לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פולמוס החינוך בישוב הישן

מחבר: נתנאל קצבורג

שנה בשנה, 1966

תקציר: המחבר סוקר את הפולמוס בנושא החינוך בישוב הישן: הניסויים להכנסת תיקונים וחידושים, לימוד שפות זרות וכדו' לעומת ראשי הישוב המתנגדים לשינוי בשיטת החינוך. המחבר מביא אסמכתות לדבריו על ידי ציטוטים ממכתבים ועיתונים בנושא.

מילות מפתח: ישוב הישן בא"י; חינוך;

פולמוס החינוך בישוב הישן

ממחצית המאה הי"ט ואילך החלו עולות מדי פעם תכניות לתקן את המשטר החברתי והכלכלי של היישוב הישן ולהנהיג בו סדרים מתוקנים כדי לחלצו ממצוקתו. בין תכניות אלה תפסו מקום חשוב הצעות לשיפור דרכי החינוך על ידי הנהגת תכנית לימודים, שבה, נוסף על לימודי הקודש, יהיו גם לימודים כלליים ובייחוד שפות זרות. ההצעות לשינויים בדרכי החינוך עוררו התנגדות מצד ראשי הישוב ועל רקע זה התנהלו מערכות ציבוריות, בתוך הישוב עצמו ובינו לבין גורמים שונים בחוץ לארץ, שהעלו הצעות כאלה.

 

הפולמוס על החינוך בישוב הישן נידון בספרות ההיסטורית בדרך כלל מתוך נטייה לדון לחובה את הישוב הישן שהתנגד לחינוך החדש. אך דומה, שיש מקום לחזור לעניין זה ולנסות לראות את ההשקפות ואת המניעים שפעלו אצל מצדדי החינוך החדש מכאן ומתנגדיו מכאן, כדי להגיע לראיה יותר מאוזנת של פולמוס זה, על רקע נסיבותיו ההיסטוריות.

 

א

 

התכנית הראשונה להקים בית ספר בירושלים יצא מאת משה מונטיפיורי בתר"ג או בתר"ד (1844-1843). על פרטי התוכנית אין בידינו ידיעות מדויקות, אך הדעת נותנת שבוודאי לא ביקש מונטיפיורי להכניס שינויים מופלגים בחינוך המקובל אלא אך להוסיף על הקודש לימוד שפות וכיוצא באלה לימודים הנצרכים לאדם ועשויים להקל עליו פרנסתו. אולם חכמי ירושלים התנגדו ובעל התוכנית ויתר עליה, כי לא רצה לעשות דבר בניגוד לדעתם. וכן כותב מונטיפיורי אל החכם באשי חיים אברהם גאנין באיגרת מיום כ"א בתמוז תר"ד: "מעולם לא אסכים להקים בית הספר בעיר הקודש מבלי היות לחכמי ירושלים הכוח לנהל את התלמידים והמלמדים כחפצם בתורת ה' וביראתו...".

 

ההתנגדות להקמת בית הספר עוררה תרעומת בין נדיבי ארץ ישראל בחו"ל, שכן איש ירושלים מרדכי צורף, שעשה אז בשליחות באירופה, כותב אל אביו אברהם שלמה זלמן (שהיה אז מראשי היישוב האשכנזי) באיגרת מיום ח' באב תר"ה, כי במסעו על פני קהילות באירופה נוכח לדעת שפחתה הדרישה בטובתם של בני א"י, וזאת משום שלא נאותו בני ירושלים להצעה להקים בה בית חולים ובית ספר.

 

טעמי ונימוקי התנגדותם של חכמי ירושלים לשינויים בסדרי החינוך נתבארו על ידם באיגרת אל מונטיפיורי מיום ט"ו באב תר"ט (1849). הדברים מתייחסים אל הצעתו - שכנראה חזרה עתה ועלתה על הפרק - ללמד שפות לילדי ירושלים.

