לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מנהגי אבלות שאינם ראויים

מחבר: הרב משה צוריאל

שנה בשנה, 2001

תוכן המאמר:
תוקפו של מנהג
ריבוי המנהגים בענייני אבלות
שפיכת מים בשכונת המת
השתתפות הבנים והבנות בהלויית המת
הלנת המת שלא כדין
אמירת קדיש סמוך למת
הימנעות מניגוב הידיים לאחר הלוויה
הפיכת כלי הנטילה
פרסום על דבר מותו של המת
עיקר לשבת "שבעה" במקום בו מת המת
האם מותר לאבל לצאת לבית הכנסת
אם ראוי לאבל להיות שליח ציבור בתפילה
הבאת ספר תורה לבית האבל
כיסוי המראות


תקציר: דיני אבלות כוללים פרטים רבים. חלק מהם הם מנהגים שאין להם מקור מחייב בהלכה. המאמר סוקר את המנהגים השונים ואת מקורותיהם.

מילות מפתח: מנהגי אבלות, יום זיכרון.

מנהגי אבלות שאינם ראויים

 מאמר זה יעסוק במנהגי אבלות, ויבדוק את מקורם של המנהגים השונים. דיני אבלות התרחבו, והם כוללים מנהגים רבים, חלקם מבוססים על אדני ההלכה והמקורות, וחלקם לא. מטרת המאמר לעמוד על המנהגים העיקריים, שראוי לשמור אותם, ולהאיר על המנהגים שאין מקורם מאושש.

 

תוקפו של מנהג

אמרו קדמונינו: "מצוה להחזיק מנהג הראשונים בכל מה שאדם יכול להחזיק, שכן מצינו בתלמוד ירושלמי שהמנהג מבטל את ההלכה. וכמו כן מצינו בתלמוד בבלי שלנו" (שבלי הלקט, סי' כ"ג). והעיר רש"י "ישראל שבגלות אם אינם נביאים בני נביאים הם, ואלו ואלו נוהגים מנהג הנאה וההגון ואין לשנות מן המנהג" (ספר הפרדס, מהד' ח' עהרנרייך, בודפשט, תרפ"ד, סוף סי' ס"ח, עמ' ש"ב). ועוד כתב: "וישראל חכמים בני חכמים הם... ומנהג שלמדו מן האבות תורה היא, שאין להוסיף ולא לגרוע" (שם, דף רס"ה).

 

דברים אלה לא נאמרו בכל מקרה. כך אמרו במסכת סופרים (יד,יח): "וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה - מנהג ותיקין, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת". ובבאר היטב (או"ח תרצ,טו) הביא מהרב אייזיק שטיין בביאורי סמ"ג: "הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה... (כאשר) המנהג בנוי על פי פסקתא או ספרי חיצונים (כלומר מדרשים שלא נמצאו בתלמוד), דוודאי כן קבלו אבותינו איש מפי איש".

 

בשדי חמד (מערכת מ' כלל ל"ח, ד"ה ומה שאמרו בירושלמי) נאמר: מנהג מבטל הלכה לא אמרינן אלא לגבי ממון, ולא לגבי איסור להתיר את האסור, כן כתב רשב"ש בסי' תקס"ב: וכן כתב רמב"ם בהל' שביתת עשור (ג,ג) אין מנהג לבטל דבר האסור. ובסיום כתב: "כי מי נתן כח להותיקין שאחר התלמוד לתקן ולהנהיג להתיר איסור מפורש מדבריהם (של חז"ל) ולכן חלילה לומר דמנהג ותיקין מבטל איסור דרבנן, ודברי האומר כן לאו בר סמכא נינהו... ואפילו היה ע"פ גדולים שבעולם" (והביא שם ראיות מכמה גדולים שבטלו את המנהגים הקדמונים). ועוד שם (ד"ה מה ששגור בפי העולם) הביא ממהר"ם מינץ (סי' ס"ו שאלה חמישית) כי "מנהג" - אותיות "גהנם", "דלא אתי מנהג גרוע ומבטל הלכה, וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו".

 

במערכת מ' כלל ל"ז, ד"ה וכתב הרב באר המים, הוא מסכם: "כל זה הוא במנהג בעיר אחת, אף שהוא מנהג פשוט שם, אבל מנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל, ההתפשטות בכל גבולי ישראל הוא העד המעיד על המנהג שנקבע מעיקרא ע"פ ותיקין". והוסיף לתת טעם (בסוף ד"ה ואין לטבל בנקל שום מנהג): "דמה שאין משנים ולא מבטלים המנהג, אינו אלא מחשש דאתו לאינצויי, אבל אם כולם מסכימים לבטלו, ואין בביטולו או בשינויו שום סרך איסור, יכולים לשנותו", וכן בד"ה ובמאי דקיימא לן, בענין שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אם אינו גדול ממנו בחכמה ובמנין: "אם רואים בית דין השני שמחמת תקנת בית דין הראשון יצאה תקלה, יכולים לבטל".

