לחץ כאן לתצוגת הדפסה

גיל האדם - התש"ס או מיליון שנה

מחבר: מרדכי כסלו

שנה בשנה, 2001

תוכן המאמר:
הקדמה
א. התמודדות ההשקפה היהודית עם התגליות של המאובנים.
ב. ההתמודדות עם תיאוריית האבולוציה.
ג. ההתמודדות עם שיטות התיארוך הרדיואקטיבי.
ד. הקבלה בין דברי חז"ל והארכאולוגיה בתיארוך המצאת הכתב.
ה. הקבלה בין דברי חז"ל והארכאולוגיה לגבי האדם הפרהיסטורי.
ו. סוף דבר.


תקציר: הסתירה בין גיל העולם על פי חז"ל לבין עמדות המדע, והדרכים להבנתן.

מילות מפתח: בריאת העולם, מאובנים, ארכאולוגיה, האדם הפרהיסטורי.

גיל האדם - התש"ס או מיליון שנה

הקדמה

אנחנו חיים היום בדור שניבעו סדקים באמונתו התמימה - בין באונס בין ברצון, בין במזיד ובין בשוגג. לאנשים שעוסקים במדע, בפוליטיקה או בפילוסופיה, אם הם לא מסוגרים במגזר ההתמחות המצומצם שלהם ואינם מתעלמים מהסובב אותם, יש בעיה של התרוצצות בין שתי השקפות עולם - אישית ומקצועית - שלעתים קרובות אינן מתלכדות.

 

מתפקידינו, כמדענים דתיים, למצוא את הגשרים בין תורה ומדע בכל תחום. ביכולתנו למצוא היכן רמוזות בתורתנו הנצחית ובדברי חז"ל ההשקפות המדעיות החשובות. עלינו לבוא ולשוחח על נושאים אלה עם עמיתים, מאמינים ושאינם מאמינים, בני ברית ושאינם בני ברית, כשקומתנו זקופה ויש בידינו תשובות הולמות אף לשאלות נוקבות. הדיון כאן הוא תיאורטי וכמובן שהמסקנות אינן להלכה. מטרת המאמר להביא סקירה היסטורית קצרה ולבנות גשר חדש על פער השנים הגדול בהשקפות על גיל האדם - אלפים מול מאות אלפים, לצמצם את ההבדל בדעות שנובעות מכך, ואף לאחד את ההשקפות השונות הנובעות מפער זה. כדי להמחיש את הקוטביות בין שתי הדעות ויחד עם זאת את חוסר העקביות בהשקפותיו של האדם המודרני הבודד, אביא שתי מובאות של ביקורת, האחת על השקפתו של האדם שאינו מאמין והשניה על דרכו של היהודי המאמין:

 

א. האמונה בחוקיות הטבע היא היחידה שהאדם בן זמננו, שפרק מעליו את עולה של הדת, מחזיק בה. הוא מטיל ספק בכול, במציאות ה', בשלטונו של הצדק, אף בהשלטתו במשך ההיסטוריה, בשכר ועונש, בעולם הבא, בכול, בכול. אך כאוד מוצל מאש, נשארת חוקיותו של הטבע כעיקר אמונה שאין לפקפק בו (ברגמן, תש"ה, עמ' 5).

 

ב. במילים פשוטות נראה כי מדענים אורתודוכסיים מסוימים בושים או נבוכים כשעליהם להצהיר באופן גלוי על דבקותם באמתות בסיסיות של התורה, כגון בריאת אדם וחוה... כאשר שאלתים באופן ישיר, כיצד עולה בידיהם להשלים בין חוסר שכנוע עצמי באמתות תורה בסיסיות, לבין כל מה שיהודי מאמין, מאמין בו ונוהג לפיו; הייתה תשובתם כי הצליחו לחלק את יומם באופן שתורה ותפילה וכל השייך להן מהווים קטגוריה אחת; ואילו המדע בו הם עוסקים, שייך לקטגוריה נפרדת. אין כלל צורך לקבוע כי עמדה מעין זו, אינה עומדת במבחן האמת. כאשר יהודי מצהיר בכל יום: "כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו", הרי ברור כי הדבר אמור לגבי כל היום כולו, ולא לגבי חלקים ממנו בלבד (הרב שניאורסון, תש"מ, עמ' 42).

 

כאמור, ננסה לבנות כאן גשר שיצמצם את ההבדל בין החשיבה המדעית לבין ההשקפה התורנית על גיל האדם. נראה שהדרך הטובה לבנות את יסודות הגשר היא סקירה היסטורית של לבטיה ופתרונותיה של ההתמודדות רבת השנים בין ההשקפה היהודית לבין ההשקפה המדעית בנושא של גיל האדם, כי בעקבות התיאוריות המדעיות המתחדשות עולות השאלות בכל פעם מזווית אחרת. בסקירה ההיסטורית מובאות זו אחר זו השקפות של רבנים חשובים, כתגובות לשלבים אחדים בהתפתחות החשיבה המדעית.

 

א. התמודדות ההשקפה היהודית עם התגליות של המאובנים

התגבשותה של החשיבה המדעית מאז תקופת הרנסנס, הכוללת גישה ביקורתית לתצפיות ולפירושן ושימוש עקבי בניסויים, הביאה להצגת שאלות על תפיסות עולם מקובלות. למשל, במאות הי"ח-י"ט, כאשר התגלו אלפי מינים של צמחים ובעלי-חיים חדשים, חיים וגם מאובנים - כאלה שלא חיים היום, כגון ממותות ודינוזאורים - התעוררה הבעיה של קדמות העולם וקדמות האדם. דמות מרכזית בהפצת החידושים הביולוגיים היה קיוויה ( Cuvier) ,שחי בזמנה של המהפכה הצרפתית ונחשב לגדול הזואולוגים בדורו, ובנוסף ייסד את הפאלאונטולוגיה החדישה - המדע שעוסק ביצורים מאובנים. ממחקריו הפאלאונטולוגיים נתברר שבתקופות מסוימות בתולדות הארץ ניכרים שינויים יסודיים בכל הצומח והחי, שיוחסו לקטסטרופות גדולות. היצורים שחיו באזור שנפגע נכחדו, ולאחר מכן אוכלס האזור השומם על ידי צמחים ובעלי-חיים מאזורים שלא נפגעו. יותר מאוחר הסבירו חוקרים אחרים, שהחזיקו בדעה זו, את הופעת היצורים החדשים כבריאות חוזרות ונשנות. בנוסף, באה המהפכה הכרונולוגית, שדחתה את הדעה שהתבססה על כתבי הקודש - שהעולם קיים רק אלפי שנים, ואימצה דעה של עשרות אלפים, או אף מיליוני שנים. הביאו לכך הידיעות על המאובנים והשערות על הזמן הדרוש לשינויים המפליגים בין צורות המאובנים העתיקות לבין צורות החיים של ימינו. מהפכה זו נבעה גם מהשפעות של תרבויות המזרח - הפרסית, ההודית והסינית שחדרו למערב בעקבות המגע המתמשך עם ארצות אלה. כל התרבויות הללו היו רגילות לתפוס תקופות ארוכות הרבה יותר של תולדות הארץ ושל דברי הימים.

