לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חשבון הנפש של המדע בן זמננו

מחבר: פרופ' מ. זילברג

שנה בשנה, 1975

תקציר: האסכולה המדעית של המאה העשרים העמידה את האדם במצב חדש: אין המדע החדש מתיימר להבין את הטבע, להסבירו ולבארו, אלא לקבוע אותו ולנסחו. ככל שמנסים להעמיק לחקור, כן נתקלים יותר ויותר בקיר אטום, המחזק את התחושה כי מאחורי הטבע מסתתר כח טמיר ונעלם. זהו הספק הקודם לאמונה.

מילות מפתח: מדע

חשבון הנפש של המדע בן זמננו

 

א.
 
במאמרי זה רוצה אני לדון באותה כמיהה דתית המקננת עתה מאחרי הבולמוס המאטריאליסטי של הדור. דורנו הוא מן האומללים בהיסטוריה האנושית. שתי מלחמות עולם עברו עליו כמכבש, חיללו ושדדו את השקפת העולם שלו. מי מאתנו עוד זוכר את האידיליה ששררה בעולם לפני מלחמת העולם הראשונה? בשבילנו היא חלום שנגוז, עבר שאיננו, הספירה שלנו מתחילה באחד לאוגוסט 1914, ועדיין נתונים אנו באותו כור היתוך, שהחל לערבל את חיינו בתאריך הפאטאלי ההוא.
 
ואולם המערבולת הקשה שהאנושות שרויה בה זה ששים שנה, אף לה הגיון משלה. מנקודת- ראות היסטורית, היא אינה אלא חוליה אחת קטנה בשרשרת הארוכה של ההתפתחות האנושית. דרכה של ההיסטוריה אינה בקו ישר, הקו שלה שבור, זיגזאגי, מרוסק, נסיגה והתקדמות, התקדמות ונסיגה, אלה הן התנודות הנצחיות של החיים, זו היא האנרגיה של "האתר ההיסטורי" המצעידה את האדם לקראת ייעודו האחרון.
 
המדע המודרני רואה, כידוע, בכל תופעה פיסית אנרגיה של גלים: גלי אור, גלי חום, גלי רדיו, וכפי שאומרים עכשיו גם - גלי גראוויטציה. נראה הדבר, שגם העולם הרוחני מלא גלים ותנודות, כל גל הוא תנועה, וכל תנועה התקדמות ונסיגה כאחד, ורק הסכום הכולל של כל התנועות קובע את כיוון הגלים, אם לקידמה ואם לנחשלות. תקופתנו היא תקופת הגלים הקצרים ביותר, בעלי התכיפות הגבוהה ביותר; הגענו לשיא התכיפות, לשיא הזעזועים - עוד עלייה קלה בדרגה והתוצאה תהיה חוסר רגישות, אדישות מלאה, כשם שמערכת העצבים של העין אינה מסוגלת לתפוס את הזעזועים התכופים מדי של הקרניים האולטרא-סגולות.
 
אולם, מה הוא הכוח הפועל מאחרי גלים אלה, מה היא האנרגיה המפעילה את הזעזועים החברתיים, מה היא התכונה היסודית בנפשו של אדם בן דורנו - שסיבכו אותו בתקופה כה קצרה בכל המהפכות והמלחמות הללו? הרי לא מקרה הוא, שדווקא המאה העשרים, אשר עדיין לא הגיעה לסופה, נתברכה כביכול ביבול כה עשיר של מלחמות, מהפכות וקונטר- מהפכות. תשובה לשאלה אנו מוצאים בתהליך התפתחותה של המחשבה האירופית, לא של המאה הנוכחית אלא של המאה הקודמת, של אמצעיתה וסופה של המאה שעברה.
 
 ב.
 
הבה נראה, אפוא, מה הוא הרעיון שמשל בכיפה בתקופה ההיא, הרעיון הגורלי שקבע את עתיד אופיו ותכונתו של בן התקופה.
המאה ה- 19 היתה כידוע, מאה של תגליות ואמצאות למופת: החל בגילוי עקרון הדינאמו של שנות השלושים וכלה בתגלית הראדיום של שנת 1898 - דרך שורה ארוכה של חידושים וגילויים בשדה הפיסיקה, הכימיה, הביאולוגיה וכל שאר ענפי המדע, שמותיהם של דלטון, פאראדי, גלוואני, דארווין, מנדלייב, קיורי ואחרים, היו הכוכבים המזהירים שדרכו על שמי תקופה מפוארת זו, שינו את מחשבתו ודרכי מחשבתו של בן התקופה והפגינו בפניו את הכוח שבעזרתו הוא עתיד להגיע לשלטון על הטבע הדומם.
 