 

מכל זה עולה שאין מנהג מבטל הלכה, אא"כ אנו יודעים שנוסד המנהג ע"פ ותיקין, או שנתפשט בכל העולם כולו, או שיש לו מקור במדרשי חז"ל. המנהג מבטל הלכה רק בענייני ממון (כמו שתקיעת כף תקבע קניין, ולא צריכים להגבהה או משיכה), אבל אין בסמכות המנהג לבטל איסור, ואפילו מדרבנן. ואפילו אם המנהג נקבע ע"פ בית דין, יש בכוח בית דין מאוחר לבטל את המנהג, אם רואים שיוצאת מכך תקלה.

 

ריבוי המנהגים בענייני אבלות

לא כל המצוות זכו להסתעפות מנהגים באופן שווה. יש מצוות שהדורות לא הוסיפו לדברי חז"ל מאומה, ויש מצוה שבה התוספת מרובה על העיקר עד שכמעט כולה מלובשת ממנהגי ישראל. אחת המצוות דרבנן, שרבו בה המנהגים, היא מצוות האבלות. ויש לכך מניע נפשי עמוק. ר' יוחנן וגם אביי אמרו על כיבוד הורים: "אשרי שלא חמאן" (קידושין לא,ב). ופירש רש"י שם: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והוא נענש עליהם". כאשר אדם מתאבל על אביו או אמו, יש לו יסורי מצפון בזוכרו כמה לא יצא ידי חובתו בכבודם. ולכן הוא נוטה להפריז בכבודם. דברים אלה שייכים גם באבלות על שאר קרובים.

 

במאמר זה נבחן את מנהגי האבלות שאין להם בסיס במאמרי חז"ל, ונעיין באלה שנראה שיש אי התאמה בינם לבין הנהגות אחרות שחז"ל קבעו לנו. דברי חז"ל הם העיקר, ודברי המנהגים הם התוספת, שכבר הורה החיד"א: "זה עיקר העבודה, לשמור העיקרים ולהוסיף, ולא לזלזל בעיקר ולקיים התוספת" (עבודת הקודש, מורה באצבע, ס"ק רמ"ו). עוד נציין מנהגים שיש בהם זרות והם גורמים לפעמים לידי גיחוך.

 

יש גם מנהגים שלא הוזכרו בשו"ע או בפוסקים והם התפשטו בציבור ע"י אדם גדול שנהג כך. לאחר זמן התחילו רבים לעשות כמוהו, ואינם מבדילים בין מידת חסידות לעיקר הדין, והם טועים לחשוב שההנהגה היא חובה, ויש בה הפסד ממונם של ישראל, או צער, או מעשים תמוהים.

 

בשעה שהאדם אבל, אין לו פנאי ויכולת לעיין בדברי הלכה, ונוח לו להחמיר על עצמו בכל מנהג כדי שלא לעורר תמיהה. לפעמים הוא מקבל על עצמו הנהגות קשות ומציקות, כי חושב שיש בכך הבעת כבוד לנפטר, או שחושש הוא מן הבריות.

 

ראוי, אם כן, לסכם את ההתנהגויות שאין להן בסיס הלכתי. לא באנו במאמר זה להכריע את ההלכה, אלא לעורר את המעיינים, בתקווה שבית דין חשוב יתן את דעתו ויפרסם מאילו מנהגים ראוי להימנע, וכך תקבל האבלות את הצורה העתיקה שתקנו לה חז"ל. יהיו לנו לעינים דברי חיד"א: "וזה כלל גדול שלא ינהג שום דבר עד שידע שרש המנהג מרז"ל או מכתבי האר"י ז"ל האמיתיים, או שידע טעם כעיקר למנהג" (עבודת הקודש, מורה באצבע, ס"ק ק"צ). קיום מנהג בחיצוניות המעשה, ללא הבנת התוכן והמשמעות, אינו מוסיף לאדם בעבודת הקב"ה.

 

אין לשנות מן ההלכות ללא הוראת בית דין. אבל בספקות, ובמחלוקת באיסורים דרבנן, הלכה כדברי המקל (רמב"ם, ממרים א,ה). כמעט כל הפוסקים סבורים כי כלל דיני אבלות, חוץ מן היום הראשון, הם מדרבנן בלבד; על כן בדיוננו "הלכה כדברי המקל באבל" (עירובין מו,א). לכן, כאשר אנו דנים בספקות במנהגים, עלינו גם לנקוט הכרעה לקולא.

