לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מדברת על לבה - עיון בתפילות חנה

מחבר: ד"ר ישראל רוזנסון

שנה בשנה, 1999

תוכן המאמר:
וקולה לא ישמע - תפילה בטרם לידה
עלץ לבי בה' - השירה
הטקסט והלב - המתח ויישובו
תפילה בבית ה'


תקציר: תפילת חנה היא יסוד ללימוד עקרונות תפילה ודיני תפילה. ניתוח התפילה מראה על שני מרכיבים בתפילת חנה.

מילות מפתח: תפילה, כוונה בתפילה, תפילת חנה, קרבנות ותפילה.

מדברת על לבה - עיון בתפילות חנה

חכמינו ז"ל ראו בתפילת חנה מעין דגם יסודי ובניין אב לתפילות כולן. "אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה..." (ברכות לא, א). כך בהלכה וכך גם באגדה. להלן, נבוא לפתח נקודה מסוימת הקשורה בעיקרה לדרך שבה הוצגה תפילה במפורש בכתוב, ולניתוח הנשען בעיקרו על פשוטו של מקרא. דומה כי נתן לדלות מניתוחים מעין אלה מסקנות הקשורות במחשבת התפילה, דהיינו, עיון בתכליתה של תפילה באשר היא תפילה, ובדרך שבה מוביל המתפלל את תפילתו ליעדיה.

 

עיון בפרקים א-ב בספר שמואל א מעלה שני ביטויי תפילה, שהכתוב מציגם בלשון 'תפילה', המיוחסים לחנה - האחד, קשור בבקשתה לילד, והשני, בתגובתה לאחר שמבוקשה ניתן לה. להלן הצגת הקטעים וניתוחם.

 

וקולה לא ישמע - תפילה בטרם לידה

ביטוי התפילה הראשון קשור לבקשת הילד: "... ותתפלל על ה' ובכה תבכה" (א, י).

 

בתפילה זו שני מרכיבים:

1. הנדר;

2. התפילה ללא קול.

 

1. הנדר. חנה פותחת את תפילתה בנדר: "ותדר נדר ותאמר.." (א, יא). הנדר מאופיין בניסוח בהיר ותמציתי:

"... ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" (א, יא).

הכתוב מגלה ללא היסוס מה היה תוכנו, ואיזו התחייבות נטלה חנה על נפשה.

 

2. התפילה. לאחר הנדר באה התפילה. לכאורה, הכתוב מרבה לספר על תפילה זו: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שמר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע..." (א, יב). אולם, התרשמות ראשונית זו רחוקה מלהיות מדויקת. זאת באשר, על רקע הדגשת הריבוי 'הרבתה להתפלל', בולטת תעלומת התוכן. שכן לבד מהידיעה הכללית על רצונה בילד, העולה מסיפור הרקע ומנוסח הנדר, אין אנו יודעים למעשה דבר על תוכן תפילתה זו. יתירה מזו, התחושה העשויה לקנן בלב הקורא היא כי הכתוב אינו שש לגלות גם את המעט הזה. למעשה, העילה לעיסוק בתפילה שאחרי הנדר היא העימות המתגלע בין עלי לחנה - 'ועלי שומר את פיה'. התפילה אינה מתוארת כעניין העומד בפני עצמו, אלא כרקע לעימות - 'והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שמר את פיה.. ויחשבה עלי לשכורה'. פסוק טו המשרטט ביטויים עזי רגש של תפילתה, הוא בעצם מעין תשובה של חנה לעלי: "ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה'. "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה" (א, טו-טז). אין זה מוגזם לשער כי אלמלא 'שמירה' זו 'על פיה' ומה שנתגלגל ממנה, היה הכתוב נמנע בכלל להיכנס לעניינה של תפילה זו, או שהיה מציגה בתכלית הקיצור.

 

הנה כי כן, מדובר בתפילה אישית, שביטויה החיצוני הינו רק תנועת השפתיים - 'רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע'. השמעת הקול שהיא הבסיס בתקשורת אנושית, ובלעדיה לא תיכון שפה, אינה קיימת כאן כלל. את אופייה האישי-פנימי של התפילה הזו יכולים אנו להבין על נקלה. ובכל זאת, יש כאן דבר מוזר, וגם אם עלי הגזים בהתייחסו לחנה כשיכורה, הרי מנקודת ראות אנושית גרידא, נראית התנהגותה בעת התפילה חריגה ובלתי מובנת. אם תפילה קשורה בדיבור, מדוע לא לוו תנועות השפתיים בקולות? ואם, במחשבה עסקינן, מדוע יש בכלל צורך בתנועות שפתיים? נאמץ בשלב זה את ההסבר המדרשי הרואה בהנהגתה זו מידה עקרונית של המתפלל: "'וקולה לא ישמע' - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א). להלן, בבואנו לעסוק בזיקה בין התפילה למשכן, נשוב לדון בכך.

