לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שמות - ספר הגאולה

מחבר: הרב יששכר יעקובסון

שנה בשנה, 1963

תוכן המאמר:
1. תפיסת ספר שמות כספר הגאולה לפי הרמב"ן ולפי מהר"ל
2. למהות הגלות הראשונה של עם ישראל
3. ייחודה של הגאולה הראשונה
4. על העם הנבחר בספר שמות
5. הערות אחדות למתן תורה
6. קווים אחדים לדמות משה, הגואל הראשון

תקציר: בחומש שמות ישנו רעיון מרכזי אחד והוא האידיאה של הגאולה. המאמר מנתח את גלות מצרים ואת תהליך יציאת מצרים ומתן תורה כחלק מתהליך הגאולה ויצירת עם ישראל.

מילות מפתח: שמות, משה, מתן תורה, גאולה

שמות - ספר הגאולה

 ספר שמות כקודמו - ספר בראשית, מכיל הוא ספורים, שירה (שירת הים) רשימות (בעיקר בענין עשיית המשכן בפרשת "תרומה" "תצוה" מכאן, "ויקהל" "פקודי" מכאן), אולם שונה הוא ממנו במצוות הרבות שישנם בו, המופיעות בשלשה קבצים שבספר (מצות קרבן פסח בפרשת "בא"; עשרת הדברות; המצוות המרובות בפרשת "משפטים", ומצוות הקשורות לאוהל מועד וכריתת הברית אחרי כפרת העגל).

אולם רעיון אחד מבריח את ספר שמות מתחלתו ועד סופו, והוא האידיאה של הגאולה.

 

1. תפיסת ספר שמות כספר הגאולה לפי הרמב"ן ולפי מהר"ל

שורות מעטות מתוך המבוא הקצר שהקדים הרמב"ן לספר שמות מראות בעליל כיצד תפס והבין הפרשן הגדול את תוכנו האחיד של ספר שמות, בדברים אלה באה לידי בטוי תפיסה חדשה ומקורית של מהות הגאולה. ואלה דבריו:

"ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר [בברית בין הבתרים בראשית טו, יג-יד] בפירוש ובגאולה ממנו... והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותיהם שהיה סוד אלו-ה עלי אהלים והם הם המרכבה [עיין רש"י לבראשית יז, כב: "מעל אברהם" - ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום] ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

 

למושג "והם הם המרכבה" ישנו פירוש מאת הרמב"ן במקום אחר מספריו, שם הוא כותב:

"דלא היתה כוונת חז"ל באמרם האבות הן הן המרכבה, על האבות לבדם, אלא כל צדיק וצדיק שידבק במדה אחת ממדותיו של הקב"ה; אבל הזכירו האבות שדבקו באותן המדות הנוראות שהעולם מתקיים בהם"

(מתוך הספר "האמונה והבטחון" להרמב"ן, פרק ט"ו, מצוטט לפי הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' רע"ט).

החידוש הגדול בתפיסת הגאולה הוא בזה שלמרות שהבטחת הגאולה מבשרת בפירוש (שמות ו, ח):

"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'"

 

מגלה הרמב"ן סוג אחר של גאולה, והוא השגת קירבת ה' ובזה שיבח אל מעלות האבות. ואכן אם נעיין בדברי ספר שמות, נמצא גם שלב זה של גאולה בדברי הפסוק הקודמים להבטחת ירושת הארץ הנבחרת. שם נאמר (ו, ז):

"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

 

כיצד מצטייר כעת לפנינו מבנה כל ספר שמות? מסופר לנו בו על הסבל והרדיפות במצרים ועל יציאת מצרים אחרי המכות שהביא הקב"ה על משעבדיהם, בפרשיות: שמות, וארא, בא, בשלח; בשירת הים מכיר העם במלכות ה' הבלעדית עליהם, באמרם (שמות ט"ו, יח): "ה' ימלך לעלם ועד"; באה בחירת העם וקבלת מתן תורה. אותו מעמד מציין הרמב"ן כהחזרת מצב האבות להיות המרכבה לה' בפרשת "יתרו".

 

מתן תורה היא איפוא לא רק התגלות ה' לעיני העם אלא גם ובעיקר הרמת העם למעמד נושאי השכינה הנראים.