 

ועוד, מדע האמבריולוגיה - העוסק בהתפתחות העובר - שנעזר בפיתוח המיקרוסקופ, התפתח מאוד דווקא הודות למחלוקת גדולה שפרצה במאה הי"ח בין מצדדיה של תורת הפרהפורמציה (preformation) - שהתפתחות העובר אינה אלא גידול של דבר מוכן בכל חלקיו ורק קטן מאוד בתחילתו ( animalculumepigenesis) (וביניהם אריסטו), שהעובר על) ,לבין הדוגלים בתורת האפיגנזה ( איבריו המסובכים והמשוכללים מתפתח מסטרוקטורות פשוטות, שצורתן צורת שכבות. אכן, את שלוש השכבות העובריות - אנדודרמה, אקסודרמה ומזודרמה הגדיר באופן סופי וברור פון בר (von Baer (.K.E רק בשנת 1827. בעקבות הגילויים של תאי הזרע, ההתפתחות העוברית, וכן כושר היצירה העצום הגלום באורגניזם עצמו, התבסס המדע של ההתפתחות הפילוגנטית וקיבל חיזוק. במקביל, הביא העיסוק במורפולוגיה משווה ובאנטומיה משווה להכרה שההפרדה בין צורות החיים השונות אינה כה ברורה כמו שחשבו בתחילה - ראיית כל צורות החיים הקיימות כיצורי בראשית (האנציקלופדיה העברית, ערכים אמבריולוגיה; התפתחות).

 

השקפה נועזת המאמצת את חידושי הביולוגיה, הגיאולוגיה והפריהיסטוריה של זמנו והמגשרת בינם לבין הגישה התורנית מביא הרב ישראל ליפשיץ, בעל פירוש המשנה 'תפארת ישראל' בדרשה שנשא בשנת 1842 ואף מצטט בה את קיוויה בשמו - 'קופיער'. להלן קטעים אחדים:

 

"ואף על פי שאסור לנו לשאול מה פנים מה לאחור, כרפ"ג דחגיגה, היינו דווקא להסתכל יותר להלאה ממה שהורשו לנו חז"ל. אבל אנחנו נעלה ונציץ רק בהחלונות שקופים ואטומים שפתחו לנו רבותינו כפי שנמסר לנו איש מפי איש, ונביא ראיות חזקות על דבריהם הקדושים אשר מימיהם אנו שותים, גם מדברי הטבעיים (חוקרי מדעי הטבע) להורות נתן, כי רוח אלוקים דיבר בם, וכי כל דבריהם אמת וצדק... דאמרינן בבראשית רבה:

'ויהי ערב ויהי בוקר' [דקשה, וכי מאחר שלא היה עדיין שמש בעולם, ערב ובוקר מניין]. אמר רבי אבוה: מכאן שהיה סדר זמנים מקודם לזה וכו', מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן, בונה עולמות ומחריבן ואמר: דין הניין לי ודין לא הניין לי... וכדי למסור לנו הבטה והשקפה עגולית על כל העניין, גילה לנו רבנו בחיי סוד נעלם בשם המקובלים בפרשת בהר, בפסוק 'ושבתה הארץ שבת לה' וגו' (כה,ח-י). דזה ירמוז על סוד נפלא, שיהיה העולם נבנה ונחרב ז' פעמים, כנגד ז' שמיטות שביובל, שהם יחד מ"ט אלפים שנה. וסוד ה' ליראיו, שנמסר להם שאנחנו כעת בהקפה הרביעית, שהוא לפי סדר ששת ימי בראשית הנ"ל כנגד יום רביעי שבו העמיד הקב"ה המאורות שבעולם... ולפי עניות דעתי נראה שאותן הבני אדם בעולם הקדום שנקראים פראאדמיטען בלשון אשכנז, רוצה לומר הבני אדם שהיו בעולם קודם בריאת אדם הראשון העכשווי הן הן התתקע"ד (974) דורות שנזכרו בשבת (פח,ב) וחגיגה (סי"ג, רי"ד) שהיו נבראים קודם בריאת העולם העתיי' (דרוש אור החיים, דף ד', על יסוד דרשה בחוה"מ פסח תר"ב)."

כמה עניינים שהוזכרו בדרשה זקוקים להבהרות.

 

א. מסתבר שהדעה 'שיהיה העולם נבנה ונחרב ז' פעמים' מבוססת על המדרש 'בונה עולמות ומחריבן'. אם כן, אפשר היה להסביר דעה זו וכן את המדרש על-פי התיאוריה של קיוויה והנוהים אחריו שהיו בעולם קטסטרופות.

 

ב. מי הם הפראאדמיטען? שרידי השלד הראשונים של האדם הקדמון נתגלו רק לאחר דרשתו של התפארת ישראל - לראשונה בגיבראלטאר בשנת 1848, ואף אז לא הבינו את משמעות התגלית. והממצא השני התגלה בשנת 1856 – 14 שנים לאחר הדרשה - בעמק ניאנדרתאל, בקרבת דיזלדורף שבגרמניה; ולימים נקראו שרידים אלה שרידי האדם הניאנדרתאלי (Homo sapiens neanderthalensis) . אולם, הדיון התיאורטי - האם היה אדם קודם לאדם הראשון - התנהל גם בין חכמי הקבלה הקדמונים, וכך יש להבין את הפראאדמיטען בדרשה.

 

ג. הרעיון של 'בני אדם שהיו בעולם קודם בריאת אדם הראשון העכשווי' מוזכר פעם אחת בשם מקובל קדום גם אצל בעל התניא בדרשתו על פרשת שמות, כאשר הוא מתאר את אישיותו של משה רבנו, ביחד עם דעתו של האר"י ז"ל שחולק על כך: דהנה איתא בספר התמונה שזה העולם הוא שמיטה שניה ולפניה הייתה גם כן שמיטה אחת שהייתה נמשכת ממידת החסד. והשמיטה דעכשיו (רוצה לומר שית אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב) הוא ממידת הפחד, ולכן דרכיה חזקים וקשים ורעים כו'. דהיינו שהיה בה חורבן בית ראשון ושני כו'... אבל האר"י ז"ל פליג על זה במה שלמדו... שהיה עולם גשמי כמו העולם הזה דעכשיו עם שמים וארץ גשמיים ודומם, צומח, חי, מדבר; כי זה לא היה - רק בשמיטה זו דווקא לבד. ועניין השמיטה שהייתה לפני זו הוא עניין עולם התהו... שהוא עניין ספירות רוחניות כנודע ועניין שמיטה דעכשיו הוא עניין עולם התיקון שנעשה אחר כך וכנודע בכתבי האר"י ז"ל. והנה שתי נשמות משמיטה ראשונה, דהיינו מבחינת עולם התוהו שלפני עולם התיקון ירדו ונמשכו למטה לשמיטה שניה שהוא בחינת התיקון והם חנוך ומשה (הרב שניאור זלמן מלאדי, תורה אור, נא,ד).

 

ד. התפארת ישראל מביא תתקע"ד דורות שהוזכרו במסגרת הטענות של מלאכי השרת נגד מתן תורה לישראל (שבת, פח,ב): "אמרו לפניו (לפני הקב"ה): חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" ומפרש רש"י: "באלפיים שנה שקדמה תורה לעולם היו עתידין דורות הללו להיבראות, שנאמר (תהילים קה,ח): 'דבר צוה לאלף דור' וראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם מתקיים בלא תורה כל כך - והעבירן, ולא בראן ונתנה לעשרים ושש דורות, הרי שחסרו תשע מאות ושבעים וארבעה דורות מאלף". אבל התוספות מקשים (ד"ה וטרדן, חגיגה, יד,א, עי"ש): "ותימה הוא: וכי עביד דינא בלא דינא, כי מה פשעו להיות בגהינם? ונראה לפרש: וטרדן - שלא נבראו ביחד, כי אם מעט בכל דור ודור, כדי שלא יחריבו העולם" (עי' אבן ישראל [שטינזלץ], עיונים שם).

