לחץ כאן לתצוגת הדפסה

לשאלת היחסים בין העובדים והמעבידים

מחבר: הרב ש .ישראלי

שנה בשנה, 1967

תקציר: המחבר מביא את דעת התורה בנושא היחסים בין עובדים ומעבידים, האם השביתה - נשק המלחמה למען תנאי עבודה - מותרת? האם צד אחד יכול לכוף את חבירו? מה קורה במקרה של סכסוך? מילות מפתח: יחסי עובד ומעביד; עבודה; שביתה; פועל; בוררות.

לשאלת היחסים בין העובדים והמעבידים

 אני רוצה להאיר את שאלת היחסים בין עובדים למעבידיהם מנקודת מבט התורה וההלכה. וכפי שנדמה לי, התפיסה התורנית היא גם התפיסה הנכונה והמעשית ביותר לפתרון הבעיה הזאת בזמננו, שאילו היו מתנהגים לפיה במדינה היה בה בכדי למנוע הזעזועים הכלכליים והחברתיים, שהיינו עדים להם בזמן האחרון. השביתה היא בזמננו אחד האמצעים החזקים ביותר במלחמה למען תנאי העבודה, ותנאי החיים של העובד. ברם היא הפכה לנשק מסוכן ביותר בתקופה האחרונה במדינה המאיימת לעיתים בהתמוטטות כללית של כל המערכה הכלכלית. יותר ויותר אנו שומעים קולות בעד איסור השביתות ובעד בוררות חובה. מה דעת התורה בנידון?

 

על השתמשות בנשק זה של השביתה אין אנו מוצאים במפורש בזמנים הקדומים, בתקופת הגמרא וראשוני הפוסקים; היא צצה ועלתה בתקופה מאוחרת יותר. ועם זאת - "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", ועל פי העקרונות שהתורה וההלכה קובעים, נראה שיש בתורה גישה ברורה גם לשאלה זו, כשם - שלכל מיני שאלות אחרות המתעוררות מפעם לפעם בחיי המעשה.

 

בראש וראשונה עלינו לקבוע שגישת התורה אינה גורסת מלחמת מעמדות. היא רואה את כל אחד מישראל כשווה בין שווים. התורה לא ראתה אף פעם את הפועל כנחות דרגא, וממילא לא ראתה לפניה גם הצורך במאבק למען זכויותיו להעלותו בדרגא. כל איש מישראל יש לו אותן הזכויות, על כולם נאמר, "עבדי הם", שחז"ל ביארו: עבדי הם - ולא עבדים לעבדים, ותוכנו שאל לו לאדם להיות תלוי בדעת אחרים השולט עליו. על יסוד הנחה זו בנויה הלכה חשובה בהלכות פועלים, הלכה שהיא בחינת יוצא דופן מכל צורות אחרות של התחייבות בין אדם לחברו בכל השטחים האחרים. בדרך כלל חוזה מחייב באופן הדדי את שני הצדדים במידה שווה. מכר האחד חפץ לחברו או שהשכיר לו, כשם שזה מחייב את המשכיר והמוכר, כן זה מחייב את הקונה והשוכר, וכן להפך; יוצא מכלל זה הוא ענינו של הפועל. בפועל קיימת הלכה, שיכול הוא לחזור בו אפילו בחצי היום. למרות שהתחייב בפירוש על עבודת יום תמים, או חודש, שנה וכיוצא בזה, הרשות בידו להפר את החוזה מבלי לסבול שום הפסד. הלכה זו מנומקת כאמור בכלל שמסרה לנו התורה - עבדי הם, ולא עבדים לעבדים. ופירושו, שאי אפשרות חזרה הופכת אותו לאותה שעה לבחינת עבד, ואת זה אי אפשר להרשות. משום כך אין תוקף להתחייבות זו מטעם הפועל והוא יכול לחזור בו ולבטלה כל אימת שירצה.