 

בחינת דברי חז"ל (מכילתא בשלח ב): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל". העברים לא רק פסקו מלהיות עבדים אלא נתעלו ממצב עבדי פרעה להיות עבדי המקום.

 

עשרת הדיברות קיבלו את השלמתם על ידי התחוקה המקיפה כמעט את כל שטחי החיים; אחר כך (לפי דעת אבן עזרא ורמב"ן) קיבל העם על עצמו בברית את תחוקתו ("פרשת משפטים" כד, א).

 

כאן בא חידושו הגדול השני של הרמב"ן: מעמד הר סיני היה חד פעמי, ולא נשנה כפי שהעידה התורה במקום אחר (עיין בדברים י"ח, טו-יח). מעמד זה כלל בתוכו שני ענינים שונים: קירבת השם בכלל והודעת רצונו על ידי עשרת הדיברות.

 

והנה אותה קירבה נשארה ועברה מהר סיני לאוהל מועד. לשם הבלטת כוונת הרמב"ן עלינו להביא עוד כמה משפטים מדבריו לתחילת פרשת תרומה, שם הוא כותב:

"כאשר דיבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדיברות וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה... וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-להים... והנה הם קדושים, ראויים שיהיו בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו" (שמות כה, א).

 

הצו לעשיית אוהל מועד וכליו, התקנת בגדי כהונה וסדרי אוהל מועד ניתנים בפרשיות תרומה ותצוה. בפרשת "כי תשא" במיוחד, מסופר על חטא העם בעגל ומעשה משה ותפילותיו למען בטל גזירת השמדה וחידוש הברית בין ה' ועמו. ולפי הסברת ר' יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ראשון צ"ו) אפשר להבין, שעיקר חטא העם היה בזה שדרשו מעצמם "נעבד מוחשי", חפץ שעוזר לאדם לצייר לעצמו את האלוהי, ולא ציפו לצו שהשם יתברך יתן לעשיית חפץ שיכוונו אליו את כוונתם.

 

וכך מתאר ר' יהודה הלוי במקום הנזכר את צפיית העם, אחרי עליית משה אל הר סיני:

"והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה' שיראו אותו ויקבילוהו [כלומר יכוונו את פניהם נגדו] כאשר היו מקבילים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים" (שם צז).

 

הרי אלה שדרשו "נעבד מוחשי" לא התכוונו כלל אל עבודה זרה ממש. חטאם בזה:

"אל מה שעשו בידם וברצונם מבלי מצות א-להים".

כל החטא והסטייה מדרכי ה' כאילו מתבארים דווקא ממקום ומזמן שהתורה מספרת עליהם. בעצם כבר ניתן מאת השם למשה בהר צו עשיית המקדש, אך עדיין לא נתפרסם לעם, כי משה לא ירד עדיין מהר סיני ואז קרה חטא העגל... אחרי כפרת החטא הזה אחרי טיהור העם בעמידתו של משה בפרץ לקרוע את הגזרה ולהשיג מחילה, מספרות הפרשיות האחרונות של הספר "ויקהל ופקודי" כיצד עשה העם כל מה שהשם צוה, עד שהשם יכול היה שוב להשכין את שכינתו ביניהם.

בזה חזר העם לפי הגדרת הרמב"ן, למעלת אבותיהם והיו איפוא לגאולי השם.

 

גם לפי מהר"ל מפראג ספר שמות נושא אידיאה אחת - גאולה - המתבטאת בשני תהליכים "פועל גדול ותכלית חשובה", וכך שני העניינים הבאים בספר - יציאת מצרים מכאן והשגת קירבת השם מכאן - מבריחים את הספר כולו, ומבליטים את אחדותו.

נביא בזה קטע מתוך ספר "גבורות ה'" למהר"ל בקיצורים קלים:

"כאשר לכל דבר יבוקש תכלית ולפי ענין שלו יש לו תכלית, שאם היה הפועל פועל חשוב וגדול, ראוי שתהיה לו גם כן תכלית חשובה, שאין ראוי שתהיה תכלית פחותה ושפלה לפועל חשוב. ומכל שכן פועל הא-ל, שכל פעולותיו בחכמה והשכל, [ודאי] שכל פעולותיו ומעשיו הם הולכים לתכלית ראויה לפי הפועל וכאשר ראינו ביציאת מצרים שפעל השם נוראות מאוד והוא בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים, אם כן ראוי שתהיה לפועל הזה תכלית, ותהיה תכלית חשובה כפי ערך הפועל אשר פעל השם למען אותה התכלית. וכאשר מצאנו בכתוב שתכלית היציאה הוא שיהיה לישראל לא-להים וכדכתיב בתחילת היציאה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים .. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים" (שמות ו, ו-ז), ובסוף פרשת תצוה כתיב: "המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם, מוכח כי תחילת היציאה היתה על מנת שיהיה להם לא-להים. ולפיכך יבואו הפרשיות כסדרן, דמתחילה הוציאם ממצרים ואחר כך נתן להם י' דברות והתחלתם "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא יהיה לך אלהים אחרים" ואחר כך שאר דברות ופרשת "ואלה המשפטים", כי מאחר שהוא לא-להים להם צריכים לקבל את משפטיו. ואחר כך היה רוצה לשכון ביניהם, שהרי מיד אחר כך כתיב (שם כה, יט) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וגו'. הנה התבאר כי תכלית היציאה שיהיה להם לא-להים ולהיות שכינתו ביניהם"

(כתבי מהר"ל מפרג, מבחר, סידר אברהם קריב, הוצאת מוסד הרב קוק כרך א' עמ' 71).

 

2. למהות הגלות הראשונה של עם ישראל

תולדות ישראל כעם, מתחילות בצורה אחרת מאלה של עמים אחרים. לא כיבוש של אדמת עם אחר מהווה ההתחלה של ההיסטוריה של עמנו, אלא שהייה בארץ אחרת וחיי שיעבוד לעם זה.

תולדות עמנו התחיל בגלות. וכה נאמר לאבי האומה בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג): "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה". לכאורה, יש בפסוק גופא כעין נימוק לשהייה של כיבוש הארץ היעודה, שהרי כך לשון הפסוק (שם טז): "כי לא שלם עון האמרי עד הנה". אך עיכוב והשהייה לחוד ועינוי לחוד. מה טעם העינוי הזה, הגרות והעבדות שעליהם מדבר הפסוק?

הרמב"ן בדבריו על ענין ירידתו הראשונה של אברהם מצרימה, המגע הראשון בין אבי האומה ובין ארץ נכריה אחרי בואו לארץ (שם יב, י), מנסה לקשור את מעשה האב ואת גורל הבן -האומה - ולראות בכך כעין סיבה ומסובב, גורם ותוצאתו.

ואלה דבריו:

"גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה [כלומר, הארץ שה' ייעד אותה לו] מפני הרעב, עון אשר חטא כי הא-להים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא" (עיין קהלת ג, טו).

 

אך מלבד נימוק העונש לגלות מצרים נמצא בתורה ובנביאים גם הסבר אחר: במצרים הוכשר העם לתפקידו בתהליך של צירוף; כמו שמצרפים את המתכות בכור להוציא מהן את הסיגים, כך צורפה וזוככה האומה במצרים על ידי הסבל שסבלה שם.

וכך אומר משה (דברים ד, כ):

"ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה".

ובספר ישעיה אנו מוצאים צורה שהיא אולי אף בולטת יותר להבעת הצרוף מכאן והבחירה מכאן, בדברי הנביא (ישעיה כה, י) "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני". ואכן גדול ורב- משמעות הוא הלקח שראשיתן של תולדות עמנו באה להורותנו: המבדיל בין קודש לחול הוא שהבדיל גם בין ישראל לעמים, והעם הנבחר הוכן והוכשר לרשת את הארץ הנבחרת על ידי השעבוד בארץ נכריה - במצרים. תולדותיהן של אומות העולם מתחילות בכיבוש הארץ או בפריקת עול משעבד, ואילו ההיסטוריה של העם המיוחד מתחילה בנכר; בסבל וביסורים הוכשרה האומה להיות עם נבחר ולרשת את הארץ היעודה.

 

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" כותב:

"אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא נבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאליה אנו מקווים".