 

השקפה מעודכנת יותר, המגשרת בין הגישה התורנית לבין תורת הקטסטרופות, תגליות המאובנים וביניהם שרידי האדם, מביא הרב קוק במכתב משנת תרס"ה (1905):

 

"ועל דבר מניין שנות היצירה ביחס לחשבונות הגיאולוגיים בזמננו. כך היא הלכה רווחת, שהיו כבר תקופות רבות קודם למניין תקופתנו הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים, ובבראשית רבה (ג,ז; ט,ב) 'שהיה בונה עולמות ומחריבן', ובזוהר (ויקרא י,א) שהיו כמה מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה; אלא ששם צריך להשכיל יפה את המליצות העמוקות, הצריכות ביאור רחב מאוד מאוד. אם כן אותן החפירות מורות לנו, שנמצאו תקופות של ברואים, ואנשים בכללם" (הרב קוק, תש"ג, איגרת צא, עמ' קה).

 

ב. ההתמודדות עם תיאוריית האבולוציה

מול השקפתו של קיוויה המתבססת על קטסטרופות שנבעו מרעידות אדמה, נחשולים סיסמיים והתפרצויות געשיות, ניצבו דעות של מדענים שקיבלו את עקרון האקטואליות; זהו העיקרון שאפשר וצריך להסביר את התהליכים שהיו בימי קדם על ידי דרכי הפעולה האקטואליים של הטבע - שאותן אנחנו יכולים לצפות בימינו. זאת, בהנחה שהטבע פועל ופעל תמיד באורח דומה, ואף בימים הקדומים ביותר לא פעלו כוחות שונים מאותם הפועלים היום. במילים אחרות, העיקרון הוא שבכל זמן ובכל מקום הייתה הפעולה של תהליכי הטבע כרגיל אטית, מתמדת וכמעט בלתי מורגשת. גישה זו תרמה לקבלת ההשקפה שגיל השכבות העתיקות מגיע למיליוני שנים.

 

החשיבה המדעית התקדמה במאה הי"ט בצעדים גדולים. אבן מיל חשובה בהיסטוריה של הביולוגיה היה ספרו של דרווין שהתפרסם בשנת 1859 - 'מוצא המינים' - המבוסס על רעיון האבולוציה, התהוות המינים (של צמחים ובעלי-חיים) והשתלשלותם זה מזה, וזאת הודות לבירור הטבעי בתוך מלחמת הקיום. דרווין היה הראשון ששכנע את עולם המדע שצורות חיים שונות באות ממוצא משותף ושהמינים אינם יציבים וקבועים. הסיבה לכך היא שאיברים ואינסטינקטים מורכבים הגיעו לשלמותם לא בפעולת גורמים שלמעלה מבינת האדם, אלא על ידי צבירה של מספר עצום של וריאציות זעירות, שכל אחת מהן פעלה לטובת נושאה. התפיסה של השתנות המינים מתנגדת ניגוד גמור לאמונה שאין אלה נתונים לשינוי. רעיון האבולוציה שהתפרסם בעולם הודות לספרו הביא להכללת האדם במסגרת התפיסה ההתפתחותית בביולוגיה. ההסברים להתהוותו של האדם בדרך האבולוציה שהתפרסמו בסוף המאה הי"ט - חידוש שהיה בו משום פגיעה קשה במסורות ובאמונות מקובלות בקרב מיליוני בני אדם - גרמו להתקוממותם של חלקים ניכרים בדעת הקהל.

 

מעניין שלקראת סוף המאה הי"ט ירד זמנית חינה של תאוריית האבולוציה. חוקי התורשה שנוסחו על יד מנדל בשנת 1865 ונתגלו מחדש בשנת 1900 ערערו במידה מסוימת את הדרוויניזם, כי מחקר התורשה התרכז אז בדרכים שבהם עוברות התכונות מדור לדור. ובשנים אלו עדיין לא הכירו את המוטציות. אולם, בשנות העשרים של המאה התבררה חשיבותן של המוטציות בחקר תהליכי התורשה. הגנטיקה יכלה להצביע על מסלולים תקינים ומצויים של שינויים הנורשים מדור לדור. המוטציות, שאפשר לצפות בהן הן בטבע והן במעבדה, מסבירות יפה את המנגנון שבו עובד הבירור הטבעי. שילוב של הרעיון של הבירור הטבעי במלחמת הקיום עם מושג המוטציות הביא לרענון תיאוריית האבולוציה ויצירת הנאו-דרוויניזם בסוף שנות הארבעים של המאה הנוכחית, השקפה שמקובלת עד היום. בינתיים הוסיף מחקר הגיאולוגיה משכי זמנים של מיליארדי שנים שנקבעו כגילו של קרום כדור הארץ, ועל ידי כך ניתנו לפאלאונטולוגיה אותן מאות מיליוני שנים הנדרשות להסברת אפשרות האבולוציה של היצורים ללא קטסטרופות. במקביל לעליות והירידות בהתבססות תיאוריית האבולוציה בקרב המדענים, היסס הרב קוק בראשית דרכו בארץ ולא הטמיע את רעיון התפתחות המינים בתוך השקפתו התורנית. בהמשך המכתב משנת 1905 שהוזכר הוא כותב:

 

"אבל שלא היה בינתיים חורבן כללי ויצירה חדשה, על זה אין מופת מוכיח, כי אם השערות פורחות באוויר, שאין לחוש להן כלל. אפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך של התפתחות המינים, גם כן אין שום סתירה, שאנו מונים לפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות, שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודיברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכול יודעים שמעשי בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם - איזה סתר יש כאן?" (הרב קוק, תש"ג, איגרת צא, עמ' קה).

 

אולם, מספר שנים לאחר מכן, סמוך למלחמת העולם הראשונה, מביא הרב קוק במאמר מיוחד השקפה המגשרת בין הגישה התורנית לבין תורת ההתפתחות (אבולוציה) ובו הוא כתב בהתלהבות על תורה זו:

 

"תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מותאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את העניין הא-להי מואר בבהירות מוחלטת." (הרב קוק, תרצ"ח [1938], מאמר חמישי: התעלות העולם, סי' יט: תורת ההתפתחות, עמ' תקנ"ה).

 לסיום פרק זה נוסיף שכל הבודק את תיאוריות האבולוציה הרווחות היום יכיר, שאלה מבוססות על תמונת עולם מצומצמת. בסוגים אחדים אנו מבינים מבחינה מורפולוגית וגנטית איך מין אחד יכול להתפתח ממין שני, למשל איך חיטה התפתחה מכוסמת (זהרי, תש"ל; כסלו, תשמ"ט א). מאידך, בקבוצות יותר גדולות, כגון משפחות או מחלקות, יש לנו מידע כללי המיוסד על DNA כיצד הן נוצרו והתפתחו (Soltis and Soltis, 2000). יחד עם זאת, התיאוריות האבולוציוניות הקיימות משמשות לנו כרגע כתשתית לחשיבתנו המדעית. כל ניסיון ליתן תיאוריה בסיסית שונה או מנוגדת, אם יתקבל, יכול להשפיע על חיינו הרבה מעבר לויכוח המדעי.