 

ראוי לציין שקיימות שתי תפיסות בהבנת הלכה זו. יש שנראה מהם שכוונת ההלכה היא לבטל בכלל מציאות זו של פועל ונותן עבודה מחיי החברה בישראל. היות האחד תלוי בדעת השני, ולו גם בצורה מוגבלת אינה רצויה, והיא מתקבלת רק בתור מציאות של לית ברירה, שמכל מקום מעוניינים שכל אחד יעמוד ברשות עצמו ושלא יעבוד בתור פועל אצל האחר. תפיסה זו מוצאת ביטויה בהלכה, שאם הפועל רוצה לחזור בו מפני שהוא מבקש תוספת מחיר, אבל הוא מוכן להמשיך לעבוד כפועל, כי אז אין לו זכות החזרה בכלל.

 

[יכולים אמנם לשאול: הכיצד, איך לפי זה תתקיים חרושת המעשה וכל כיוצא בזה, מפעלים המבוססים על הרבה ידים עובדות? אבל נראה שלפי תפיסה זאת הכוונה היא לבסס מפעלים מעין אלה על בסיס של שותפות; שכל אלה שמשתתפים בזה יהיו אחראים במידה שווה, ומעוניינים במידה שווה בטובתו ושגשוגו של המפעל].

 

תפיסה אחרת ישנה, שכפי הנראה גם מסבירה באופן אחר קצת את המובן "ולא עבדים לעבדים", היינו שעצם העובדה שהפועל יכול לחזור בכל שעה ועידן מפקיעה ממנו את המושג של עבדות מאחר שאין הוא עובד אלא לרצונו, וברשותו להשתחרר מזה בכל זמן. לפי תפיסה זו, הרשות של חזרה קיימת לפועל גם אם חוזר בו מחמת רצונו בתוספת שכר (אלא שבמקרה זה אין ידו על העליונה). עד כאן אפשרויות החזרה של הפועל מחוזה עבודה.

 

אכן שביתה זהו מין מצב אחר. למרות שיש כאן הפסקת העבודה, אין זה מכל מקום חזרה מכל וכל מרצון העבודה במקום זה. אין הפועל מפקיר את מקום עבודתו, אדרבא - הוא נלחם עליו, אלא שרוצה לשפר את תנאי העבודה. ולא זו בלבד, אלא שאם ירצה מישהו אחר לתפוס את מקום עבודתו, הרי הוא מעכב בידו, ורגילים אנו לראות שיחד עם הכרזת שביתה באיזה שהוא מפעל מעמידים הפועלים משמרות לבל יהינו אחרים להיכנס לעבודה זו ולתפוס מקומם. ופועל עומד על זכותו - מצד אחד, שלא לעבוד; מאידך - גם לא לתת לאחר לגשת לעבודה במקומו. ואכן זהו נשק מאלץ ביותר, משכנע ביותר, ומשפיע על נותן העבודה להיכנס לפעלים; בפרט, במקרה שהדבר גורם נזקים מרובים למעביד, כשהעבודה נפסקת באמצע התהליך והחומרים עלולים להתקלקל, או שההזמנות אינן יכולות להתבצע במועדן.

 

מהי דעת התורה בזה?

ראשית עלינו להדגיש שישנה הלכה שלמרות שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, הרי זה בתנאי שאיננו דבר האבד, כלומר שהפסקת העבודה אינה גורמת נזק לעבודה הנמצאת באמצע התהליך. אולם אם היא תלך לאבוד, אז אין הרשות להפסיק העבודה. יש אפוא צורך בכל מקרה של שביתה לבחון קודם כל נקודה זו - באיזו מידה הדבר גורם לא רק מניעת רווחים בעתיד, כי אם גם הפסדים במה שקיים. גרימת נזקים ע"י שביתה אסורה בהחלט. גם אם אמנם יש מקום לשביתה מבחינת ההלכה כפי שנראה להלן, הרי זה על כל פנים בתנאי שלא יגרום באופן ישר נזק לאותו מפעל ואותה עבודה שוטפת שהוא עוסק בה. אמנם שביתה הגורמת הפסדים יש לה אפקט הרבה יותר חזק ומהווה גורם לוחץ ביותר כלפי נותן העבודה לקבל התנאים שמכתיבים לו, אולם ניצול מומנט זה, דהיינו לחץ באמצעות גרימת נזקים, הוא בניגוד לדעת התורה.