 

עלץ לבי בה' - השירה

גם השירה המפורסמת מכונה תפילה: "ותתפלל חנה ותאמר..." (ב, א). בניגוד ל'דיבורה על לבה' המשרה אי-בהירות ואף מסתורין, במקרה דנן ברור כי יודעים אנו את כל דבריה. וידיעה זו מעוררת שאלות. לא נטעה כמדומה אם נטען לקיומו של קושי יסודי בהבנת בקשתה. "רחב פי על אויבי" (ב, א) קוראת חנה, לא בלי לעג. הפעם לא מתנהלת הדרמה הגדולה של התפילה בחדרי הלב פנימה - הפעם הפה הוא הדובר! כה מפורש, כה ברור - קשה לטעות בכוונת הביטוי המתייחס לאויבים. אך מי הם האויבים הללו? אף אם ניתן להבין (בדוחק!) את השימוש בביטוי: "רבת בנים אומללה" (ב, ה) כמתייחס לצרתה - האין עתה 'אחרי שהכול נגמר' מקום לסלחנות ופיוס? ומדוע 'אויבים' בלשון רבים? הן בהבנה פשוטה של הביטוי הזה יכול מאן דהוא להכליל גם את אלקנה בין אויביה, וזה בוודאי שאין לו יסוד.

 

בקריאה פשוטה של המקראות קשה לראות בדברים אלו דברי נבואה על קורות העם. אם לנבואה יחשבו הדברים, הרי הם נטולי הקשר. הן מצד הפתיחה, המדברת במפורש על תפילה 'ותתפלל חנה ותאמר...", ללא רמז כי מאת ה' נתעוררה לכך. והן מצד התוכן - אין בפרק הראשון כל רמז לצרה לאומית כלשהי העשויה לשמש גירוי לנבואה. הילכך, מקובל עלינו הפתרון, המוצע בפירוש דעת מקרא, הרומז כי בעיקרם אלו: "דברי חכמה והגות" (י' קיל, דעת מקרא לשמואל, עמ' יד). אך אם כך הוא, עלולה התפילה המיוחסת לחנה ('ותתפלל חנה') להצטייר כדברי חכמה כלליים - נוסח סטנדרטי המושמע בנסיבות מעין אלו. וכשם שחנה השמיעה אותו יכלו להשמיעו רבים. ו'בנסיבות אלו, הזיקה בין תכני התפילה ההגותית הזו לבין האירועים שבהם תושמע רופפת למדי. אשר על כן, אין לדקדק בניסיון להתאמה בין הנסיבות להשמעתה למגמות המצויירות בה.

 

זאת ועוד, אין פלא שקטע הגותי שכזה בא לגעת גם בשאלות לאומיות: "... ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" (ב, י). ניתן לראות בכך כמובן דברי נבואה, מעניינו של ספר, העוסקים בציפיות למלוכה המקננות בלב גיבורי ספר שמואל. ועוד יותר מכך, ראויה חנה להערכה גדולה של שבאושרה הפרטי לא התעלמה מבעיות האומה. אולם, בפשטות ניתן לשער גם כי ציפיות שכאלו רווחו בלבבות רבים, ולכשעצמה, אין בהתייחסות למלוכה בשירה כדי להפקיעה מכלל דברי הגות וחכמה כלליים המושמעים בנסיבות כאלה ואחרות.

 

הטקסט והלב - המתח ויישובו

לסיכום: ציפיות חנה לבן מולידות פניות מסוגים שונים לה' - הן בבקשה בטרם לידה, והן בהבעת תודה אחריה. לנדר ולתפילת ההודאה ניסוחים ברורים המצטיירים - או למצער יש אפשרות לפרשם - כנוסחאות קבועות, מה שאין כן 'תפלת לבה', שעליה אין אנו יודעים כמעט דבר. מתגלה כאן מתח בין פניות לה' המבוססות על טקסטים קבועים באופן יחסי, לבין תפילה ספונטנית המתפרצת ממעמקי הלב, ואינה יכולה כלל ללבוש לבוש לשוני מוגדר, ואף לא להיות מושמעת בקול שהוא הכלי הבסיס של התקשורת הלשונית.

 

המתח הזה מתקיים במובנים רבים בכל תפילותינו. ניתן לראות בתפילה חוויה פנימית - זעקה אישית אל הרם ונשגב מאתנו, וניתן לראות בתפילה חוויה הרמנויטית - פרשנות קטעי תפילה שחיברום אחרים, בנסיבות שלא תואמות בהכרח את מצוקותינו ומועקותינו, ואנו באים לפרשם מתוך נקודת המוצא התודעתית שלנו. דומה כי מתח זה הינו מתח חיובי ואף חיוני. אין תחליף לזעקה הפנימית ממעקי הנפש, אך אין להתיר לה שלטון מלא על השיח עם ה'. חווית הפרשנות היא ביסודה חוויה מגבילה. לא הכל מותר! רוצה לומר, החוויה הפרשנית מעמידה את התפילה תחת בקרה אינטלקטואלית, ומקשרת אותה בהכרח לתפילותיהם של אחרים.

 

נדגים זאת באמצעות דוגמה קיצונית - לא תותר תפילת זעקה פנמית בלבד, יכול אדם לזעוק חלילה גם למפלתו של אדם אחר. יכולה להיווצר בנסיבות שכאלו תפילה החותרת לתוצאה רעה, אך אם יש חיבור לטקסטים מן העבר שכוונו לתכלית אחרת, יצטרך המתפלל להתמודד בהכרח עם תפילות ממין אחר.

 

חנה פותחת בנדר. נדר מבוסס על מבנה קבוע - יש בו התנייה ומחוייבות. מנקודת ראות לשונית מכתיב מבנה זה צד של קביעות - לא הכל פתוח. הלכך, חנה 'ממסגרת' את עצמה לנוסחה וקובעת מרחב עיסוק מסוים. בנסיבות אלו, הבקשה היא לבן ולא למפלתה של פנינה למשל. אשר להמשך, הסדר: נדר ואחריו תפילה אישית הינו רב משמעות. סמיכות פרשיות יוצרת קשר, והטקסט הקבוע של הנדר השפיע, ניתן לשער, גם על אופייה של תפילת הלב. זו תעסוק במתבקש ובמותר, דהיינו בכל הקשור לבקשת הבן, אך לא חלילה בבעיות האחרות שהיו לחנה - עלבונה וכיוצא בזה. לבסוף, באה תפילת ההודאה שם מדובר על אויבים. אך מכיוון שבנוסחה קבועה עסקינן, ואין זו תפילת זעקה אישית, הדברים פתוחים לפרשנות. ניתן לפרש זאת כאויבים במישור העקרוני. לאמר, חנה אינה עוסקת בנפשות הקרובות לה, אלא מנצלת את מצבה כדי להתפלל על החלש באשר הוא חלש, ועל פי פרשנות זו, מוסיפה לכך גם רמיזה בקשר לחולשה הלאומית.

 

תפילה בבית ה'

התייחסנו עד עתה לתפילת חנה במונחים של תפילה אישית הנישאת בגין עניין אישי. לכל היותר ניתן לומר כי עלי צופה בה ו"מאלץ" את הכתוב לגלות משהו על מהותה של תפילה שכזו. נסיים את דיוננו זה בהערה עקרונית באשר לזיקתה של התפילה למקום שבו נישאת - המשכן.

 

התפילה נישאה כזכור בבית ה'. כרקע ניתן לראות את הפעילות הדתית האופיינית לבית ה' - עלייה לרגל: "ועלה האיש ההוא מעירו..." (א, ג), והקרבת קורבנות: "...להשתחוות ולזבוח לה'" (שם). לאלה מצטרפת התפילה המפורסמת. אך תפילה בבית ה' מה טיבה? ידועה התפיסה בדבר ההפרדה המהותית בין תפילה וקרבנות בעבודת המקדש. טרם נברר עניין זה נשוב ונזכיר, עוסקים אנו בפשוטו של מקרא, אין אנו נוגעים בשאלה איך יש לנהוג בפועל, אלא בשאלה מה ניתן ללמוד מצורת ביטוי מסוימת של הכתובים. לענייננו, ההלכה קובעת כי יש להתודות/לדבר בעת הקרבת הקורבן (רמב"ם, הלכות מעשה הקורבנות פ"ג הי"ד, ועל שלמים 'מדבר' 'דברי שבח', שם הט"ו), ועדיין יש ערך רעיוני רב בעולה מן הכתוב הנמנע מלהתייחס לדיבור שכזה. אם נקבל את פשוטו של מקרא כנושא מסר מסוים, יתקבל עולם מיוחד במינו האופף את המשכן - עולם של שקט מוחלט.

 

כאלה הם קורבנות ספר ויקרא המתוארים ללא תוספת קול, למעט שני חריגים, שמתוך היותם יוצאים מן הכלל מעידים הם על הכלל. האחד, קשור בקורבן אשם: "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה'..." (ויקרא ה, ה-ו). כאן נזכר במפורש הוידוי שהוא ביטוי מילולי. אך ניתן להסביר חריג זה באופיין המיוחד של העבירות שבעטיין מובא הקורבן: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה... אם לא יגיד ונשא עונו... או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה..." (ויקרא ה, א-ד). הרי אלו עברות של דיבור, והדעת נותנת כי גם בכפרתן יובלט הדיבור כמסייע בתיקון, על דרך 'מידה כנגד מידה'.

 

החריג השני קשור בעבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי מות:

"וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה" (ויקרא טז, כא).

 

הנה, לא על קורבן מתוודה אהרן אלא על שעיר המשולח המדברה, וכבר הזהירנו הרמב"ן מלראות בשעיר קורבן ("... כי המשתלח אינו קורבן, שלא ישחט..." ויקרא טז ח). אמנם המשנה הרחיבה כזכור את חלות הווידוי גם על קורבנות הכהן הגדול באותו היום (יומא פ"ג מ"ל, פ"ד מ"ב).

 

משנתבהרה תמונת יחסי 'דיבור - קורבן' בספר ויקרא נוכל להיעזר בה להבנת תפילת חנה. במכלול תפילותיה של חנה תופסת תפילת הלב מקום מרכזי, ולא נטעה כמדומה אם נגדירנו כציר שעליו סובב המכלול כולו. למי שלא נתן דעתו לפשר השתיקה בספר ויקרא באה תפילת חנה - מאירה ומבארת.

 

בשתי בחינות מיוחדת תפילת חנה בהקשר הנידון.

האחת, אין היא נישאת יחד עם הקורבנות - הכתוב הקפיד להפריד ביניהם: "ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה" (א, ט).

 

השנייה, בדממתה. 'שפתיה נעות וקולה לא ישמע' מגדיר את פעולת הדיבור הפנימי. הווי אומר, זוהי חשיבה דמוית דיבור, במילים ומשפטים. אם לא היה קיים המעצור של 'קולה לא יישמע' הייתה זו שפת דיבור לכל דבר. שתי בחינות אלו עומדות כנגד האפשרות האחרת של תפילה כחלק שגרתי של טקס הקרבת הקורבן, אפשרות המקיימת מיזוג מלא בין תפילה לקורבן עד לבלתי יכולת להפריד ביניהן.

 

מה טיבה של הקפדת התורה בספר ויקרא, המתבארת בתפילת חנה, על הפרדה בין הקרבה ותפילה. הפרדה זו משמעותה כי מדובר בשתי ישויות שונות - שתי חוויות יסוד של העבודה הדתית, שכל טשטוש תחומים ביניהם מוביל לאי מיצוין. הקרבת הקורבן ניתנת לניסוח בלשון מודרנית כחוויה אומנותית - המראה 'מדבר', והוא פועל על הרגש. במובנו העמוק מייצג הקורבן הקרבה והתקרבות. אין זה משחק לשון בעלמא - מדובר על התקרבות לה' על ידי מסירות נפשו כביכול של המקריב. במשמעותה הסמלית, וכל הבעה אומנותית טעונה משמעות סמלית, פירושה של הקרבה - מסירת הנפש לה'. דווקא היהדות שנאבקה כל כך בקרבנות אדם (סיפור העקדה) השכילה להעמיד להקרבת הנפש תחליף סמלי. עניינו ניתוב הרגשות העזים הקוראים להתקרבות טוטאלית אל הבלתי-נודע לפעילות סמלית. לעומת זאת, התפילה עניינה שונה, זו היא כאמור חוויה אינטלקטואלית - חוויה של שיח והידברות, שכנוע מילולי באמצעים לשוניים.