האדם מן המאה האחרונה ראה את הקידמה הענקית של המדע. ראה את כניעתם של איתני הטבע לשלטון האדם ודימה בלבו כי הנה הצליח להיכנס לפני ולפנים של הפרדס ולהציץ אל היכל היצירה. עד כדי כך שבסוף המאה, לאחר תגלית הראדיום וקרני ה- X, הדעה הכללית היתה, כי המחקר המדעי הגיע לשיא יכולתו וכי כל מה שתלמיד ותיק עומד לחדש לא יהא אלא "פרפראות לחכמה", שלא יהא בכוחן לשנות את התמונה המדעית הברורה של העולם כפי שהצטייר במוחו של בן התקופה. עכשיו אנו יודעים כי לא כן הדבר, כי כל התפיסה המדעית של המאה ה- 19 היתה מסולפת מיסודה - לא זו בלבד שהמדע לא הצליח לגלות לו הכל, אלא לא הצליח לגלות לו כמעט כלום. אנו יודעים כי לא רק שלא נכנסנו לפנים, אלא עדיין עומדים אנו, כעניים בפתח, על מפתן ההיכל, וכי ספק גדול הוא אם בכלל נצליח אי פעם להציג כף רגלנו מעבר למפתן.
 
אך לא כן היתה דעתו של המדע המתרברב והכל-יודע שלפני איינשטיין, היזנברג, רוטרפורד ושאר חוקרי הפיסיקה האטומית והסוב אטומית של המאה העשרים, ואידיאולוגיה זו טבעה את חותמה בהשקפת עולמו של בן-התקופה ועדיין רישומה ניכר בפרצופו הרוחני של האדם בן המאה שלנו.
 
האדם, בדומה לכל יצורי הטבע, נתון לחוקרי האינרציה, חוקי ההתמדה. הוא אינו משנה את הרגליו, קל וחומר את השקפותיו. והתוצאה מכך היא, כי האדם בן המאה העשרים, פועל לפי האימפולסים הישנים של המחשבה המדעית, שמשלה בכיפה בסוף המאה הקודמת. תוקפנותו של האדם המודרני, יהירותו והתרברבותו, חוסר הצניעות וחוסר העניוות שבו, בטחונו העצמי המופרז, נטייתו וששונו אלי קרב - כל אלה אינם אלא ילדים חוקיים, או בלתי חוקיים לאסכולה של המדע המתרברב והכל יודע. כי אם העולם המוחשי, הנראה לעין, הוא אמנם הכל, ואין לפניו כלום ואין לאחריו כלום, אם "הכל שת תחת רגליו", והוא שולט ורודה בכל, אם באמת הצליח האדם לפענח את כל התעלומות הטבע וכל סוד לא נסתר מפניו - כלום יש מקום לענוותנות כל שהיא, כלום יש טעם להתעכב לרגע קט ולתהות "מה למטה מה למעלה, מה לפנים ומה לאחור"? כלום ראוי לשאול את השאלה ה"בטלנית" הזאת, מה טעם ומה תכלית לכל ההמולה הבלתי-פוסקת הזו? לא, לא כדאי לבזבז את הזמן על שטויות, חקירות והזיות כאלו! הן יכולות, רק להאט את קצב הפעלתנות שלו, לשתק את מרצו ולהסיח דעתו מן המטרה הנשגבה שהציב לפניו, והיא: הכנעת הטבע, כיבוש העולם.
 