לדבריו יש תוקף גם לגלות הראשונה ולגאולה ממנה, כי ברור שעם מסוגל לאהוב את החופש אהבה ללא מצרים, רק אם נתנסה כבר בגופו ובנפשו בייסורי הגלות. דווקא על רקע בית העבדים במצרים נעשינו עם חפשי שאין בו עבדים - "כי עבדי הם (ויקרא כה, נה) - ולא עבדים לעבדים". (רש"י לשמות כ, ב, על פי מכילתא)

 

נעמיד כעת זו לעומת זו: את בשורת הגלות מול בשורת הגאולה ונעמוד על הקשר והשוני ביניהם. כאשר נאמר לאברהם מה יהיה גורל בניו כתוב (בראשית טו, יג) "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם". ובבשורת הגאולה אנו מוצאים (שמות ו, ו-ז): "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ... ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ו-ז). נביא כאן את ההסברים המאלפים והמבהירים לפרטי הגלות והגאולה ממנה, לפי הסברו של הרב ש.ר. הירש (תרגום הרב מרדכי ברויאר):

"הרי אלו ארבעת לשונות הגאולה... שלשת הראשונות מבשרות את ביטול הגלות, ואילו הלשון הרביעית מבהירה את המטרה, את עצם תכלית הגאולה. הגלות מצטיירת אפוא בשלושה יסודות: "סבלות", "עבודה" וחסרון ה"גואל". בשלושת היסודות מתגשמת נבואת ברית בין הבתרים: ב"סבלות" מתגשם ה"עינוי", הניוון ושלילת שמחת החיים; ב"עבודה" מתגשמת ה"עבדות"; ואילו חסרון ה"גואל" הוא עצם מעמד הגירות. כך אנו מוצאים בתורה שהגר הוא איש "שאין לו גואל". (במדבר ה, ח) הגואל הוא קרוב, שצרת קרובו היא צרתו, והוא קם לריב את ריבו... ומכאן כל הצרה שבאה לאבותינו במצרים: הואיל והיו "גרים", - הם נעשו "עבדים" ו"עניים מעונים". משום כך קודמת הגרות בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אותם" ואילו בבשורת הגאולה הרי הסדר הוא הפוך: עינוי, עבדות, גרות. תחילה הוא מבשר את ביטול העינוי, שצרתו מורגשת ביותר; רק אחר כך הוא יורד אל שורש הרעה כולה, - ומבשר את עקירתו".

(הגדה של פסח 75-74).

 

וכאן, בדיון הנושא "שמות - ספר הגאולה" עלינו לבאר כיצד השפיעה העבדות במצרים על תהליך גאולת החברה. ונביא שוב הסברו של הרב ש.ר. הירש על מצב הגר לפי התורה. הוא כותב:

"שורש ה"עבדות" וה"עינוי" היה נעוץ ב"גרות", בשלילת זכותו של הגר, משום כך, הרי משפט הגרים בתורה מנוגד בתכלית לכל חקיקה לאומית עד היום. עשרים וארבע פעמים, התורה מעמידה את הגר תחת הגנתה המיוחדת. ואכן, רמת המשפט של מדינה, נמדדת לא לפי זכותו של האזרח והעשיר - אלא לפי זכותו של הגר נטול ההגנה. השואת הגר לאזרח היא קו יסוד במשפט העברי. במשפט העברי - לא המולדת מעניקה את זכויות האדם, אלא זכויות האדם מעניקות מולדת! אין המשפט העברי מבדיל בין זכות האדם לבין זכויות האזרח.

כל המקבל על עצמו את חוקי המוסר של האנושות, את שבע מצוות בני נח, היה זכאי למולדת ביהודה. עיקרון זה מנתק את כבוד האדם ממקריות הלידה והגורל; וכל מקום שהתורה מכריזה על עקרון זה, הרי היא מזכירה את עבדות מצרים; שכן במצרים התחכמו תחילה לשלול את זכותם של הגרים העבריים; ואילו העינוי והעבדות באו אח"כ כמאליהן. וכן הדבר בכל מקום: עיוות הדין הוא ראשית לכל חטאת" (שם)

 

הגלות הראשונה נגזרה מלמעלה, אך כשאנו מתבוננים על הסיבה הטבעית של תופעה זו, הרי אנו מוצאים כאן התופעה הנשנית וחוזרת בהיסטוריה, שרודפים יהודים על לא עוון ועוול בכפיהם. פרעה אינו מוצא שום דבר של ממש אשר יצדיק הפליית בני ישראל במצרים מלבד חשש רחוק המתבטא במשפט (שמות, א, י): "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי יקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ".