב לישראל. והמנחם השקט והרחמן ממשיך את דברי נחמתו ומראה על איוב שהוא הנהו סמל של עבדי האלהים שאינם פוסקים מהאמין בחסדי אל ובטובו הנצחי. והנה נבואתו של דניאל. כמו האברבנאל מראה גם מולכו על נביא זה כמו על מקור הבשורה וגלוי סוד הגאולה. ממקור תעלומות זה הוא מוכיח שגאולת ישראל תבוא בתור המשך ותוצאה ל"אבידת האומות" שתביא את הקץ ל"שעבוד הגלויות". קשה לחשוב שהצעיר הזר והמוזר שנמלט זה לא כבר מפורטוגל ראה את עצמו לראוי ומוכשר להיות מעורר ומעודד לבבות לקהל עדת היראים והשלמים שבקהילות המזרח ולגלות להם "סודות" מן התורה. ניכר, שהדברים נאמרים בעיקר אל אחיו האנוסים הנמצאים בארצות מנוסתם איטליה ותוגרמה.

אם יש אחדות אידיאית בעיקרי הרעיון המשיחי של האברבנאל והמולכו "חורבן רומי ואבידת האומות" הנה יש ביניהם גם הבדל מפריד חשוב. אין שני הנביאים האלה מתנבאים בסגנון אחד, וכפי שנראה להלן, יש לשניהם השגה מיוחדת ושונה בדבר התגשמותם של המאורעות העתידים האלה.

בספרי האברבנאל הגאולה שהיא שכלית, ברורה וגלויה לכל העמים. גאולת ישראל היא השתלמותו של פרוצס היסטורי ההולך ונמשך לפי רצונה של ההשגחה העליונה, וגאולה זו עתידה לבוא כמעט מאליה ומוצגה בתור דבר טבעי והכרחי. הגאולה הישראלית היא קבועה וקצובה מראש ברצון האלהי ובשלטונו של הבורא. כל מי שיש לו עיניים יוכל לראות את הפרוצס האטי הזה שמקצתו כבר התקיימה וסופו עתיד לבוא. הגאולה היא דבר הניתן לעין ולראיה.

בעולם מחשבות של המולכו הגאולה היא כולה סוד וכל רעיון או ניצוץ הקשור עמה הרי זה סבוב ומעוטף בסודי סודות. לאברבנאל הגאולה היא תורת חיים, למולכו היא סוד וקבלה. הראשון רואה את הניצוץ שבגאולה באור המרחב של ההבטחה העליונה, והשני - בסוד הצמצום המסתורי ובזכותו וכחו של הקדוש והיחיד המכיר ומגלה את ה"סוד", אלא שהיחיד זה צריך שתהיה לו העליה העליונה כדי לדעת את זמן גלוי הסוד. "עת לדבר ועת לחשות", ובדברים אלה מולכו, כנראה, רומז על עצמו. ועוד גם זאת - יש פירוד יסודי בין שני המחברים האלה גם בנוגע ליסוד רעיונם של "חורבן או אבידת האומות". מולכו אינו מאמין בחורבנם האמיתי, הגופני ובהשמדתם של עמי אדום. הוא גם אין דורש את זה. החורבן יבוא על רוחו של אדום ולא על גופו, וכשיארע נס זה תבוא הגאולה לישראל. וכשיתגלה אליהו הנביא ברומה יהיה האות הזה.

"לכשיגיע הזמן מיד הקב"ה תופס לשרו (של אדום) בציצית ראשו ואליהו שוחטו. ואל תחשוב שלמעלה יש דבר שנוכל לומר עליו שחיטה אלא כשהקב"ה מסיר כוח השרים במרום פוקח על המלכים שהם באדמה והשחיטה שלהם היא הסרת כחם וממשלתם".

ולהלן (דף כ"א, עמוד ב) כותב מולכו:

"מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, נראה מזה המאמר שאליהו עתיד להגלות בעיר רומי והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, יש לראות מאיזה צד ראוי שאליהו ישחוט שרו של אדום שיותר ראוי היה שישחטנו ישמעאל. ועוד יש לראות כי מה שייך בדברים עליונים שהם רוחניים לומר בהם לשון שחיטה ודם. שנתרץ זה תבין סודות גדולות ואם היית משיג בית המדרש שבו נאמר זה המאמר לא היה לך שום ספק לא בזה ולא בדברים אחרים שכולם היו מתורצים ומפורשים לך ואין לי רשות לגלות עתה הסוד".

 גם בנוגע ל"חשבון הקצין" יש הבדל חשוב בין המולכו והאברבנאל. בספריו של מולכו אין "חשבון הקץ" תופש שום מקום עיקרי והכרחי ובעצם העניין "חשבון הקץ" הוא אצלו רק דבר של אגב-אורחא, בבחינת של השערה שהן ולאו ורפיא בידה. אין מוקדם ומאוחר ב"חשבון הקץ". ה"קץ" אף על פי שישתנה בוא יבוא ואין הדבר תלוי בזה אם הגאולה מתאחרת ואינה באה בזמן ה"מקווה". סופה להתקיים - ו"חשבון הקץ" הוא עניין של פירוש ומחשבה. במידה ידועה אפשר להגיד שלמרות מה שמולכו קבל את היסוד של "חשבון הקץ" לעולם מחשבתו ותורתו, אין ליסוד זה שום ערך של קיימא באידיאה המשיחית שלו. להכרה זו אפשר לנו לבוא על סמך שני טעמים. בראשונה, אין כמעט בספרי מולכו רמז ברור ל"קץ" ברור וקבוע ובכל פעם שהוא בא לידי צורך לנגוע בעניין זה הוא משתמט מביאוריו וסומך עצמו על "סוד שעדיין אי אפשר לו לגלות" ודוחה את העניין. ושנית, יש לנו בנידון זה ראיה חשובה ממקור אחר, ראיה הניתנת לנו אמנם מתקופה יותר מאוחרת - אבל מתקופה שהמסורת המולכית עדיין הייתה חיה ופועלת בה ושעדיין היו לה קשורים רוחניים לא רחוקים מהאיש ותורתו.

