לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תפילתו של הרש"ז אוירבך זצ"ל

מחבר: יוסף ורות אליהו

שנה בשנה, 1999

תפילתו של הרש"ז אוירבך זצ"ל

 

עבודת התפילה, הייתה מן העבודות הקשות שבמקדש ר' שלמה-זלמן. היה ניצב לתפילה כרבע שעה לפני תחילתה, כדי לומר פרשת הקורבנות ולכוון לבו למקום. את התפילה - שאמר כמעט ללא ניע - היה אומר מראש ועד סוף ביישוב הדעת, בריכוז, שלא להחסיר אף מלה. היה מורה לשואליו, שלא לחפש בתפילה "הרגשת התעלות" סתמית ובלתי מוגדרת, אלא קודם כל לכוון את פירוש המלים, ולחוש כעומדים לפני המלך, כדרישת ההלכה (שו"ע או"ח צח, א. לחלק מהפוסקים, חוסר כוונה זו מעכב אף בדיעבד)
 
 על הקשר שבין תפילתו של הרב לקדושת הארץ, הצביע הרב נבנצל: "הרב היה מתפלל בעד יחידים ובעד הציבור, ממש מעמקי לבו. עם רצון עז, שיהיה טוב לכל אחד ואחד מישראל. עמוד התורה שדבק בו בכל נימי נפשו, לא המעיט כהוא זה מחשיבות עמוד התפילה.
 
יתכן, שמשום שעמל בעמוד העבודה, זכה שלא יצא אף פעם לחו"ל! כיצחק אבינו, עמוד העבודה, שלא יצא מעולם את הארץ, והיה כעולה תמימה, שאינה יוצאת את העזרה. ואולי להיפך: בזכות שלא יצא לחו"ל, זכה להיות ממעמידי עמוד העבודה. על כל פנים, הרב נשם רק את אוירה המחכים של ארץ ישראל (ב"ב קנח, ב) ובעיקר אווירא דירושלים, בה למד וחי בה כל ימיו.
 
ידוע שיש דין ש"הכל מעלין לירושלים" - איש או אשה יכולים לכפות זה את זו, לעלות ולגור בירושלים מפני קדושתה. לאחר שיחרור ירושלים בתשכ"ז, שאלתי את הרב: מה יהיה הדין כעת, אם הבעל או האשה, ירצו לעלות מירושלים החדשה לעיר העתיקה - האם מתחדש הדין של "הכל מעלין לירושלים", וניתן לכפות זא"ז? - הרב אמר שכן. כי אחרי הכל, השכונות החדשות אינן ירושלים המקודשת".
 
הרב העדיף תפילה בישיבה - כהוראת ההלכה (שו"ע צ, יח וסקנ"ה במ"ב) - והיה אומר: "כל ימי אני משתוקק להתפלל 'תפילה ישיבתית'. על-פי עיקרון זה, שיש להתפלל במקום המסייע לאדם להתפלל כראוי, הורה גם הלכה למעשה:
 
תלמידים מ"קול תורה" רצו להתפלל 'ותיקין' (בהנץ החמה), וביקשו שיאשר להם חריגה זו מנוהלי הישיבה, בה מתפללים בשעה מאוחרת יותר; פוסק כמותו, יודע ודאי את מעלתה הגדולה של תפילה זו (שם נח, א). ענה להם בחכמתו כך: כדי להימנות על האנשים הקרויים 'ותיקין', שהקפידו להתפלל עם הנץ-החמה (ברכות ט, ב ורש"י) - צריך להתפלל קודם כמה וכמה שנים בישיבה....
 
אמנם לרב מאיר שלזינגר, מייסד ישיבת ה'הסדר' בשעלבים וראשה במשך כמה שנים, יעץ הרב שלא לבטל תפילת 'ותיקין', למרות שראש הישיבה הוותיק טען, שמניין זה משבש את סדרי הישיבה. הנימוק: ל'ותיקין' יש מעלה גדולה מאד... האמנם נבע ההבדל בפסיקה, מכך שישיבת שעלבים היא "ישיבה גבוהה" (לצעירים מעל לגיל 18)?
 
