לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סארטר על אנטשימיות, יהדות, ציונות וישראל

מחבר: ד"ר נפתלי אילתי

שנה בשנה, 1991

תוכן המאמר:
סארטר ומלחמתו באנטישמיות
סארטר - הציונות ומדינת ישראל
חילוקי דעות עם מפ"ם בבעיית הפליטים הערבים
ביקורו השני של סארטר בארץ
ליחסי סארטר - בני לוי (ויקטור)


תקציר: סארטר, למרות היותו איש שמאל, לא היה אנטישמי אף התקיף תופעה זו.

מילות מפתח: סארטר, אנטישמיות.

סארטר על אנטשימיות, יהדות, ציונות וישראל

במסגרת חיבורנו זה, לא נידון על ז'אן פול סארטר כאדם שהיה סופר ופילוסוף דגול, וגם לא על סארטר כאדם שהיה נושא דגל האכזיסטנציאליזם מאחרי מלחמת העולם השניה, אלא על סארטר ועל עמדתו לאנטישמיות, היהדות, הציונות ומדינת ישראל.

 

יש לציין, שסארטר מעיד על עצמו שהוא סופר מגויס, ומגדיר את תפקידו של הסופר: "עליו לוותר על נושאים מופשטים לטובת נושאים אקטואליים". הסופר צריך להיות שותף לרגע ההיסטורי והסוציאלי בו הוא חי, להיות איש "סיטואציה" ולהתגייס לנושאים הנראים לו כמועילים לפתרון בעיות החברה. העיקר הוא, שהאדם יהיה חופשי ב"סיטואציה הקיימת שיוכל לקבל אותה כמות שהיא, או לדחותה לגמרי והכל לפי הצורך והמצפון, מבלי להיות מוכרח לחיות ולפעול לפי נורמות שנקבעו לו מראש". אף אם הקומוניזם נראה לו כשיטת חיים נכונה, הריהו דורש לתת לאדם לפעול בתוך המשטר הזה, בו המצפון יהיה המורה דרך שלו. מכאן, אי ההבנות בינו לבין רוסיה והקומוניזם.

 

לעומת זאת, לגבי הנושאים: האנטישמיות, יהדות, ציונות ובעיקר מדינת ישראל, לא שינה את עמדתו על אף הלחצים, שהופעלו מצד השמאל, לנקוט בעמדה חיובית למדינה פלשתינית.

 

סארטר ומלחמתו באנטישמיות

אם חופש הבחירה הוא הקו המנחה בפעילותו ובכתביו של סארטר ומכאן עמדתו המשתנית מזמן לזמן לגבי שיטות ומשטרים, הריהו יציב בדעתו לגבי יהודים וישראל ואיננו משנה אותה. הוא אוהד את היהודים, נלחם באנטישמיות שאותה שולל לחלוטין, ומגיע לידי מסקנה, שהאנטישמיות אינה דעה, שיש לה הזכות להיות מוגנת על ידי חופש הדיבור והדעה. גם לגבי ישראל, גילה סארטר יציבות בדעתו ואיננו רואה בה יצירת האימפריאליזם של המערב כשאר אנשי השמאל. מאידך גיסא, הוא שולל בתוקף את טענת היסוד של ישראל, שהערבים שואפים להשמיד אותה ולהשליך את היהודים לים והוא מוסיף: "רק מי שהוא גזעני יכול לקבל רעיון כזה". ובכן, ביחס לסכסוך ישראל-ערב, הוא איננו משנה את דעתו זה שנים, על אף הנסיונות מצד ידידיו היהודים להשפיע עליו להכיר בסכנה הצפויה מצד אש"ף. גם איננו מוכן להתאים עצמו לסיטואציות החדשות, שנוצרו במשך הזמן.

 

צרפת, היא ארץ האמנציפציה, שוויון זכויות האדם והאזרח, אבל היא גם ארץ אנטישמית, כי היא ארץ קאתולית ביסודה והחינוך הקאתולי תרם במשך שנים רבות לאנטישמיות. בעת משפט דרייפוס, נתנה הכנסיה יד לצבא לקעקע את הריפובליקה והשתמשו באנטישמיות, בהאשמת קצין יהודי בבגידה במולדת. צרפת, לא היתה ואיננה ארץ גזענית, האנטישמים שם לא דרשו לחסל פיסית את היהודים, אבל נשארו נאמנים לתיאוריה של הכנסיה הרומית והיא: "על היהודים לחיות במעמד נחות דרגא, שהעולם יראה, כיצד חיים אלה שסרבו לקבל את הבשורה של ישו". בימינו אלה דרישתם היא, לא לתת ליהודים לתפוש עמדות בכירות בשלטון המדיני והכלכלי.

 

בספרו "הרהורים על השאלה היהודית" אומר סארטר:

"כאשר אדם או קבוצת אנשים אומרים, שהצרות בארצנו, או חלק מהן באות מנוכחות היהודים ולכן צריך לגרש אותם, לבטל חלק מהזכויות שלהם - אומרים שיש להם דעות אנטישמיות. אולם, המונח הזה "דעות" מחריד אותי. הלוא, לדעה, יש זכות קיום, אם אין לה רוב היום, יתכן שיהיה לה רוב מחר וזהו הדבר המקומם אותי ביותר, כי חוטאים אנו נגד יסודות הדמוקרטיה. אני מבין, שישנן דעות על מדיניות הממשלה בענינים שונים, אבל אני מסרב בהחלט לקרוא בשם "דעה" לדרישה לבטל זכויות של אדם, או של אנשים בגלל השתייכותם לחוג אתני, או דתי. האנטישמיות, איננה דעה, שיש לה הזכות להיות מוגנת על ידי חופש הדיבור והדעה".

 

סארטר, מפריך בבהירות רבה את ההאשמות בהן מואשמים היהודים. ישנם, הרואים בהם מהפכנים, אחרים בנקאים ותעשיינים המנצלים את האחרים, או שטוענים שהם נצר זר בקרב האומה. סארטר מוסיף בהקשר לכך: אצל האנטישמים לא קיים רק צורך לשנוא, אלא גם צורך להרגיש עליונות. מכיוון, שהיהודי הוא נחות דרגא, יוצא שהאנטישמי מעלה את עצמו על ידי הנמכת היהודי והיא מצדיקה את עצמה, שהיא פועלת לטובת החברה על ידי סילוק היהודים העושים רעות. בסופו של דבר, האנטישמי מטיל את האשמה על היהודים ובזה הוא עוזר לתיקון הרע שבחברה.

 

ליהודים - אומר הוא - ידיד נאמן, והיא הדמוקרטיה, אבל זהו ידיד חלש. הדמוקרט מציל את היהודי כאדם, אבל הורס אותו כיהודי. הוא מודאג, שמא תתעורר תודעה יהודית, חברה יהודית. הדמוקרט טוען אין יהודי, אין חברה יהודית, היהודי הוא אדם כמו אחרים, פירושו של דבר, שהוא מפריד את היהודי מדתו, ממשפחתו, מקהילתו האתנית. לדעתי - מוסיף סארטר - "גם דמוקרט כזה הוא אנטישמי, כי גם הוא איננו אוהד את היהודי והדמוקרט מאשים אותו על רצונו לראות עצמו כיהודי".

 

סארטר קובע:

"עלינו להילחם באנטישמיות, כי היא מוליכה לרודנות וצריך להסביר, שאיננו נלחמים למען היהודים, אלא לטובתנו. אף צרפתי לא יהיה איש חופשי כל עוד, שלא יהיה ליהודים זכויות מלאות בכל התחומים, מאחר - אם מותר לפגוע בזכויות של קבוצת אנשים מפני שהם יהודים, מותר יהיה לפגוע בזכויות של קבוצות אחרות מטעמים אחרים".

 

סארטר - הציונות ומדינת ישראל

אשר לציונות, אין לסארטר כל ספק, שהזכות של יהודים המגדירים עצמם כלאומיים היא, שתהיה להם מולדת משלהם. בהקדמתו לגיליון המיוחד של ירחונו "זמנים מודרניים" 1967, המוקדש כולו למאבק ישראל-ערב הוא אומר:

"המאבק בין יהודים וערבים, איננו ענין רק לשני הצדדים המעורבים בכך, אלא גם לארצות המערב. בביקורי במחנות הפליטים בעזה - אומר הוא - ראיתי מחנות של המוות האיטי, חיים במצב של תת-תזונה וסבל רב. לעומת זאת ראיתי בישראל קיבוצים פורחים המיושבים על יד הגבולות, אשר העבודה בהם מתנהלת בפחד מתמיד. הילדים בקיבוצים אלה תזונתם טובה, אולם רואים בעיניהם את הפחד מאחר וחיים הם זמן רב במקלטים. משום כך הבאנו בגליוננו זה את הטענות של שני הצדדים, מאמרים מישראלים וכן מערבים על מנת להסביר את עמדתם בפני עמי המערב".

 

"אני שומר לעצמי" - אומר הוא - "את הזכות להיות ניטראלי לעת עתה במאבק הזה וכותב אני זאת במאי 1967, אבל לא אעמוד מן הצד בעת התקפה מזוינת מאיזה צד שהוא. הערבים אשמים במלחמת 1948, כשם שהיהודים אשמים במבצע סיני, צריך, שהשמאל כולו ינקוט בעמדה לפתרון הבעיה במזרח התיכון, אולם הוא מפולג. גי מולה, מזכיר הסוציאליסטים עומד לצד ישראל ומזכיר הקומוניסטים ואלדק-רושה, עומד לצד נאצר. אסור לנו לשכוח את מה שקרה ליהודים באירופה ובתשובה לערבים, האומרים 'איננו נגד היהודים אלא נגד הישראלים'. אומר הוא: 'איש איננו יכול לומר, שהישראלים אינם יהודים'. אינני מקבל את הדעה, שישראל היא יצירת האימפריאליזם בכל צורה שהיא וגם במזרח התיכון, אולם לא אוכל לשאת אף לרגע את הרעיון, שהערבים ישמידו את מדינת ישראל וישליכו את היהודים אל הים, רק מי שהוא גזעני יוכל לקבל רעיון כזה".

 

חילוקי דעות עם מפ"ם בבעיית הפליטים הערבים

בגיליון המיוחד של ירחונו "זמנים מודרניים", אשר עריכתו נגמרה במאי 1967 והופעתו נתאחרה בכמה חודשים לאחד מלחמת ששת הימים אין התייחסות למלחמה זו. בביקורו בארץ עם הסופרת סימון דה בובואר כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, הופיע סארטר בפני עתונאים בתל אביב, והעמיד במרכז העניינים שתי נקודות יסוד ואלה הם: 1. הכרה בריבונותה השלימה של מדינת ישראל 2. הכרה בזכות הפליטים הערבים לחזור לישראל.

 

אולם, גישתו זו של סארטר, לא נתקבלה אף על ידי ידידיו ממפ"ם. לאחר ביקורו במרחביה יחד עם סימון דה בובואר, אצל מאיר יערי, עיקר השיחה נסבה שם על בעיית הפליטים הערבים, כתב יערי מכתב גלוי לסארטר ובו נאמר:

"הנך תובע מאתנו הודייה עקרונית בזכותו של כל פליט ערבי לחזור למקומו, יכול היה להשתמע מדבריך, כי מחמת אופיה ההומאניטארי והטראגי, אין בעיית הפליטים סובלת כל דיחוי שהוא והיא תובעת תשובה לאלתר... עלי להזכיר לך, כי אילו נתגשמה לאלתר החלטת האו"ם בענין החזרת הפליטים, שעליה החליטו בקלות כה רבה כמעט כל מדינות העולם מלבדנו... אז היינו צריכים לפתוח את שערי הארץ בפני גייס חמישי. בראש הגייס הזה, היו מתייצבים שוקיירי בן חסותם של נאצר והמופתי בירושלים, בעל בריתו לשעבר של היטלר וכעת בן חסותו של חוסיין. ואל נא תניח, כי הנני מפריז, החינוך בימינו לפליטים הערבים הוא כזה, שכמעט כולם עוינים את מדינת ישראל ומייחלים לחורבנה... המסקנה המתבקשת היא, כי לא יתכן כל פתרון לבעיית הפליטים לפני בוא השלום ולפני, שהצד הערבי יכיר בקיום מדינתנו".

 

בהמשך דבריו, מסביר יערי לסארטר, כי אילו היינו מחזירים את כל הפליטים הערבים כפי שדורשים זאת כל הערבים, אז היה מקיץ הקץ של מדינת ישראל. הוא מסיים:

"אין אני תובע מכם, ממך ומהגברת דה בובואר, שתאמצו אל לבכם את כל תוכנית השלום של מפלגתנו. כל אשר הננו רוצים הוא, שלא תמהרו לקבוע מסמרות בדבר ושלא תמהרו לקבל סיסמות, אשר ישמיטו מידיכם ההזדמנות הנדירה לקיים את השלום באזורנו".

 

אנשי מפ"ם התגאו לראות בהוגה הדעות סארטר כמקורב אליהם ביותר. הוא היה איש השמאל, אולם דרש להכיר בריבונותה המליאה של מדינת ישראל. אך, סלע המחלוקת בינם לבין סארטר, היתה בעיית הפליטים הערבים. ככל שהתאמצו לשכנע אותם בצדקתם שבהחזרת הפליטים הערבים למקומותיהם, יקיץ הקץ על מדינת ישראל - לא הצליחו בכך.

 

אגב, אחרי הופעתו של סארטר בפני העתונאים בתל אביב, דיווחו עתונים בישראל ובצרפת על כך, שסארטר דיבר בשבח הציונות וכי השמאל בפאריס ביקר אותו קשות על שאימץ לעצמו התיזה הציונית. דברים אלה לא נעמו כנראה לחכו של נציג מפ"ם בצרפת, שמחה פלפן, הכותב כי לא שמע טענות מהשמאל נגד סארטר על שהפך לציוני וכי הפילוסוף לא אימץ כלל את הרעיון הזה. הוא מוסיף:

"סארטר הקפיד על העיקרון של ניטראליות גמורה גם בעת ביקורו במצרים וגם בישראל. הוא לא דיבר במצרים על בעיות לאומיות של הערבים, או על האחדות הערבית, הוא לא דיבר בארץ על הציונות ופתרון הבעיה היהודית".

 

מבלי להיכנס לויכוח כיצד פרשו עתונאים את דברי סארטר ולמה באו לידי מסקנה שהוא אימץ לעצמו את התיזה הציונית, הרי ניתן ללמוד מכתביו בנושא האנטישמיות על כך, שלדעתו, אותם היהודים אשר ירצו לחיות חיים יהודים מלאים - יעלו ארצה. כמו כן ניתן לשאול - האם כאשר הוא כותב ב"זמנים מודרניים", שישראל אינה יצירת האימפראליזם, האם אין לראות בדבריו אימוץ התיזה הציונית הטוענת, שהיהודים חוזרים לארצם בכדי שיוכלו לחיות חיים יהודיים מלאים?

 

ביקורו השני של סארטר בארץ

בשנת 1973, לקה מאור עיניו של סארטר. הוא חי עוד שבע שנים, אולם בקושי רב. הוא סבל ברגליו ובחלקי גופו, היה נרדם במשך שעות רבות והיה תלוי בעזרת אחרים, שהאכילו אותו, הביאו אותו לרופא וקראו לפניו עתונים, ספרים, חדשות ומחזות בטלביזיה. בכל בוקר היה עובד עם מזכירו פייר ויקטור ודברים שהיה לו להגיד, אמר ברשמקול. בביתו היה מתכנס ועד המערכת של "זמנים מודרניים".

 

מזכירו ויקטור, אירגן לסארטר נסיעה לישראל לאחר ביקורו הראשון של סאדאת בירושלים ובנסיעתו ליוו אותו ויקטור והמזכירה ארלטי אלקיים. בירושלים, ביקרו את סארטר אינטלקטואלים רבים, יהודים וערבים. ויקטור, רצה על ידי ביקור זה להחיות את המשא ומתן לשלום, שכמעט נפסק אחרי ביקורו של סאדאת. צריך היה לדעתו לדחוף את שני הצדדים שלא לזנוח את יוזמת השלום של נשיא מצרים, שמא ברבות הימים ישכחו אותה.

 

בירושלים, הצהיר סארטר בפני מבקריו:

"אומרים עלי, שהנני מצפון העולם, תואר זה מוצא חן בעיני, אבל אינני כזה, אני בעל מצפון שלי ולא יותר מזה. יתכן, שאהיה סובייקטיבי אם אומר, שצרפת היא המדינה המסוגלת ביותר למלא תפקיד חשוב בדרך לשלום באיזור הזה ושמפאריס יכולים לבוא רעיונות בכיוון זה".

ויקטור העיר לו: "הלוא פאריס הינה מצפון העולם במאה השמונה עשרה והמהפכה הגדולה?" סארטר ענה לו: "נכון, פאריס היא תמיד פאריס".

 

ויקטור שלח את הטכסט של הדברים הללו אל ז'אן דניאל (יהודי), עורך השבועון השמאלי "לה נובל אובסרבאטר" המספר:

"תחילה אמרתי לפרסם דברי סארטר בירושלים מאחר ואת סארטר קוראים תמיד. אולם, בהרהור שני אמרתי, שהטכסט לא טוב והוא כתוב בשפה עניה - לא מכירים בו את סארטר. חבר מערכת השבועון הזה, ז'אקלורן בוסט, התקשר אל מקורביו של סארטר בפאריס ואלה צעקו חמס. הם טענו, שסארטר היה בישראל רק ארבעה ימים וזהו זמן קצר מדי בכדי להקיף את הבעיות של הארץ הזאת, סארטר עצמו, אף פעם לא היה עושה לדעתם כדבר הזה. בסופו של דבר, לא פורסם המאמר".

 

כשחזר סארטר לפאריס ונודע לו הדבר כעס מאוד, מאחר וראה בכך נקמה בויקטור, אף על פי שהודה בעצמו, שהטכסט שנשלח לפירסום, איננו מושלם. בכל זאת, מספר ז'אן פויון, חבר מערכת "זמנים מודריים", מקרוביו של סארטר שהכירוהו משנים, סבורים עד היום שצדקנו, כי לא רצינו שיראו את סארטר בירידתו על ידי פירסום הטכסט זה. אולם, בעקבות הדברים האלה, נוצרו במערכת "זמנים מודרניים" שתי קבוצות, חברי הגבארדיה הותיקה של הירחון מצד אחד, וויקטור עם הצעירה היהודית ארלטי אלקיים - מצד שני. אלא, שאין לראות בחלוקה זו, חלוקה בין יהודים מצד אחד ולא יהודים מהצד השני, שכן היהודי קלוד לנצמן, גם הוא היה נגד ויקטור. ויקטור עצמו הודה: נכון, סארטר לא היה מרוצה מהטכסט הזה, הוא לא יזם אותו, אני הוא שחברתי אותו, אולם בכל זאת הסכים לפרסם אותו. כך אמר ויקטור.

 

התוצאה מהמריבה בין שני הבתים של חסידי סארטר היתה, שעד היום איננו יודעים מה אמר סארטר על ביקורו השני בארץ, כי מאחר שהוחלט לא לפרסם הטכסט של ויקטור, לא הופיע דבר בנושא זה.

 

סארטר, לא חדל מלדבר על ספרו החדש, שהכין ביחד עם ויקטור, בשם "שלטון וחופש". הספר הזה היה בשבילו מעין מדיניות המוסר, שרצה לסיימו בחייו. היה זה ספר בן שמונה מאות עמודים, שנרשם ברשמקול ואחרי שנכתב במכונת כתיבה, קראה אותו ארלטי אלקיים לפניו. אולם, הוא לא היה מרוצה ממנו. סארטר, הכתיב מחדש כעשרים עמוד ואמר לויקטור" "אני מעונין, שיפורסם הספר בכל ההקדם מאחר וקם ימין חדש, המאיים על הדמוקרטיה". הספר הזה יצא לאור בשנת 1980.

 

ליחסי סארטר - בני לוי (ויקטור)

בשנת 1978, פריץ ריב חדש בין בני לוי (ויקטור) לבין סימון דה בובואר וזאת בגלל נסיונותיו של לוי לקרב את סארטר אל היהדות ואל הקבלה. סימון דה בובואר, לא יכלה להבין, כיצד יכול יהודי בלתי מאמין, הרחוק מיהדות ושאיננו שומר על חגי היהודים לקרב את סארטר ליהדות? ביום מן הימים, אמר סארטר, מהו רוצה, לעשות אותי לרב?

 

ובכן מיהו ויקטור? שמו הנכון של פייר ויקטור, הוא בני לוי. הוא נולד בקאהיר בשנת 1945, עזב את מצרים בשנת 1957 וגמר בית ספר תיכון בבריסל. אחר כך, עבר לפאריס ללמוד בבית הספר הגבוה "אקול נאסיונאל סופרייר". כשפרץ מרד הסטונדטים בפאריס ב- 1968, היה בני לוי מראשי המאאוסטים. משנת 1973, פירסם בני ועד מותו של סארטר, היה מזכירו של סארטר. ב- 1984 לוי את ספרו "שמו של האדם" ובו מדובר על התפתחות מחשבתו של סארטר. אח"כ בני לוי חוזר בתשובה ולומד בישיבת הסטודנטים בשטראסבורג. יחד עם זאת, הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת פאריס VIII.

 

לשאלה אם הוא רואה עצמו כ"בעל תשובה", ענה בני לוי: במובן שבו משתמשים במושג לעתים קרובות, עלי לומר שלא, משום שזוהי תופעה מאוד מדאיגה. אני מזדעזע למחשבה על בעלי תשובה אמריקאנים בישראל. יש ישיבות לבעלי תשובה, שהן קנים של קנאות וטמטום. אני דוחה את התווית במובנה הסוציולוגי הצר הזה. אבל, אם תשקם את המשמעות הרבנית של המושג, אם תתייחס לבעלי תשובה כאל מי שפונה למשמעות של עם ישראל במובנו המקורי, אענה שכן, ללא כל ספק.

 

בסדרת הטלביזיה הישראלית "על נהרות בבל", הוקדשה תוכנית אחת ליהדות צרפת (1.1.87). רואיין שם גם בני לוי, שהוצג כבעל תשובה. הוא הופיע עם כיפה שחורה גדולה ומזוקן. כשנשאל על ספרו של סארטר "הרהורי על השאלה היהודית", אמר: "זהו הספר הטוב ביותר, אף על פי שסארטר חזר בו אחרי כן מהטענה, שהיהודי הוא יהודי מפני שאחרים אינם רוצים בו והכיר אומנם, שקיימת זהות יהודית".

 

והנה מה שמספר סארטר על פייר ויקטור: "ג'ייסמאר, מרצה באוניברסיטה ואחד מראשי מרד הסטודנטים בפאריס, ביקש ממני לקבל את ויקטור כמזכירי בשנת 1973, כאשר ראייתי דעכה וקבלתי את הצעתו". סארטר, הודיע למקורביו, שהוא מרוצה מעבודתו של ויקטור והעריך גם את דעותיו הקיצוניות. תודות לפנייתו של סארטר לנשיא המדינה ג'יסקאר ד'אסטן, איש הימין המתון, קיבל ויקטור אזרחות צרפתית ויכול היה לעבוד במנוחה, מבלי להיות מוטרד על ידי המשטרה.

 

והנה סיפורו של בני לוי (ויקטור) על תחילת עבודתו עם סארטר:

"לא אחת רציתי לוותר על עבודתי אצלו, כי בבואי אליו, הייתי צריך לצלצל כמה פעמים ולחכות עד שיפתח לי את הדלת, שכן הוא נרדם ולא שמע, שמצלצלים בדלת. בזמן הראשון היה לי גם הרושם, שאיננו מעונין בעבודתי והוא עושה זאת רק כדי להעביר את הזמן וכי חש סבל מעובדת היותו תלוי בעבודתו באחרים".

 

אך, בתוקף נוכחותו יום יום אצל סארטר ושיתוף פעולה עמו, הפך ויקטור להיות האדם הקרוב ביותר אליו והדבר עורר קנאה אצל מקורביו של סארטר, בעיקר אצל סימון דה בובואר. הם אמרו: "על ויקטור לדעת שהוא עובד אצל סארטר ולא עם סארטר". אגב, סארטר בשיחה עם סופר היומון "ליבראסיון" אמר:

"אינני יודע איך ויקטור מעריך אותי, אם אני זקן, עובר בטל, שהוא בא לגלגל אותו כרצונו, או שהנני בעיניו אדם גדול ובא לקבל השראה מרעיונותיו".

 

סארטר על אף חולשתו הפיסית, הרי ברגעים בהם חזר לעצמו, שאף ללכת קדימה, כיוון שהכיר שאין בכוחו לעשות זאת בעצמו, ראה בויקטור את האיש, העושה זאת למענו. כושר המחשבה והביטוי של ויקטור, השפיעו על סארטר, לכן שם אמונו בו. מקורביו הותיקים טוענים, שהיתה זאת שגיאה מצדו, בעיקר כשחשב שויקטור עוזר לו להחיות את רעיונותיו והיה מוכן אפילו לפרסם ספר, שיופיעו בו שני שמות: שלו ושל פייר ויקטור. מקורביו, ראו בזה חילול שמו של סארטר, כי ויקטור על אף כשרונותיו לא הגיע לקרסוליו של סארטר. וותיקי המקורבים לסארטר, היו מרוגזים על ויקטור, כי חשבו, שהוא השפיע על סארטר, שלא להשתתף עוד בישיבות המערכת של "זמנים מודרניים".

 

מחלוקת קשה, פרצה בין בני לוי (ויקטור) לבין וותיקי הנאמנים של סארטר. זמן קצר לפני מותו של סארטר, מסר בני לוי את הטכסט של שיחות עם סארטר, בשם "התקוה עכשיו" לידיו של ז'אן דניאל על מנת לפרסמו בשבועון "לה נובל אובסרבאטר". לדעת דניאל, היה זה מהפך במחשבותיו של סארטר והיו שינויים בנושאים עיקריים. קלוד לנצמן, צלצל אלי - מספר דניאל - בשם סימון לה בובואר ואחרים וביקש ממני, שלא לפרסם השיחות האלה. לא ידעתי מה לעשות ומסרתי את הטכסט לחבר המערכת הורסט. דעתו היה שונה מדעתי ואמר שהם מרוגזים, כי הם רואים עצמם שומרי המקדש של סארטר. רציתי לצלצל לסאטר - ממשיך דניאל - והוא הקדימני. קולו היה צלול, דיבר בתקיפות ואמר:

"ידוע לי שידידי מתנגדים לפירסום השיחות, אבל אני סארטר מבקש לפרסם הטכסט כמות שהוא, ללא שינויים, אם לאו אפרסם אותו במקום אחר, אבל אודה לך אם אתה תפרסם אותו".

אחרי כן הוסיף:

"הם טועים, כי לא חדרו למהלך מחשבתי".

ז'אן דניאל ממשיך:

"סארטר נשמע ברור והורגש, שהוא שולט במחשבתו ובדיבורו. כאשר העירותי לו על שגיאה בטכסט ושאלתי אם היה לפניו, ענה לי: הוא בראשי".

 

סימון דה בובואר, מסבירה את הדברים מנקודת ראותה: "כיוון, שהיינו נגד, סארטר התעקש ודרש לפרסם הטכסט הזה והוא עשה זאת מתוך חולשתו. הואיל והיה חלש, התאמץ לדבר בקול רם. סארטר, לא היה עוד עצמו ועמד בהשפעת ויקטור, הוא לא הרגיש, שויקטור הוליך אותו לידי התכחשות לעצמו. לא היה עוד לסארטר שיפוט על הענינים ולכן, התעקש יותר ויותר להוכיח, שהוא במלוא מחשבתו הצלולה, הוא סירב להכיר בכך שטעה".

 

כאשר, הובא סארטר לבית החולים (20.3.80), הופיעו שיחותיו ב"לה נובל אובסרבאטר", בשם "התקוה עכשיו". לא היו אלה שיחות, שבני לוי פנה בהן בשאלות לסארטר לתת הסברים על יצירתו הפילוסופית, אלא סיכומים של ישיבות של השנים האחרונות בצורה של שיחה, שבין שני חברים, כאילו שניהם שווים ומשוחחים ביניהם על בעיות העולם. אך, צורה זו של שיחות חברות בין סארטר לבין איש צעיר ממנו בכשלושים שנה, שהיה בלתי ידוע ואשר לא פירסם דבר, עוררה מורת רוח בחוגים האינטלקטואליים.

 

יתרה מזו, איש לא ידע על חייו ופעילותו של סארטר מאז 1973, והנה פתאום הוא מופיע מחדש. השאלות, שהעמיד לו בני לוי מוכיחות, שהוא הכיר את יצירתו של סארטר, אבל בתשובותיו מופיע סארטר חדש, פחות תקיף בדעתו, פחות משכנע וניכרת חולשה במחשבתו, ולכן הועמדה השאלה, האם זה סארטר חדש? בהיותו בבית החולים, סיפר רופא אחד לסארטר, שקרא את שיחותיו בגליונות האחרונים של "לה נובל אובסרבאטור" והוא היה מאוד מרוצה.

 

בני לוי (ויקטור) מצדו מספר בענין זה:

"בהיותי בקאהיר עיר מולדתי בראשית אפריל 1980 על מנת להכין ריפורטאג' עבור העתון האיטלקי "קורייר דה לא סיירא", נודע לי שסארטר בבית חולים. חזרתי מייד לפאריס ומצאתי אותו בחדר ההתאוששות. כשנכנסתי אמר לי: ויקטור נתחיל מחדש... הוא רצה לדבר דווקא על עבודתנו המשותפת והתעניין לדעת מה היו התגובות של עתונאים ומו"לים. היו כאלה, שרצו לרכוש זכות מחבר, כדי להוציא השיחות בצורת חוברת" לוי מוסיף "הביקורים אצלו, היו מפולגים, כל צד מחסידי סארטר ביקר אצלו לחוד".

סארטר מת ב- 15.4.80, כאשר מזכירתו ארלטי אלקיים שמרה עליו. (ארלטי, היא בתו המאומצת של סארטר ונקראת אלקיים-סארטר. היא תירגמה את עין יעקב, אוסף אגדות התלמוד, 1400 עמודים, לצרפתית).

 

אחרי מותו של סארטר, עזב בני לוי את קבוצת אוהדי סארטר ואת מערכת הירחון "זמנים מודרניים", כי ראה שאין לו מקום ביניהם. בהשפעת יצירתו של עמנואל לוינאס, לשעבר מנהל בית מדרש למורים של ה"אליאנס איזראעליט" בפאריס, התקרב בני לוי אל המקורות היהודיים. אגב, בספרו "שמו של האדם", מגלה בני לוי בקיאות רבה בתלמוד ובמדרשים. חלק מן הספר הזה, פורסם בספר "בין פאריס לירושלים" בשם "שם האדם: "דוח-שיח על סארטר". בשיחות אלה מוקדש מקום נכבד לשאלת היהודים ובו הערות לספרו של סארטר "הרהורים לשאלת היהודים". בכל זאת, בראיון בטלביזיה שלנו הנזכר לעיל, חוזר בני לוי ואומר, שזהו אחד הספרים הטובים ביותר שלנו.

 

באותה השיחה בטלביזיה, נשאל בני לוי, למה איננו עולה ארצה? הוא ענה: "אני אוהד מאוד את מדינת ישראל, הנני מתפעל מאוד מהמעט הגדול בארץ הזאת ובכל החתומים". אולם, תשובה ברורה לשאלה לא נתן. 

how to install spy app on android searchengineoptimization-seo.net free cell spy software
abortion clinics in chicago site pills to terminate early pregnancy
i want my wife to cheat on me site what to do when your wife cheated on you
i cheated on my husband with my ex trailblz.com how could my husband cheated on me
will my husband cheat again wives who cheat why women cheat on their husband
dating for married men how many people cheat cheaters
teen sex stories allindiasweetsrestaurant.com akka sex stories
percent of women that cheat go letter to husband who cheated