 

בעלי האיגרת מציינים שיודעים הם אמנם שכוונתו של הנדיב לטובה, אך אין הם יכולים לקבל טובתו. בראשונה הם אומרים, שעצם עלייתם לירושלים היא על מנת "לישב בארץ הקודש על התורה ועל העבודה וכל אחד ירגיל את בניו לדרכי התורה אשר הנחילו לנו אבותינו", ויש אפוא לשמור ולקיים בא"י את החינוך המסורתי על טהרת הקודש ללא תערובת חול. לחיזוק דבריהם מביאים בעלי האיגרת ראיה מרוסיה, שבה נעשו באותן השנים ניסיונות מטעם הרשות לייסד בתי ספר. מלחמת החינוך ברוסיה הייתה בבחינת חוויה אישית לרבים מיושבי ירושלים: "אנחנו בעינינו ראינו ברעה אשר מצאה את ילדי ישראל בעיירות גדולים במדינת רוסייא".

 

יש להם לבעלי האיגרת פקפוקים גם לגבי התועלת המעשית העשויה לצמוח מהשכלה כללית, שכן אין בזה כדי לסייע בפרנסה בא"י, ואלה הבקיאים בשפות אין מצבם טוב מזה של זולתם. יתר על כן, הפצת השכלה כללית עלולה לגרום ליציאה מהארץ, שכן יודעי לשונות יהיו סבורים שבחו"ל יקל עליהם למצוא פרנסתם, "ולאו אדעתא דהכי הבאנו את זרענו לפה שיצאו לחו"ל, כ"א להשתקע באנו אנחנו וזרעינו עד ביאת גואל במהרה בימינו".

 

אכן, לא כל היישוב הירושלמי סמך ידו על עמדה זו. מתוך סופו של אותו חלק באיגרת הדן בעניין החינוך אנו למדים שנמצאו כאלה שדעתם הסכימה עם מונטיפיורי. אלה "העריכו לפני אדוננו השר הי"ו שנאותים לייסד פה איסקאלע", וזאת "מחמת שלא ראו ולא ידעו המכשלה הנצמחת מזה". נראה שהמכוון כאן לספרדים, שלא ראו מקרוב את פולמוס ההשכלה באירופה ועמדתם בעניין החינוך לא הייתה תקיפה כזו של האשכנזים.

 

ב

 

שאלת החינוך חזרה ועלתה על הפרק כעבור שנים אחדות, כאשר בא ב- 1856 לודויג אוגוסט פרנקל לירושלים, לייסד את בית הספר על שם למל.

 

אם תוכניותיו של מונטיפיורי, שכוונותיו ודאי היו כשרות, עוררו אי רצון על אחת כמה וכמה פעולותיו של פרנקל. מהתעודות שפורסמו על ידי גלבר מתברר שהוא היה ידוע כמהפכן בשנות 1849-1848, וכשיצא למסעו לארץ ישראל נצטוו הרשויות הקונסולריות האוסטריות במזרח לפקוח עין עליו. טיב דעותיו הפוליטיות של פרנקל לא היה ידוע לרבני ירושלים באותו הזמן, אולם התוכנית שלשמה בא לירושלים עוררה חשדות ופקפוקים, כפי שהובעו על ידי ראש העדה האשכנזית ישעיה ברדקי, באסיפה שנתכנסה להחליט על דבר בית הספר, בכ"ט בסיון תרט"ז. באסיפה זו השתתפו חכמי ופרנסי הספרדים עם החכם באשי חיים נסים אבולעפיה בראש, וממוני כוללות האשכנזים. לאחר דיון נערכה הצבעה שבה מרבית הנציגים האשכנזים הביעו דעתם נגד המוסד ואילו נציגי הספרדים הביעו דעתם בעדו פה אחד. עוד לפני שנתכנסה אסיפה זו פורסם חרם על בית הספר, אשר לפיו:

"כל איש ישראל מאחינו כל כוללות האשכנזים אשר ישנו פה אתנו היום ואשר יבואו אחרינו לא יתדבקו ולא יתקרבו לבא בבית הלימוד כזאת או לתת מבניו ומבנותיו להתלמד שמה לא בקביעות ולא באקראי...".

