לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מושג הקדושה בישראל

הודפס ללא ההערות

מחבר: מ. ז. סולה

שנה בשנה, 1970

תוכן המאמר:
מהי קדושה?
הקדושה במשנת הרב קוק זצ"ל
הקדושה - הגדרת פילוסופיים לא יהודיים
קדושה על ידי פרישות מן האיסור (רמב"ן)
הקדושה ביהדות כוללת ערכים דתיים ומוסריים
"עם קדוש" - נבדל ומיוחד
עניין הקדושה במעשה מי מריבה
פירוש המהר"ל למושג הקדושה
הקדושה - ע"פ ישראל אפרת, איש מדע בימינו
מצוות "עם קדוש" - קיומה למעשה

תקציר: מהות עם ישראל כוללת בתוכה גם את הקדושה. המחבר מסביר במה מתבטאת קדושתה של ישראל, וכיצד מקיימים את המצווה להיות עם קדוש.

מילות מפתח: קדושה

מושג הקדושה בישראל

 

אין לעמוד על מהותה של היהדות מבלי לברר את קדושתה של ישראל. התורה צוותה להיות קדושים, להיות גוי קדוש, או עם קדוש. מכאן שמהותה של ישראל כוללת בתוכה בין השאר גם את קדושתה. השאלה היא רק: מהו מושג הקדושה בישראל, כיצד לקיים את מצוות התורה להיות קדושים, או גוי קדוש, או עם קדוש? בלשון אחר: במה מתבטאה קדושה של ישראל? ואיך נוכל לקיים את המצווה, להיות עם קדוש, במלואה?
 
מהי קדושה?
 
ראשית כל נציין, שעל מושג הקדושה הצטברה דווקא ספרות לועזית עשירה למדי, שנזכיר כאן רק ממקצתה. לעומת זאת, הספרות העברית בתחום זה מצומצמת היא וההגדרות - מועטות. נוסף לכך יש לציין, שמושג הקדושה במשמעותה הלא יהודית היא אחרת ממשמעותה היהודית.
 
הקדושה במשנת הרב קוק זצ"ל
בספרו "אורות הקודש" משתמש מרן הרב קוק זצ"ל במושג קודש וקדושה פעמים רבות, אולם על פי רוב בקשר עם מושג אחר כגון: מדע הקודש, חכמת הקודש, הגיון הקודש, רוח הקודש, מדרגות הקודש, דומיית הקדושה הכללית, הקדושה באדם ובישראל, כשרון הקדושה בישראל וכיוצא באלה בנוסחאות שונות. ואשר למושג "הקודש", כותב המהדיר של הספרים האלה, הרב דוד כהן במבוא ל"אורות הקודש" כדלהלן:
"מהות הקודש, העצמי, בלתי נגדרת, כי הוא עמוק העמקים, ראשית כל, ולא ניתן להתפרש בגדר. כשנשאל הרב בראשית עריכת מאמר הקודש, מה גדר הקודש, והתשובה הייתה, המתגלה בתוך התורה, שהוא הרצון העליון, והרגשתי, שרבנו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה. הקודש, שערכו אינו נמצא בלכסיכון הפילוסופי, שחושבים שמקומו אינו אלא בדת, הוא עצם חכמת הקודש, המתגלה בקדושה, המתפשט בכל העולם".
 
אולם להגיד שהקודש מתגלה בקדושה, עוד אינו מסביר כלום, כי לקודש ולקדושה שורש אחד ואם אינם מגדירים או מסבירים את הקדושה, לא יודעים גם מהו קודש. גם אין להשיג את מושג הקודש, אם אומרים שהוא המתגלה בתוך התורה, כי בתורה מתגלים הרבה עניינים מלבד הקודש. כן לא נוכל להסכים, ש"הקודש, ערכו אינו נמצא בלכסיכון הפילוסופי", שהרי בלכסיכון הפילוסופי הגרמני של אייזלר מופיע הערך "קודש" ומוסבר כקטגוריה דתית ספציפית, להבדילה מן המוסר, וקשה לקבוע את מושגו.
 