 

אשר לשביתה כשלעצמה דהיינו הפסקת העבודה תוך כדי מניעת אחרים להמשיך בה, גם זו אין אנו מוצאים לה מקור בהלכה. ואכן מדת הצדק שואלת: באיזו זכות יוכל הפועל למנוע מהמעביד לקבל אחר לעבודה, ובאיזו זכות יוכל למנוע מפועל אחר להיכנס לעבודה? אף זאת נשאל, וכי מה הצדקה ישנה להפעיל אמצעי לחץ על המעביד בכדי שיקבל את תנאיו הוא? מסתבר, שזכות זו אינה קיימת באמת לפי התורה. ברם קיימת אפשרות אחרת והיא: התארגנות פנימית מצד הפועלים שמחייבת אותם באופן הדדי. התארגנות זו אנו מוצאים אותה בהלכה, והיא קיימת גם אצל המעבידים.

 

בגמרא לפנינו שתי צורות הללו של התארגנות: אופן אחד - התארגנות בני העיר. הגמרא אומרת בזה: בני העיר רשאים לקבוע מחירים, מחירי תוצרת, מחירי עבודה, ורשאים לשמור על התקנות הללו בצורה שכזאת שמי שאינו נשמע להם יקנס באופן זה או אחר. זהו בלשוננו - ארגון המעבידים. כנגד זה ישנה גם צורה של ארגון עובדים. הגמרא מספרת על שני טבחים שעשו הסכם ביניהם, שכל אחד ואחד יעבוד ביום אחר. יחד עם זה הותנה שבמקרה שאחד מהם לא ישמע להסדר - יקנס. ואכן קרה מקרה שהאחד הפר את התנאי והוציאו לפועל את הקנס. הגמרא דנה בדבר וקובעת התנאים לפיהם יש תוקף לתנאי ההתחייבות, כפי שיובא להלן.

 

צורה דומה נמצאת גם בתוספתא: רשאים אופים לסדר ביניהם "רגיעה", כלומר הסדר של רגעים ושעות עבודה, שכל אחד יעבוד בשעה הקבועה לו.

 

מה תוכן ההסדרים הללו? ברור שהם מיועדים לייצב את המחירים בשוק. אם הטבחים והנחתומים עובדים ומוציאים תוצרתם יחד, כי אז זה מביא לידי התחרות, ולעיתים זה יוצר גם עודף מה שמשפיע על המחירים. ההסדר מטעם הפועלים מטרתו להשפיע על המחירים לטובת העובד. לעומת זאת, ההסדרים הנעשים על ידי בני העיר, המחייבים את כולם שלא לשלם יותר. מגמתם להשפיע על המחירים בכיוון הפוך.

 

ההלכה מכירה אפוא בזכות ההתארגנות הפנימית של כל חוג, מכירה בזכות הקמת אגודה מקצועית של פועלים, אולם מאפשרת באותה מידה גם התארגנות של נותני העבודה. כלומר, קיימת אפשרות של התארגנות חופשית, שהמתארגנים מחייבים זה את זה במשמעת פנימית, ואסור למי מהם להפר אותה. זה יוצר אפשרות של מאבק חופשי בין מקבלי העבודה לנותניה, ומאפשרת בידי כל צד להגן על עמדתו בצורה מלוכדת. כאן היסוד ההלכותי של השביתה, הכוללת בתוכה גם נקיטת אמצעים נגד מפירי שביתה מאותו איגוד. אין כאן הכתבת תנאים לצד שכנגד. גם הם רשאים להתארגן ולעמוד על זכותם בצורה של משמעת פנימית. אולם הרשות בידי הפועלים להתאגד ולהתאחד, ועל ידי כך להקים חזית מלוכדת שתאבק על זכויותיה באמצעות המשמעת הפנימית של האיגוד. כאן הבסיס ההלכותי לאיגוד המקצועי ולארגוני הפועלים.