 

היה בו צד מיוחד בפולמוס זה, והוא שבית הספר הועמד תחת חסות אוסטרית. הקונסול האוסטרי בירושלים עמד לימין פרנקל ואף שלח לוינה דין וחשבון חיובי על המוסד. מתנגדיו הועמדו עתה במצב קשה, כי רבים מבני העדה האשכנזית היו נתונים לחסות אוסטרית ובמידה ידועה היו ידיהם כבולות במלחמתם נגד המוסד החדש. יתר על כן, ראשי הציבור בירושלים נגררו לויכוח בשאלת החינוך עם גורמים חיצוניים, היינו הממשלה האוסטרית, וזאת בעקבות קובלנה של יצחק איגנאץ דויטש, מפרנסי החרדים בוינה ומגבאי כולל אסטרייך, אל מיניסטריון החוץ האוסטרי. דויטש טען באיגרת אל המיניסטריון, שמטרתו של פרנקל היא להנהיג רפורמות בירושלים. אי לזאת הופנתה תשומת לבו של הציר האוסטרי בקושטא לטענה זו והוא נצטווה להורות לקונסול בירושלים שלא לתת יד לתיקונים מעין אלה שדויטש קובל עליהם; עזרתו לפרנקל צריכה להצטמצם אך בסיוע להקמת המוסד שלשם הקמתו נשלח לירושלים. הקונסול האוסטרי פנה מצדו אל ראשי העדות והכוללים בירושלים בשאלה, האם הנהיג פרנקל רפורמות בבית הספר שהקים ואם כן מה טיבן, והאם הוקם בבית הספר בית כנסת מתוקן. התשובות שנתקבלו הן מאלפות להכרת העמדה כלפי תיקונים בחינוך.

 

ראשי "קהל עדת ישראל בני עסרטייך" בתשובתם מיום 11 בספטמבר 1856 טוענים:

"כי בהיות בזה הדאקטר [פרנקל] והראה לנו ספרו, בקראנו נתגלה לנו מעט נגד דתנו וביטול תוה"ק... ובשמענו דבריו שפטו בצדק כל כגדולי מורנו האשכנזים בפעה"ק כי המה דברים המהרסים דתינו וחוקי אלוקינו".

 

ראשי כולל ורשה משיבים, שאין ללמד לילדים לשונות ולימודים אחרים בטרם נתחזקו בתורה ויראת שמים. אשר לשאלה בדבר בית כנסת מתוקן אם הוקם במוסד החדש, מודים הם שאסרו איסור על עצמם להיכנס בו ואינם יודעים אפוא אם קיים בו בית כנסת כזה. אך הם מסתמכים על החיבור "קול מבשר" שמתוכו הם למדו לדעת שאכן יש בדעת פרנקל להקים "טמפל".

 

מעניינת היא תשובתו של ישעיה ברדקי, מנהיג הפרושים, באיגרתו מיום ח' באלול תרט"ז:

"על השנות מכתבו מיום תמול, אם ישנו בבית הספר של הגבירה ליפעט הערץ לעמעל תחי' שנתיסד ע"י הא' פראנקעל מוויען עניינים מנגדים לדת משה וחכמינו ז"ל עפ"י מנהגי ותיקוני ישראל; ידע כבודו! כי לא כהיתוך כלי מתכות בתוך הבור ובתוך החרט או כהמס דונג בהתחממו להיעשות כרצון איש ואיש, אשר באחת יתהפך ויעשה כחפץ בעליה; ככה בפתע בהעיף עין יושבתו ויופרעו ח"ו תורת ה' ומצוותיו ומנהגי ישראל ויהפכו אל החדשות - רעפארם - זאת לא יעלה על בינת איש. אך כמעשי אורג ורוקם אשר יצרף וילוה חוט חוט אחת לאחת עדי יעשה לו בגד או שמלה חדשה וכטוה ושזור חוטים דקים וקלים עדי יתעבו והיו לחבל ועבותת עגלה; כן מהפך יסודי הדת ומנהגים ישנים לעשות לו חדשה בארץ ונתק מוסרות האמונה אחת לאחת ומפריע עם ה' לאט לאט. מתחיל מעניינים קטנים על נקלה עד ישיג חפצו גם בגדולה שבגדולות וכעולה בסולם משליבה התחתונה עד רום המעלות - - - ".