 

כיצד נדע מה הוא דין ומה הוא מנהג? שמא לשם כך הגדיר הרמב"ם את איסורי ה"שבעה": "אלו דברים שהאבל אסור בהם... לספר ולכבס ולרחוץ... הכל אחד עשר דבר" (אבל, ה,א). וכן בנוגע ל"שלושים" הגדיר במדויק "הכל חמשה דברים" (אבל, ו,ב). כלומר, כל מה שלא נכלל ברשימות שלו, הוא מנהג. הציבור קבל על עצמו, והציבור יכול גם לנטוש מנהג (כמו המנהג לצום בערב ראש השנה, שניטש ללא אומר ודברים, עיין שו"ע או"ח תקפ"ה סעיף ב', וכן הצומות שבסי' תק"פ שם). ויש להבהיר מה מדת החובה של כל מנהג ומנהג.

 

רשימת המנהגים שנדון בהם הם לפי סדר האבלות: אנינות - קבורה - ז' ימים - ל' ימים - י"ב חדש - יום זיכרון.

 

שפיכת מים בשכונת המת

מיד אחרי יציאת נשמתו של המת, "מנהג לשפוך כל המים השאובים שבשכונת המת" (שו"ע שלט,ה) מקורו ב"כל בו" הקדמון, וכמה טעמים נאמרו שם. ממנו הביא הש"ך הטעם כדי שידעו הכל שיש בו מקרה מוות, ולא יצטרך להודיע בפה ויהא מוציא דיבה. ועוד: שמלאך המוות מפיל במים טיפת דם המות ע"כ. באבודרהם (סף הל' ברכות) הציע טעם אחר: כדי שהכוהנים ידעו להיזהר ולא יתקרבו לבית מחמת הטומאה. ובמעבר יבוק (שפת אמת, כ"ג) הוסיף כמה וכמה טעמים.

 

בבאר היטב (ס"ק ה') הביא מעשה מזעזע מהתשב"ץ, שגער באחד ששתה מהמים, ותוך שעה קלה מת השותה. בברכי יוסף החמיר מאוד, גם אם המים הם של גוי, וגם אם כבר השתמשו במים ובשלו בהם מאכלים, ואפילו אם יש ששים כנגדם! ב"גשר החיים" (ח"א פ"ג סעיף ח') התיר מים שבחביות שעל גגות הבתים, כי הם מחוברים למים שבקרקע.

 

א. הרי"מ טולידאנו ניסה לבטל מנהג זה בימינו, והסביר (שו"ת ים הגדול, עמ' קי"ג) שמדובר אך ורק בשארית המים בהם רחצו את המת לפני הקבורה. בשו"ת יביע אומר (ח"א חלק יורה דעה כ"ג ס"ק ב') מביא דבריו ודוחה אותם בטענה שאינם מתקבלים על הדעת.

 

ב. "גשר החיים" (ח"א פ"ג, הערה 5) מעיר "כיום שברוב הבתים נשפכין כל שופכין לא החוצה, אלא לביוב שבפנים הבית או במטבח, מה מקום לשפיכת המים? הרי אין השכנים רואים את שפיכת המים ואין בכך הודעה לרבים. מכל מקום אין להקל בדבר שכבר נתקבל למנהג בכל תפוצות ישראל".

 

 ג. ר"ש גנצפריד כתב בהערות "לחם הפנים" לקש"ע סי' קצ"ד "ובספר תשובה מאהבה (הרב אלעזר פלקלס, תלמיד של מחבר שו"ת נודע ביהודה) כתב וז"ל: "אני אומר דכל דקפיד קפדי בהדיה, ובמופלא ממני בל אדרוש. די לן מה שנמצא בגמרא וברי"ף ורמב"ם ורא"ש" עכ"ל.

 

ד. גם בגשר החיים (ח"א פ"ג סעיפים ד-י) הביא מהפוסקים שצמצמו מנהג זה בכמה וכמה אופנים (להקל אם נהרג ולא מת מיתה טבעית, או שמדובר בשבת וחג, או במים שהכינו למצווה, ולכן אם הזמינו אורחים לבוא לאכול ג"כ אפשר להקל (כל בו, הרב גרינולד, דף 25), וכן הקל במי סודה או שהיו בהם תבלין אחד וכו').