 

ג. ההתמודדות עם שיטות התיארוך הרדיואקטיבי

התקדמות גדולה בהבנה מדעית של קדמות האדם באה מהארכאולוגיה - ענף מדעי העוסק בחקר השרידים המוחשיים שנשתיירו מן הכלים, הבניינים והמזון של האדם שחי בעבר. צעד חשוב בהגברת האמינות של מדע הארכאולוגיה נעשה באמצע המאה הנוכחית. שיטת התיארוך על-פי פחמן רדיואקטיבי (C14) הומצאה על ידי ליבי (Libby)  ב- 1950 בשיקגו, והוא קיבל על כך פרס נובל לכימיה ב 1960. בשנת- 1985 היו בעולם 116 מעבדות שמתארכות C14 על-פי שיטתו. זו שיטת התיארוך הידועה ביותר והיא מבוססת על קצב דעיכת פחמן 14 רדיואקטיבי והפיכתו לחנקן. לפחמן, אחד היסודות שבטבע, יש שלושה איזוטופים: פחמן 141, שהוא האיזוטופ הכבד ביותר של הפחמן והנדיר ביותר (ביליון1/), פחמן 12 - שהוא האיזוטופ הנפוץ ביותר, וכן פחמן 13. הם נבדלים זה מזה במאסת הגרעין: בפחמן 14 יש נויטרון אחד יותר מאשר בפחמן 13 ושני נויטרונים יותר מאשר בפחמן 12. התנהגותם הכימית של שלושת האיזוטופים זהה, אך מבחינה פיסיקלית פחמן 14 אינו יציב, והוא דועך רדיואקטיבית. בתהליך הדעיכה נפלט מן הגרעין חלקיק (אלקטרון) והתוצאה היא שפחמן 14 הופך לחנקן 14. מדידת הגיל נעשית על-פי ספירה של התפרקויות אטומי C14; שיטה זו נקראת שיטת הדעיכה. בעזרתה אפשר לתארך דוגמאות עד גיל של 50,000 שנה.

בשנים הראשונות לא קיבלו תמיד תיארוכים מדויקים בעזרת שיטת הדעיכה. הסיבה לכך היא שהנחת העבודה שכמות אטומי C14 בכדור הארץ הייתה קבועה תמיד, לא הייתה מדויקת. אכן, דה פריז (de Vries) מצא בשנת 1958 שהיו הבדלים טבעיים בריכוז C14 באטמוספירה במשך התקופות. כלומר, התברר ששיעור היצירה של C14 וכתוצאה מכך - ריכוזו - לא היו שווים במשך התקופות. מכל מקום, דה פריז סטה במסקנתו, אולי בלא יודעין, מעיקרון האקטואליות. גם חוקרים אחרים אינם מקפידים היום על עיקרון זה. הרי אם מניחים אנו, שהרכבה של האטמוספירה הנוכחית הוא תוצר של עולם האורגניזמים - כלומר שיחסי החמצן ודו-תחמוצת הפחמן (CO2) באוויר נוצרו על ידי תהליכי החיים - הרי ממילא אנו מניחים שקודם התהוות החיים היה מצב, שמבחינה מסוימת יש לראותו כבלתי אקטואליסטי ביותר.

 

בשלב זה באה התגובה של האדמו"ר מלובביץ', מתוך גישה המחזקת את האמונה והשוללת את עליונותן של מסקנות מדעי הטבע על עקרונות האמונה. במכתביו פורסמו מספר טענות הקשורות לפילוסופיה של המדעים ובנוסף - מענה אמוני. בתגובתו הוא מסתייג מהמסקנות הנובעות משיטת התיארוך של C14, כי הוויכוח על תקיפותה של האקטואליות - העיקרון שהטבע פועל ופעל תמיד באורח דומה ואף בימים הקדומים ביותר לא פעלו כוחות שונים מאותם הפועלים היום, לא הסתיים עדיין. יתר על כן, לדעתו, שיטות התיארוך אינן מדויקות, כי הן מבוססות על הסתברויות וממילא כל תאריך של גיל האדם או גיל העולם לפני מאות אלפי שנים או מיליארדי שנים אינו בטוח. כך משתמע ממכתב משנת תשכ"ב (1962):

 

"ביסודו של דבר, שורשי הבעיה הם בתפיסה לא נכונה של השיטה המדעית, או בפשטות, מהו מהותו של מדע. יש צורך להבחין בין מדע אמפירי, ניסיוני, שעיסוקו מוגבל לתיאור ומיון של התופעות הנצפות, לבין ה"מדע" הספקולטיבי -עיוני, אשר עוסק בתופעות בלתי ידועות אשר לעתים אין אפשרות לנסות אותן במעבדה... במקרה הטוב יכול המדע לדבר רק על תיאוריות שהוסקו מעובדות ידועות מסוימות, והסקת מסקנות על-פיהן בתחום הלא נודע. כאן יש למדע שתי שיטות כלליות של הסקת מסקנות

א) שיטת האינטרפולציה (ביון); אשר בה מנסים לשער, על יסוד ידיעותנו על התגובות בשני קצוות מסוימים, מה תהיה התגובה בנקודה כלשהי ביניהם.

ב) שיטת האקסטרפולציה (חיוץ); אשר בה נעשות השערות ביחס למה שנמצא מעבר לטווח ידוע, על יסוד משתנים מסוימים בתוך הטווח הידוע... נציין מיד, שכל הספקולציות בנוגע למוצא וגיל העולם הן בתחום השיטה השנייה, החלשה יותר, שיטת האקסטרפולציה... לכך מתווסף קושי אחר: מסקנה המבוססת על נתונים ידועים כלשהם, כשהם מושלכים על תחומים בלתי ידועים, יש להם ערך כלשהו רק בהנחה כי "כל היתר נשאר קבוע". אם לא נוכל להיות בטוחים שגורמים אחרים לא יהיו מעורבים - הרי שמסקנות המוסקות בדרך זו הן חסרות כל ערך."  

ובמכתב משנת תשל"ב:

 

"האם יש צורך להזכיר... את עקרון "אי הקביעות מראש" של הייזנברג?! בעקרונו זה שם קץ לקביעה המדעית שהייתה נפוצה בזמנה, שהקשר בין סיבה ותוצאה הוא מיכני וישיר. כיום אין זה מדעי כלל, לראות במאורע מסוים תוצאה הכרחית של מאורע אחר, אלא רואים זאת כתוצאה בעלת הסבירות הגבוהה ביותר. רוב המדענים קיבלו עיקרון זה, שנוסח על-ידי ורנר הייזנברג ((Heisenberg ב-1927,  כעיקרון מהותי ואוניברסלי. גישת המאה הקודמת למדע שהייתה דוגמטית, מכניסטית ודטרמיניסטית (קבועה מראש), חלפה עברה לה. המדען המודרני אינו מצפה למצוא במדע את האמת המוחלטת. ההשקפה הכללית המקובלת כיום לגבי המדע היא, שעל המדען להסתגל לרעיון, שתהא התפתחות המדע ככל שתהא, עדיין יעסוק תמיד בהסתברויות ולא באמתות מוחלטות" (הרב שניאורסון, תש"מ, עמ' 43 ואילך).