המקור הזה היא הקדמתו של המקובל ר' יחיאל בן צבי מקוביל שבוואהלין לספר "המפואר" של מולכו, בהוציאו לאור את הספר בשנת 1709 באמסטרדם הלא כה דבריו:

"גמרתי בדעתי לאחוז בסנסני שמו ה"ה חד מן קמאי דקמאי דדמי לבר אלהין קדוש יאמר לו ה"ה מוה"ר שלמה מלכו ז"ל אשר שמו נודע בשערים כי שופך דמו כמים ויזבח שלמה את נשמתו לזבח השלמים. ה' ינקום נקמתו. ולפני מותו הודיע לרבים אמונתו באלהים חיים. ודרש ברבים עניינים נפלאים. כאשר מבואר בספרו המפואר הזה. שבא זאת הפעם השנית אל בית המחוקקים. לחסרונם בין הלומדים המשתוקקים. ולדעת דבריו יחפצון. ממה שביאר כמה וכמה מאמרים אשר בתלמוד נסתרים. והוא ביארם עד"ה במסתרים והיה כמגלה עמוקים. ה"ה הגאון בעל מגלה עמוקות ז"ל אשר גילו לו את הקץ ברמזים... אף גם זאת במלאות הימים האלה קרוב הדבר להיות כמשתה הראשונים משתה האחרונים ויצאו גאולים אך אמנם השמר פן ואל יהיה עם לבבך דבר בלייעל לאמר תמו הקיצים חלילה וחס שים יד על פה והחזק במוסר רבותינו הראשונים אל תרף כי דבר גדול דברו אליך אם יתמהמה חכה לו וקווה וחזור וקווה כי אל יאחר לשלמו להקדימו או לאחרו כפי הרצון הפשוט או בכשרון המעשים מאתנו בית ישראל הגולין בין העמים ויהיו דברי אלה לאחדים להשיב נפש עקומים אשר בגלות המר הזה נרדמים."

בהקדמה זו אנו מקבלים תעודה היסטורית חשובה ורבת ערך וזוהי הפעם הראשונה שיש לנו בספרותנו ההזדמנות לשים אליה לב. זוהי אולי הפעם הראשונה ששלמה מולכו נזכר בספרות הרבנית בתחילת המאה השמונה עשרה בתור עזר וסמך להכרתו ולציין גדולתו של מחבר מקובל רבני מפורסם אחד מן התקופה ההיא. אי אפשר לנו לבלי התייחס בתשומת לב עמוקה לעובדה, שהמקובל הוואהליני כתב את דבריו אלה רק מאה ושבעים שנה אחרי מאורע מולכו בזמן שהאגדה על דבר חייו ומותו, תורתו ובשורתו של איש הרזים הזה עדיין הייתה כמעט מסורת חיה ושבהשקפתו על העולם עדיין מהבהב ניצוץ ההווה של הימים ההם. אם הוא רואה צורך לעצמו לדמות את "המפואר" לספר "מגלה עמוקות" של המקובל נתן נטע שפירא מקראקא והוא רואה בשני המחברים האלה איזה "צד השווה", אז מתגלה כאן לפנינו רגע חדש חשוב: אולי היה המקובל שפירא - הוא נולד משנת 1583, זאת אומרת חמישים שנה בערך אחרי השרף מולכו - תלמידו הרוחני, וממשיך תורתו של בעל "המפואר"? ויחסו של בעל הספר "מגלה עמוקות" ל"חשבון הקץ" ידוע לנו. אנו שומעים את הד דבריו ודעותיו בדברים הברורים שכותב תלמידו ומעריצו:

"כי דבר גדול דברו אליך, אם יתמהמה חכה לו וקווה וחזור וקווה".

ואנו יודעים שהרב מקוביל הולך בשיטתו זו בדרכו של המקובל מקראקא. כאן אנו שומעים אולי את הד קולו של מולכו בדבר "חשבון הקץ". מתברר הדבר ששלמה מולכו הניח ביסוד האידיאולוגיה המשיחית שלו את עיקרו של רעיון הגאולה ולא את זמנה הקצוב והקבוע של ביאת הגואל. בסדר כרונולוגי אפשר לציין את השתלשלותה של דעתו זו באופן כזה: מולכו קבל את המסורת בדבר "חשבון הקץ" מהאברבנאל ומסרה לנתן נטע שפירא וזה האחרון מסרה למקובל מוואהלין. בהתעניינות המרובה שאנו פוגשים בזמן האחרון בקרב חוגים שונים של הספרות הישראלית באישיותו ודעותיו של שלמה מולכו, התעניינות המצטיינת באהבה רומאנטית וחיבה לבבית אל טיפוס הפלא הזה, אין צורך אפוא לראות איזו הופעה "אכזוטית" שהתעוררה בישראל לפתע פתאום בלי שום קשר וחבור עם עולם מחשבתו של העם הישראלי. זוהי הופעה טבעית ותולדותית. זו הייתה שלשלת הזהב של המסורת המשיחית והגעגועים הגאולתיים שהתחילה להווצר בפורטוגל ובמנטובה בתחילת המאה השש-עשרה ותמצא את ההמשך שלה ואת הד הצלצול שלה בקראקא ובקוביל במאות הבאות עד ימינו אלה.

2. היסוד המעשי

בנוגע למשיחיות ה"מעשית" של מולכו קבלה ההיסטוריוגראפיה הישראלית את נקודת השקפתו של גרץ. ההיסטוריון הנערץ הזה היה הראשון והיחיד שחקר וברר את כל מאורע מולכו והשקפתו בנידון זה היא, שבמשיחיותו ה"מעשית" לא הרחיק מולכו ללכת יותר משאר בעלי "הקבלה המעשית", כלומר, שבעיקרא דדינא לא היה הבדל רציני בינו ובין שאר המקובלים. עיקר שאיפתו ותפקידו של מולכו היה, לפי גרץ, הצלחה רוחנית או גם גופנית בשביל אחיו האנוסים בספרד ובפורטוגל, וכל עניין ההליכה לחצר הקיסר קארלוס החמישי ברגנסבורג בהשתדלות לעזור לו, "לקרוא את כל היהודים לצאת למלחמה נגד התוגר" היה מעשה להט ושיגעון רק של דוד הראובני, להט שמולכו בקלות דעתו ובחזון רוחו הנלהב נמשך אחריו בתור נושא כליו, כעבד המשמש את רבו. הוא עצמו רחוק היה לגמרי מן "התכנית הצבאית" הזאת. והנה אף על פי שאין לפקפק בזה, שהפטפוטים הפאנטאסטיים ודברי ההזיה על אודות "מלחמה נגד התוגר" על ידי צבאות יהודים ואנוסים הם פרי רוחו ומזימותיו של דוד הראובני, טעות תהי בידינו אם נשחרר את שלמה מולכו מה"תכנית המעשית" הזאת ולא נעשהו לשותף בכוונה ואולי גם לאחראי העיקרי של ההליכה לרגנסבורג, כדי להגשים את האידיאה המשיחית שלו.