 

ה. והנה לשונו של "ערוך השולחן" (של"ט ס"ק ט') "... ואין חיוב לשפוך כל המים (כי די בקצת, רק לסימנא בעלמא כי עיקר הטעם הוא רק להודיע לאחרים על המיתה, וטעם של חרב של מלאך המות הוא רק בתור "יש אומרים")... ותמהני שמחמירים בזה כאילו היא גמרא מפורשת, ויש שרוצים לאסור התבשיל אם בשלו במים, ואין זה אלא דברי תימא. והרי אפילו בסכנות המבוארים בגמרא אמרו חז"ל "והאידנא דדשו ביה רבים, שומר פתאים ה'" וק"ו במילתא כי האי. ומה יעשו הערים הגדולות שבג' חצרות ימצאו מאות בעלי בתים... ולזה נלע"ד להקל הרבה בדבר, וכן ראיתי מגדולי ההוראה".

 

ו. ב"כל בו" (הרב גרינולד, דף 24) הביא קונטרס קדמון "מיא דלישת המצות": "אבל אין חובה היא, רק לפרסומי מילתא". הרי שנקט בלשון "אין חובה"!

 

השתתפות הנשים בהלויית המת

מצוה שילוו את המת הרבה מלווים, וככל שהמספר גדל כך כבודו מתרבה (עיין כתובות יז.) האם מותר לנשים להשתתף? בשו"ע יו"ד (שנט,ב) נפסק "יש למנוע מלצאת הנשים לבית הקברות אחר המיטה". הש"ך כתב: "שאם עושים כן גורמים רעה לעולם ח"ו". מקור דבריו בזהר ח"ב דף קצ"ו. והנה ב"בית לחם יהודה" (הערות נדפסו בשו"ע) חלק על השו"ע, כי בגמרא (ברכות נא.) משמע רק שיש נזק אבל לא איסור. גם בשו"ע הרש"ז (הל' שמירת גוף ונפש, במוסגר) כתב כשאין ז' נשים אין קפידא כל כך (ומקורו במעבר יבק). אבל גם הגר"א באגרת שכתב בעת נסיעתו לא"י כתב "ששם מתדבקין הקליפות מאוד וכ"ש בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה" ("אוצרות הגר"א", עמ' 182). "חיי אדם" (סוף סי' ג) התריע נגד אישה נדה ההולכת לבית הקברות.

 

ידוע שהאישה מתביישת להודיע לאחרים על נידותה, וכאשר הרבה נשים אחרות יוצאות לבית הקברות לא תמנענה הנדות שבהן מלצאת כדי לא לפרסם את עצמן, ובזה יש מכשול גדול. ולכן נראה שבמקום סכנה רוחנית כזו ראוי ללמד שכל הנשים לא תצאנה, אלא תעמודנה ליד הבית משם מוציאים את המת.

 

השתתפות הבנים והבנות בהלויית המת

יש הנוהגים ששום בן (או בת, וכן נכד ונכדה) לא ילוו את המת (זכר) למקום קבורתו. שורש מנהג זה נמצא בספר של"ה (מהד' אמשטרדם, דף קמו, מסכת פסחים, תפילה שלפני הלויית המת, בהגה"ה) שיש טיפות שז"ל שהאדם הוציא בחייו, והם המקיפים אותו עד לקבר ומצערים אותו. "ואם בחייו מחרים בשופר עם עשרה ששום אחד מבניו לא ילווהו, יותר טוב" עכ"ל. כלומר, שלא ילוו אותו לא בנים שיש להם גוף, ולא בנים שאין להם גוף (שז"ל). גם הגאון ר' שלמה קלוגר ציוה על כך בצוואתו בשנת תקצ"ד (המובאת ב"מדי חודש בחודשו", לרי"ל מיימון, מוסד הרב קוק, ירושלים, ח"ד עמ' 51) "יראו להתאסף עשרה אנשים כשרים ויטילו חרם שלא יגע בי ובמיטתי, ולא לכנוס תוך ד' אמות למיטתי הן אשתי הכשרה הן ח"ו הפסולה, הן זרע כשר או ח"ו הפסול". ב"נשמת ישראל" (דף שצ"ד) הביא צוואה נוספת של ר"ש קלוגר מתאריך מאוחר יותר, שם מפרט שאסר על ההתקרבות לקבר שלו כל י"ב חודש, אבל התיר לנכדים ולנכדות להתקרב לקברו. "גשר החיים" (ח"א פ"י ב סעיף ג') מביא מנהג שמכריזים זאת בעת ההלוויה "בחרם יהושע בן נון" ובלי שופר.

 

במקום שיש צורך שיהא הבן בבית הקברות לפני הקבורה, הוא מקדים לשם לפני הבאת המת לשם.