 

יתרה מזו, האדמו"ר מלובביץ' מביא גם עיקרון אמוני, ואלה דבריו:

 

"גם אם נניח שמשך הזמן שנותנת התורה לגיל העולם הנו קצר מדי בשביל גיל ההתאבנות (אם כי איני רואה איך אפשר לקבוע זאת בוודאות), עדיין נוכל לקבל בקלות את האפשרות שאלוקים ברא מאובנים כתבניתם, עצמות או שלדים (מסיבות הידועות לו), בדיוק כפי שיכול היה לברוא אורגניזמים חיים, אדם בשלמותו, ומוצרים גמורים כמו נפט, פחם או יהלומים, ללא שום תהליך התפתחותי" (הרב שניאורסון, מכתב משנת תשכ"ב [1962] תש"מ, עמ' 89  ואילך).

סיוע לכך בא מדרשתו של רבי יהושע בן לוי (בבלי, ראש השנה יא,א; מקבילה: שם, חולין ס,א): "אמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית לקומתן (נ"א: בקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונם נבראו, שנאמר: 'ויכלו השמים והארץ וכל צבאם'. אל תקרי 'צבאם' אלא צביונם." רוב המפרשים פירשו: "לדעתן - בשלמות דעתם, שלא נבראו כוולדות שאין בהם דעת, אלא בדעה שלמה כבוגרים. וצביונן - במובן של דמותם המושלמת על כל פרטיה" (עי' אבן ישראל [שטינזלץ], עיונים שם).

 

יש לומר שהביקורת על שיטת התיארוך בעזרת C14, שכל כולה אקסטרפולציה - מובנת לשעתה, אף על פי שהאלטרנטיבה - שא-להים ברא מאובנים כתבניתם - אינה מבוססת, כמובן, על עיקרון האקטואליות. על-פי השקפה אמונית זו, אם לפי התיארוך על ידי C14 יוצא שגיל הממצאים גבוה מ- 5760 שנים, סימן שהם נבראו אחרת מהרגיל בששת ימי הבריאה, או שקצב התפרקות C14 השתנה. ואם המסקנות מהטבעות השנתיות של העצים מראות שהם חיו לפני יותר מ-5760 שנים, סימן שכאשר נבראו, הם נבראו בקומתם - בני 200 או 2000 שנה. בינתיים החלו להצטבר עובדות המראות שהשינויים בריכוזי C14 באטמוספירה קשורים לשינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ או בפעילות השמש, להופעת כתמי השמש, ועוד. בכדי לבדוק עד כמה השיטה אמינה תיארכו המדענים טבעות שנתיות בעזרת C14. בשנות הששים והשבעים קיבלו רצף כרונולוגי (בן אלפי שנים) של טבעות עצים ובהתאם מדדו את גילן. בשנת 1979 נערכה באריזונה סדנה של מדענים העוסקים בנושא של כיול התאריכים של C14 והוסכם, שבגלל התנודות בריכוז פחמן 14 באטמוספירה, יש לכייל את התאריכים בעזרת הדנדרוכרונולוגיה (תיארוך גזעי עצים על ידי טבעות שנתיות) (Tans et al., 1979; Wendland and Donley, 1971 ) . תאריכים שהתקבלו בעזרת שתי השיטות דומים למדי, סדר הגודל של התנודות בהבדלים בין הגילים שהתקבלו אינו עולה על 10% . כך, הביטחון באמינות התוצאות המכוילות חזר להיות משביע רצון. אם כן, יש בידינו כרגע שתי שיטות תיארוך שאמנם מבוססות על אקסטרפולציה אבל הן בלתי תלויות ומאמתות זו את זו, ולכן התיארוך כעת יותר אמין. במשך הזמן הצטברו אלפי תאריכי פחמן 14 שהתקבלו בשיטת הדעיכה, ובשיטת מאיץ החלקיקים  AMS - accelerator mass  spectrometry  החל משנת 1977. Suter, 1998)) וכן - בשיטות תיארוך מוחלטות אחרות, כגון לומינסצנציה תרמית, שהטווח האפקטיבי של המדידה שלה הוא 200,000-40,000 שנה ויותר, - (Wagner, 1983) החל משנת 1970  אם כי יישומה בקנה מידה נרחב נתקל בקשיים. כך הצליחו לתארך רצפי שכבות של אתרים ארכאולוגיים, שלפני כן גילן נקבע בשיטות של תיארוך יחסי, והתקבל לוח כרונולוגי עבור אלפי החפירות הארכאולוגיות הפרהיסטוריות בעולם (טבלה 1).

 

יקצר המצע מלפרט את כמות הממצאים שהתגלו בארץ מהתקופות הפרהיסטוריות ואופיים. אביא רק מסקנות אחדות שידועות כבר עשרות שנים. הארכאולוגים מייחסים לשתי תקופות - הכלכוליתית והניאוליתית - עשרות רבות של אתרים, עצמות ושלדים שלמים של מאות בני אדם, אלפי מבנים, מאות אלפי כלי חרס ומאות כלי מתכת שחלקם מעוצבים בצורה מושכת את העין, מאות אלפי שרידים של בעלי חיים וצמחים מבויתים שלא נמצאו בתקופות קודמות; כל זאת בארץ. במילים אחרות, שרידים משכנעים של כפרים, חקלאות וקדרות מפותחות ואף חרושת עץ ומתכת נמצאו ותועדו. התרבות החומרית של האדם הפרהיסטורי בראשית תקופת הברונזה הקדומה מרשימה אף היא (אוסישקין, תשל"א; בר-יוסף, תשל"ז; גופנא, 1982; כסלו, תשמ"ט ב).

 

כאמור, גיל העולם נאמד היום במיליארדים של שנים. גילים גיאולוגיים של משקעים ימיים או אלמוגים (עד מיליון שנה) אפשר לתארך בעזרת היסודות הרדיואקטיביים אורניום (U234) , פרוטאקטיניום (Pa231)  או תוריום (Th230). לבה או אפר וולקניים מתארכים בשיטת אשלגן/ארגון. שיטה זו מסתמכת על האיזוטופ אשלגן K40) 40 ) המהווה 0.01%  מהאשלגן הטבעי (ריכוז גבוה פי 100 מיליון מזה של פחמן 14). זמן מחצית החיים (הזמן שעובר עד שנשארת מחצית מהכמות המקורית של החומר הרדיואקטיבי) של אשלגן 40 הוא 1.3 מיליארד שנים (זמן רב פי 200,000 מאשר C14). אשלגן  40 מתפרק לארגון 40 Ar40)), שהוא גז אציל, ולסידן 40 (Ca40) ביחס ידוע, ולמעשה בודקים את) , היחס Klein, 1989 p. 15f) Ar40/K40) .