 

בנקודה זו של דיוננו ניתן להציב 'משוואה' עקרונית. הקורבנות המייצגים את סערת הרגש הוגבלו מאוד בספר ויקרא. את תפיסת הקורבנות של הספר מאפיינים בעלי חיים מיוחדים ומועטים מאוד במספרם, פעולות מיוחדות, והעיקר מקום אחד מיוחד. כל אלה מרסנים את חווית ההקרבה, ובמובן רחב יותר את עבודת ה' באמצעות המראה והרגש. לעומת זאת, מנקודת ראות מקראית, התפילה אינה כבולה לנוסח, ואינה מקובעת בסדרי מקום וזמן. זה אומר דבר עקרוני מאוד על התפילה המקראית. לו היה בעולם התפילה של המקרא דיבור קבוע המבוסס על נוסחאות קבועות היה עלול להיתפס כנוסחה מאגית. הקדמונים היו שבויים בקסם כוחו של הדיבור. ניתן לו לדיבור כוח עצום: מסכת של לחשים, השבעות, נוסחאות פלא, וביטויי קסם היו עניין של יום ביומו.

 

אי-הקפדתה של התורה על תפילה קבועה אומרת בעצם שהמשמעות היא הזעקה הפנימית והניסיון לשכנע ולא הכוח המאגי. דומה כי עניין זה הופגן היטב בתפילת חנה כי אין בה שימוש בנוסחה להבאת בנים לעולם, אלא תנאים אחרים של כאב בסיסי ורגש ורצון לשכנע, שחז"ל הטיבו כל כך להביעם בפרשנות המדרשית לתפילת חנה. אם כן, ויתור על הקול הוא ויתור על דיבור מאגי. בנוסף לכך, הוא גם מחדד את ההבדל בין החוויה האומנותית של הקורבן שעיקרה המראה לבין חוויה חושית אחרת - השמעת קול.

 

מכיוון שפתחנו בהרחבת היריעה בשיבוץ תפילת חנה במערכת הרעיונית של ספר ויקרא, נוסיף הערה הקשורה לספר בראשית. דומה כי המתח בין דיבור ליצירה הכרוכה באומנות המראה, הוצג כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית. עניין זה תובע הרחבה רבה, ואנו נציגו בתכלית הקיצור.

 

בפרק א פועל ה' בכוח הדיבור ובפרק ב בכוח היצירה. דרכים רבות לו למקום להוציא את רצונו מהכוח על הפועל, ודומה כי לא באו הדברים אלא ללמדנו מהו כוחם של דיבור ויצירה. בבואה להדגים את כוח הדיבור של ה' רומזת התורה כי אין זה דיבור מאגי אלא ענייני לחלוטין - ציווי שהבריאה כמובן מצייתת לו. בכך מוצג כוחו של ה' כשליט ומלך ולא כיודע לחש. למותר לציין מה גדולה החשיבות הדתית הנזקפת לדרך המחשה זו של גבורות ה'. כך בפרק א, ואילו בפרק ב פועל ה' כיוצר. ביוצרו את האדם פועל הוא כביכול כמעין אמן.

 

מהו לאור זאת מעמדו של האדם? אין אנו יכולים לפנות לבריאה כשליטים (דוגמת פרק א), ולא ליצור יצירות מופלאות כמותו (דוגמת פרק ב). אך מכיוון שנטבע בנו צלם אלהים יכולים אנו ללמוד מהדרך שבה פעל. מעתה, הדיבור יהיה דיבור ענייני והיצירה גם היא דרך לעבודת ה'. הדיבור הענייני, לא המאגי, יהווה יסוד מהותי בתפילה, והיצירה המציגה מראות תעמוד בבסיס הקורבנות. ההפרדה ביניהם - הבולטת גם בתפילת חנה - תסייע בהפנמת ייחודה של כל גישה וגישה בעבודת ה'.

 

סוף דבר, אם נפתח דיוננו בהצגת ייחודה של תפילת חנה כדוגמה ובניין אב לתפילות אחרות, סיימנוהו בבחינת מקומה של תפילה זו במערכת הרעיונית של דרכי עבודת ה' במקרא. בין המיוחד למאחד עומדת תפילה יקרה זו כאות וסמל לתפילת אמת.