לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מורשת דורות או יהדות-תרגום?

על הרפורמה

מחבר: הרב ד"ר שמעון פדרבוש

שנה בשנה, 1967

תקציר: המחבר מביא את מלחמת הרבנים נגד הרפורמה הפועלת לתיקונים בדת, ובין השאר לתפילה בלשון המדינה ולא בלשון הקודש. מטרת תנועת הרפורמה בזאת לשכח את השפה העברית מהיהודים ועל ידי כך להביא לניתוקם ממורשת הדורות המושתת על תורת ישראל ושפתה ולגרום להתבוללות.

מילות מפתח: יהדות; רפורמה; עברית; תרגום; רוזנצווייג פראנץ; כוכב הגאולה (ספר).

מורשת דורות או יהדות-תרגום?

בהשתלשלות הפולמוס על הרפורמה, מתבלט חזיון מתמיה. מחוללי הרפורמה סמכו את נימוקיהם על הלכה (שמתפללים בכל לשון שאתה שומע), שהם לא הודו בה ורצו להעבירה מן העולם, ודווקא הרבנים החרדים הורו, כי הזמנים השתנו, ואף על פי שהתלמוד והשולחן ערוך מתירים להתפלל בכל לשון, נעשתה בתקופות האחרונות התפילה בלשון העברית חוק דתי ולא יעבור, ואסור לשנות ממטבע העברי של התפילות, שטבעו אנשי כנסת-הגדולה ונתקדשו בהרבה דורות. לבלתי מבינים עברית, אמרו, יש רק תקנה אחת, שילמדו לבניהם שפת עמם כשם שמלמדים אותם שפות אחרות.

 

אין ספק שרבני הדור ההוא עמדו על מהותה האמיתית של התנועה לתיקונים בדת. היה ברור להם, שלא הבנת התפילות לנגד עיניהם, ולא העמקת ההכרה הדתית של דוברי לעז והשתפכות נפשם לפני קונם, אלא המרת הלשון בתפילה משתלבת לשיטה שלמה ומקיפה, לנתק את היהודים ממורשת הדורות המושתתת על תורת ישראל ושפתה, וליצור במקומה בריאה חדשה של יהדות תרגום מעורטלת מן התרבות המקורית, יהדות נטולת ייחוד לאומי ודתי, הפותחת שער לטמיעה סופית.

 

התפיסה הזאת נתאמתה באופן מחריד על ידי התנצרות כמה מאבות ההשכלה ובניהם. עם ההערכה הזאת של ההשכלה הברלינית הסכים גם חכם ידוע, שעמד בריחוק מקום מן הניצוח הדתי הזה, והוא שד"ל, הכותב: "כי נועצו לב יחדיו על ה' ועל משיחו לאמר, נהיה ככל הגויים, כמשפחות האדמה, ישכח ישראל את שפתו, ומחר את תורתו".

 

מובנת אפוא החרדה שאחזה את גדולי התורה בשעתם לרגל התלעזות חיי דת ישראל, חרדה המשתקפת במכתביהם שנאספו בקובץ "אלה דברי הברית", ובראשם מנהיגים נערצים של היהדות החרדית כרבי עקיבא אייגר, רבי משה סופר, רבי יעקב לורברבוים מליסא בעל "חות דעת" ורבי מרדכי באנעט. כולם יצאו חוצץ להגן על הלשון העברית בתור אחד מקודשי האומה היסודיים, אשר בלעדיה עלולה כל בירת יהדות ההיסטורית להתערער.

 

וכן הורה שם רבי עקיבא אייגר להלכה, שבזמן הזה אסור להתפלל בלעז ולשנות מתקנת אנשי כנסת הגדולה, שקבעו לדורות את התפילות העבריות, והוא מסיים:

"ואם קצתם אינם מבינים לשון הקודש, ולא הרגילו בניהם בה, זהו בעצמו רע ומר מאוד לבזות לשוננו, להשליך אותה אחרי גוום, אשר לא ילמדו אותה לבניהם".

זאת אומרת: בתחילה לא מלמדים עברית לנוער, ואחרי כן משתמשים בזה לנמק הרחקת העברית מבית התפילה, היות והיא אינה מובנת לנוער.

 

בייחוד התריע נגד כוונת הרפורמה רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר", שראה שלשון הקודש תנאי הכרחי לרציפות היהדות המקורית. לרבי אפרים זלמן מרגליות בעל שו"ת "בית אפרים" הוא כותב:

"אין לנו להתפלל כי אם בלשון הקודש דווקא, וכמו שכתב, והאריכו בזה כל הגאונים בספר "דברי הברית". והאנשים המתנגדים, כשם שרוצים להשכיח זיכרונות ירושלים, כן רוצים להשכיח לשון הקודש מישראל, פן יגאלו בזכות שלא שינו לשונם".