אולם - וזו היא התועלת המתחילה לכרסם את לבו של ה"הומו טכניקוס" שלנו, זה היתוש הבא לנקר את מוחו - ומה אם יתברר שהוא אינו כלל וכלל רבון העולם, אלא בורג קטן אחד, בלתי חשוב? ומשועבד לחוקי התנועה של מכונה אדירה? הוא שולט בחומר - כך אמרו לו, כך אמר לעצמו; אך מה רב המחיר שהוא משלם בעד שלטון אילוזורי זה! כלום אין מערכת עצבים בריאה, תקינה, בלתי מרוסקת, משהו ראוי יותר לאין ערוך, מן הלשון המדומה שהוא שולט כביכול על הטבע הדומם? הפיסיקה הקלאסית לימדה אותנו פעם, כי כמות האנרגיה בעולם היא קבועה ובלתי משתנית, היא אינה נוצרת ואינה הולכת לאיבוד, אלא רק פושטת צורה ולובשת צורה - ומי יודע, אולי גם הכוח הכביר, שהוא מפיק בעזרת המכונות המשוכללות שלו, אינו אלא צורת אנרגיה אחרת של אותו "חומר נפשי" - עצבים, מוח, בריאות - שהוא מכלה בידיו ביצרו מכונות אלה?
 
שאלות אלה וכיוצא בהן התחילו מתרוצצות במוחו של האדם בן זמננו, והוא נבוך ואינו מוצא להן פתרון. הוא אינו יכול לסגת, כי שרף אחריו את הגשרים. והוא מתקדם במעלה ההר, אותו הר שהוא עצמו יצר לו להרבות סיבוכים, כדברי קוהלת:
"ראה זה מצאתי, אשר עשה אלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים"...
 
 ג.
 
תפיסה מלאנכולית זו, הרגשת הבדידות וחוסר הישע, הגוברת והולכת בלבו של האדם המודרני, מוצאת לה חיזוק ומזון ברוחות החדשות המנשבות בחלל המדע וביחסם של גילויי המדע אליו:
הוא מגלה ואינו מבין, שולט ואינו משיג.
 
האסכולה המדעית של המאה העשרים הורידה את האדם ממרומי האולימפוס והעמידה אותו במקום צנוע ביותר. אין המדע החדש מתיימר להבין את הטבע, או לגלות את סודותיו. הוא מודה בהכנעה, כי הטבע בכלל אינו נתון להשגה, וכי כל תפקידו של המדע אינו אלא לרשום את הופעות החיים ולהביע אותן בצורה קצרה ביותר. המדע המודרני אינו מנסה להסביר את חוקי הטבע, אינו מנסה לבארם. הוא קובע אותם ומנסחם. באמצעות נוסחה מתימטית, שהיא הקצרה ביותר והאלגאנטית ביותר. בתקופת הפיסיקה הקאלסית, הניוטונית, ששררה עד תחילת המאה הנוכחית, היתה שאיפתו העיקרית של המדע להסביר את חוקי הטבע, לתאר אותם בשפת החיים, באמצעות "מובנות" לקוחות מן הסביבה היומיומית. אם האדם לא הבין מדוע כוכבי הלכת נעים סביב השמש, בא ניוטון והסביר כי עצם תנועתם אינה אלא נפילה אל השמש עקב המשיכה של זה האחרון. האדמה - אמר ניוטון - נופלת אל השמש; בדיוק כמו שהתפוח נופל אל האדמה... וכך הוא קירב את התופעה לשכלו של האדם, והלה הבין וחדל להציג שאלות. וכך לגבי הפלוגיסטון של ימי הביניים, וכך גם לגבי האתר בתקופה החדשה - האתר אשר במותו (עקב הנסיון הבלתי מוצלח של מורלי מיכלסון) הוליד, בשנת 1905, את תורת היחסות הספציפית של אלברט איינשטיין.
 
דברי ההסבר של הפיסיקה הקלאסית מזכירים לנו את הסיפור הידוע על הטלפון והקפיץ. יהודי אחד ביקש פעם את ידידו המלומד להסביר לו את הפלא הגדול של הטלפון. טרח הלה ויגע, והיהודי לא הבין. אד שלבסוף ניצנץ רעיון גאוני במוחו של הנשאל, ואמר לו: אתה יודע, בתוך השפופרת, על יד הממבראנה, יש קפיץ קטן, והלה מעביר את הקול. נחה דעתו של היהודי והשיב: כעת ברור לי הכל; אם יש קפיץ בטלפון, אין פלא ששומעים את הקול... כזאת היתה דרך ההסברה של המדע עד התקופה החדשה ועד בכלל. עיקר מהותה היה: חילופי מושג במושג, הסברת תופעה אחת חדשה, בלתי מוכרת, על ידי תופעה אחרת ותיקה ממנה, שהאדם כאילו מבין אותה יפה יפה, מן הטעם הפשוט שלבו גס בה והוא הספיק להתרגל אליה משחר ילדותו.
 