כדי לברר וללבן את נקודת החידה הזאת עלינו לשים לב לעובדות אחדות האומרות דרשונו! קודם כל עומדת לפנינו העובדה של מלחמת החיים והמות שנחל הרופא והחכם יעקב מנטינו, אחד מחשובי הקהילה בוויניציאה נגד שלמה מולכו בכוונה גלויה ובהודעה ברורה שמצוה להוציאהו לגרדום. הניסיון לבאר את המלחמה הקיצונית הזאת על ידי "עניין פרטי", כמו שעושה מולכו בעצמו בקונטרס "חית קנה", או לחשוב שמנטינו רדפהו מפני שחשד בו שהוא מתכוון להחזיר את האנוסים לדת ישראל, כמו שחושב גרץ והחוקים האחרים, דעה כזו קשה לקבל. גרי צדק כאלה מבני האנוסים שהיו עוסקים בהחזרת לתשובה של אחיהם האבודים היו חזון נפרץ באיטליה ועל פי הרוב היהודים היו מתרחקים מהם מפני מוראה של מלכות והיו משאירים אותם לגורלם או לפעמים היו מנסים גם להצילם מסכנה. כנראה, שלמנטינו הייתה סבה יותר עמוקה ורצינית להתחיל ולגמור את מלחמות המות שלו נגד גר הצדק המסוכן, שבמעשיו ובחזיונותיו בא לסכן את כל קיומה של האומה הישראלית ולהמיט שואה גדולה על ישראל. אבל גם מבלי השערה בטוחה וודאית זו, הרי לפנינו עדותו שבכתב של ר' יוסף יוסילמאן איש רוסהיים. השתדלן הזהיר והדייקן הזה, אשר כל דבריו ומעשיו רשומים על ידו בדיוק ובישוב הדעת לא לבד שמיחס בפירוש את כל "תכנית המלחמה" לשלמה מולכו ופונה אליו בהזהרתו, אלא שאין הוא מזכיר אפילו במלה אחת את מציאותו של דוד הראובני בחברתו של גר הצדק ברגנסבורג. קשה להשתחרר מן ההכרה הוודאית, שעלינו לראות את נושא "רעיון המלחמה נגד התוגר" בשלמה מולכו לא פחות מאשר בדוד הראובני. ההליכה לרגנסבורג הייתה חלק אורגני והגיוני מ"משיחיותו המעשית" של המולכו.

בין דברי ההבל וההזיות שב"ספור דוד הראובני" נמצא מאמר אופייני אחד המפיץ אור בהיר על נקודה אחת חשובה במאורע המעורפל הזה. ראובני מספר:

"ואחרי ששמעתי דברי המלך כעסתי עמו ואמרתי לו אני באתי ממזרח למערב בעד זה הדבר ולא באתי כי אם לגדל את מלכותך ולהיות בעזרתיך".

כאן מתגלה לפנינו הניצוץ שבכל התכנית הזאת: ההבטחה לגלות קולוניות חדשות למלכות פורטוגל. זו הייתה תקופת הגלוי של ארצות חדשות למלכי ספרד ופורטוגל ואחדות ממדינות אירופה. אם כל הפטפוטים על דבר "ספינות וכלי משחית ומזרקי אש" שעל המלך להמציא לדוד ולצבאותיו, נושאים עליהם את חותמו של הלץ ההיסטורי הגדול הזה, דוד הראובני, הנה הרמז על אפשרות לגלות ולרכוש ארצות חדשות ו"לגדל את המלכות" הריהו כולו רעיון אירופי ופורטוגאלי. מבלי משים עולה לפנינו מאחורי המסך של הראובני טיפוסו של מלכו, בן הבית בחצר המלך היודע את המקומות החלשים של התיאבון לגדלות ולהרחבה שבמלכות ומרגיש שזהו הדרך לרכוש לו אוזן שומעת ותשומת לב בארמוני מלכים ושרים. אין זה מן הנמנע שלכתחילה נזרקו פטפוטי המלחמה מפיו של הנודד האבאנטוריסט הראובני, אלא כשהגיעו לאוזניו וללבו של שלמה מולכו עוררו בו מחשבות חדשות שקבלו אצלו צורה אחרת לגמרי. הוא הפך את הפטפוטים האלה לתכנית "מדינית" ומעשית אירופית, תכנית שבצורתה ובתכליתה התאימה בשלמות לצורכי הזמן ולשאיפות הכבוש של ארצות רחוקות חדשות שהתעוררו בין העמים וארצות האלה, שאיפות שעשו מלכים ושרים למאמינים לכל שמועות הבל והבטחות קסם של כל מיני רמאים ואבאנטוריסטים בזמן ההוא.