הקדושה - הגדרת פילוסופיים לא יהודיים
אכן, בזה צודק המהדיר של "אורות הקודש", שחושבים שמקומו של הקודש בדת ושקשה להגדירו. אולם בערך זה בלכסיקון הפילוסופי שהזכרנו, מובאה גם דעתם של כמה הוגים וביניהם של הפסיכולוג של הדת רודולוף אוטו, כומר פרוטסטנטי, הכותב, שהשיג את מושג הקדושה בעת ביקורו בבית כנסת יהודי בשעת "כל נדרי". הוא כתב גם ספר שלם על "הקדושה" בגרמנית ובו הוא קובע שהקדושה הוא היסוד העיקרי של הדתיות, המבדילה אותה משאר חוויות נפשיות. רגש הקדושה הוא, לדבריו, רכוש רוחני נפשי, שניתן כמושכל ראשון והוא מכנה את הרגש הזה בשם "הנומינוזי" והוא מושג האלוקי שמעל לתפיסה ע"י החושים. גם הפילוסוף וילהלם וינדלבנד קובע שהקדושה מציינת את העולם של הערכים הדתיים.
 
דיון מקיף ומפורט בצירוף דוגמאות מן החיים ומן הספרות, מקדיש החוקר ההוגה ויליאם ג'יימס בספרו הידוע "החוויה הדתית לסוגיה". את הקדושה מסביר ג'יימס כך:
"השם הקיבוצי לפריה הבשל של הדת באופיו של אדם, הוא הקדושה. אופי הקודש הוא האופי, שהאמוציות הרוחניות הנן מרכז הקבע של המרץ האישי שלו; וישנה דמות מסוימת מורכבת של קדושה עולמית הנשנה בכל הדתות, שקוויה יכולים להיתאר על נקלה".
מובן שמהסבר זה לא נוושע. כשמסבירים לנו שהקדושה הוא שם קיבוצי: "לפריה הבשל של הדת באופיו של האדם", אין אנו תופסים עדיין את מושג הקדושה. כן לא נוסיף בינה כשמוסיף המחבר שהמושג שייך באופיו לאמוציות הרוחניות, כלומר לתחם הערכים והרגשות, כי בעולם הערכים והרגשות ישנן הרבה חוויות אחרות שאינן בתחום הקדושה. אולי אנו מגיעים קצת אל העניין כשהמחבר קובע בהמשך דיונו שאחד מסימפטומי הקדושה היא הפרישות והוא מסביר את אופני הפרישות מבחינה פסיכולוגית.
 
קדושה על ידי פרישות מן האיסור (רמב"ן)
אם כי אמרנו למעלה שהטיפול בהגדרת המושגים קודש וקדושה הוא מעט מאוד בספרות העברית המקורית, הרי יוצא מכלל זה רבינו משה בן נחמן (הרמב"ן), שהוא כאחד מבין מפרשי התורה, מטפל באריכות במושג הקדושה. לסדר "קדושים תהיו" מביא הרמב"ן קודם את לשון רש"י שכותב בשם ויקרא רבה:
"הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה".
הרמב"ן אינו מסתפק בהגדרה זו של "קדושים תהיו", שפירושה רק פרישות מן העריות, אלא הוא מרחיב את ההסברה וסבור שהכתוב צווה לנו
"כדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעיט במשגל, ... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וכן יפרוש עצמו מן הטומאה... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבר הנמאס... באלו ובכיוצא בהן באה המצווה הזאת הכללית, אחרי שפרט את כל העבירות שהן אסורות לגמרי".
 
להלן מוסיף הרמב"ן לפרש את הפסוק ואומר שהוא בא גם להזהיר מפנייה לעבודת אלילים ולצוות לדביקות בה'.
 
