לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"צריכים לרחם גם על הריבונו של עולם..."

מחבר: ש.ז. שרגאי

שנה בשנה, 1977

תקציר: מאבק פנימי של ניצול שואה ביחסו לקב"ה.

מילות מפתח: אמונה בשואה

"צריכים לרחם גם על הריבונו של עולם..."

בעזבי את פולין בפעם השניה. הייתה זאת בחצות לילה, ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה, וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אישה ובקשה בפיה: יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד ב"תנובה" ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה באותה הרכבת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו - מטענו הדל, לתא שלי.

 

כשנכנסתי אח"כ לתא והתבוננתי ביהודי. ראיתי לפני פנים צהובים כשעווה, זקן לבן, עיניים מעוצבות וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו: מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר. שתקתי אף אני. אחרי זמן מה ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, הבדלה. טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כתנות, ועוד כמה דברים. הוציא לו ספר "נועם אלימלך" ועיין בו. לא ניסיתי להיכנס אתו לשיחה עוד כי הרגשתי שזה לא לרצונו.

 

לפני שהשתטחתי על הספסל לישון (אחרי המלחמה, טרם היו בפולין ספסלים מרופדים ולא קרונות שינה) לקחתי לי משהו לשתות ושאלתיו אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע בראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי וסיפר לי בקיצור שהוא מגאליציה. חסיד בעלז, שבע-ימים, אך גם שבע-צרות. וגולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של היטלר. איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול, ועתה עולה הוא ל"ארץ-החיים". פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך. נשאר יושב עצוב עיניים. אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים, יצאתי מן התא. בשובי מצאתיו שטוח על הספסל. אף אני השתטחתי על הספסל השני, אך לא יכולתי לעצום עין, וכל מחשבותיי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.

 

לפנות בוקר עם שחר, קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא-יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע, למרות שלא ישן, ואחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהוא לשתות ולאכול. שאלתיו אם רוצה משהוא לשתות. לא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב, והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו. אולם לא הוציא הגה מפיו. עיין בספר במקצת, ישב, ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דכאון נורא. לא ידעתי נפשי.

 

אחרי חצות היום פתח ואמר:

אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו, וה' לא ריחם ולא חמל - לא אתפלל אליו, ארגיזו גם אני.

שתקתי ולא עניתי מאומה. אנחה התפרצה מלבי ולא אמרתי מאומה. אף הוא חזר לשתיקתו. לפנות ערב, כמעט החשיך, התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג (הוא המשיך לפאריס), והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה, הוציא את הטלית והתפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל. נדהמתי מהשינוי הפתאומי. ברם, שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפלתו, פתח ואמר:

על פי דין איני צריך להתפלל. ברם, וכי הכל-יכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות?! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו, קמתי לכן והתפללתי.

סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול.

"אוי, ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם".

 

אף אני בכיתי אתו. נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה: להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.

תמונה מזעזעת זו, לא תימחה ממני לעולם. אף היום מצלצלים באזני דבריו: "ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם". . .

 

זוהי כוחה של אמונה.