 

לחותנו רבי עקיבא אייגר הוא כותב:

"מה שרוצים להתפלל בלעז, גם כי תפילה נאמרה בכל לשון, מכל מקום, הרי אנשי כנסת הגדולה תיקנו בלשון הקודש, ובזמניהם לא הבין ההמון לשון הקודש, כמבואר בעזרא, שהיו הלוויים מבינים לעם ומתרגמים להם, כי היו מדברים אשדודית, ואפילו הכי לא תיקנו בלשון ההיא אלא בלשון הקודש. ומדוע נקום אנחנו לשנות מנהג אבותינו הקדמונים? מלבד כל הכוונות והצירופים הידועים, עוד אינו מכבד מלכות שמים, על פי שכתב הרמב"ן ראש פרק כי תשא שלכן נקרא לשון הקודש, שהוא הלשון שהקדוש ברוך הוא משתמש בו עם נביאיו ותורותיו ומצוותיו, ואם כן ההדיוט מדבר עם המלך בלשונו של מלך ולא בלשונו של הדיוט, כמו שאמר אחשורוש ומדבר כלשון עמו".

 

בסוף חוזר בעל ה"חתם סופר" על תלונת חותנו, שלא מלמדים עברית לבני הנעורים:

"ואם נשים וקטנים אינם מבינים, יטריחו להבינם וללמדם לשון הקודש, שאפילו לשונות הגויים לומדים, ואיך לא ינהגו כבוד זה לה' אלוקינו?"

 

והוא ממשיל בזה משל:

"אם רופא כותב מתכון (רצפט) לחולה, עליו ללכת לבית המרקחת, ושם רוקחים הסממנים על פי המתכון, אבל אם החולה ייקח את המתכון לבדו, אף אם יתעסק בו כל היום, ידוכו במדוכה ויבשלו בסיר ויבלעו, לא יועיל לו מאום. כן הדבר הזה: חכמינו הקדומים, רופאי הנפש, ערכו לנו התפילות בלשון הקודש, לשון חכמים מרפא, אבל התפילות גרידא הן ללא תועלת כשלעצמן לחולה הנפש, כי אם עליו לפנות ב"מתכון" הזה לבורא רפואות, והשי"ת יודע את כוונת מתקני התפילה, ושולח לכל אחד תרופה למחלתו לפי תפילתו בלשון הקודש, כי רק בלשון הזאת נכללו כוונות מחברי התפילות, שאפשר לקוות שתתמלאנה על ידי שומע תפילות ישראל".

 

גם רבי שמואל אייגר נכדו של רבי עקיבא אייגר, שישב על כסא הרבנות בברוינשווייג, יצא נגד היכל יעקובסון במחאה חריפה. רבי שמואל היה אדם מתון ונוח לבריות, בכל זאת לא יכול להתאפק ולחרוש, ומצא עוז בנפשו לקרוא תגר על תיקוני יעקובסון, אף שהיה ראש הקונסיסטוריה ובעל השפעה רבה, ואמר, כי עקב התפילות בלשון אשכנז עתידה השפה העברית שתדחה ולאחרונה גם תשתכח מישראל, ועמה יחד ירפה הקשר המאחד את היהודים הנפוצים בכל קצווי ארץ ואיים רחוקים. גרץ מעיר על זה, כי רבי שמואל ראה מראש כברוח נבואה את תוצאות הרפורמה.

 

וכן יצא רבי צבי חיות בספרו "מנחת קנאות" נגד מחבלי הלשון העברית, ומוקיע אותם בדברים אלה:

"עוד הרבו לפשוע בהתנהגותם זאת להתפלל בלשון אשכנז, שמנתקים הקשר האמיץ אשר בין כל בני ישראל המפוזרים בכל אפסי תבל, אשר עדיין אחודים וצמודים זה לזה באמצעות שפה עברית המובנת להם על ידי שמתפללים בה, וזו לבדה נשארת אצלנו למנה מכל מחמדינו אשר היו לנו בימי קדם. ועתה יבואו זדים הללו לשדוד גם תכשיט זה מאתנו, למען לא יישאר אצלנו שום דבר אשר יוכל להעיד על גודל קדושת עמנו. והסכנה מפחדת, כי בהנהגה זו מהר תשכח גם כל התורה, גם מאלו המעטים אשר עדיין עוסקים בה. וכמו שראינו בתחילת בית שני, כי השבים מבבל, אחרי שהורגלו בלשון אשדודית שמה, שכחו כל התורה והמצוות בזמן קצר, ועזרא הכהן הסופר החזיר עטרת התורה ליושנה, והתקין התפילה בלשון הקודש... וזו הסיבה הראשית, שעמדה לאבותינו ולנו, כי עדיין התורה למנה אצלנו בכל פרטיה. ואלה המשתדלים, המכנים עצמם מתקנים, רוצים לעקור את הכל... ומה נעשה ביום אשר גם עלינו ידובר כזאת, אם ירגילו העם להתפלל בלשון המדינה אשר יושבים בה, אז בימים מעטים יהיה נשכח מאתנו הכתב והלשון, אשר התורה כתובה בה, ותורה מה תהא עליה?" ועל הדור השני של המשכילים יאמר: "והבנים לא ידעו כי מעם ה' אלה ומארצו יצאו, למדו כל הלשונות, חדשים גם ישנים, ובלשון עברי מאסו".

 

רבי שמואל לנדא, בנו של ה"נודע ביהודה", יצא בדרשתו בפראג בשנת תקע"ו באזהרה לאבות, שיתאמצו ללמד בניהם התפילה ומקרא בלשון הקודש, ובזה תהי האמונה תקועה בלבם.

"לנו בני ישראל נשאר הלשון הזה להשתמש בו בעבודת השם יתברך, כי בלשון הזה דיבר הקדוש ברוך הוא עם משה רבינו ועם עבדיו הנביאים, ובלשון הזה ניתנה לנו תורתנו הקדושה ומצוות ה'... וכאשר שומע המצוות בלשון הקודש באותו לשון עצמו כאשר יצא מפי ה' אל משה, אז יתעורר בו רוח יראת ה', ונדמה לו כאילו רוח ה' מדבר אליו".

 

רבי שמואל לנדא רואה בשפה העברית סוד קיום עם ישראל בארצות נכר, והוא כותב:

"כל חכמי האומות מתמיהים על בני ישראל, אשר זה קרוב שני אלפים שנה הם בגלות מפוזרים ומופרדים בין העמים מקצה הארץ עד קצהו, וכמה דורות אשר נרדפו ברדיפות רבות ונדחו מדחי אל דחי, והים סוער עליהם בצרות רבות, בכל זאת נתקיימה האומה הישראלית; אשר לא כן בשאר האומות, אשר נשכח זיכרונם, ותמיד כשגברה אומה אחת על אומה אחרת, נתבטל ונמחה שמה מתחת הארץ ואין זיכרון לראשונים. והחכם הצרפתי מונטיסיקיה - ממשיך ר"ש לנדא - מבאר ונותן טעם לשבח, שקיום האומה הישראלית הוא על אשר החזיקו גם בגלותם את לשון הקודש, ומתוך קיום הלשון נתחזקו להקים מנהגם ודתם, אשר נחלו מאבותיהם... לכן, אחי, אל תרעו, וחלילה לנו לשנות מנהגי ישראל, אשר לא לחינם התקינו חז"ל להתפלל בלשון הקודש וללמוד מקרא בלשון הקודש... אוי לנו שכך עלתה בימינו, שיהודים קלי הדעת חותרים חתירה להרחיק את בני ישראל מעיקר התורה".

 

וכן פוסק רבי אפרים זלמן מרגליות מברודי:

"מכל מקום פשיטא שיוצא בלשון הקודש, אף על פי שאינו מבין, כמבואר ב"מגן אברהם". ולכן בזמננו זה, שאין מי שיודע בפתרון לשון הקודש על בוריה, המקיל לעצמו לומר, שיוצא בלשון לעז גורעים בו בנזיפה, שלא יפרוש מדרכי ציבור שנהגו בכל תפוצות ישראל מאז מעולם לומר נוסח התפילה בלשון הקודש. והבא לחוש למה שכתוב בספר חסידים, בקל יכול ללמוד פתרון העניין, היינו תוכן הדברים... ואין לו לעזוב מקור מים חיים לחצוב לו בארות נשברים".

 

רבי אלעזר פלקלש תלמידו של ה"נודע ביהודה", מתאר את הרדיפות הנוראות שרדפוהו הרפורמיים בפראג, וגם מסרוהו למלכות, על אשר הביע דעתו נגד תרגום התפילות לגרמנית, כי לדעתו עלול התרגום הלועזי להפוך את היהדות לדת של תפילה גרידא ללא תורה ומצוות, מעין חיקוי לנצרות.

 

הנה כי כן ראינו את מחאת גדולי ישראל נגד "יהדות התרגום" הערטילאית והמאבק, שהתלקח בלהט נפשי בלתי שכיח. אכן, מגיני העברית הצליחו לשמור על רובו של העם היהודי, שלא להיתפס לשידולי ההתבוללות, ונשארו נאמנים לשפת התורה והתפילה. בקשר לזה כדאי לציין תופעה אופיינית, כי במדינת ישראל נמצאת הרפורמה, הרוצה לנטוע אוהלה גם שם, במצב מוזר. היא דורשת בכל מקום תפילה בלשון המדינה המדוברת דווקא, שהיא תמיד הלעז, והנה בישראל הלשון המדוברת במדינה הרי היא העברית, ואין בה מקום למגמות של טמיעה לשונית, משום כך הסכימה הרפורמה בהכרח לשוב שם לתפילות העבריות, אף שמגמותיה הכלליות של הרפורמה נגד מורשת הדורות ובעד התבוללות, היא ממשיכה גם כאן.

 

 

לבסוף הנני מוצא לנכון, בהקשר עם נושא זה, להביא את דבריו של ההוגה פראנץ רוזנצווייג (1929-1886) שיצא נגד מגמות הטמיעה, שהיו רווחות גם בימיו בתנועת הרפורמה. הוא נשא את נפשו לתחיית ציון ולשונה, ונלחם בליעוז דת ישראל. הוא דרש לבצר לעברית החדשה את מקומה המקובלת בתור לשון ישראל ותורתו, ושלא לקעקע קדושתה על ידי הכיוון החילוני של מחיי הלשון העברית. ראויים דבריו, היורדים עד השיתין, לצטטם בזה:

האמת שהעברית היא לשון קודש של גוי קודש; והשקר: שהעברית היא לשון הדיבור של עם ככל העמים. קדושת הלשון העברית אינה כרוכה ב"התבדלות"; על הפירוש הזה של קדושה התגברה היהדות המקורית. לשון הקודש, שפתו של הקב"ה כביכול, תמיד שאבה התחדשות מהלשון המדוברת, מלשונות המדוברות של המין האנושי... העברית על כל קדושתה, מעולם לא קפאה על שמריה, לא הפכה יצירה נוקשה. חיה הייתה תמיד. העברית של התורה ושל מגילת אסתר, הרוממות של לשון תפילות-היסוד, הממדים המדויקים של לשון המשנה, הסגנון של פיוטי רבי אלעזר הקליר, הלשון הקלאסית של גדולי המחברים מתקופת ספרד, אמונתו המפוכחת של הרמב"ם, הוראתו השלווה והחרוצה של רש"י, לשון התיבונים על חידושיהם הבלתי זהירים, לשון השולחן ערוך - כולם עבריים...

 

הבניין הלשוני שהוקם באופן כזה מסתיר את קודש הקודשים של ממלכת כוהנים וגוי קדוש מעיני אומות העולם, ויחד עם זה הוא מרמז להן על מקומו. ההבדל, שבין חיוניות של הלשון העברית לבין חיוניותה של לשון חילונית הוא, שכל דבר המתקבל לתוך העברית אינו אובד לעולמים... הלשון העברית עומדת לעד, משום שאינה יכולה איננה רוצה, ואיננה רשאית למות... קרוא עברית פירושו היות נכון לקבל את כל מורשת השפה, כשאתה קורא גרמנית, אנגלית או לאטינית, אתה קוצר רק את היבול של דור אחד או חלקת הלשון... אם העברית החדשה, העברית המדוברת בארץ ישראל, תבקש לנקוף את החוק הזה של הייעוד היהודי... אז יהיה עליה לשאת את התוצאות. והתוצאה לא תהיה רק מה שרוצים בעצם כמה מן הקיצוניים שלנו, זקנים וצעירים גם יחד: שהעברית תחדל מהיות שפתו של העם היהודי העתיק יומין... הקוץ שבאליה הוא בזה, שאין אתה יכול לדבר עברית כפי שהיית רוצה, עליך לדבר בה כמות שהיא קשורה קשר בל ינתק בעבר. יש לה התחייבות כלפי כל שאר העולם, אפילו כשהיא מדוברת בפי קטון הילדים בצעיר המשקים.

 

בספרו "כוכב הגאולה" מסכם פראנץ רוזנצווייג את השקפתו על שפת ישראל וארצו, לאמור:

"לא האטריבוטים של ארץ ושפה קיימו את עם ישראל, אלא השאיפה לקדושה ולאלוקים חיים. אף המושגים ארץ ושפה שונים הם בישראל מאשר אצל עמים אחרים. הארץ נעשתה לארץ הקדושה והשפה ללשון קודש, ובזה נתקבלה השפה להווייתה הרוחנית של האומה ונעשתה לחלק בלתי נפרד של "הגוי הקדוש". משום זה אין שום ארץ ושום שפה אחרות מסוגלות לרשת את מקומן של הארץ הקדושה והשפה הקדושה. זוהי אף הנצחיות של ישראל, שאין תכונותיו הרוחניות עשויות להתחלף בתכונות לאומיות של עם אחר. עקב זאת יש לקוות, כי עם ישראל שוב ישוב לארצו ושפתו הקדושות, ובעזרתן ישוב למקור ישותו בתור עם קדוש ונצחי".