בין "משיחיותו העיונית" של מולכו ובין הליכתו לרגנסבורג לא לבד שאין ניגוד ו"קפיצה" מן הקצה אל הקצה, אלא שהשניה נובעת בתור תוצאה הגיונית והארמונית מתוך הראשונה. שלמה מולכו האמין, כנראה, באנושיות החדשה ובתקופת הריניסאנס שכבר החלה להכריז על בואה בקולי קולות בכל ארצות אירופה. ואולי מפני כך התגלע ההבדל העמוק שניכר בינו ובין האברבנאל והאחרים ביחס להשמדתם של "עמי אדום". הוא ראה והכיר שבא הקץ לשלטונה של מלכות רומי הרשעה וברוחו חזה כבר את אירופה החדשה. אדום הישנה, "הנחש הקדמוני", זו החיה הנוראה בעלת הכנפיים השחורות של האינקביזיציה, הולכת ו"נשחטת" על ידי רצונו של ריבון העולמים שלגבי דידו "שחיטה" הרי זו הסרת הכוח והממשלה מעל שכמו של השטן. כלום אין הופעתו של מארתין לותר, מחריבה של רומי מצד אחד וזו של קרולוס הגדול מצד השני החותך את בשרה במסרקות של ברזל ראיה ברורה ומוכיחה ש"אליהו הנביא כבר נכנס לרומי ושהגיע זמן שחיטה וכליה לכוחו ולשלטונו של סמאל?" הנה "הקדוש ברוך הוא פוקד על המלכים אשר הם באדמה" (ר"ל נותן להם לב חדש ורוח חדש), פתח חרצובות רשע, לאסירים יקרא פקח קוח ואנושיות חדשה הולכת ומתווה. מולכו הרגיש והכיר את הצורך למצוא באנושיות החדשה את המקום והתפקיד הראוי גם לשה פזורה ישראל. הגיעה שעת הגאולה! שרו החדש של עשו יבין לרעו ולשפתו של ישראל והרבה דרכים למקום. בא הזמן להלהיב את הניצוץ המשיחי המובטח והוודאי שעליו הראה והכריז האברבנאל בכל תפוצות הגולה במערב ושלאורו וזהרו עוררו הצדיקים והמקובלים בארצות המזרח, מסלוניקי עד צפת, את הלבבות והחיו את התקוות המתות. בא הזמן לגלות את הסוד, כי לא בשמים הוא, להגשים את הנס ולעשותו לנר לגויים. הרי זה סודו העליון וכוחו המפליא של רעיון הגאולה הישראלית. הוא מתאים את עצמו לכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה הוא מוצא את ביטויו הנכון ואת צורתו המחודשת. מולכו הכיר והתחיל להאמין באור הגנוז של הגאולה הרוחנית שהתעוררה אז בתוך עמי אדום. הליכתו של מולכו לחצר הקיסר לרגנסבורג הייתה הניסיון הראשון להתאים את רעיון הגאולה הישראלית לרוח החדש האירופי הזה. אבל מולכו טעה ב"חשבון הקץ". בא "לדחוק את הקץ" וניזק. מאות אחדות של שנים אחריו נעשה אותו בניסיון כמה וכמה פעמים ושרו של אדום פתח לרווחה את ארמונות מלכיו ורוזניו לפני "דוחקי הקץ" ודורשי הגאולה של עם ישראל. מולכו בא לפני זמנו, ונביא הבא לפני זמנו - את עוונו ישא.

3. התרחקות העם משלמה מולכו

כאן מתייצבת לפנינו שאלה אחרת: אם האידיאולוגיה המשיחית של מולכו הייתה קשורה באופן טבעי על הלך הרוח העממי של קהל עדת בני ישראל ובהררי קודש יסודתה - כיצד אפשר לבאר את ההתרחקות הגדולה שאנו מוצאים בין מולכו והעם במשך ימי מלחמותיו וחלומותיו? עובדה היא שהעם לא קבל את מולכו ובדיעבד דחה אותו בשתי ידים. מיום הופעתו עד יום שריפתו נשאר מולכו לבדו במערכה, בלי עם ובלי קהל. פה ושם הוא מעורר איזה חוגים יחידים המתלהבים לרגע ונעלמים בין לילה, אבל שום "תנועה" אינה מתעוררת סביבו, ובבואו ובלכתו הוא נראה כצל וכמוזר במחנה. מפורטוגל עד סלוניקי ומצפת עד מנטובה יצר מולכו לא תנועה, כי אם אגדה. תמיד התהווה בינו ובין קהילות הקודש איזה מרחק ותהום מפריד. במובן זה אין כל צל של השוואה בין הופעתו של מולכו והופעתו של שבתי צבי, למשל, מאה ועשר שנה בערך אחריו. שבתי צבי יצר תנועה משיחית המונית והטיל סערה בין הקהילות בכל תפוצות הגולה. תומכיו ומתנגדיו התאחדו למחנות שלמים ואליהם נמשכו כל חלקי העם הנרגזים והמתקוממים לפי רצונם ואמונתם. לא כן מולכו. שום הופעה משיחית לא נתקבלה במשך התקופות בישראל בדומיה כל כך עמוקה כמו הופעתו הוא. במובן ההתעוררות ההמונית לא הצליח מולכו לעלות אפילו למדרגתו של דוד הראובני שהיה מעורב עם הבריות והיה מחולל ריבות וקטטות ומשא ומתן שואן בכל מקום בואו. מולכו, גם בשלום וגם במלחמה, נשאר הבודד ומצא את עצמו על במה ריקה מאנשים. אפילו המלחמה החריפה והקיצונית שניהל נגדו יעקב מנטינו חסר היה לה ההיקף הכללי והאופי העממי והשאירה סוף סוף את הרושם של קטטה פרטית ושנאה אישית שבין אדם לחברו. בדד וגלמוד היה כשנמלט מארץ הדמים ובדד וגלמוד נשאר כשהובל בשלשלאות של ברזל להישרף במנטובה. מה הייתה סבת המרחק המפריד הזה והבדידות הזאת?