 

גישה המגשרת בין עקרונות האמונה לבין גיל העולם הביא הרב מונק בספרו The Seven Days of Beginnnig, ב-1974. במקום שהרב קוק מקצר את דבריו על מעשה בראשית, מרחיב את הדיבור הרב מונק (Munk, 1974 p.73). לדעתו, החלו השמש והירח לשמש בתפקידם המוכר לנו היום רק לאחר שבעת הימים. הוא מסתמך על דבריו של ר' אליהו מזרחי שמביא את פירוש רש"י על הפסוק (בראשית א,יד): " 'ויאמר א-להים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה' - משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שימשו האור והחושך הראשונים בין ביום ובין בלילה" (עי' גם רמב"ן שם). הרב מונק מביא גם את הפסוק בישעיהו (ל,כו) המבטא את אותו הרעיון: 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים'. לדעתו, ייתכן שרעיון זה מופיע גם במדרש על הפסוק: 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי' (בראשית א,לא). "אמר רבי סימון: בא מיתש מעשה (מלשון תשישות), עד כאן מונים למניינו של עולם. מכאן ואילך מונים למניין אחר" (בראשית רבה סוף פרשה ט). גרסה חדשה של גישה זו פורסמה לאחרונה גם בעברית (אביעזר, תשנ"ד).

 

אכן, קשה להבין שששת ימי הבריאה הם ימים ממש. הרי המאורות נבראו רק ביום הרביעי, ולכן הערב והבוקר לא נקבעו על-פי מהלך השמש. מסייע לכך הפסוק: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ,ד). על סמך ראיות אלה מסכם הרב מונק שמשמעות 'יום' בפסוקי הבריאה איננה המשמעות הרגילה מבחינת אורך הזמן. אם כן, אפשר להרחיב הרבה כל יום מששת ימי הבריאה, גם למיליון שנה ויותר מכך (עי' Munk, 1974 p. 105) .

 

גישתו של הרב מונק מגשרת אפוא בין בריאת העולם וששת ימי בראשית, היא אינה עוסקת בתקופות ארכאולוגיות, אבל היא פותחת אפשרות לברר את הבעיות הללו. עדיין נשארו עובדות שדורשות הסבר, כגון העדר תפנית או פער יוצא מגדר הרגיל בחפירות הארכאולוגיות ובממצאי התרבות החומרית של האדם הקדמון בתקופת הברונזה הקדומה, בין זאת שעד לפני 5760 שנים לבין זאת המאוחרת - של ראשית האדם המודרני, ועל כך בהמשך.

 

ד. הקבלה בין דברי חז"ל והארכאולוגיה בהמצאת הכתב

נראה שהמצאת הכתב היא מהפכה בהתפתחות האדם, המבדילה יותר מכול את זה שחי לפני 5760 שנים ויותר, מהאדם שחי אחרי התאריך הזה. שרידי הכתב הראשונים נמצאו על לוחות חמר בשכבה Iva ב-Uruk- ארך התנ"כית, על גדת הפרת בדרום מסופוטאמיה, לפני כ- 5100 שנה (שנות C14 לא מכוילות). תאריך זה, כאשר מכיילים אותו, מקביל לזמן שבין 5700 ל- 5800 שנים לפני ימינו. שרידים אלה, שכללו רשימות ומספרים חרוטים בכתב יתדות, מעידים שהכתיבה באותו זמן הגיעה כבר לדרגה גבוהה מזו של הפיקטוגרפיה (כתב תמונות). כתב היתדות הזה פותח בידי השומרים הקדומים מכתב ציורים של עם אחר שקדם להם (and Becker Ehrich, 1992:96, fig. 3; Stuiver , 1993)

 

תמיכה תורנית להמצאת הכתב, המגדירה את שלב המעבר מהפרהיסטוריה להיסטוריה, באה מהמשנה המציינת שהכתב והמכתב הם בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה,ו ומקבילות) - לאחר האכילה מפרי עץ הדעת. לפי הגישה המסורתית גילם של הכתב והמכתב היום (תש"ס) הוא 5760 שנים. בתאריך זה הפך האדם לאדם מודרני - האדם שחי לאחר ששת ימי הבריאה. יוצא אפוא, שהתאריך 5760 שנים לפני ימינו מתאים לגיל של תחילת כתב היתדות השומרי, וממילא לראשית ההיסטוריה במסופוטאמיה. אם כן, המשמעויות של צמד הביטויים אדם פרהיסטורי ואדם היסטורי מקבילות לצמד אדם קדמון ואדם מודרני כפי שהוגדרו כאן.

 

העדויות הארכאולוגיות מהמזרח הקרוב מראות שבמשך אלפי שנים לפני ראשית הכתב השתמשו בחותמות (tokens) , למשל במקדשים. בחותמות היו טבועים סמלים שונים של בעלי חיים שהובאו לקורבן, הכמות שלהם ביחידות ועשרות, ועוד. סמלים אלה נחשבים למבשרי הכתב (Schmandt-Besserat, 1992: 122f, 190f, 230f.) אמנם, אחת ההגדרות המודרניות של המונח 'כתב' היא: שיטה המשתמשת במערכת של סימנים מוסכמים נראים, המובנים לא רק לכותב, כדי למסור את מחשבותיו והרגשותיו או לתקשר עם אנשים אחרים. הגדרה אחרת - אמצעי לתיעוד הדיבור בעזרת סימנים (Gelb, 1963:12) . לפי הגדרות אלה אפשר להרחיב את המושג 'כתב' ולכלול בו גם מה שנחשב אצל אחרים מבשרי הכתב. אבל, רבים הסוברים שאלה שתי מהויות שונות ואין למזג את מבשרי הכתב - הציורים או התמונות - עם הכתב עצמו.

 

לאחר הפתרון שהוצע נשארה שאלה פתוחה: אם הכתב והמכתב ניתנו לאדם בסופו של היום השישי, איך נסביר שחלק מצאצאיו אינם משתמשים בכתב? עובדה היא ששבטים שלמים שמתפרנסים מחקלאות ואינם יודעים קרוא וכתוב קיימים גם בימינו, ויש שעדיין חיים על ציד ולקט. נראה שלעזרתנו בא מושג בדברי חז"ל והוא אדני השדה. המשנה (כלאים ח,ה) מדמה את אדני השדה לאדם. פירוש השם הוא 'אדני' (נו"ן צרויה) כמו 'אדמי', כלומר: אנשי, והנו"ן במקום מ"ם. היינו, האדם אינו לבדו, אלא מלבד האדם המוכר לנו יש עוד אדם המכונה 'אדני השדה'. רבו הפירושים על אדני השדה וחלקם מוקשים, אבל אחד הפירושים שמביא הערוך מסייע לענייננו: "בני אדם הגדלים ביערים." אם כן, משמעות 'השדה' היא בר, פרא, שאינו מן הישוב, כמו עולשי שדה, כרישי שדה (משנה, כלאיים א,ב) או עשב השדה, חית השדה (בראשית ג,יד, יח). נראה אפוא שהמושג 'אדני השדה' דומה למושג הלועזי 'ברברים', במובן הרומי של המילה - במשמעות של עמים שלא הושפעו מהתרבות היוונית-רומית (Encyclopedia Britannica, ed . 14, 1970) ושפתם לא הייתה כתובה. סיבה נוספת לשם 'אדני השדה', שהם אינם בונים ערים. ועוד, מונח זה תמיד בא בריבוי כדי להראות שהכוונה לעם שתכונתו כך ולא ליחידים. ארבע פעמים מופיע המושג 'אדני השדה' בספרות חז"ל:

 

א. משנה (כלאיים, ח,ה): הפרוטיות אסורות, והרמך מותר ואדני השדה - חיה, רבי יוסי אומר: מטמאות באהל כאדם.

