לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דוד מלך ישראל

מחבר: יהודה קיל

שנה בשנה, 1980

תוכן המאמר:
אדם המעלה
מוצא משפחתו
איש תואר ואהוב
יודע נגן ונעים זמירות ישראל
גבור חיל, איש מלחמה ומצביא
העניו והחסיד
נבון דבר וחכם מדינה
מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים
מניח היסודות לבית העולמים
עבד ה' ואיש האלקים
מקים עולה של תשובה
הברית עם דוד וביתו


תקציר: המחבר מתאר את דוד המלך מבחינת אופיו, מוצא משפחתו, תכונותיו ומעשיו, מלכותו ועוד.

מילות מפתח: דוד מלך ישראל; נעים זמירות ישראל; מלכות בית דוד.

דוד מלך ישראל

 

אדם המעלה
זכה דוד יותר מאשר כל אדם אחר במקרא, יותר מן האבות ואף יותר ממשה רבנו, לתיאור נרחב של מעשיו, מן הרגע שנמשח בסתר בית אביו ועד ליומו האחרון. רובו של ספר שמואל - למעלה משלושים פרק - עוסק בדוד בלבד, או בעיקר בדוד, וכיו"ב עוסקים בו עוד כעשרים פרק בדברי הימים (דברי הימים א' יא-כט), המקבילים רק בחלקם לספר שמואל. ספר שלם (מגילת רות) עוסק בייחוס אבותיו, וספר שלם (ספר תהלים) נקרא על שמו. ועל אלה יש להוסיף הרבה מקראות המדברים בו ובמלכותו, הן בספר מלכים והן ביתר ספרי הנביאים והכתובים, ושמו נזכר במקרא למעלה מאלף פעמים.
 
ספר שמואל שופע הערכות ישירות על דוד האיש ועל פעלו לדורו ולדורות, החל מן ההערכה המסיחה לפי תומה של "אחד הנערים" בחצרו של שאול (שמואל א' טז, יח), וכלה בהערכת הנביאים עליו. אבל יותר ממה שנאמר במפורש בהערכות הישירות עליו עולה מן הערכות העקיפות האצורות בסיפורי המעשים שהרבו לספר עליו, ואחרון אחרון למדים אנו הרבה מדבריו הוא.
 
דמות דוד, העולה מן הכתובים, היא דמות רבת אנפין של איש קטבים, דמות יחידאית בתולדות ישראל ובתולדות האדם. דמות של איש תואר ואהוב, היודע נגן ומשורר הקודש - מזה, וגיבור חיל ומצביא מהולל - מזה; עניו וחסיד - מזה, וחכם מדינה ומייסד ממלכה רבתי - מזה; מושל באדם צדיק - בזה, וצדיק נושע - מזה; קשה וקשוח - מזה, ורך ורגשני מזה; ועל כולם איש ירא ה', הבוטח בו, ואיש הרוח, מניח את היסודות - תרתי משמע - לבית העולמים - מזה, ומקים עולה של תשובה - מזה.
 
דרך חייו של דוד לא הייתה סוגה בשושנים, ומעלות ומורדות שמשו בה. נתון היה לעתים קרובות בתנאים ובמסבות, שבהם סתם אדם מאבד את צלם האלוקים שבו. מעולם לא נשבר בפני אדם, וידע להתמודד עם כל מציאות בה נקלע, בהשכל, בתבונה ובדעת. נתנסה בניסיונות קשים ביותר, ורק באחד מהם נכשל במפורש. שמר אמונים למשיחתו-ייעודו; משיח ה' לנחלת ה'. לא נטש דרכי חסידות, ענוותנות ויראת ה' הן בהיותו נרדף על ידי שאול והן בשרותו של אכיש מלך גת. גדולתו לא קלקלה את השורה ולא העבירה אותו על דעתו. וניתן לומר עליו את האמור על יעקב: כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל (בראשית לב, כח).
 
הכתובים בספר שמואל מעטו בתיאור פרשיות העלייה והגדולה המדינית שבחייו, והרבו כנגדן בתיאור פרשיות הייסורים והתלאות בהן התייסר והתנסה. כי בפרשיות אלה בא לידי ביטוי מלא, דוד "האדם המעלה", בלשונו של בעל דברי הימים (דברי הימים א' יז, יז), או "המשובח שבמלכים" בלשון חז"ל. עם זאת לא קפחו הכתובים את האדם (- הצד האנושי) שבדוד, כאחד העם מישראל, ולפיכך יש בספורים המדברים במעשיו לקח לכל אדם ואדם, לדורותיו.
 