 

כלומר: התיקונים אין משמעם שינוי דבר באופן מוחלט בפעם אחת, אלא תהליך איטי והדרגתי שראשיתו בשינויים קלים עד שהוא מגיע במהלך התפתחותו לתמורות גדולות.

 

להלן עומד אף הוא על "קול מבשר", "אשר יעד שמה לעקור רובי תורתינו ה' ". להוכחת דעתו על מגמתו השלילית של בית הספר, הוא מספר, שבעת חנוכת המוסד

"הכניס שמה מיני ספרים וציורים ותמונות חיות ועופות, וכדומה לאלפים - ומתלמוד ספרי יראים לא הכניס בה אף לוח אחת, ופרק אחת והלכה אחת; והדבר ידוע בכל תפוצות ישראל היוצאים בעקבות אבותינו הראשונים אשר ביום יתיסד בית ספר לילדי העברים, זה ראשית פרי תבואת קדושתה לקדשה בספרים קדושים תלמוד ויראת ה', ולחנך בני הנעורים בבית כזה בלמודי ה' ישרים, ולא בצורות ותמונות...".

 

בסוף איגרתו מציין ישעיה ברדקי, שאך התנהגותם של ראשי ירושלים מנעה מפרנקל להנהיג תיקונים.

 

תשובה שונה מזו השיבו "קהל חסידים אשכנזים" (חסידי וואלין). באיגרתם החתומה ע"י ניסן ב"ק ושלמה פנחס מהיאסין, הם כותבים שאמנם חששו תחילה גם הם מביה"ס –

"אולם אחרי ככלות הכל והרי זה שני חודשים אשר נעשתה מצב בית הספר עם בית תפילה לילדים, חקרנו ודרשנו ולא נמצא בבית הספר ובבית תפילה הנזכר שום שמץ דופי ואין כל חדש".

 

נתן נחמן קורונל, מנהיג כולל הו"ד (הולנד ודייטשלאנד) כותב בקצרה, שפרנקל לא הנהיג כל תיקונים דתיים במוסד, ובית הכנסת שבו נוהג לפי המנהג המקובל. ראשי עדת הספרדים מודיעים "אשר בית הת"ת הנזכר על אדני דת תורתינו הקדושה ואין בו שום נפתל ועקש ולא שום חידוש או שינוי באמונתנו חלילה". אולם אחד מחכמי הספרדים, הרב המקובל ידידה אבולעפיה, ראש ישיבת המקובלים "בית א-ל", הביע התנגדות לבית הספר. הוא מתייחס לאיסור רבני האשכנזים ומביע משאלתו כי "גם רבני הספרדים יעשו כזאת" ומגלה דעתו שהוא "מסכים בזה עם רבני אשכנזים יצ"ו".

 

נמצאנו למדים, מתשובות אלה, שפרנסי ירושלים לא היו כולם בדעה אחת בדבר החינוך החדש. בעוד שהאשכנזים בכללם התנגדו לו, הספרדים לא מצאו בו פסול. בקרב אלה ובקרב אלה היו בעלי עמדה שונה מזו של רוב המנהיגים: ראשי כולל הו"ד וכולל חסידים לא הסכימו עם החרם ואחד מחכמי הספרדים הצטרף אליו.

 

מובנת דעתם של אנשי כולל הו"ד, אנשי המערב, שבהשקפתם על ענייני חינוך היו רחוקים מדעתם של יוצאי רוסיה ופולין; מובנת פחות עמדתם של החסידים, מה ראו הם לנקוט עמדה שונה מזו של מרבית חכמי האשכנזים? נראים הדברים להתבאר על רקע החיים הציבוריים בירושלים באותו הפרק. השלטון בעדה האשכנזית נתון היה בידי הפרושים ומנהיגיהם ר' ישעיה ברדקי ור' יוסף זונדל מסלנט והחסידים עמדו באופוזיציה להנהגת הפרושים. דומה, שבחוות דעתם הנפרדת על שאלת בית הספר מבקשים הם להפגין עמדה עצמאית בשאלה ציבורית חשובה שהעסיקה את הישוב. ר' ניסן ב"ק, פרנס החסידים, היה לימים מראשי חברת "עזרת נידחים" וממנהיגי אותה הקבוצה שהתרכזה מסביב ל"החבצלת" של ישראל דוב פרומקין (גיסו של ניסן ב"ק), ששאפה להכניס תיקונים בחיי הישוב וניהלה על רקע זה פולמוס עם ההנהגה הפרושית.

 

ג

 

החרם שהוטל על בתי הספר בתרט"ז, חזר ונתחדש כמה פעמים בשנים הבאות: בתרכ"ב (בראש החתומים הרב משה יהודה ליב מקוטנא), בתרל"ג, בתרל"ח, ועוד. במקביל אל החרם שנגזר בירושלים בתרל"ג נגזרו חרמות דומים בו בזמן, גם ע"י קהילת האשכנזים בחברון וע"י רבם של הספרדים שם הרב סלימן מאני, וכן ע"י קהילות צפת וטבריה.

 

הצורך להעיר ולעורר מדי פעם על חרמות שגזרו קדמונים מוכיחה שהדברים נתרופפו והיו טעונים חיזוק. ואכן בקרב הישוב הישן הלך והסתמן שינוי בעמדה כלפי שאלת החינוך, גם בקרב הפרושים, שבעת הפולמוס בתרט"ז עמדו בראש המתנגדים לבית הספר "למל".

 

שינוי זה משתקף בפולמוס שנתעורר בתרל"ח בקשר להצעתו של מונטיפיורי ללמד ערבית ותורכית לתלמידי ת"ת "עץ חיים". הוא העמיד לצורך זה סכום כסף לרשות ראשי הת"ת והללו הסכימו להצעתו (בראש "עץ חיים" עמד אז הרב משה נחמיה כהנוב, הרב מחסלביץ', החתום על החרם משנת תרל"ג). אף נשכר מורה שיורה את השפות האלה, אמנם לא לכל התלמידים, אלא אך לאלה שאינם מצוינים בכשרון ללימודים תורניים והם עתידים להיות בעלי מלאכה, ואף ההוראה עצמה עמדה להתקיים לא בבית הת"ת אלא במקום אחר. הרב שמואל סלנט הסכים גם הוא. אולם הקנאים מבית מדרשו של הרב יהושע ליב דיסקין, הרב מבריסק, התנגדו אפילו לתכנית צנועה זו וכפו דעתם על ראשי הציבור בירושלים. בי"ב באדר א תרל"ה הוציאו חרם "לאסור איסור ללמוד חכמות חיצוניות, אפילו אותם המותרים על פי דין ללמדם, עכ"ז אסור ללמוד אותם מפי המורה המיוחד המקבל פרס מחו"ל". הר"ש סלנט נאלץ לוותר ללחץ הקנאים ומשך ידו מהעניין כדי להימנע ממחלוקת והתכנית בטלה.

 

פרשה זו עוררה רוגז, הן בישוב והן בחו"ל, על הקנאים המחבלים בכל מעשה המכוון לתקנת ירושלים. אגב פולמוס זה הועמדו ענייני החינוך ביישוב לדיון ציבורי על דפי העיתונות היהודית בארץ ובחו"ל.

 

י. ד. פרומקין פרסם מאמר על עניין זה בעיתון "הקול" שיצא בקניגסברג ובו הוא תוקף את הרב סלנט, שכאילו הסכים בגלוי להצעת מונטיפיורי, "אך במסתרים הסית את פוחזי האונגרים ושכירים אחדים אשר בשם חסידי קרלין ייקראו ותהי מבוכה ומבוסה בעיר 'שקאלעס, שקאלעס'...".

 

על מאמרו של פרומקין הגיב יוסף ריבלין, מזכיר "הועד הכללי" (ארגון הגג של כוללות האשכנזים) ואחד מראשי המדברים בפובליציסטיקה היישובים בשליש האחרון של המאה הי"ט. ריבלין מביא במאמרו דבריו של הר"ש סלנט, שנשאל, ע"י גבאי "עץ חיים" לדעתו על הצעתו של מונטיפיורי:

 

והרב רבי שמואל סלנט אמר להם, כי אין שום איסור ושום חשש בלימוד כתב ולשון ערבי. וטוב כי ילמדוה את בני הת"ת שעה אחת ביום. וכה אמר להם: "נפשי יודעת מאוד כי רבים יקומו עליכם ותעירו עליכם חמת מקנאים, אבל האמת אהובה ומינה לא אזוע". וגבאי הת"ת אשר גם הם הסכימו לזה, מכרו את הטשעק ששלח השר [מונטיפיורי] לידם ושכרו איש אחד יר"א, היודע שפת ערבי על בוריה. אבל לדאבון לב כל איש ישר, חמת המקנאים בערה כאש לוהט. רבים באו להרה"ג מוה"ר שמואל סלנט להתווכח ולהוכיח עד כמה גרמה לימוד השפות הזרות לשכח תורה ולעזוב יראת ש-די מישראל. והוא אמר להם: "גם אני ידעתי, אבל ירושלים איננה כשאר ארצות, ושפת ערבי איננה כשאר השפות". אמנם מפני יראת המחלוקת שבו גם הגבאים דהת"ת וקנו וועקסיל אחד (אני בעצמי הלכתי בבקשתם לקנותו) ושלחוהו להשר והודיעוהו ככל הדברים והאמת, אשר רק מפני המחלוקת, אשר געלה נפשם בו, אינם יכולים למלאות רצונו, שהוא גם רצונם ורצון הרבנים הג' שי'. והשר השיב להם תודה ואמר, כי גם הוא איננו חפץ לעשות דבר שיביא דברי ריבות בשערי ירושלם...

 

ראוי לשים לב לדברי הר"ש סלנט ש"ירושלים איננה כשאר ארצות ושפת ערבי איננה כשאר השפות", המראים על ראייה בלתי שגרתית של בעיה זו. לדעתו יש לראות את הנסיבות ואת המגמה הכרוכה בשאיפות של הקניית השכלה. בארצות אירופה מהווה ההשכלה אחד האמצעים להשתלבות בחברה הלא-יהודית והיא ערך לעצמה גם שלא בזיקה על ערכה התועלתי. בירושלים התנאים הם אחרים והשפה הזרה היא אך אמצעי תועלתי לשם קשר אל הסביבה.

 

על עמדתו של הרש"ס בעניין זה למדים אנו גם ממקור אחר. הקונסול הבריטי בירושלים פין, באגרת מיום 11 ביוני 1879 כותב, שהרב אמר לו שדעתו ודעת רוב חבריו הרבנים היא בעד הוראת ערבית ותורכית לנערים היהודים, וכי הם מכירים ביתרונות העשויים לצמוח מכך.

 

לא יצא זמן מרובה והמחלוקת בשאלות חינוך נתגלעה מחדש: הפעם על רקע ניסיונו של יחיאל מיכאל פינס לחנך למלאכה את בני הדור הצעיר. פינס עלה לא"י בתרל"ח כנציגו של קרן מזכרת משה מונטיפיורי, ובבואו לירושלים התבונן אל מצבה החומרי והחברתי והגיע להכרה שיש לטפח בין צעירי הישוב את השאיפה למלאכת כפיים. מכספי תרומתו של נדיב מארצות הברית הקים בית מדרש שהיה מעין מרכז לצעירים לומדי מלאכה. מעשה זה, ובדרך כלל עמדתו העצמאית של פינס בענייני הישוב, עוררו מורת רוח בין הקנאים. הם הטילו חרם עליו ועל ביתו ועל באי בית מדרשו. ראשי כוללות הפרושים הרב סלנט ויוסף ריבלין עמדו לימין פינס בריבו. הרש"ס פרסם מכתב חוזר בגנות המחרימים, שאותם הוא מכנה "אנשי בלייעל".