אי אפשר להשתחרר מן הרושם, שאחת הסבות שגרמו להתרחקות הזאת היה היסוד הנוצרי המתבלט בכמה רגעים חשובים בחייו ומהותו של מולכו. מיום בריחתו מפורטוגל עד יומו האחרון לא יכול היה להשתחרר לגמרי מהניצוץ הנוצרי הזה שרדף אחריו כצל. כבר בדברי אהבתו וגעגועיו לכנסת ישראל הובלטו כמה ביטויים והשגות שהיו זרים לרוח ישראל. ה"אהובה" או "הארוסה" שלו, שאליה ערגה כנפשו, רמז זה על כנסת ישראל היה מבלי משים מזכיר לאוזן היהודי את "אהבת הנישואין" של "האדון החתן" אל "הכנסיה הכלה", מושג אהבה הלקוח בשלמותו מיסודי האמונה הקתולית. אצל מולכו אהבה זו הבליטה לא רק אופי דתי קתולי, כי אם הייתה גם חיקוי גמור של אהבת הנשים כפי שהייתה נהוגה בקרב האבירים של הכנסייה הקתולית מימי הביניים. אפילו בפרושו ההומאני של "הנקמה הרוחנית" שעתיד הקדוש ברוך הוא לנקום בגויים ובביאורו האליגורי של השחיטה המופשטת המיועדה לעמי אדום, הכירה העניין היהודית החדה, שכאן התגנבה דעה נוצרית של "אהבה ומחילה לשונא", מושג נבוב שהרגש היהודי לא היה מעכלו. נוסף לזה באה הסביבה האנוסית שבה היה מולכו נמצא, כנראה, באיטליה, ואולי גם בתוגרמה, אותה הסביבה של תלמידיו ומעריציו שוודאי היו בוראים ומפיצים את האגדות והספורים השונים אודות רבם וגואלם. הספורים והניצוצות המשיחיים שנוצרו בסביבה כזו מן ההכרח הוא שהיו מתהווים לפי המושגים והתמונות הרוחניים שהיו מובנים ביותר לנוצרים החדשים האלה. אבל הנפש היהודית בחלה ברוח זה. באופן אינסטינקטיבי הרגישו קהילות ישראל שבהופעתו ובמהותו של הפליט מפורטוגל מתחיל לחדור אל תוך הכרתם וחייהם הרוחניים איזה יסוד זר ודחו אותו לכתחילה. על ידי רושם זה נחלשה פעולתה והשפעתה של האידיאולוגיה המשיחית של מולכו בקרב הקהילות מן הרגע הראשון עד סופו הטראגי של גר הצדק. רק אחרי המארטירולוגיה שלו נטהרה אישיותו ונקדשה באש בתוך ההכרה ההמונית.

כבר בסיפורי "המראות" של מולכו אנו נפגשים בכמה דברים המזכירים לנו השפעת המסורת הנוצרית. "תרדמה נפלה עלי" מספר הוא ב"חית קנה" "והנה הזקן אשר יקרה לעמים אשר אתה בקרבם. בוא עמי לחרבות ירושלים אשר היית שם בראשונה". הזקן מוליך אותו "אל שני הרים אשר הם בארץ הצבי". ומאז הוא רואה המון מראות ממראות שונים שלפיהם הוא הולך ועושה הרבה דברים בנוגע לשליחותו ולענייניו וממלא אחרי כל דבר שמצווים עליו מגבוה. מבלי משים נזכר הקורא במראות של חנניה מ"הברית החדשה" כשקבל פקודה מן "האדון" ללכת ולגלות "את איש טרסי ושמו שאול"; או במראות שחזה השליח פוילוס כש"קרב אל דמשק והנה אור מן השמים זרח עליו כברק מסביב, ויפול על פניו ארצה וישמע קול מדבר אליו". נבואות עונש האש והמים בנוגע לרומי, אחד הרגעים היותר חזקים בבשורתו של מולכו ושליחותו, הנן לגמרי אי יהודיות וחדורות מהדתיות הנוצרית. או ניקח, למשל, את ספורו על פגישתו הראשונה עם האפיפיור.

"אין לי רשות לעשות דבר חוץ ממה שיראוני מן השמים. ועתה באתי להגיד למעלתכם קושט אמרי אמת. בהגיעי לאנקונה תיכף סבבוני עדת מרעים והלשינו על פני ההגמון באמרם איך שכנתי עם אהלי קדר. ועתה אני שלום ושלח בעדי והלכו עמי יהודים משם ומתוגרמה לראות איך יפול דבר. ושאל ממני על העניין, ואמרתי לו: "אמת הגידו לך". והשיב לי: מה ראית על ככה? ועניתי לו: כי ה' הוא האלהים, הוא אמת ותורתו אמת, ואין עוד".

מה מפליא הוא הדמיון בין פגישה זו ובין השיחה שהתגלעה בין פונטיוס פילאטוס ובין ישו הנוצרי לפי המסופר ב"ברית החדשה". הספור על דבר רדיפותיו של יעקב מנטינו נגדו, כפי שהוא נמסר לנו על ידי שלמה מולכו בעצמו, אי אפשר להשתחרר מן הרושם שלפני הכותב רחף דמות דיוקנו של "יהודה איש קריות" חדש שהתפרץ מן החושך כשליחו של השטן, כדי להחריבו ולהביאו עד דכא וכליון.

"והקול נשמע מהחכם המובהק כמה"ר יעקב מאנטין בוויניציאה, ויאמר ליהודים אשר היו שם: עתה אקום ואלכה לרומה לרדוף אחרי האיש יהודי אשר שמו שלמה מולכו להרע לו עד אשר יחזור לסורו או ישרף באש".

בדברים המוזרים בייחוד במשפט זה "החכם המובהק" אפשר לשמוע אפילו הד של "אהבת השונא", ואולי הוצא כאן ההד הזה לא בלי כוונה. והנה המאמר שבסופו שנדמה כאילו לקוח הוא בשלמות מ"הברית החדשה":

"ויוליכני אל בית הכנסת... וידעו המלשינים מקום שבתי והלשינו עלי על המשפט, וישימו שוטרים על שערי העיר לתפשני".

עד כמה חזק היה היסוד הנוצרי במושג אשר התהווה סביבו אפשר לראות בייחוד מהאגדות שנוצרו על דבר קומו מקברו. ר' יוסף הכהן מוסר לנו ב"עמק הבכא" את הד הזמן ההוא:

"וימלאו עליו (על מולכו) חימה וישליכוהו על העצים אשר על האש ויקריבוהו עולה לה' כליל תקטר, וירא ה' את ריח הניחוח ויאסוף נשמתו הטהורה בגן עדנו... ויאמינו רבים באיטליה בימים ההם כי ניצל ר"ש מולכו מיד מבקשי נפשו לספותה בחכמתו ודלא שלט נורא בגשמיה. ויש אשר נשבע בפני קהל ועדה כי עמד שלמה בביתו אחרי השריפה שמונה ימים ומשם הלך לדרכו ולא ראוהו עוד".