 

ב. ירושלמי (כלאיים ח,ה): 'אבני(!) השדה חיה' - ייסי ערקי (יש מפרשים: שם חכם; אבל יסטרוב מתקן: ר' יוסי אומר): בר נש דטור הוא. והוא חיי מן טיבורייה, איפסק טיבורייה לא חיי. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בן חנינה: טעמא דרבי יוסי 'וכל אשר יגע על פני השדה' (במדבר יט,טז) - בגדל על פני השדה.

 

ג. ספרא (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם וכו'" כל הולך על כפיו - זה הקוף. כל הולך - להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים.

 

ד. קהלת רבה (ח,יא) "כי יש דברים הרבה מרבים הבל", כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות הסנאין ואדני השדה וכלב הים. מה אית להון הנייה מניהון? - או חד אמכותי (מכה) או חד מעקוצי (עקיצה)- מה הנייה? או חד פלקא (עניי בית האסורים) או חד פדעה (פצע וחבורה).

 

אפשר שהמושג אדני השדה מוצנע בעוד ממקורות חז"ל, למשל המונח 'מהלכי שתיים': דם מהלכי שתיים שווה לדם בהמה - להכשיר את הזרעים, ודם השרץ אין חייבים עליו (משנה ביכורים ב,ז; עי' פירוש תפארת ישראל שם).

 

ייתכן שהמחלוקת על מעמדם של אדני השדה בין תנא קמא ורבי יוסי במשנת כלאיים היא השתקפות של מחלוקת יותר ידועה על טומאת גוי שמת. גוי שמת, אמר רבי שמעון בן יוחאי: אין קברו מטמא באוהל, ואמר רבינא: אף על פי שאינו מטמא באוהל, מטמא הוא במגע ובמשא (יבמות סא,א). כך סוברים כמה ראשונים שחכמים נחלקו על רבי שמעון בן יוחאי ולדעתם גוי מטמא באוהל. אם כן, תנא קמא במשנתנו כרבי שמעון בן יוחאי, ודעת רבי יוסי היא כדעת המשנה באוהלות יח,ז (וכדעת רשב"ג שם במשנה ט, עי' ציון 592 באנציקלופדיה תלמודית, ערך טמאה, עמ' תק ואילך). מכאן, שלדעת התנאים לא כל האומות קיבלו ואימצו את השימוש בכתב.

 

מסתבר שהמונח 'אדני השדה' כולל גם שבטים של ציידים-לקטים אנאלפבתים. במאות השנים האחרונות ואף במאה הנוכחית התקינו כתבים על בסיס האלפבית הלטיני לעשרות עמים ושבטים שהתפרנסו מחקלאות באפריקה ובאמריקה ודיברו בלשונות לא-ספרותיות. היום נשארו רק מעט מאוד שבטים שחיים על ציד ולקט, כגון הילידים באוסטרליה. אולם, בתקופת חז"ל מספרם של כל אלה היה רב יותר, וככל שאנו חוזרים אחורה בזמן כך עולה מספר השבטים - עד אדם הראשון.

 

ה. הקבלה בין דברי חז"ל והארכאולוגיה לגבי האדם הפרהיסטורי

לפני המצאת הכתב היו שלבים קדומים יותר בהתפתחות האדם, כגון המהפכה החקלאית, שהחלה בעבודת האדמה. אז החל האדם לזרוע בשדות שעורת בר ותבואות בר אחרות, לפני כ-10,000 שנה (שנות C14) המקבילות לאחר כיול לכ- 11,500 שנה לפני ימינו. מהפכה זו החלה כנראה בראשית, התקופה הניאוליתית - תקופת האבן החדשה הקדם-קראמית א' (Pre-Pottery Neolithic A - PPNA) . למשל בנתיב הגדוד, לא הרחק מיריחו, ובתל אסואד, מדרום מערב לדמשק, נמצאו אלפי שרידים מפוחמים של גרעינים וזרעים ממיני בר שונים של דגנים, קטניות, פירות וירקות. ובאתרים אחרים, בזמן קצת יותר מאוחר, נמצאו שרידים ראשונים של בעלי-חיים מבויתים - רעיית צאן (כסלו, תשמ"ט; תשנ"ח; Bakker-Heeres, 1985 Bar-Yosef & Meadow, 1995 ;Zeist and) .

 

נראה שאפשר להסביר את התפתחות האדם הקדמון לפני יותר מאשר 5760 שנים על-פי המדרש המתאר את שלבי תהליך יצירתו של אדם הראשון בשעות (הזמניות) השונות של היום השישי:

 

"בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בשישית העמידו גולם על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציווהו, בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקדוש ברוך הוא" (פסיקתא דרב כהנא, ראש השנה, א; ומקבילות בשינויים: בבלי, סנהדרין לח, רע"ב; דברים רבה, מה' ליברמן, עמ' 11, ועוד).

 

אמנם, 'התורה סתמה במעשה בראשית, ודיברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכול יודעים שמעשי בראשית הם מכלל סתרי תורה' (הרב קוק, תש"ג, איגרת צא, עמ' קה). אבל אפשר לומר שבשעה השתים עשרה של היום השישי - עוד לפני בין השמשות - לאחר שאדם נטרד מגן עדן, החל האדם לעבוד את האדמה, לנכשה מקוצים ודרדרים, ולאכול לחם בזיעת אפיים. השעה השתים עשרה של היום השישי מקבילה אפוא מבחינת התפתחות האדם למשך הזמן שבין ראשית החקלאות לפני כ-11,500 שנה לבין, ראשית הכתב לפני 5800-5700 שנה, הכולל את התקופה הניאוליתית, הכלכוליתית וחלק מהברונזה הקדומה. במילים אחרות, אדם התחיל להיות חקלאי עוד לפני שידע קרוא וכתוב. אפשר להוסיף שבשעות שלפני כן ליקט האדם (Homo sapiens), את מזונו; והמקבילות הארכאולוגיות לכך הן האפיפאליאולית, הפאליאולית המאוחר, הפאליאולית התיכון וסוף הפאליאולית הקדום (טבלה 1), שבהן חיו שבטים של האדם הקדמון כציידים-לקטים. אפשר שחז"ל יצאו מתוך ההנחה שהעמים הנאורים היו קודם לכן ציידים-לקטים, לאחר מכן אימצו את החקלאות, ולבסוף קיבלו את הכתב. ייתכן גם ש'אדני השדה' כוללים את האדם הקדמון. אפשר עוד להציע שהמקבילה הארכאולוגית של השעה השישית והשביעית היא תחילת התקופה הפאליאוליתית הקדומה שבה חיו הומינידים - דמויי אדם, כגון הומו ארקטוס ( Homo erectus) והומו הביליס ( Homo habilis), ששרידים שלהם נמצאים בשכבות מלפני כ-400,000 עד לפני מיליון שנה. אגב, מעט מאוד ממצאים מאירים היבטים רוחניים בעולמו של הומו ארקטוס. הדבר בולט מאוד בהשוואה לאדם שבא אחריו (בלפר-כהן, תשנ"ג, עמ' 89 ).