מכאן נובע שמושג הקדושה בישראל הוא במשמעותו פרישות מן האיסורים שהתורה אסרה ולאו דווקא מן העריות כפירוש רש"י. זה קרוב לדעת הרב קוק שאמר, כפי שהבאנו למעלה, שהקדושה מתגלה בתוך התורה. האדם מקדש את עצמו, בעת שהוא מתרחק מאיסורי התורה. התורה בדרישתה להיות קדושים אינה מתכוונת להרגשות בלתי נגדרות שמקומן בעולם המסתורין והדת, אלא למצוות מעשיות, מצוות עשה ולא תעשה, כפי נמסרה לנו בתורה ובמסורת. ההבדל הזה מציין גם את ישראל מכל העמים.
 
מסורת ישראל המבוססת על התורה שבכתב ושבעל פה, אינה מכירה "קדושים" במובן הדת הנוצרית, שהם נזירים המוותרים על תענוגי החיים הארציים ועוסקים כל ימי חייהם בתפילה ובענייני מסתורין. "קדושים" מסוג זה דוחה תורת ישראל. כשהתורה דורשת להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", הרי הכוונה היא, לא להיבדל מן החיים אלא להיות עובדי השם על ידי קיום מצוות התורה.
 
הקדושה ביהדות כוללת ערכים דתיים ומוסריים
הבדל נוסף בין תפיסת הקדושה של היהדות ובין ההוגים הלא יהודיים, הוא בזה, שהיהדות אינה מפרידה את המוסר מן הדת. הקדושה כוללת לפי תפיסת היהדות את הערכים הדתיים והמוסריים גם יחד. המצוות בין אדם לחברו אינן נופלות מן המצוות שבין אדם לקונו. ויש אפילו מאמר חז"ל שהקב"ה אומר: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". כאילו שהוא מעדיף את קיום המצוות בין אדם לחברו על קיום המצוות שבין האדם לקונו. ואילו מושג הקדושה שבפי הפילוסופיים הנוצרים, הוא מושג מופשט, מסתורי שאין לו ולמוסר שום קשר ושותפות.
 
אלה ביהדות שצידדו רק במוסר או רק במסתורין, בלי קיום מצוות מעשיות, נפרדו מן היהדות, כמו האסיים והנוצרים. אמנם גם ביהדות יש זרם רוחני הקרוב למסתורין והוא זרם הקבלה והחסידות, אולם אלה נשארו עצם מעצמה של היהדות. המקובלים והחסידים לא בטלו את המצוות, הם דבקו בתורה כשם שדבקו בשם, ונוסף לכך הם לא וויתרו על ערכי החיים הארציים. החסידות, למרות נימי המסתורין שבה, הגבירה את שמחת החיים ע"י עבודת ה', בבחינת "עבדו את השם בשמחה".
 
אצל החסידים לא מוצאים אנו את הקדוש אלא את הצדיק, עם הרמה המוסרית שבאישיותו. גם הכוהנים והנביאים לא היו לפי מושגי היהדות קדושים, אלא בני אדם, בשר ודם עם חולשות אנושיות. כתבי הקודש אינם מסתירים כלל את החולשות הללו: משה, אהרן, יוסף, דוד, לא היו קדושים והם מוסרים לנו על חולשתם כבני אדם. הדת הנוצרית מאידך, מצווה להאמין בקדושתו של ראש הכנסייה שהוא טהור כביכול מכל פגע של חטא, ואילו אצלנו אומר הכתוב: "הן בקדושיו לא יאמין", כי הקדושים אצלנו כל עוד הם בחיים, הם בשר ודם ואין שום בטחון שלא יפלו מן הרמה המוסרית הדתית למדרגה של חולשה, בה רגילים בני תמותה ליפול.
 