ור' יוסף, שכנראה הרגיש בטנדנציה הנוצרית הטמונה בספור בדים זה, ראה צורך לעצמו לערער אחרי אמתתו, הוסיף:

"ואל אלהים יודע, ומי יתן ואוכל לכתוב באמת ובתמים על ספר כי כנים דבריו (של האיש הנ"ל אשר נשבע) ואם אין".

לאט לאט נפוצו ענני החשדים ונשמתו הטהורה של גר הצדק נתגלתה בכל זהרה ועליתה. מה שלא יכול היה להשיג בחייו השיג במיתתו: להסתפח בנחלת ה' ובחצרות בית ישראל באמת ובתמים. במידה ידועה נתקיימה גם האגדה על דבר "תחייתו". אחרי דורות ותקופות התעורר שמו באהבה וזכרונו היה לברכה. יחד עם האידיאולוגיה המשיחית שלו שב חולם הגאולה הזה לתחייה בתוך ההכרה העליונה של האומה הישראלית. 


הערות:

הערות

1. ראה מאמרו החשוב של ד"ר ברגמאן "געשיבטע אונד לעגענדע" בקובץ ליובל השבעים של הפרופסור אדולף שווארץ, ברלין-ווינה, 1917 דף 89; עיין גם "מסתרי האגדה" למנדל וואהלמאן, שני חלקים, ווארשה, תרפ"ד ותל אביב, תרפ"ט.

2. עיין גרץ-שפ"ר, חלק שביעי, ציון ה'. ההיסטוריונים, האיטלקי ברטוליצי והצרפתי באנאזש, שהתעניינו בייחוד בטיפוסו של דוד הראובני, הכחישו לגמרי את מציאותו וממילא חשבו גם את מאורע מולכו לספור בדים. הכחשה כזו היא אבסורד גמור, בייחוד אחרי הידיעות והתעודות שנתגלו אחרי מותם של החוקרים הנוצרים האלה. בנוגע לשלמה מולכו הנה גם אלה האחרונים אינם כופרים היסטורית. די להזכיר רק את שתי התעודות האלו, המרחיקות לגמרי כל ספק בנידון זה:

א) "ספור דוד הראובני", זה ספר הזיכרונות שלו, נתפרסם על ידי החכם אדולף נייבויאר ב"סדר החכמים וקורות הימים", חלק שני, אוקספורד, תרנ"ג (הלא זה האוסף הנקרא בשם Anecdota Oxoniensia)

ב) מכתבו של הרב הגדול ר' עזריאל דאינה אל קהילת ישראל בבולוניה בשנת 1536 בהכרזת מלחמה על דוד הראובני "המתנשא למלוך בעטרות מלכים שקוץ בני עמון", מכתב שנתפרסם על ידי החכם דוד קויפמאן ברבעון הצרפתי Revue des Etudes Juives, כרך ל', דף 307. ראה גם את המאמר רב הערך של י. שוואב ברבעון הנ"ל, כרך י', דף 288, שבו הוא מראה על החומר בדבר מולכו וראובני, שנאסף על ידי כותב הכרוניקאות של מלכי ספרד, חומר שכנראה היה נעלם גם מעיניו של גרץ.

3. קיצור מדבריו של ר' אברהם פאריצול או פרק זה מובאים גם ב"ספרות ההיסטוריה הישראלית" לאברהם כהנא, ספר שני, דף 55, ועיין שם.

4. בהקדמתו לספרו "ישועות משיח", ועיין להלן הערה 6.

5. וראה מה שכתב בנידון זה בקשר עם תקוות המשיח במאה השש-עשרה הסופר החוקר בר טוביה ב"העתיד", ספר חמישי, דף 184.

6. הספר הראשון נקרא בשם "מעיני הישועה" והוא פירוש על ספר דניאל. הספר נדפס בפירארה בשנת שי"א, 1551, עם תולדות המחבר כתובות בידי הרב ברוך עזריאל חזקיטו Forte ספרו השני היה "ישועות משיחו", פירוש על רמזי הגאולה והמשיח הנמצאים בתלמוד ומדרש; הספר השלישי הוא "משמיע ישועה" על ייעודי הגאולה הנמצאים בתנ"ך. מספר זה נתפרסמו כמה ליקוטים בשביל קוראים נוצרים.

6. עיין צונץ, "געזאמעלטע שריפטען", ספר נ', דף 229, ראה גם שטיינשניידר, "פאלעמישע אונד אפאלאגעטישע ליטעראטור", דף 331.

7. "מעיני הישועה", מעין י"ח, מאמר ח'.

8. את הדברים הנ"ל כתב וגמר האברבנאל בשנת רנ"ז (1497) בגלותו בעיר ניאפולי שבאיטליה.

9. ובנוגע לפירושו זה של אברבנאל על ספר דניאל השווה את מאמרו של החכם פרופ' ש. קרויס, "פרטים חדשים לכבוש הארץ על ידי הערבים" בספר השנה של ארץ ישראל (שנה ב-ג) ועיין הערה 1.

10. שהספר "מעיני הישועה" היה במידה ידועה לספר עממי אפשר לראות מהעובדה שהרב ברוך חזקיטו הנ"ל היה המוציאו לאור. חזקיטו היה מפורסם בזה שהיה מוציא לאור ומפיץ רק ספרים כאלה שנעשו כבר במשך הזמן לקניינם הרוחני של המוני ישראל. על דבר תולדותיו של הרב הגדול הזה ששמו כמעט שנשכח בדברי ימי עמינו עיין א. כרמולי, "כרם חמד". וראה מה שפרסמתי אודותיו ב"הצופה לחכמת ישראל", כרך י"ד, חוברת א.

11. בפעם הראשונה יצא "המפואר" בחיי המחבר בשנת 1529 בסלוניקי וטופס מהוצאה זו נמצא בספריה. הבודליאנית באוקספורד. אולי זוהי ההוצאה שבה עסק שלמה מולכו בעצמו. כמה פעמים הוא מזכיר שהיה שולח את דברי לסלוניקי להדפסה. ועיין על זה "עמק הבכא" לר' יוסף הכהן (הוצאת לטריס, דף 121 ועוד) ; בפעם השנייה נדפס בקרקא בשנת 1570. יש מספר זה הוצאה שלישית משנת, 1958 בקראקא, אבל מספר השנה אינו בטוח, ויש אומרים ששנת הדפוס הייתה 1640. באופן משופר יצא הספר לאור באמשטרדם בשנת 1709 והספר שהשתמשתי בו הוא מהוצאה זו ונמצא בספריה הציבורית שבניו-יורק. כדאי לציין, שעל טופס זה יש חתימת ידו של ר' מרדכי שמואל גירונדי, מחבר הספר "תולדות גדולי ישראל באיטליה". מן ספר זה ישנן עוד הוצאות מהזמן האחרון.

12. הקונטרס "חית קנה" כולל את המכתבים שכתב שלמה מולכו אל המקובל ר' יוסף טיטאצאק בסלוניקי על דבר "המראות הנוראות" שנתגלו לו, והם אותם המכתבים הנכללים ב"דברי הימים" של ר' יוסף הכהן (בעל "עמק הבכא"). חלק גדול מהמכתבים האלה נדפסו בספרו של גרץ-שפ"ר, ספר ז', ציונים ד' וה'. בתור קונטרס מיוחד נדפסו המכתבים האלה כנראה בפעם הראשונה באמשטרדם בשנת 1658 ובטופס מהוצאה זו השתמשתי לצורך מאמרי זה. הטופס נמצא בספריה של בית המדרש לרבנים בניו יורק. אולם שנת ההדפסה היא בחזקת ספק. אפשר שזו היא אותה ההוצאה הנזכרה ברשימת הספרים של הבודליאנה ושם כתוב: אמשטרדם, הוצאת אברהם טרונברג 1660. בפעם השניה נדפס הקונטרס בפראג בשנת 1676. הקונטרס מחזיק ט"ז דפים קטנים.

13. "ספר הזיכרונות לר' יוסף יוסילמאן איש רוסהיים נתפרסם ברבעון הצרפתי REJ כרך ט"ז, דף 91. וכבר האיר גרץ שטעות היא בידי השתדלן בציינו את העיר "בולוניה" בתור המקום שבו נשרף מולכו. צריך לאמר מנטובה.

14. צריך לחשוב בוודאות שהפסוקים האלה נסדרו על ידי מולכו בעצמו ולא הוכנסו אחרי ההקדמה הקצרה על ידי המגיה "כדי שלא יצא הנייר חלק", כפי שהיה נהוג אז מקרים כאלה. זה נראה גם מדבריו של ר' יוסף הכהן ב"עמק הבכא" (דף 115) הכותב על מולכו: "ויעבור לאיטליה ויעז פניו לדבר בתורת אלקינו נגד מלכים ולא הסתיר פניו מהם" - ציור המתאים בשלמות לפסוק הראשון. אין זה מן הנמנע שאת הפסוקים האלה שלח מולכו לקהל חסידיו בתור תפילה בציבור, ואפשר שנוסח של תפילה כזו הגיע גם לידיו של ר' יוסף הכהן. המסורת ששלמה מולכו היה אוהב להשתמש בפסוקים מספר תהילים מתאשרת אולי גם על ידי מקום אחר. בספר מוקדש ל"עתיקות ישראל בפראג", שיצא לאור על ידי פקידים מומחים של עדת ישראל בפראג בשנת 1882 בית הכנסת "פנחס" Pinkas Synagoge ניתנת לנו, ברשימה על דבר הידיעה הזאת:

"מה שעושה את בית הכנסת הזה למעניין ביותר מנקודת השקפה היסטורית הם החפצים השונים שנשארו אחרי מות הקדוש שלמה מולכו שנולד בליסבון ונשרף במנטובה. החפצים הם מעיל עליון של בד לבן (קיטעל) משי לבן משזר בכנפיו, דגל קטן של משי אדום הכולל בשני צדדיו פסוקים שונים מספר תהילים. על הצד האחד רשומים במטווה יד משי הפסוקים האלה:

ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד

מלך א-להים על גוים א-להים ישב על כסא קדשו

מלמד ידי למלחמה ונחת קשת נחושה זרעתי

ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם

ועל הצד השני נמצאים הפסוקים:

שיתה ה' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה

שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה

שמר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה

שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה

שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה

שיר המעלות ממעמקים קראתיך ד'

שננו לשונם כמו נחש המת עכשוב תחת שפתימו סלה."

 

את החפצים האלה שנשמרו על ידי הקהילה בקדושה וטהרה ראה הרב ר' יום טוב ליפמן הלר בעל ה"תוספות יום טוב" הכותב ב"לחם חמודות" הלכות ציצית: "ובזמן ישיבתי בפראג (בשנות 1624 - 1627) כשנכנסתי לבית הכנסת פנחס ראיתי שם ארבע כנפות של משי מצויצת בציצית של משי שהקדוש ר' שלמה מולכו היה לובש". הטלית יחד עם שני דגלים שהיו שייכים למולכו והסדין שלו הובאו לשמירה לפראג אחרי שהובא אל הצינוק והמהפכות בעיר רגנשבורג". ועיין מאמר הבקורת על ספר זה ב"המגיד" שנה ו', גיליון מ"ד. שם הספר הנ"ל הוא "אלטערטימער דער פראגער יאזעפשטאדט", נערך על ידי דוד י. פודיבראד, משגיח של בית העלמין היהודי בפראג, ובנדיקט פוגס, מורה עליון בפראג. המקומות הנוגעים למולכו נמצאים בדף 157 והספר כולל גם את סיפור המעשה של שלמה מולכו מאת ד"ר א. היבש (דף 106 - 116). את הספר יקר המציעות הזה המציא לי בחיבתו מתוך ספרייתו העשירה משה חיים טויזנר מניו-יורק.