לא כן הדבר בדרכי המחקר של המדע החדש, המדע בן המאה העשרים. המדע החדש אינו מסביר כלום, אינו מסביר את הטלפון, מפני שאיננו מבין את הקפיץ... בשבילו כל הטבע כולו הוא סימן שאלה, סוד כמוס, שאולי לא יפוענח לעולם. המדע החדש אומר, כי כל זמן שהאדם לא הצליח ליצור אף תא קטן אחד, טיפת פרוטופלאסמה אחת, תהא זו חוצפה מצדו לטעון כי השכיל אף במשהו להעלות את המסך הפרוש על פני היצירה. והמדע החדש, לא רק שאינו משתדל לבאר את תהליכי הטבע אלא אף אינו מסוגל לתאר אותם, כפי שהם קבועים כתמונות במוחו של האדם. אם, למשל, תורת היחסות, על פי "פאראדוכס התאומים" שלה, מלמדת אותנו, כי יכול לקרות בחיים מצב משונה, בלתי הגיוני, שתאום אחד יהיה יותר צעיר מאחיו, התאום השני, שנולד יחד עמו לאשה אחת. ואימתי יקרה דבר כזה? הוא יקרה, אם התאום האחד יהיה מעופף בחלל, במהירות הקרובה למהירות האור (300,000 קילומטר לשניה), והשני ינוח בעריסתו על הקרקע, וזאת, משום שמרוצת הזמן של התאום המעופף הוא שונה ממרוצת הזמן של התאום הנח: מרוצת הזמן שלו איטית יותר, גם דפיקות לבו הן איטיות יותר, והוא אינו מזדקן מהר כל כך כמו אחיו. הזמן, אומרת תורת היחסות, הוא גודל משתנה, "פונקציה של המהירות", ובמידה שגדלה המהירות בה במידה קטן ארכו של הזמן, ואולם דבר זה - האטת מהירותו של המעופף - מתרחש רק כאשר מהירותו קרובה למהירות האור, ולכן אנו, בני אדם רגילים בטבע, איננו מרגישים בכך. כי אין בחיים מהירויות כאלו, ואפילו אווירון הטס במהירות הקול, מהירותו אינה אלא אחת ממיליון, בערך של מהירות האור, והטייס לא ירגיש בהאטת מהירותו.
 
ואם תורת הקוואנטים מלמדת אותנו (או לימדה אותנו עד לפני כמה שנים, כי עתה נתגלתה מחלוקת בתחום זה), כי אותו אלקטרון, הסובב כירח את גרעין האטום, יכול להיות רגע אחד במסלול אחד, ורגע שני במסלול שני, מבלי להיות אף רגע קט אחד בין שני המסלולים, הרי דברים אלה, וכיוצא בהם, הם דברים אשר המוח האנושי אינו תופס אותם (אינם יכולים להצטייר במוח) אפילו לא מוחות כשל איינשטיין ופלאנק.
 
יחסו של המדע אל השכל הבריא, ה"קומון סנס", שהוא - לדברי איינשטיין - הרשמים שאדם קולט עד הגיעו לגיל 18, הוא יחס של זלזול וביטול. הוא אינו פונה כלל אליו, ועל אחת כמה אינו מבקש את עזרתו. הוא, השכל הישר, הבריא, הפשוט, אינו מסוגל כלל להבין את תהליכי הטבע כמות שהם; להיפך: הוא מסלף אותם, מזייפם, מדעת ושלא מדעת, בהתבוננו בהם דרך האספקלריא הטועה והמטעה של חיי המציאות. ישנו רק אשנב אחד קטן אשר דרכו יכולים אנו להציץ אל מעבר לחיי המציאות, והוא המחשבה המופשטת, הבלתי מוחשית, של המתמטיקה הטהורה.
 