רק אחר המוות יש קדושים גם ביהדות, והם אלה שמסרו נפשם על קידוש השם, למען יהדותם ולמען התורה הקדושה. וגם מבחינה זו ראויים אנו להיקרא כעם קדוש. כי איזה עם בין העמים יכול להראות מספר כה עצום של קדושים שמסרו את נפשם למען עמם ודתם, כמו עם ישראל? כל חיי הגלות של היהדות היו חיים של מרטירולוגיה וכן כאן בארץ אנו ממשיכים להקריב את מיטב בנינו על מזבח המולדת. ההיסטוריה שלנו מתחילה עם העקדה, עקדת יצחק, ומאז הרבה הרבה אבות הקריבו את בניהם למען היהדות ולמען תורתה וארצה. הבאת קורבנות אלה אין להסביר אלא בעובדה, שאבותינו ראו ביהדות, ובכל הקשור אתה, קדושה, העולה על החיים של הפרט. אמנם מצווים אנו לקדש את החיים כערך עליון, אולם בשעת סכנה של קיום העם והתורה, מצווים אנו במצוות: "יהרג ואל יעבור" אפילו על "ערקתא דמסאנא". צו זה קיימנו בנפשינו, ואין דומה לנו בזה שום עם ולשון.
 
 
"עם קדוש" - נבדל ומיוחד
אולם לא לקדושה מסוג זה התכוונה התורה כשצוותה לנו להיות עם קדוש. התורה, כידוע, צוותה לנו את החיים: "ובחרת בחיים" והתורה עצמה נקראה "עץ חיים", אולם כשהתורה בסכנה, אז גם עם ישראל בסכנה, כי עם ישראל בלי תורה אינו עם ישראל, והא בהא תליא. לכן יש להקריב את חיי הפרט למען התורה, כפי שיש להקריבם למען קיום העם. כי בלי קיום עם ישראל לא יהיה קיום לתורה. יוצא, שקדושתו של עם ישראל תלויה בקיום התורה הקדושה. בקיום זה אין שום דבר מופשט, אין מסתורין ואין וויתור על חיי עולם הזה, אלא יש בו פרישות והתרחקות מאיסורי התורה. זוהי המשמעות להיות עם קדוש, או גוי קדוש.
 
אמנם יש גם הבדל בין גוי ובין עם. המושג "גוי" מבטא את הגילוי הלאומי של הקבוצה, את ההשתייכות הביולוגית, ואילו "עם", מראה על הקשר הרוחני ההיסטורי. לכן לפני מתן תורה אנו נקראים עדיין "גוי קדוש" ואילו אחריו - "עם קדוש". מקודם היה לנו קשר ביולוגי לאומי בלבד ואחר מתן תורה נעשינו לעם גם על ידי הקשר הרוחני הדתי. וכך כותב הרב קוק זצ"ל:
"הנטייה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטייה הרוחנית שלה, ואחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה. שתיהן יחד ממקור אלוקים חיים הנן יוצאות, וממעין האמת והאמונה האלוקית נובעות".
 
מכאן, שהעם היהודי צריך להיות עם סגולה לא רק בדתו ובמוסרו, אלא גם בלאומיותו. זהו הפירוש להיות לא רק "עם קדוש" כי אם גם "גוי קדוש". עלינו להיות אחרים בהתנהגותנו הדתית המוסרית גם כאומה וכמדינה, בין האומות והמדינות בעולם. לפי הסבר זה, נוכל להגיד, ש"עם קדוש" פירושו גם להיות עם סגולה מכל העמים, היינו, קדושתה של ישראל מבטאה את רעיון הבחירה בתחום המוסרי והדתי. היא נותנת ביטוי גם לייחודה של ישראל ועליונותה על שאר האומות, כפי שכותב ר' יהודה הלוי בנידון: "והכוונה הייתה באומה הזאת שיהיה ערכם מן האומות ערך המלך מן העם".
 