 ותשובה נוספת בדיני תפילה, המתפרטת ויורדת לחיי היום-יום: אחד מבני הישיבה התחתן, ורצה להמשיך לגור בשכונת בית וגן בה שוכנת הישיבה, כדי להמשיך לחיות באווירת הישיבה בה חונך: שיחות-מוסר, לימוד באולם הישיבה, תפילות, וכיוצא. אלא שחמותו רצתה שבני הזוג יגורו סמוך אליה, בשכונת "גאולה"; כך תוכל לסייע להם וכו'. לאחר התלבטות ממושכת, ביקש הבחור מ"המשגיח" שישאל עבורו בעצת ר' שלמה זלמן. "המשגיח", ביודעו את רגישותו של הרב לפגיעה בזולת, שיער שהתשובה תהיה שלא לפגוע בחמות; אך בכל זאת פנה לשמוע דעת-תורה, והחל לפרוס בפני ר' שלמה זלמן את מערכת השיקולים: ראשית, הבחור רוצה להתפלל תפילה ישיבתית; - נענה הרב ואמר מיד: "סיבה זו לבדה מספקת. שיגור ב'בית וגן' ולא יחשוש מאומה".
 
גם בעומדו לפני יושב שמים, לא שכח את יושבי הארץ: כשהיה מתפלל עם הבחורים בישיבה היה מאריך, אך כאשר התפלל עם בעלי בתים היה מקצר ועולה: "בעלי הבתים ממהרים לעבודתם, ויש לחוס על זמנם". אמנם, גם על זמנם של תלמידי הישיבה חס ככל יכולתו: רמי"ם ב"קול תורה" סיפרו בהתפעלות, כיצד היה ממהר בסוף השיעור ל"מנחה", שמא ימתינו לכבודו עד שיגיע, ובזה תיגרם טירחה לציבור.
 
פעם שאלו רב, שידע על חשקו העז להתפלל בישיבה, מדוע אין הוא מתפלל בישיבת "מעלות התורה" שפתח בנו ב'שערי חסד'? - ענה ר' שלמה זלמן ברגישותו: הלא הישיבה סגורה בתקופת החופשה של "בין הזמנים", ואז אצטרך לשוב ולהתפלל עם בעלי הבתים בשכונה; עלולים הם אפוא להיפגע, שכאשר הישיבה פתוחה, איני מתפלל עמם... אמנם בשנים שאחר-כך, כאשר התפללו ב"מעלות התורה" גם בתקופת החופשה, התפלל באופן קבוע בישיבה.
 
 ר' שלמה זמן הדגיש פעמים רבות, שעל כל עניין התפלל תפילות רבות מאוד, מכיוון שמעלות ומידות אינן דברים שנולדים עמן, או תכונות שבאות עם השנים. חזר ואמר, שהתפלל רבות שלא תצא תקלה מתחת ידו, ושיתקדש שם שמים על ידו. האחדות העצומה שהיתה בלוויתו בין כל חלקי העם, וקידוש שם שמים שלא ידענו לו אח ורע - מעידים, שכנראה נשמע לחשו במרומים.
 
 בתפילתו, היה שופך לבו על חולי עם ישראל, שאת חוליים נשא ומכאובם כאב. מדי יום הגיעו לשולחנו מקרים נוספים של חולים הזקוקים לרחמים, ולאחר שהיה מחייך, מעודד ומלטף במבטו האבהי, היה נוטל גם כאן את המשימה על שכמו. עוד חולה, עוד משפחה ידועת סבל הצטרפה ל"לקוחותיו", ואת שמם היה מוסיף לאותה רשימת שמות שהיה שולף מכיסו בברכת "רפאנו", ומזכיר את הרשומים בה בשפתיו הרוטטות.
 
בשנותיו האחרונות, היה מאריך מאוד בתפילת שמונה-עשרה. כששאלו לסיבת הדבר, השיב: אין בי כבר כוח לכוון את פירוש מלות התפילה ברצף אחד; אני חייב לעצור לפני כל ברכה וברכה, לאגור כוח, ושוב להתרכז בכוונה ראויה.
 
בהיות הרב בן 81, נכנס אליו תלמיד ותיק, ובין השאר הרהיב עוז ושאל: תורה היא וללמוד אני צריך - במה הרב עוסק כעת בעבודתו הרוחנית?... ברגע של רצון, נחשף הרב מעט בפני אותו תלמיד, שגדל והיה בעצמו לראש-ישיבה, ועליו להורות לתלמידיו: "אגיד לך: אם עבר עלי יום שהתפללתי את כל שלוש התפילות עם ביאור המלים אצלי זה יום טוב גדול! יום כזה - הוא יום חג!"
 
שח ר' שלמה זלמן: אסור לזלזל בברכה של אף יהודי... אנשים אינם יודעים, מה כוחה של ברכה היוצאת מפיהם! חושבים שה'אדם', עיקרו הוא לאכול ולשתות; אתה יודע איזה כוח יש לברכה של יהודי? הרי כל אדם נברא בצלם אלקים, ולכן יש לברכה היוצאת מפיו כוח וחשיבות; זה ממש חסד לברך את הזולת. אם אנשים היו יודעים איזה כוח עצום יש לברכה, הם היו מפסיקים לדבר סתם - ומתחילים לברך!".