"הטבע כתוב באותיות המתימטיקה" אמרו הקדמונים. פתגם זה מעולם לא נתקבל ברצינות כה גדולה כמו בתקופתנו. והנה, הנוסחה המתימטית אינה מתארת את הטבע, אינה מסבירה או מפרשת אותו, אלא קובעת אותו כמות שהוא ויהא אשר יהא החידוש או הפלא והתמהון שבו.
 
שפת המתימטיקה לחוד ושפת המציאות לחוד. הראשונה מדברת בסמלים. השניה - בתמונות. אך טעות היא לחשוב כי אין קשר בין השנים, יש ויש! שפת המציאות המתבטאת בהשגת תוצאות קונקרטיות של נסיונות מסויימים, ממריצה לעתים תכופות את החוקר להפוך תוצאות אלה לחוקים כלליים, מופשטים, שהם הא"ב של המתימטיקה הבלתי מוחשית.
 
והרי דוגמא מעניינת לכך.
 
בשנת 1915 הודיע איינשטיין, כי התורה הקלאסית על שימור החומר ושימור האנרגיה אינה נכונה, וכי החומר, הנצחי כביכול, עלול להעלם כליל ובהיעלמו - לשחרר כמות עצומה של אנרגיה. תורה מהפכנית זו קיבל איינשטיין בנוסה מתימטית קצרה: E. E = M C2 (אנרגיה) שווה ל- M (מאסה) כפול C (מהירות האור) בריבוע. משוואה זו, שהיא אחד מיסודותיה האבסטראקטיים- החשובה ביותר והאבסטראקטית ביותר - של תורת היחסות, הסיק איינשטיין מתוך גילוי אחד שנעשה אף הוא ע"י איינשטיין והוכיח כי קרני האור הם לא רק אנרגיה אלא גם מאסה (חומר), הנמשכת בכוח הגראוויטאציה של השמש. ואם מצלמים שני כוכבים הנמצאים משני עברי השמש, רחוק רחוק מאחוריה (צילום כזה אפשרי רק בזמן ליקוי חמה), הקו המאחד את שני הכוכבים ייראה רחוק יותר מכפי שהוא באמת, משום שקרני אור הכוכבים העוברים, יימשכו אל השמש, ויעקמו את קו האור המגיע אל האדמה.
 
והנה, ביום 29.5.1919, כשהיה ליקוי חמה בטיפליס אשר בקאוקז באו לשם מלומדים רבים ומשבדקו את תורתו של איינשטיין בעניין הגראוויטציה של השמש, מצאו כי קרני האור של הכוכבים שמאחורי השמש התרחקו זה מזה בדיוק במידה שקבע. מציאות הגראוויטציה בין הכוכבים והשמש הוכיחה את נכונות הגדרתן של קרני האור כמאסה העלולה להימשך אל איזה שהוא חומר הנמצא על ידו, והצדיקו את המשוואה הנ"ל. נוסחת המשוואה הנ"ל הראתה לנו, כמה אנרגיה עלינו להשקיע, כדי לכלות את החומר, והיא איפשרה את המצאת פצצת האטום שהוטלה על הירושימה וסיימה את מלחמת העולם. השמדת 160,000 אנשים בבת אחת היא המציאות האיומה ביותר של האנושות, והיא אינה אלא פועל יוצא ישיר של נוסחה מופשטת, בלתי מציאותית, שניצנצה במוח של מלומד יהודי.
 
 ד.
 
 ובכן, זו היא הנקודה שבה עומד האדם המודרני ביחסו אל גילוי האמת, וביחסם של גילויי הטבע אליו. הוא מגלה - ואינו מבין, שולט - ואינו משיג. לאמיתו של דבר, כל מה שהוא עושה אינו אלא מעשה כישוף: הוא יודע את איתני הטבע, יודע להחריד אותם במאורתם, אך לא בדרך ישירה, אלא באמצעות של נוסחות-קמיעות, שהרכבם ידוע לו, אך לא מהותם. כאותו מקובל גדול היודע את צירופי השמות, אך לא את משמעותן והוא עומד, תוהה ומשתומם, על הכוח הרב הצפון בצירוף הבלתי מובן וחסר התוכן.
 