מן האמור למעלה, יוצא פירוש נוסף למושג קודש או קדושה: נבדל ומיוחד, אינו דומה לכלל. "עם קדוש" משמעו גם דרישה לעם ישראל להיות קדושים, כי השם קדוש ורק אז נוכל להיקרא עם ה'. וכך כותב ר' יהודה הלוי: "והיה השם הזה מיוחד בנו, שאין אחר יודע אותו אמיתת ידיעותו זולתנו". מן הראוי גם להדגיש שהשם יהודה, יהודי, יהדות, כולל בתוכו שם השם והוא הדין לגבי השם "ישראל". וזה שנאמר: "שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל". ולכן גם מבחינה זו יש רמז על עם ה' ועל קדושת ישראל, אולם בשם לבד לא די בכדי להיחשב לעם קדוש, אלא ע"י קיום תורה ומצוות כדלעיל. כך סבור הרמב"ם, שמביא בשם הספרא את פירוש הפסוק: "'והתקדשתם והייתם קדושים' - זו קדושת מצוות", והוא מוסיף:
"וכאשר קראה התורה עשיית אלה המצוות קדושה וטהרה - כן קראה עשיית העברות ולעבור על אלה המצוות 'טומאה', כאשר אבאר".
 
יוצא אפוא, שהעם נתקדש על ידי שמירת המצוות של התורה הקדושה. ובקדושה זו נעשה העם נבדל ומיוחד מעמים אחרים.
 
וכך קידש ה', למשל, את היום השביעי להיות נבדל ומיוחד מששת ימי המעשה, או הדרישה: "קדש לי כל בכור" פירושה, לייחד את הבכור ולהבדילו לשם, או אצל הכוהנים כתוב: "לקדש אותם לכהן לי", משמע, להבדילם משאר העם ולייחדם לעבודת השם. וכן אפשר לפרש פסוקים רבים בכתבי הקודש, במובן זה. כן, כשיהודי מקדש אישה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי", הוא מבדיל אותה מכל הנשים, ומרגע זה היא מיוחדת לו בלבד ואסורה לכל גבר אחר. אכן, למושג "קודש", יש כאן משמעות קונקרטית, כמעט משפטית, כי הקידושין לגבי האישה פירושם, רכישת האישה כקניינו של הבעל. מכאן המשל שהמשילו חז"ל את כנסת ישראל לארוסתו של הקב"ה ואת מתן תורה ליום החתונה. הברית שכרת השם עם ישראל היא דומה, אפוא, לברית נישואין שעל ידה קידש השם את ישראל להיות לו לעם סגולתו.
 
אולם, כמו שברית נישואין מטילה על איש ואישה חובות, הגבלות ואיסורים, כך גם הברית בין הקב"ה וישראל תובעת לקיים את החובות וההגבלות והאיסורים הכלולים בתורה ובמסורת, ועל ידי מילוי חובות אלה נעשה עם ישראל לעם קדוש, כמו שנאמר בברכת הנישואין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". הרעיון שאנו נעשים לעם קדוש על ידי המצוות, מוצא את ביטויו גם ברוב הברכות המתחילות במילים: "אשר קדשנו במצוותיו", או בתפילה: "קדשנו במצוותיך", או בסיום הברכה: "מקדש ישראל והזמנים". כל הביטויים האלה מעידים, שהעם נתקדש על ידי המצוות שהשם ציווה לו לשמור ולקיים.
 
עניין הקדושה במעשה מי מריבה
להסבר מיוחד ראוי הכתוב בתורה אצל משה במי מריבה: "יען לא האמנתם בי להקדישני וכו'". מה עניין קדושה כאן בקשר למה שקרה, שמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו? שאלה נוספת: לשם מה נצטווה משה לקחת את המטה בידו, מבלי להשתמש בו? ומדוע קיבל עונש כל כך חמור בעד חטא קל באופן יחסי?
 
מהנאמר במקרא יודעים אנו, שמשה ובני ישראל חונכו במצרים, ארץ הכשופים והקסמים. חרטומי מצרים השתמשו במטה קסמים בשעת פעולתם להראות נסים ונפלאות. בדרך זו נצטווה גם משה בתחילה ללכת, כפי מנהגי המקום, אולם בהבדל זה, שעליו היה להודיע, שהוא עושה את הנסים והנפלאות רק בשליחות השם. בשעת עשיית הנסים, כמו בעשרת המכות, על הים וברפידים בשעה שהוציא מים מן הצור, השתמש משה במטה, ואילו היה משה עושה את הנסים בלי אמצעות המטה, היה גורם זעזוע בעם, כי הם היו רגילים לראות כדבר הזה אצל קוסמי מצרים. אבל עם תום הנדודים במדבר ולפני כניסת ישראל אל הארץ, הגיע הזמן לחנך את העם לרמה יותר גבוהה של אמונה דתית ולהראות לו, שלא משה מחולל נסים על ידי המטה, אלא בכוח השם לבדו. פעולה חינוכית כזו הייתה יכולה להיות קידוש השם ממש לעיני כל העם, לכן נצטווה משה לקחת את המטה ולהפגין, שהוא לא משתמש בו יותר, שהוא באמת מיותר, והנס יתחולל על ידי דיבור בלבד. אולם משה החמיץ את הזדמנות הזאת ולכן בא העונש החמור, שלא יכניס את העם לארץ ישראל ונמסרה המנהיגות ליהושע. והרי אנו רואים שגם יהושע עשה נסים, כשעברו בני ישראל את הירדן, אולם כל הנסים התחוללו בלי מטה. יוצא מכאן שהמושג קדושה אינה אינו חד משמעי אצל השם ואצל ישראל. השם מתקדש על ידי האמונה של שומרי מצוותיו, וכך נאמר בספרא: "אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי".
 
פירוש המהר"ל למושג הקדושה
נטייה מסתורית במקצת לפירוש הקדושה, מוצאים אנו אצל המהר"ל מפראג. לדעתו:
"אין הקדושה רק שהוא נבדל הדברים הגופניים ותהיה לו מדרגת העליונים שהם קדושים מן הגוף. כל דבר שהוא קודש ונבדל מן הגוף אינו תחת הזמן כלל, שהזמן נמשך חלק אחר חלק, אבל לא כן הדבר הנבדל. כל הדברים שהם ראשית הם קדושים, בשביל שהוא ית' גם כן ראשית, ולכך ראיה כל ראשית לקדושה... הפנימי הנסתר הוא מיוחד לקדושה".
 כידוע עסק המהר"ל בנגלה ובנסתר וגם נתפרסם כ"איש פלאות", ולכן מסתבר שהוא הכניס במושג הקדושה נימה מסתורית. לשם השלמת האדם הוא דרש ממנו פעולות שממעל לטבע, למרות זאת אין הוא חורג מן המסורת בתפיסתו את המושג קדושה, כי לדעתו המצוות הן אלוקיות, וקיומן הם מעשים שהם ממעל לטבע. כן אף המהר"ל משלב את המושג קדושה בקיום מצוות התורה, אלא קיום מצוות אצלו אינו דבר טבעי אלא קיום צו אלוקי.
 
הקדושה - ע"פ ישראל אפרת, איש מדע בימינו
המהר"ל לא היה היחיד ביהדות שייחס למושג הקדושה נימה מסתורית. כן בימינו, אנו מוצאים משורר ואיש מדע שכותב:
"ואולם במילה 'קדוש' מקופלת ההתאמצות הגדולה לביטוי טראנסצנדנציה אונטולוגית ומוסרית גם יחד. מההוראה העיקרית של מובדל ומפורש, של טאבו, של איזה כוח חשמלי כביכול, מוקצה מחמת סכנה, כי כל הנוגע בו סקל ייסקל או ירה יירה, קיבלה מילה זו את ההוראה של מובדל ומופרש לא מטעם שאסור לנגוע בו, אלא שאי אפשר לנגוע בו או להתקרב אליו מחמת רוממותו ושגבו".
 