15. במובן זה מתאר מולכו את הגאולה העתידה ב"שיר" היחיד שנשאר אחריו. השיר מתחיל בבית "יגלו סתומים חלק הדברים" ובראשו כתוב "שירו לה' שיר חדש עשה האדון החסיד כמ"ה שלמה מולכו יזייא"א אכי"ר, ונתפרסם על ידי דוד קויפמן ברבעון הצרפתי REJ. כרך ל"ד, דף  .121חלק גדול מן השיר הזה הבאתי ממקור זה במאמרי "שלמה מולכו בסלוניקי", שנדפס ב"מאזנים", גיליון מ"ד, לשנת תר"ץ. צונץ בספרו "ליטעראטורגעשיכטע", דף 534, מייחס לו עוד שיר אחד כתוב בארמית, המתחיל בבית "שורשא טמיר מטמירין", אבל הנשר הגדול טעה. שיר זה שייך לשלמה מולכו אחר, רב ומקובל שחי בסוף המאה השמונה עשרה באיזמיר. השיר נמצא באוסף השירים "קונטרס שושנת המלך", שהדפיס המחבר הזה בשנת תקל"ט בסוף ספרו "שמן משחת קודש". אחרי טעות זו נגררו גם פוגלשטיין-ריגר בספרם "געשיכטע דער יודען אין ראם", דף 415. ועל אודות משורר זה ראה מאמרי "המשורר האחרון של הקבלה הלוריאנית" ב"מאזנים", שנה ב', גיליונות 7, 11.

16. הלא זוהי אותה ההוצאה הנזכרת למעלה בהערה 11.

17. בספרות הקבלית מן התקופה הראשונה שמו של מולכו היה נזכר כמה פעמים בתור צדיק וקדוש שעל דבריו היו סומכים, אולם במרוץ הזמן חדלו להזכיר את שמו. בין גדולי הקבלה שהזכירוהו במובן זה היה ר' יוסף קארו בעל "השולחן ערוך" ולחינם התאמץ דוד קאסל להוכיח, שב"שלמה" הנזכר על ידי הקארו בספרו "מגיד מישרים" (עיין גרץ-שפ"ר, שם) המקובל התכוון לר' שלמה אלקבץ. שהכוונה היא למולכו ולא לאחר אפשר לראות גם מזה שגם השל"ה הקדוש, תלמידו של הקארו, מזכיר פעמים אחדות בקדשה ובהערצה את הספר "המפואר", במה שאפשר לראות מסורת קבלית מימי ר' יוסף קארו. בין מאמיניו הותיקים של מולכו היה המקובל ר' יוסף מארלי (מעיר ארלי) ואפילו הרב האיטלקי הגדול הנאור ר' יהודה ליאון מוסקטה נסחף אחרי מולכו ואין זה מן הנמנע שהיה גם תלמידו וממשיך תורתו, ועיין על זה בספר תולדותיו שחבר אבא אפלבוים, דרוהוביטש, תר"ס, דף 23.

18. צונץ ב"געזאמעלטע שריפטען", שם, מעיר כבר שלמולכו לא הייתה דעה קבועה בדבר "חשבון הקץ" ושהיה משנה אותו מזמן לזמן; עיין גם דוד קויפמן ברבעון הצרפתי REJ כרך ל"ד, דף 121.

19. עיין נייבויאר, שם, דף 188.

20. עיין "ספור דוד הראובני" בספר הנ"ל,,ANACDOTA  לנייבויאר, דפים 178, 188, 191 ובספורים אלה. שהיו נפוצים אז השתמש גם ר' אברהם פאריצול בספרו "אגרת ארחות עולם", פרק י"ד.

21. אדולף נייבויאר בספרו הנ"ל חושב, שמחבר ה"ספור" הזה היה יהודי אשכנזי, אף על פי שאיננו שולל את האפשרות שהיה גר במזרח ובא משם לארצות אירופה. ומעניין הדבר, שברומאן ההיסטורי "ראובני שר היהודים" שחיבר המשורר והסופר היהודי-גרמני מאכס ברוד, דוד הראובני מצוייר בתור טיפוס יהודי שנולד ונתגדל בגרמניה.

22. כדאי להעיר שאפילו על שריפתו של מולכו פרשה האגדה את כנפיה וכל זכר לא נשאר למיתתו במקורות יהודים או נוצרים. דוד קויפמן כותב ברבעון הצרפתי, כרך ל', דף 394, שהוא חפש בכל מיני הארכיונים באיטליה ובשאר מקומות אחרי איזו תעודות מקוריות בקשר עם שריפתו של מולכו ולא מצא כל שמץ לומר כזה. אפיסת חומר "תעודתי" אינה יכולה, כמובן, להטיל ספק באמיתת השריפה. כנראה, שהייתה כוונה לבלי להשאיר שום שרידים תעודתיים במקרי שריפות אנוסים וגרי צדק באיטליה. מאורע דומה לזה נתגלה על פי מקרה על ידי שניאור זקש. בכ"ז בשבט שנת שע"ג (1583) נשרף ברומי גר הצדק ר' יוסף סאראלבו והדבר נשאר נעלם וכמוס מכל כותבי ההיסטוריה שלנו עד שבא זקש וגילה קינה על שריפת גר הצדק הזה ופרסמה ב"המגיד", גיליון מ"ז, שנת 1854. שלוש קינות נוספות חדשות על שריפת סאראלבו פרסמתי בירחון "מזרח ומערב" היוצא לאור בירושלים על ידי אברהם אלמאליח (כרך ד', חוברת א') מתוך כתב יד הנמצא בספריה של בית המדרש לרבנים בניו-יורק.

23. ליסודות האגדיים שנוצרו על מולכו אחרי מותו צריך כאן להוסיף את האגדה שנשארה נעלמה מאתנו כל הזמן, היינו שמולכו ב"קבלתו המעשית" היה עוסק באותם הדברים שלפי האגדה היה עוסק בהם ר' יוסף דילה ריינה, ואין זה מן הנמנע שהמושג ההמוני ערבב כאן את שני האישים הקבליים האלה. אגדה זו מצאתי, רשומה בהערה אחת (של המגיה?) בקונטרס "חית קנה" הנ"ל ופרסמתיה במאמר הנזכר ב"מאזנים", שנה א', גיליון מ"ג.

 

24. דברי ה"מראות" האלה מובאים גם ב"עמק הבכא" לר' יוסף הכהן ומאמרים שונים מהם הובאו גם במכתביו של מולכו בחלק השביעי של גרץ-שפ"ר, דף 172 ואילך, וציונים ד' וה'.