כך עומד האדם המודרני פנים אל פנים עם הטבע, ולנגד עיניו השלט הגדול, שעליו חרותות המלים הגורליות: במופלא ממך אל תדרוש! זוג עיניים נתן לך הבורא, וזוג אזניים, חוש הריח, וחוש הטעם וחוש המישוש - וזה הוא בערך הכל. אין לך בעולמו של הקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של החושים בלבד. על כרחך אתה חי במיטת הסדום שלהם, ואינך יכול לחרוג ממסגרתם. הגעת לכיבושו של עולם - אולי? - אבל לא הגעת לכבשונו של עולם, וככל שתרבה דעת, וככל שתעמיק חקור, כן תיתקל יותר ויותר באותו קיר אטום המפריד בינך ובין חוויות העולם.
 
כזה הוא חשבון הנפש של המדע בן זמננו, וכזה הוא הלך הרוח המסתנן קמעה קמעה לתוך השקפת עולמו של האדם שסיגל לעצמו את רמת התרבות של הדור. הבטחון העצמי שלו פג, היהירות שבלב מתנדפת, נעלם הצלם שסגד לו בהיכל המדע, והוא מתחיל לבקש לו משהו חדש, שימלא את החלל הריק שנוצר בלבו. עדיין לא הגיע אל האמונה, אבל כבר הגיע אל הספק הקודם לאמונה, הספק המחריד והמזעזע ביותר. מי יודע - הוא חושב - אולי אי שם, בערפילי האופק הרחוק, מקום שבו שמים וארץ נושקים זה את זה, על הגבול שבין המודע והבלתי מודע, מסתתר איזה כוח טמיר, נעלם, בלתי מושג, שממנו פינה וממנו יסוד לשתי הספירות, ההכרתית והבלתי הכרתית גם יחד...
 
איינשטיין אומר באחד מספריו:
"אמונתי היא: הערצה נכנעת לכוח עליון ובלתי מוגבל, המגלה עצמו בפרטים קלי ערך שאנו מסוגלים לתפסם בחושינו הכבדים ורוחנו הדלה והתשושה. אותו שכנוע רגשי עמוק של נוכחות כוח חושב עליון, המתגלה בתוך העולם הבלתי מובן. זו השקפתי על ה"אלוקים".
 
ובמקום אחר הוא כתב שורות נפלאות אלה:
"ההרגשה היפה ביותר והעמוקה ביותר היא חקירת המיסטי הלא נודע. זו היא בעצם תחילת כל מדע. מי שהרגשה זו זרה לו, זה שאיננו יכול לעמוד דומם ולהתפעל, כמת ייחשב. לדעת, כי מה שבשבילנו הוא "בלתי מושג" הוא באמת קיים, ומפגין עצמו בתור חכמה עליונה הפרימיטיבית ביותר, ידיעה זו, הרגשה זו, היא המלווה כל דתיות אמיתית".
(עמודים 118-117 בספרו של ברנט "האוניברסום וד"ר איינשטיין).
 
היה זמן שהאדם כפר בכול, מדעת ומרצון; היה זמן שבו דימה לדעת כי אין מאחורי הקלעים ולא כלום. זו היתה הכפירה הילדותית, המתרברבת, של המאה שעברה. אולם הזמן ההוא חלף, כעת כבר אינו בטוח כל כך בדבר; היום הוא יודע, כי לא רק שאינו יודע, אלא אינו יודע כמעט כלום. היום הוא יודע, כי גם התמונה הפשוטה של המציאות, כפי שהיא מצטיירת בשכלו הבריא, אינה אלא פאטה-מורגאנה, תמונה בלתי נכונה מסולפת, צבועה בצבע האספקלריא המטעה של חושיו הכבדים, כדברי איינשטיין הנ"ל.
 
ואם כך הדבר? אם העולם שהוא חי בו, האויר שהוא נושם, הצבעים שהוא רואה, והצלילים שהוא שומע - כל זה אינו אלא אשלייה אחת גדולה ללא העתק בהוויה האמיתית שמאחורי המציאות - אם צחוק עשה לו הטבע והוא לא ידע כלום - אז כדאי אולי לבקש דרך חדשה, בלתי מודעית, להשגת אותו כוח עליון, הפועל בלי ספק מאחורי אשלייה איומה זו.