כאן בפנינו הגדרה פילוסופית למושג קדושה שהנימה המסתורית אינה חסרה בה. יתר מזה: יש בה גם רעיונות של מאגי וטאבו, שזרים לספרות היהדות המסורתית. לדעתו,
"הקדושה שואפת לרומם ולעלות את האלוקות מעבר וממעל לעולם הגשמי, ובמידה שהעולם הולך ומתרחב ומתגדל לעינינו המתפקחות, הולכת האלוקות ומתרוממת ומתעלה. והכבוד חותר דווקא למשוך את הבורא למטה ולקרב אותו ללב אנושי".
 
אפרת נותן למושג הקדושה גם תפיסה שכלית, בעוד שבהגדרתו הקודמת הכניס כפי שראינו נימה מסתורית. הוא מתעלם ממשמעותו המעשית של המושג קדושה שבמסורת ישראל, כפי שהסברנו למעלה.
 
מצוות "עם קדוש" - קיומה למעשה
 
נשאר לנו עוד לענות על השאלה: האיך נוכל לקיים את מצוות התורה, להיות קדושים, במילואה? לשאלה זו מוצאים אנו תשובה במאמרי חז"ל:
"אדם מקדש עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה; מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה; בעולם הזה - מקדשים אותו בעולם הבא".
 
אכן, האדם בישראל צריך להתחיל במצווה ואז מסייעים לו מן השמים להשלימה. והשלמה זו אינה באה בבת אחת, אלא שלבים שלבים, ממדרגה למדרגה ו"מעלין בקודש ואין מורידין".
 
על כל אחד לתרום את חלקו בהגשמת הקדושה בקיום המצוות ואז כולם ביחד מהווים שלמות לקראת המטרה להיות "עם קדוש". והיות שלפי תפיסת היהדות, אין הקדושה דבר נסתר, לא בשמים היא, אלא ניתנת להשגה על ידי כל אדם בישראל, לכן קבעו חז"ל שהקדושה מושגת על ידי ההליכה בדרכי השם, ומהן דרכי השם, לומדים אנו מן התורה.
 
עניין הקדושה אצל עם ישראל מוסיף להיות אקטואלי גם בימינו ובמדינתנו.
"הקודש צריך שיבנה על יסוד החול - כותב הרב קוק זצ"ל - ומוסיף: החול הוא החומר של הקדוש, והקדוש הוא לו צורה. וכל מה שיהיה החומר יותר איתן, תהיה הצורה יותר חשובה".
 
הלאומיות והמדינה נחשבות לחלק החילוני של עם ישראל, או לחלק הגופני, אלה צריכות להיות היסוד לבניין הקדושה, לחלק הרוחני של האומה. הרב קוק זצ"ל לא התעלם מאקטואליותה של הבעיה כשכתב:
"לעת כזאת שתחיית האומה מתעוררת, והיא בכל יום יוצאת מן הכוח אל הפועל בגוונים שונים, וכל העולם כולו הולך ורועש ברעש מלחמה, שמגמתה הנסתרת, אשר רק לאלוקים הפתרונים, היא בוודאי העמדת תיקון עולם במלכות ש-די על ידי שיבתם של ישראל לבצרון, להיות עם נכון ונשא, מעוטר בכל כוחותיו וסגולותיו, שעל ידה יאיר האור המבהיק, האור האלוקי, שיתגלה בכל אורחות החיים, בכל חיי כל חי, ובכל סדרי התבל, במשטרי העמים, ובמהלכי רוח אשר לאדם בכלל. הגיע הזמן להתקרב כל חושב מחשבות, כל הוגה כל מליץ, וכל אשר רוח ד' נוססה בו, לתשוקת הופעת רוח הקודש, הבא ושוטף על ידי מעמק הגיון ברזי תורה, בחופש רוח, בבינה ובברכה, בהגיון גדולה, ובעבודה מטוהרה, נשגבה ונשאה".
 
דברים אלה של הרב זצ"ל, הם אקטואליים בימינו עוד יותר מאשר ביום שבו נכתבו. קיומנו כעם תלוי בקדושתנו ובסגולתנו מכל העמים. רק אם נוסיף להיות עם קדוש, אז נוכל להיות גם עם במובן הפשוט של המילה.