מוצא משפחתו
דוד היה בן שבט יהודה, עליו ניבא יעקב: לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו (בראשית מט ט). שבט שהיה ראשון לדגלים, ראשון לחונכי המשכן, ראשון לכבוש וראשון לנחלה.
 
משפחת דוד ישבה באפרת היא בית לחם יהודה, והתייחסה אל פרץ בן יהודה (ראה סוף רות), ואל נחשון בן עמינדב, הנשיא ביהודה: "ומוצאתיו מקודם מימי עולם" (מיכה ה, א). אביו היה מגדולי המקום ובימי שאול היה "זקן בא באנשים" (שמואל א' יז, יב וראה פירוש). אלא שלא כשאול היה במשפחתו "דופי" מסוים, והכוונה לאם זקנתו - רות - שמוצאה היה ממואב (השווה דברים כג ד-ז), ועל כך כנראה המשיכו לרנן עוד בימי דוד, "וזאת תורת האדם" (שמואל ב' ז, יט).
 
איש תואר ואהוב
נפתח בהערכת הכתוב הראשונה על דוד, עת שהובא מן הצאן לשמואל: "אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי (שמואל א' טז, יב). גם "הנער" בחצר שאול עמד בין היתר על נויו ויופיו: איש תאר (שם שם, יח), ותוכו כברו. וכעניין השם דוד שהוא אהוב, זכה לאהבת הכל. ולא היה בביזוי ובחירוף שחירפוהו יחידים לפגום באהבה זו. אהב אותו שאול: "ויאהבהו מאד" (שמואל א' טז, כא). ואהבה עזה זו חזרה ונתעוררה בלבו עת שנפרד ממנו לאחרונה: ברוך אתה בני דוד // גם עשה תעשה // וגם יכל תוכל (שמואל א' כו, כה). אהב אותו יונתן בנו "אהבת נפש" (שם כ, יז ועיין שם יח א, ג), ואהבה זו דימה דוד לאהבת נשים: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל ב' א, כו), ובלשון חז"ל: אהבה שאינה תלויה בדבר (מספר אבות). אהבה אותו מיכל בת שאול (שמואל א' יח, כ), האישה היחידה במקרא שנאמר בה שאהבה איש. אהבו אותו נשים ושרו: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, ואהבו אותו כל ישראל: וכל ישראל ויהודה אהב את דוד (שמואל א' יח, טז). וגם גויים חבבוהו: ידעתי כי טוב אתה בעיני כמלאך אלקים (שם כט, ט). וגם אויביו השלימו עמו ונתקיים בו מאמר בנו החכם: ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו (משלי טז, ז).
 
יודע נגן ונעים זמירות ישראל
דוד היה יודע נגן מהולל עוד מימי נעוריו. אצל שאול נגן דוד בכינור (שמואל א' טז, כג), והביא לו "טוב" ורווחה (סוף פרק טז). בשעת העלאת הארון לירושלים הוסיף דוד כלי נגינה (שמואל ב' ו, ה, טו), ומסורת בידי עמוס שדוד המציא כלי שיר מרובים (עמוס ו, ה) והנהיגם בעבודת בית ה', הם הם "כלי שיר דוד איש האלקים" (נחמיה יב, לו; וראה עוד דברי הימים ב' כט, כו- כז).
 
אין נגינה ללא שירה, המתלווה לנגינה, ואין שירה ללא נגינה. אל נכון ליווה דוד את נגינתו בשירה ולעתים גם במחול סוער (שמואל ב' ו, יד). דוד הרבה לנגן והרבה לשיר ולהתפלל לה'. בספר תהלים שיסד נקראו הרבה מזמורים בשמו. גם בספר שמואל נשתמרו כמה מתפלותיו ושירותיו. מבין תפילותיו הגדולות נזכיר כאן את התפילה לפני אהל ה', לאחר ששמע מפי נתן את "החזיון הזה" על ביתו (שמואל ב' ז, יח-כט). ראשיתה של התפילה - ענוות רוח, אמצעיתה - תהילה לבורא עולם שבחר מישראל עמו "עד עולם", וסיומה - תפלה עזה, רווית אמונה ובטחון, לברכת "בית עבדך לעולם". את בטחונו בה' ובהנהגתו מלאת הרחמים בטא במאמרו הידוע: צר לי מאד, נפלה נא ביד ה', כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפלה (שמואל ב' כד, יד). משירותיו נזכיר כאן את "שירת דוד" הגדולה (שמואל ב' כב), שיש בה מ"סוד" השגחת ה' עליו ועל עמו ישראל, ומדברי בינה והגות בדרכי ההשגחה.
 
בספר שמואל נכללו גם שלוש קינות שקונן דוד וכלן עזות ביטוי. זכר דוד ומזמוריו נעשו יסוד לתפילת ישראל, ולתפילת העמים. וכשם שנגינתו הביאה לשאול רווחה "וטוב לו", כך מביאים מזמורי תפילתו זה כמה אלפי שנים רווחה וטובה לכל נפש נענה, ולכל נפש המתרפקת על אלוקיה: נעים זמירות ישראל!
 
גבור חיל, איש מלחמה ומצביא
כשם שהיה דוד יודע נגן מפורסם, כך היה עוד מימי נעוריו גיבור נודע באומץ לבו ותושייתו. החוש הצבאי היה טבוע בו מטבע ברייתו (השווה שמואל א' יז, כח). עוד לפני בואו לחצר שאול התהלכו בישראל סיפורי גבורה על מאבקיו עם חיות רעות שבאו לטרוף כבשים מעדרו (שמואל א' יז, לד-לו), ולעת זקנתו משכנע חושי את אבשלום וחבר מורדיו באמרו להם: "אתה ידעת את אביך... כדב שכול בשדה ואביך איש מלחמה... כי ידע כל ישראל כי גיבור אביך" (שמואל ב' יז ח-י). היה היוצא בראש הלוחמים, כך בימי שאול, וכך משהיה מלך, עד שנשבעו אנשיו: לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל (שמואל ב' כא, יז). דוד היה לא רק גיבור חיל ואיש מלחמה, אלא גם מפקד ומצביא מעולה. מפקד מעולה - היודע לחנך גדוד מורכב מאנשים, שמקצתם באו משולי החברה (שמואל א' כב, ב) - וביניהם גם בני בלייעל (שם ל, כב) - למשמעת ולעקרונות מוסריים (שם כד, ז; ל, כה). גדוד זה נשאר נאמן לדוד בכל המסבות, הם הם "עבדי דוד" (שמואל ב' ב, יג ואילך), הם "אנשי דוד" (שם כא, יז). מצביא מעולה - שאינו מאבד את עשתונותיו לעולם. וכבר במעשה צקלג, לאחר שהתחזק בה' אלוקיו (שמואל א' ל, ו) הוא מראה את כוחו: הוא רודף ללא הפוגה אחר השוסים, מכם ומציל מידיהם את כל הרכוש, ואף שולל מהם כל רכושם הם. משמלך על ישראל ויהודה פקד בכשרון על צבאות רבים. בחיל רגלי לחם נגד חיל הרכב של הממלכות הארמיות שבצפון, ונצחן. ועלה בידי דוד להקים ממלכה רבתי, שהשתרעה מגבול מצרים ועד נהר פרת.
 
כושר זה לא עזבו גם בימי זקנתו, כשהיה אנוס לדכא את המרד, בראשו עמד בנו האהוב - אבשלום. השמועה על המרד הדהימה ודכאה אותו. אולם, כדרכו התחזק בה' אלוקיו ולאחר שמסר את דינו לשמים, נקט מיד בתכסיסים צבאיים שנונים. החל מן פקודתו הראשונה לברוח מירושלים, העיר הבצורה למופת (שמואל ב' טו, יד), ארגון מחנות הלוחמים שלו, וכלה - בבחירת שדה הקרב, ביער אפרים, שבעבר הירדן המזרחי. "על סף הזקנה - עמד איפוא דוד - במלוא כחו, האכזבה המרה לא הכריעה אותו אלא עוררה בו שפע כחות".
 
העניו והחסיד
כשם שדוד היה גיבור חיל ואיש מלחמה בשדה קרב כך היה גיבור מלחמה ביצרי אדם. וכבר אמרו חז"ל: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב ע"א). הוא דוד העניו בנעוריו: "מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חתן למלך" (שמואל א' יח, יח וראה שם כד, טו), והוא דוד העניו בשיא גדולתו: "והייתי שפל בעיני וגו'" (שמואל ב' ו, כב); "ומי אנכי אדנ' ה' ומי ביתי כי הביאתני עד הלם" (שם ז, יח). גם בשעת מרידת אבשלום אין הוא חפץ שהארון ילווה אליו. הוא מבקש להשיבו לירושלים ומודיע ברבים: ואם כה יאמר לא חפצתי בך, הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו (שמואל ב' טו, כו). נאמנים עלינו דבריו בתהלים קלא: "לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני".
 
זכה דוד לקיים את מצוות התורה: לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז, כ), וייחס את כל הגדולה שזכה בה לא לעצמו כי אם לישראל: "וידע דוד כי הכינו ה' למלוך על ישראל, וכי נשא ממלכתו בעבור עמו ישראל" (שמואל ב' ה, יב).
 
דוד חסיד היה. חסיד במשמעות לשון חז"ל, אדם העושה מעשים לפנים משורת הדין והמנהג בלי שיצפה לגמול עבורם. וחסיד לפי עיקר משמעותו במקרא, שהוא נאמנות ללא סייג לבעל בריתו ושבועתו (דברים לג, ח-ט; תהלים נה, ח ועוד). חסידות זו - על שתי משמעויותיה - לא עזבתהו כל ימי חייו. דוד לא שלח ידו בשאול אף על פי שבמנהגי אדם ואף מבחינה הלכתית רשאי הנרדף להרוג את רודפו: "וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה" (שמואל א' כד, יט) אומר שאול בנימה של תמיהה והודיה. יתר על כן, שניהם - גם שאול וגם דוד - יודעים למי ניתנה המלכות. אלא שאול מסרב לקבל דין שמים ובפועל לוחם לא רק בדוד, אלא גם בה' שקרע את המלכות ממנו ונתנה לרעהו הטוב ממנו (שמואל א' טו כח; כח יז).
 
דוד עבדו הנאמן של ה', "דוד עבדי" (שמואל ב' ג, יח; ז, ח), חייב היה אפוא להיות שותפו של ה', ולתרגם את המשיחה ואת הנבואה לשפת המעשה ההיסטורי הריאלי. אלא דוד סרב להיות שותפו של הקדוש ברוך הוא במעשה זה. ולימדנו אחד מכללי החסידות הגדולים וכוונתנו ל"משל הקדמוני": מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שמואל א' כד, יב), כלל שניתן לפרשו על ידי מאמר חז"ל "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (שבת לב ע"א ועוד).
 
מעשה המערה (שמואל פרק כד) ומעשה גבעת החכילה (שם פרק כו) היו מן הניסיונות הגדולים ביותר שבהם עמד דוד. ואם על מעשה המערה ניתן לומר שהיה בו מן ההפתעה לדוד, כי הרי לא חשב ששאול עלול להיכנס לתוכה יחידי, הרי במעשה גבעת החכילה הפגישה בין דוד לבין שאול הייתה מתוכננת (שמואל א' כו, ד-ה).
 
זאת ועוד, בפרק הזמן שבין שני המעשים נשתנתה המציאות מן הקצה אל הקצה. שם היה דוד עדיין "חתן המלך" ושאול חותנו, ואילו כאן אירע המעשה לאחר שהפקיע שאול את קדושיה של מיכל לדוד ונתנה לאחר (שמואל א' כה, מד), ובכך גלה דעתו שאין רצונו לקיים את ההבטחות שהבטיח לדוד, ונחושה החלטתו להלחם בו.
 
אף כאן נדמה היה לכולם שה' עצמו מבקש מדוד שיהיה שותפו למעשה הקמת מלכות דוד: ויאמר אבישי אל דוד סגר אלקים היום את אויבך בידך (כו, ח). ואכן המצב בו נתון אותה שעה מחנה שאול, על שומריו וראשיו, היה בו מן המפתה והתובע, עשה מעשה הרצוי לך ולאלוקים: "... ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים, כי תרדמת ה' נפלה עליהם (שם ז, יב). דוד אמנם מודע לתביעה זו: "וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, אשר נתנך ה' היום בידי וגו' (שם שם, יג). אבל אינו נענה לה. יתרה מזו. שם - במעשה המערה - נתבקש דוד לעשות את המעשה בעצמו, ואילו כאן מבקש אבישי להתנדב ולעשות את המעשה במקומו (שם ח) ואף על פי כן...
 
דוד נאמן לשבועה שנשבע לשאול (שמואל א' כד, יב), אף על פי ששאול עצמו בטלה למעשה על ידי הפקעת קדושי מיכל ועל ידי המשך הרדיפה אחרי דוד. דוד מוציא להורג את רוצחי איש בשת, מתחרהו לכסא המלכות. על שאול ויונתן בנו הוא קושר מספד וקינה, ולאיש בשת הוא קורא: איש צדיק (שמואל ב' ד יא).
 
דוד נאמן לשבועה שנשבע ליהונתן (שמואל א' כג, יח), והוא מושיב את מפיבשת בנו בין הסועדים על שולחן המלך ומחזיר לו את "שדה שאול" (שמואל ב' ט, ז). וגם כשנזדמנה לדוד הזדמנות נאותה - בפרשת הגבעונים - לסיים אחת ולתמיד את היריבות עם בית שאול, שגם לפי הודעת מפיבשת היו כולם "אנשי מות" (שמואל ב' יט, כט), הוא נשאר נאמן לשבועתו שנשבע ליהונתן, ובית יונתן המשיך להתקיים עד ימי שיבת ציון ועד בכלל. ומבחינה זו היה דוד יחיד בין מלכי קדם, ששמר את חסדו ושבועתו לבית המלכות שקדם לו, ולא הוציאו להורג.
 
דוד שומר אמונים גם לשבועתו שנשבע לבת שבע (מלכים א' א, כט-ל), ומתוך קיום שבועתו זו נפטר מן העולם. דוד גמל חסד הן לנכרים (שמואל ב' י, ב), והן לישראל (שם יט, לד-לט). הוא מברך את ה' על שמנע ממנו - גיבור המלחמה - לבוא בדמים, ומשלוח ידו ברעה (שמואל א' כה לג, לט), כי חיי אדם היו בעיניו קודש (שמואל ב' כג יז). הוא היה איש מצפון וכאשר כרת את כנף מעיל שאול: ויך לב דוד אתו (שמואל א' כד, ה). היה מודה בכישלונותיו ונוטל על עצמו את האחריות למעשיו, ומפיק מהם לקחים. וכן דרשו חז"ל: הרואה דוד בחלום יצפה לחסידות (ברכות נז ע"ב).
 
נבון דבר וחכם מדינה
"נבון דבר" אמר עליו "נער" שאול ו"חכם כחכמת מלאך האלקים לדעת את כל אשר בארץ" (שמואל ב' יד, כ וראה שם יט כח) אמרה לו האישה החכמה מתקוע.
 
חכמתו וערמתו (שמואל א' כג, כב) סייעו בידיו לשמור על צלם האלקים שבאדם גם כשהיה נתון, כאמור, כמצבים מדכאים, משפילים ומביכים, אף בהיותו נידח ונחבא (שמואל א' כו, יט), ועומד בשרות מלך נכרי, אויב עמו, המשיך להלחם "מלחמות ה'", תוך שהוא מערים על איש חסדו (שמואל א' כז יא). בדין יכלו כל שבטי ישראל לומר לו בפניו: גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל (שמואל ב' ה, ב). לשון אחרת: מרגע שנמשח ממלא בפועל תפקידי מלך, היוצא ובא לפני העם (שמואל א' יח, טז; כה, כח).
 
בשעת הצורך נהג דוד בקשיחות עם ממלכות אויבות ומלכים שלחם בהם (שמואל ב' ח, ב; יב, לא) אך ידע לנהוג גם במתינות (השווה יחסו לארוונה היבוסי, למלך עמון ולמלך גת), וגם לקשור קשרי ידידות ואחווה עם כמה מהממלכות השכנות (כגון: גשור, צור וחמת). כאמור, ניצל דוד את המצב המדיני שרר באותו זמן במרחב של "עבר הנהר" והקים ממלכה רבתי. אף הוא יסד פקידות ממלכתית ומינה נציבים על הארצות הכבושות (שמואל ב' ח, ו, יד).
 
זכה אפוא דוד שה' הושיעו בכל אשר הלך (שם שם וראה עוד שם ג, יח), החל ממלחמת גלית (שמואל א' כג ה) וכלה בכבוש ממלכות עבר הנהר (מלכים א' ה א-ד) ונתקיים בו: "ואהיה עמך בכל אשר הלכת ואכרתה את כל אויביך מפניך ועשיתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ" (שמואל ב' ז, ט); מגדול (קרי) ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם (שם כב, נא). בימיו זכה ישראל, לאחר תקופה ממושכת של מלחמות ועינוים שעינוהו בני עוולה: "ושכן תחתיו ולא ירגז עוד" (שמואל ב' ז, י).
 
ועוד: דוד שידע, כאמור, לטפח את צבא ישראל, על אלפיו, מחלקותיו וגיבוריו ולא שכח כי עליו "ללמד בני יהודה קשת", ידע היטב שאין התשועה בחיל בחרב ובסוס מלחמה בלבד אלא בה' המושיע את ישראל. דבר זה שינן דוד החל ממלחמת גלית: ... כי לא בחרב ולא בחנית יהושיע ה', כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו (שמואל א' יז, מז), וכלה במזמורי תהלים: "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח, שקר הסוס לתשועה, וברב חילו לא ימלט" (תהלים לג, טז-יח); "הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם, באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" (תהלים ס, יג-יד; קח, יג-יד) ועוד הרבה. "כי המלך בוטח בה' ובחסד עליון בל ימוט" (תהלים כא, ח). מסתבר שנבואת זכריה על המלך הצדיק ונושע (זכריה ט ט וראה ב"דעת מקרא" שם) יסודה במלך הצדיק הראשון - דוד, שה' הושיעו בכל אשר הלך.
 
מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים
"ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב' ח, טו). ירושלים - עיר בירתו - נהפכה לסמל של "עיר הצדק קריה נאמנה... מלאתי משפט צדק ילין בה" (ישעיהו א, כו-כא), והוא עצמו נהיה לאב טיפוס של מלך הרועה את העם באמונה (שמואל ב' ה, ב; ז, ז-ח), כנבואת יחזקאל: והקמתי עליהם רועה אחד ורועה אתהן את עבדי דוד, הוא ירעה אתם והוא יהיה להן לרועה (יחזקאל לד, כג).
 
"עשה משפט וצדקה לכל עמו" רומז ללשון האמור באברהם: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' (בראשית יח, יט). אברהם נקרא "ירא אלקים" (שם כב, יב), והכתוב מעיד עליו ...וישמר משמרתי מצותי חקתי ותורתי (שם כו, ה ועיין דברים ד, ח וראה שם ו), ואכן אומר דוד על עצמו: כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסור ממנה (שמואל ב' כב, כג). והוא מצווה את שלמה: ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו, לשמר חקתיו ומצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל וגו' (מלכים א' ב, ג).
 
בכלל עשיית משפט גם מינוי שופטים וסדרי משפט מתוקנים וגם התקנת תקנות. בספרנו נשתמרה תקנה אחת ("חק ומשפט") שהתקין (ולדעת חז"ל חידש) דוד בדבר חלוקת השלל בין היורדים במלחמה ובין היושבים על הכלים (שמואל א' ל, כד-כה). בזכותו של דוד נהייתה עשיית "משפט וצדקה" קו יסוד למלכות ישראל (השווה מלכים א' י, ט; דברי הימים ב' ט, ח). מסתבר כי דמות דוד "המושל באדם צדיק מושל יראת אלקים" היא היא שריחפה לעיני הנביאים בהנבאם על מלכים צדיקים, כגון הנבואה על ה"חטר מגזע ישי" (ישעיהו יא, א-ה), או הנבואה על ה"צמח צדיק" מבית דוד (ירמיה כג ה-ו; לג, יד-יט) ועוד.
 
מניח היסודות לבית העולמים
שם שתכנן דוד את ממלכתו ואת טיבה, כן הגה ותכנן עוד מימי נעוריו את דבר מציאת "מקום לה' משכנות לאביר יעקב", כמשתמע ממזמור קלב בתהלים, שהוא מעין מזמור אוטוביוגרפי. ואכן משמלך דוד על כל ישראל, וכבש את ירושלם, העביר אליה בעסק רב את ארון הברית, שישב באותה שעה "בשדי יער" (תהלים שם) היא גבעת יערים, וע"י כך הפך את ירושלם לעיר הקודש והמקדש "עדי עד" (תהלים קלב, יג-יד). את ארון הברית שכן באהל, שקראו גם בית ה' (שמואל ב' יב, כ) וגם "נוה" (שם טו, כה). ולידו התקין סדרי עבודה (דברי הימים טז, לז-מג) וארגן את הכוהנים והלוויים למחלקותיהם לנצח על מלאכת בית ה' (שם פרקים כג-כו), סדרים ששמשו יסוד לעבודה בבית העולמים, הן בבית הראשון והן בבית השני.
 
את שלל המלחמה והמנחות שקבל מהעמים הכנועים והכבושים הקדיש דוד, בדומה לשמואל הראה ושאול בן קיש ואבנר בן נר ויואב בן צרויה (דברי הימים א' כו, כח), לבנין הבית (שמואל ב' ח, י-יב). ואף על פי שלא ניתנה לדוד רשות לבנות את הבית, הכין חומרי בנין ותכניות עבודה לבנין (דברי הימים א' כח, יא ואילך). ואף זכה לבנות - על פי נביא - מזבח לה' בגורן ארוונה, הוא הר המוריה (דברי הימים א' ג, א). בבניין המזבח חותם ספר שמואל, ללמדך שהמקדש עמד בראש הגיגיו של דוד: מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.
 
מכאן ואילך נתחבר בית דוד למקדש, והחולק על בית דוד חולק ממילא על המקדש, ועל מי ששיכן שמו שם (השווה מלכים א' יב, טז, ושם כו ואילך; הושע ג, ה).
 
עבד ה' ואיש האלקים
זכה דוד לתואר הרם של "עבד ה'", כמו אבות האומה והנביאים. ודוגמת משה זכה דוד לתואר רם זה גם בחייו וגם במותו. בשם "דוד עבדי" מכנים הנביאים את צאצאי מלכי בית דוד שישבו וימלכו באחרית הימים.
 
"עבד ה'" הוא גם בחיר ה', איש העומד בסוד ה' (עמוס ג, ז והשווהו לבראשית יח, יז). זכה דוד שמיד עם משיחתו צלחה עליו רוח ה', שלא סרה ממנו "מהיום ההוא ומעלה" (שמואל א' טז, יג). "רוח ה'" זו עשויה אמנם להתפרש "רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'" (ישעיהו יא, ב), אבל יש במשמעה ודאי גם רוח נבואה, כמו שמצאנו ב"דברי דוד האחרונים" (שמואל ב' כג, א-ז), בה נאמר בפתיחתה: רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, אמר אלקי ישראל, לי דבר צור ישראל וגו' (שם) על כן קראו לדוד בימי שיבת ציון "איש האלקים" (דברי הימים ב' ח, יד; נחמיה יב כד, לו), כינוי שניתן לנביא (שמואל א' ב, כז, וראה שם פירוש). וכן מצאנו בדברי חז"ל: מאן נביאים ראשונים? - אמר רב הונא זה דוד ושמואל ושלמה (סוטה מח ע"ב).
 
אמנם לא הרי נבואת דוד כהרי נבואת שמואל רבו ושאר נביאי ישראל. בדרך כלל הגדירוהו חכמים בעל "רוח הקודש", "מששרתה עליו שכינה" (פסחים קיז ע"א). דוד היטיב לדבוק בתורת שמואל רבו ולשמוע בקול ה' שהוא הטוב (שמואל א' טו, כב). והקיף את עצמו בנביאים, מראשית צעדיו (שמואל א' כב, ח; שמואל ב' ז) וקבל תוכחתם בעת שנכשל. אף הוא הרבה לשאול באורים ושיתף את שרי הכהונה בשלטון ועל ידי כך יצר דגם של הנהגה, מודרכת על ידי תופשי התורה: "לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם... ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" (דברים יז, יח-יט).
 
מקים עולה של תשובה
"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אמר קהלת בן דוד (קהלת ז, כ). גם דוד לא עמד בכל הניסיונות שנתנסה וחטא. ואין הכתובים חסים עליו ומרבים לפרש את חטאיו ואת העונשים שהתייסר בגללם.
 
אלא דוד - בניגוד לשאול - ידע לא רק את סוד ההודאה בחטא: "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' (שמואל ב' יב, יג), אלא גם את סוד הנשיאה באחריות גם במקרים שיכול להטיל את האחריות על אחרים. הוא ידע גם את סוד הייסורים הממרקים את העוון (תהלים נא, ה-יט). אחרי מעשה הדמים של שאול בנוב, התוודה דוד: אנכי סבתי בכל נפש בית אביך (שמואל א' כב, כב). במעשה אוריה ובת שבע לא רק שהודה בחטאו, ואמר מיד, ללא כרכורים, לנתן: חטאתי לה'! אלא גם ידע שאין בכוחה של ההודאה בלבד למרק את החטא.
 
וגם כשייסוריו במעשה אבשלום הגיעו לשיאם, סרב להיענות להצעת אבישי ולפגוע בשמעי "הכלב המת הזה", ואמר ברבים: "כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר (לה') מדוע עשיתה כן (שמואל ב' טז, ט ואילך). ועוד אפשר שיותר משקונן - בסיומה של המלחמה - על אבשלום קונן על עצמו ועל חטאיו שגרמו בעקיפין לחטא שחטא אבשלום ולמותו.
 
ב"מעשה ההסתה" נאמר לא רק "ויך לב דוד" (שמואל ב' כד, י וראה שמואל א' כד, ה) אלא גם התוודה ואמר: הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו? - תהי נא ידך בי ובבית אבי (שמואל ב' כד, יז). לדברי וידוי אלה נסמכה ההוראה לדוד לבניית מזבח לה' בגורן ארוונה. ודרשו חז"ל: אמר דוד להקב"ה "לך לבד חטאתי" (תהלים נא, ו), כשאתה אומר לפושעים, למה לא עשיתם תשובה, אם תקבלני בתשובה כל הפושעים משלימים לך, ומסתכלים בי הכל, ואני העד אעיד שאתה מקבל את השבים (תהלים שוחר טוב נא, ב).
 
ועוד אמרו: "נאם הגבר הוקם על" (שמואל ב' כג, א), נאום דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה (מועד קטן טז ע"ב; עבודה זרה ה ע"א). ועוד אמרו: "הוקם על" - שקיים עולה של תורה בעולה של מלכות (מד"ש כט); ועוד אמרו: משעשה תשובה נכתב בחבורה של מעלה ונקרא עבד ה' (שוחר טוב לתהלים יח, ג).
 
הברית עם דוד וביתו
נתן ממשיל בנבואתו את היחסים שבין ה' לבין המלך מבית דוד, ליחסים שבין אב לבן: "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לבן" שמואל ב' ז, יד). אלא בניגוד למלכי קדם שנחשבו כאלים, או לפחות כבני אלים בעיניהם, הרי במקרא משמעו של הדמוי הוא ביטוי לחיבה ומתן חסות, על דרך הכינוי של ישראל העם: בני בכרי ישראל (שמואל א' ד, כב-כג וראה הושע יא, א); בנים אתם לה' אלקיכם (דברים יד, א ועוד).
 
בנבואה זו הובטח לדוד: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם, לפניך יהיה כסאך נכון עד עולם (שמואל ב' ז, טז). ובדברי דוד האחרונים נתפרשה כבר הבטחה זו: "ברית עולם שם לו ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב' כג, ה וראה עוד תהלים פט, ד-ה; קלב, יא-יב). ובא ירמיהו ודימה את הברית עם דוד, בדומה לברית שבין ה' וישראל "לחקות שמים וארץ". וכשם שאין קיום ל"שמים וארץ" ללא "חקות" אלה, כך אין לתאר קיומו של העולם ללא ישראל וללא בית דוד: "כה אמר ה' / אם לא בריתי יומם ולילה / חקות שמים וארץ לא שמתי. / גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס / מקחת מזרעו משלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב / כי אשוב (אשיב - קרי) את שבותם ורחמתים (ירמיה לג, כה-כו וראה שם פסקים יז-כב).
 
בספרנו מכנים עבדי דוד אותו "נר ישראל" (שמואל ב' כא, יז והשווהו אל תהלים קלב, יז), ואילו דוד עצמו מדמה את מלכותו של המושל הצדיק לאור: "וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות" (שמואל ב' כג, ד). בספר דברי הימים נקרא כסא ה' (שם כט, כג). נמצא שדוד הוא האיש עליו ניבא שמואל: בקש ה' לו איש כלבבו (שמואל א' יג, יד), ואכן היה ה' עמו: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו (שמואל א' יח, יד). המלכות שיסד היא מפנה בקורות ישראל ובקורות האדם. ובית המלכות שיסד האריך ימים, קרוב לארבע מאות וחמשים שנה, יותר מכל בית מלוכה אחר מן הידועים לנו.
 
לחידוש מלכות בית דוד מתפלל ישראל בכל יום, והוא אף מחכה לו בכל יום. ובהלכה נקבע:
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות [בית] דוד לישנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקדם... וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו..." (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק א הלכה א).
 
"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה, ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת משיח. ואם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נידחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כלו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר (צפניה ג, ט) "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" " (רמב"ם שם, הלכה ד).