 

אכן יש נקודה נוספת, אולי הנקודה המכריעה בעניין הזה. כבר הזכרנו הדין שבגמרא בקשר לשאלה אם יש תוקף לאותן קנסות שהחליטו ביניהם האיגוד של הטבחים במקרה של הפרת ההסכם מצד מישהו מהם.

 

הגמרא מספרת בנידון, שהיה מעשה וקבעו ביניהם שמי שיעבור וישחט ביום של השני יקלקלו לו את עור הבהמה. וקרה מקרה והאחד שחט ביומו של השני. חתכו לו את העור. הגיע הדבר לפני בית הדין של רבא, וקבע שאין לתת תוקף לקנס הזה. שואלת הגמרא, למה? הרי הם החליטו והסכימו ביניהם, והרי לכאורה קיימת אפשרות של הסכמה הדדית והחלטות בינם לבין עצמם. ועל זה עונה הגמרא: הדברים אמורים במקום שאין אדם חשוב, אבל במקום שישנו אדם חשוב, היינו - חכם העיר, "לאו כל כמינייהו דמתנו" - אין להם רשות להתנות. ההחלטה על הקנס, למרות שהיא לכאורה רק פנימית, צריכה לעבור ביקורת ואישור האדם החשוב. מסבירים הראשונים: אמנם יכול אדם להתנות הסכם עם השני, ובדבר שבממון תנאים קיים. אבל זה בתנאי שאינו נוגע באדם שלישי. ומאחר שהסכם מעין זה שעשו ביניהם הטבחים משפיע על המחיר בשוק, אין זה כבר עניין פרטי שלהם אלא דבר הנוגע לציבור כולו. משום כך אינם רשאים לעשות זאת. זה מוכרח לעבור בקורת אובייקטיבית של אישיות התורה - האדם החשוב. חכם העיר, הפרנס הממונה על הציבור הוא יקבע באיזו מידה הדבר נכון ומוצדק. ורק אם הוא נתן את האישור לדבר הזה - יש לו תוקף. לא נתן האדם החשוב את הסכמתו, משמע הסדר זה אינו מוצדק, הוא מתנקש באינטרס של הציבור, ועל כן אין לו תוקף.

 

מהלכה זו אנו שומעים עוד משהו לנידון: אף על פי שנדרשת הסכמת האדם החשוב אין זה אלא במקום שהוא ישנו. אבל אם אין אדם חשוב, כי אז יש תוקף להסכמה ההדדית גם מבלי אישור, ולמרות שזה נוגע בזכויותיהם של אחרים. תוכן הדברים, שאם אין לציבור מי שעומד בראשו לקיים פיקוח מרכזי, כי אז יש בהכרח לאפשר לכל צד להתארגן ולהיאבק על זכויותיו. המאבק במקרה כזה יהיה ללא ריסון, והמחירים יקבעו לפי משחק הכוחות בשוק. ברם, כמובן אין זו הצורה האידיאלית והנורמלית של המאבק. באופן טבעי, בכל קהילה מסודרת קיים אדם חשוב. והוא משמש גורם ממתן ומייצב בין הכוחות המנוגדים הנאבקים, וקובע מה מידת הצדק שבתנאים שצד זה או אחר רוצה לקבוע.

 

לפנינו כאן שני היסודות גם של בוררות חובה, גם של בוררות מוסכמת. אם קיימת הסכמה הדדית בין נותני העבודה לבין מקבליה על תנאי עבודה, וכן על דרך הכרעה במקרה של סכסוך, כי אז אין צורך בהתערבות חיצונית לגמרי ועל כן גם במקרה שישנו אדם חשוב, אין נחוצה הסכמתו להסדר שעשו ביניהם. אבל אם כל חוג מאורגן באופן נפרד ודואג לאינטרסים שלו, ורק שלו, ההסכמים שעושים בתוך כל חוג לחייב את כל המשתייכים אליו בכדי להוות לחץ על הצד שכנגד, הסכמים מעין אלה זקוקים כבר לעבור דרך הביקורת האובייקטיבית, אם דבר זה הוא בגדר האפשרות (ישנו אדם חשוב במקום).

 

במלים אחרות: אם ישנה בוררות מוסכמת, היינו שלכתחילה שני הצדדים מחליטים על תנאי עבודה ועל תנאי בוררות במקרה של סכסוך, מה טוב. אולם אם דבר זה אינו קיים, הסכסוך צריך להיות מוכרע ע"י בית דין שיקבע את צדקת תביעתו של כל צד. לשם כפיית הצד השני להיזקק להכרעת בית דין רשאי כל צד לכוף על חבריו הוא משמעת פנימית. רשאי על כן ארגון הפועלים להכריז שביתה שתחייב את כל חברי הארגון, לשם כפיית נותני העבודה להיזקק לבוררות או לדין שתברר את מדת הצדק שבתביעותיהם. אולם כל עוד לא אושר על ידי בית הדין שתביעתם צודקת אין הרשות בידם לכוף גם על חבריהם שלא לגשת לעבודה.

 

ואכן ברוח זה פסק מרן הרב קוק זצ"ל בשאלה זו: ישנה רשות לפועל לשבות בכדי להכריח את נותן העבודה להיזקק לדין. אין לו רשות לשבות בצורה שרירותית, מפני שהוא רוצה לזכות בהטבות מסוימות, ולאלץ על ידי השביתה לקבל את תנאיו.

 

יוצא מדברינו שקיימות שלוש צורות של שביתה:

1. שביתה פראית

היינו שלא על דעת הארגון המקצועי. שביתה זו אינה חוקית. ואין רשות לפועלים אלה לעכב ביד אחרים שרוצים לעבוד גם בתנאים הקיימים. הוא הדין אם קיימים כמה ארגוני פועלים, אין זכות בידי חברי הארגון האחד לכוף את השביתה על חברי הארגון האחר.

 

2. שביתה שהארגון המקצועי מכריז עליה

כשאין במקום אדם חשוב, מחייבת את כל חברי הארגון. ורשות לנקוט באמצעים נגד מפירי השביתה. ההחלטה מתקבלת על ידי רוב דעות והיא מחייבת את כולם.

 

3. שביתה כנ"ל במקום שקיים אדם חשוב או בית דין

היא חוקית, ומחייבת את כל חברי הארגון, כשהיא באה במטרה לאלץ חוקית את נותן העבודה להיזקק לבית דין או לבוררות; וכן כשהיא באה במטרה לאלץ את נותן העבודה לקיים את התנאים שהוכרו כנכונים על ידי בית הדין וכנ"ל.

 

ראוי להוסיף, שלפי מצב הדברים כיום, יש מקום להפעיל את הסמכות המרכזית במדינה - הכנסת, להכנסת סדר ביחסי העבודה. בדוגמא הנזכרת בהלכה יש תוקף לתקנות הנעשות על ידי טובי הקהל במה שנוגע להתקנת החיים הציבוריים, למרות שהדבר גורם הפסד לאחד ורווח לשני. שכן במקרה שרואים צורך השעה ישנה רשות לתקן תקנות על יסוד הפקר בית דין, גם במקרה שזה אינו בהסכמה וברצון אותו חלק מהציבור שזה פוגע בו.

 

במקרה דנן, שהננו עדים מפעם לפעם, באיזו מידה השביתות - בעיקר בעורקים החיוניים - משפעים על תהליך החיים במדינה, יש הכרח בחקיקת חוק שיחייב הצדדים להיזקק לבוררות, ושני הצדדים יוכרחו לקבל את התוצאות הסופיות, מבלי אפשרות של איום בנשק השביתה, שבחשבון סופי הנהו גורם הרס לשני הצדדים, ואינו ראוי לשמש יסוד לגיטימי במאבק גם למען העניינים הצודקים.