 

מעניין, שלפי פירושו של רב סעדיה גאון על ספר בראשית, האדם היה בגן עדן יותר מאשר יום אחד: וכמה זמן שהה אדם בגן עדן, דבר זה לא נקבע במקרא ולא בקבלה. ואין צריך לאמר שאין להגיע אליו בעזרת השכל. אבל אנו יודעים שהיה שם ימים רבים ושירת את הגן ושמרו עד שנתקנא בהם הנחש (צוקר, תדש"ם, עמ' 300). לדעת צוקר, רב סעדיה גאון חשב את סדר השעות שמוזכר במדרש לדברי אגדה, ולא לקבלה אמיתית.

 

לסיכום, הגשר שהוצע כאן - בין ההשקפה היהודית לבין המסקנות הארכאולוגיות, בנוי על הקבלות בזמן של שלבים חשובים בהתפתחות האדם - המצאת הכתב, ועוד לפני כן - חקלאות קדומה, ואף חיים של ציידים-לקטים. לגשר זה יש יתרונות, כי הוא מבוסס על עיקרון האקטואליות, ויחד עם זאת הוא אינו קשור לבריאת האדם, אלא מקדים את זמנה אל מחוץ לתחום הדיון שלנו.

 

ה. סוף דבר

כרגע שיטות מדידת התאריכים נחשבות אמינות מבחינה מדעית, גם כשהרבה תיארוכים הקשורים בתרבות האדם הפריהיסטורי הם קדומים מאוד. כעת אנחנו מעונינים בהסבר תורני - ולוא זמני, כדי להרגיע את רוחנו ולהחיות את נפשנו. לשם כך הובאו לעיל הדברים שיכולים למתן את הניגוד בין ההשקפה התורנית והמדעית, להדגיש את המשותף ביניהם, ואף להראות שההשקפה המדעית היא חלק מהמכלול הרחב של ההשקפות שמביאים חז"ל. דומה שהקבלת העיתוי של הכתב והמכתב שנבראו בערב שבת בין השמשות עם תיארוך המצאת הכתב שנקבע על ידי הארכאולוגים לפני כ-5760 שנים, נותנת כרגע תשובה מספקת - שהמניין שאנו מונים הוא ליצירת האדם ההיסטורי. ולגבי האדם הפרהיסטורי - התורה רק רומזת למציאותו. יוצא אפוא שגיל האדם הוא 5760 שנה וגם מיליון שנה.

 

ביבליוגרפיה

אביעזר, נ'. תשנ"ד. בראשית ברא - בריאת העולם על-פי התורה והמדע. הוצאת המחבר.

אוסישקין, ד'. תשל"א. "התקופה הכלכוליתית בארץ ישראל". קדמוניות ג, עמ' 125-110.

בלפר-כהן, א'. תשנ"ג. תולדות האדם הקדמון. משרד הבטחון - ההוצאה לאור.

בר-יוסף, ע'. תשל"ז. "התרבויות הניאוליתיות בארץ-ישראל". קדמוניות ז, עמ' 17-1.

ברגמן, ש"ה. תש"ה. מדע ואמונה: שבעה פרקים על זיקתם ההדדית. תל-אביב, מחברות לספרות.

גופנא, ר'. 1982. "תקופת הברונזה הקדומה". בתוך: י' אפעל (עורך). ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך א: התקופות הקדומות. כתר, ירושלים. עמ' 120-98.

זהרי, ד'. תש"ל. "מוצא החיטים התרבותיות". בתוך: ה' אופנהיימר (עורך). חיטי-בר וחיטים תרבותיות. מגנס, ירושלים, עמ' 73-53.

כסלו, מ'. תשמ"ט א. "מוצא חקלאות החיטה". רתם 29, עמ' 27-7.

כסלו, מ'. תשמ"ט ב. "החקלאות במזרח הקרוב באלף השמיני לפסה"נ". רתם 29, עמ' 81-70.

כסלו, מ'. תשנ"ח. "ניצני החקלאות בתקופה הניאוליתית הקדומה בבקעת יריחו". בתוך: י' אשל (עורך). מחקרי יהודה ושומרון: דברי הכנס השביעי תשנ"ז 1997 עמ' 312-295. - קדומים-אריאל. צוקר, מ'. תדש"ם. פירושי רב סעדיה גאון לבראשית. ניו יורק.

קוק, אי"ה. תרצ"ח. אורות הקדש, חלק א: חכמת הקדש, כרך ב. האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק ז"ל, ירושלים.

קוק, אי"ה. תש"ג. אגרות הראיה, כרך א. אגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק ז"ל, ירושלים.

שטרן, א'. 1992. האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל. ירושלים.

שניאורסון, אדמו"ר מ"מ. תש"מ. אמונה ומדע (מתורגם מאנגלית), הוצאה שניה. מכון ליובאוויטש, כפר חב"ד.

Bar-Yosef, O. and Meadow, R.H. 1995. The origin of agriculture in the Near East. In: T.D. Price (ed.). Last Hunters-First Farmers. School of American Research Press, Santa Fe, New Mexico, pp. 39-94.

Gelb, I.J. 1963. A Study of Writing. 2nd ed. The University of Chicago Press.

Ehrich, R.W. 1992. Chronologies in Old World Archaeology, 3rd ed. The University of Chicago Press.

Klein, R.G. 1989. The Human Career: Human biological and cultural origins. The University of Chicago Press. Chicago and London, pp. 1-35

Munk, E. 1974. The Seven Days of Beginning. Feldheim, Jerusalem & New York. Schmandt-Besserat, D. 1992. Before Writing, Vol. 1: From counting to cuneiform. University of Texas Press, Austin.

Soltis, E,D. and Soltis, P.S. 2000. Contributions of plant molecular systematics to studies of molecular evolution. Plant Molecular Biology 42:45-75

Suter, M. 1998. A new generation of small facilities for accelerator mass spectrometry. Nuclear Instruments and Methods in Physics Research B 139:150-157.

Tans, P.P., Jong, A.F.M. de and Mook, W.G. 1979. Natural atmospheric 14C variation and the Suess effect. Nature 280:826-828.

Vries, H. de 1958. Variation in concentration of radiocarbon with time and location on earth. Koninkl. Ned. Akad. Wetenschappen, Proc. Vol. B61:94-102.

Wagner, G.A. 1983. Handbooks for Archaeologists. I. Thermoluminescence Dating. European Science Foundation, Strasbourg.

Wendland, W.M. and Donley, D.L. 1971. Radiocarbon calendar age relationship. Earth Planet. Sci. Lett. 11:135-139.

Zeist, W. van and Bakker-Heeres, J.A.H. 1985. Archaeological studies in the Levant. 1. Neolithic sites in the Damascus basin: Aswad, Ghoraife, Ramad. Palaeohistoria 24:165-256.

 

טבלה 1

תאריכי התקופות הפרהיסטוריות הקשורות לאדם (Homo sapiens)

(מתוך: שטרן, 1992, בהקדמה)

 

 

התקופה

 

הברונזה הקדומה

4,200 -  5,300 שנים לפני זמננו (תאריכי - C14)

הכלכוליתית

5,300 - 6,500 שנים לפני זמננו (תאריכי - C14)

הניאוליתית

6,500 - 10,000 שנים לפני זמננו (תאריכי - C14)

האפיפאליאוליתית

10,000  - 20,000 שנים לפני זמננו (תאריכי - C14)

פאליאולית מאוחר

20,000 -  45,000 שנים לפני זמננו (תאריכי - C14)

פאליאולית תיכון

45,000 - 120,000 שנים לפני זמננו

פאליאולית קדום

120,000 - 1,000,000 שנים לפני זמננו