 

על הצורך בלימוד השפות המתהלכות בארץ חוזרים ועומדים מדי פעם דורשי טובתו של הישוב, שביקשו להעמידו על יסודות חברתיים כלכליים בריאים. בין השאר עמד על כך הרב שמואל מוהליבר בסעיף האחרון של תיאור מסעו לא"י בשנת תר"נ:

 

אמנם חסרון גדול יש בירושלים והוא כי יחזיקו לאיסור גמור ללמד שפת ערבית וצרפתית לנערי ישראל, אשר באמת הוא הכרח גדול בזמננו לדעת לשון המדינה, ובפרט בארץ ישראל אשר שם אין מבינים כלל לשון המדינה, ורובם ככולם הם כאלם לא יפתח פיו, וזאת היא סיבה גדולה לבטול המסחר וההכרח לצפות ללחם הקלוקל לחם החלוקה. ע"כ החובה על גדולי ירושלים אשר דבריהם יהיו נשמעים וגם יש להם דעת בענייני העולם, להשתדל שתתבטל האמונה הזאת שאסור ללמוד את השפה המוכרחת לחיות האדם ופרנסתו. ושתי שפות אלה ערבית וצרפתית הן הכרחיות בארץ הקודש, כי ההמון מדבר ערבית וגדולי הממשלה מדברים צרפתית.

 

דברים אלה של הרב מוהליבר, שהם פרי התבוננות של איש המעשה ובקי בהוויות העולם, מאלפים לא רק מצד עצמם אלא גם מצד זה, שהם מראים לדעת שאותה שאלה ממש שעליה התנהל פולמוס חריף בשנים תרל"ח-תרל"ט קיימת ועומדת בכל חריפותה כעבור למעלה מעשר שנים. מכאן יש לראות עד כמה הייתה תקיפה דעתם של הקנאים, שלחמו ביד חזקה נגד כל ניסיון להוסיף על הלימוד המקובל. אך דומה, שלא היו מצליחים הקנאים לכפות דעתם על הרבים, לולא היו בישוב חוגים שאמנם מעשי הקנאים לא ישרו בעיניהם אולם הסכימו עמם בעיקר הדעה ששינויים בחינוך אינם רצויים.

 

ד

 

להבנת עמדתם של המתנגדים לחידושים בחינוך בקרב הישוב הישן, יש לתת את הדעת לטיבו המיוחד של ישוב זה.

 

הישוב בארץ ישראל היה שונה מקיבוצים יהודים אחרים בדרך התהוותו, בתכונותיו הרוחניות ובהשקפת עולמו. בני הישוב היו חדורים תודעה של יעוד והיו בעיני עצמם ובעיני בני הגולה שומרי משמרת הקודש היושבים לפני ה' בארצות החיים על התורה ועל עבודתה וזולת אלה דבר אין להם בעולמם. על כן החובה מוטלת על בני ארץ ישראל - "בני היכלא דמלכא, אשר בכל מגמת עליתם שמה ראוי להיות עבור לקדש עתותיהם ורגעיהם" - להישמר מפני חידושים בחינוך יותר מאשר בחו"ל.

 

ונציע פה מקורות אחדים שמהם מתבארת ההתנגדות לחינוך החדש מתוך ראיית האופי המיוחד של ישיבת ארץ ישראל וקדושתה.

 

הרב הלל ליכטנשטיין מקלומיאה שבגליציה - שהיה מגדולי הלוחמים בדורו נגד חידושים בחינוך ותיקונים בדת - כותב אל הרב ישראל סלנטר באיגרת מיום ו' בניסן תרל"ג:

- - - הנוסעים ובאים לעיר הקודש מקום משכן השכינה הלמען לימוד חכמות נכריות באו הנה, הלעבור יירש בן האמה, סבתא - ורעמה יחליצו ישראל הכשרים שבגולה מכספם וזהבם, הלמען למרות את ד' ולכבוש את המלכה עמי בבית מקדשו - יפזרו אחינו שבגולה ממונם ויגיעם...

 

דברים ברורים בעניין זה אומר הרב אריה ליב פרומקין:

- - - העצה היעוצה הזאת [השכלה] טובה למאוד בדור הזה בכלל ולארצות הקדם בפרט, אולם לא לאלה הגרים באה"ק, היושבים שמה לפי יסודי ההתייסדות בראשונה הנתקן לרוח הארץ וקדושתה, וכבר הורה הניסיון שבכל העמל המופלג שיגעו מיסדי בתי חנוך כאלו לא הגיעו לסוף מטרתם וכוונתם הראשונה, והשכל מסכים, שכל הדר שמה בוודאי נגע מעט יראת ה' בלבו לעלות לאה"ק ובוודאי יחרד לתת את בניו ופרי בטנו על יד מורים שרובם בלתי צועדים לפי דרך התורה המסורה.

 

בשנת תרל"ה ביקר אחד ממנהיגי היהדות באנגליה, שמואל מונטגיו, שבא בשליחות קרן מזכרת משה מונטיפיורי לחקור את מצב הישוב ולהעלות הצעות לתיקונו. בדין וחשבון שלו שהגיש לשולחיו מותח מונטגיו ביקורת קשה על המשטר השורר בירושלים וסדרי החינוך בכלל זה. על לימוד לשונות הוא אומר: "האשכנזים לא ילמדו רק לשון הקודש על פי דרכי הלשון, ומאוד מאוד מייסרים האיש אשר נכפה נפשו ללמד את בניו לשון המדינה".

 

הרבנים הראשיים של העדה האשכנזית, הרב סלנט והרב אוירבך הגיבו על דו"ח זה במכתב גלוי אל מונטיפיורי, שביקר בירושלים בתרל"ה. וכן הם כותבים בעניין החינוך:

אנחנו היושבים על אדמת הקדש באחרית ימי גלותינו, ומניחים אותנו מסביב לעשות סדר לימודינו ועבודתינו, בדרך אבותינו מעולם, נאשם אם נמעול מעל בעצמנו ונחשוב גם מחשבות פגול להקריב אש זרה על מזבח הפנימי...

 

מן האמור נמצאנו למדים, שההתנגדות להנהגת תיקונים בסדרי החינוך בארץ ישראל נבעה בעיקרה מההכרה שארץ ישראל היא המפלט האחרון של חיי יהדות שלמים, שאין רוח הזמן שולטת בהם. על כן יש להרחיק ולהתרחק מכל חידוש שהוא פרי תנאי נסיבות הזמן.

 

אולם יש להטעים, שההתנגדות לתיקונים בחינוך לא הייתה נחלתו של היישוב כולו. היו בו עסקנים וחוגים שלא התנגדו לכך, ומהם אף ניהלו מלחמה ציורית ופובליציסטית נמרצת למען תיקונים אלה, ובראשם בעל "החבצלת" ישראל דוב פרומקין. ואכן, בסוף שנות השבעים היו בירושלים כמה וכמה בתי ספר מהטיפוס החדש, אם כי רובם בתי ספר לנערות.

 

פולמוס החינוך בארץ ישראל התנהל אפוא לא רק בין אנשי הישוב לבין מבקריו דורשי טובתו שבחו"ל, אלא גם בתוך הישוב עצמו. וחשוב לציין, שגם מצדדי התיקונים לא היו "משכילים" במובנו המקובל של מושג זה; אף הם היו שלומי אמוני ישראל כרובו וכולו של הישוב, אך הם שאפו לחלצו מהמיצר, להעמידו על יסודות חברתיים וכלכליים מתוקנים כדי להגדילו ולהרחיבו. מתנגדי ההשכלה והחינוך החדש, לעומת זאת, בקשו לקיים את היישוב כמתכונתו הראשונה כפי שנתכונן בזמן עלייתם של החסידים והפרושים, היינו: קיבוץ של יראים ושלמים, שעל דעת כן הם יושבים בארץ ישראל שיוכלו לעבוד בה את ה' בקדושה ובטהרה בלי פניה לרוח הזמן.