 

כידוע, הבנים עלולים להצטער מאוד כשימנעו מהם לשאת את אביהם או ללוותו לקבורתו. אם תוסבר להם הסיבה, יהיה זה בזיון המת. וגם עצת החרם לא מובנת בזמננו. כל שכן שבזמננו לא מכריזים חרם, גם לא מכריזים שום הכרזה. כמו כן יש להעיר שאם לא תוקעים בשופר בחיי האב בנוכחות עשרה (כמו שהציע של"ה) מניין שההכרזה מועילה? בנו של הגר"ע יוסף (ילקוט יוסף, ח"ז דף ע"ז) מביא שמנהג זה נהוג בעיקר רק בירושלים.

 

יש להעיר עוד, כי מנהג זה נוגד את דברי הזוהר (א' רכו.) שיש מצווה מיוחדת שדווקא הבן הוא שיעצום את עיני אביו, לפני הורדתו לקבר. וכן כתב מעבר יבק (אמרי נועם, כז) שיש נייחא לאב שהבן יעסוק בקבורתו.

 

הלנת המת שלא כדין

"אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, או מקוננות, או שיבואו קרובים, או להשמיע עיירות" (שו"ת יו"ד שנז,א). האריך בזה "גשר החיים" (ב,ב). ושואל: כיון שאיסור לכל ישראל, מה מיוחד בירושלים (ב"ק פב.) "שאין מלינים בה את המת"? ונתן עשרה הבדלים (פ"ג), והראשון הוא שבירושלים אין להלין את המת לכבודו (ממה שנתפרט בשו"ע שם). עיכוב קבורה בגלל בני משפחתו של המת (שיבואו מחו"ל) י"א שיש בזה איסור. האדמו"ר ממונקץ' ("חמשה מאמרות", דף קכ"ט) מברר שאין בהיתר של "לכבודו" להשהות יותר מ-כ"ד שעות. והוסיף הרב יקותיאל יהודה גרינולד (כל בו, מהד' פלדהיים, ניו יורק, תשל"ג, דף 13) שאפילו אם הנפטר ביקש שימתינו בקבורתו עד שיגיעו קרוביו, אין בסמכותו לבקש מהם לעבור על איסור תורה. ובשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ע"ז, ומובא ב"כל בו", דף 37 הערה 9) כתב, שדברי שו"ע ("שיבואו קרובים") הם למנוע מצב שייקבר בין זרים ואין עומדים שם מקורביו כלל. אבל אם יש שם מקצת קרוביו, ורוצים שיבוא עוד אחד, בן או בת, אין היתר לדחות איסור "לא תלין". והביא ראיה מן ספקו של "פתחי תשובה" (שנ"ז ס"ק ג').

 

יש המעכבים את הקבורה בגלל הסגולה למניעת חיבוט הקבר. הארי ז"ל קובע שהנקבר בערב שבת אחרי שעה חמישית (שעה לפני חצות יום) אינו סובל מחיבוט הקבר (שער הכוונות, ח"ב דף כ"ד. על חיבוט הקבר, עיין דבריו בשער הגלגולים, דף סה). היו שביקשו לדחות קבורה של מי שמת ביום חמישי אחרי הצהרים עד לאחר חצות של יום השישי. נגדם כתב שו"ת רדב"ז (ח"א סי' ק"ז) שזה לא נכלל בשם "כבודו", ואסור להלין אותו משום זה.

 

אמירת קדיש סמוך למת

אחרי הקבורה אומרים האבלים בבית הקברות צידוק הדין, ואח"כ קדיש ("בעלמא דעתיד לאתחדתא"). "מעבר יבק" (שפת אמת, סוף פ"כט) כתב שאין צורך להתרחק ד' אמות מהקבר. זה מנוגד למה שנפסק בשו"ע (שעט,ד) "ומרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש". והוסיף שם הש"ך (ס"ק ג') "שאף לקדיש צריך להתרחק ד' אמות מהמת", משום "לועג לרש" (ברכות ג:). המקילים סבורים שכיון שזה לכבודו של המת, הרי הוא מוחל על אמירת תורה ותפלה בנוכחותו. אבל צ"ע כיון שזה בהיותם בבית הקברות, מה יענו על שאר המתים הקבורים סביבות הקבר החדש, האם גם הם מחלו על "לעג לרש"?

 

הימנעות מניגוב הידיים לאחר הלוויה

כשחוזרים מבית הקברות נוהגים ליטול ידים שלש פעמים, והמנהג לא לנגב ידיו. מקור לזה נמצא בשיורי כנסת הגדולה (יו"ד שע"ו אות י"ד, ומובא בהגהת בית לחם יהודה). לא ברור הטעם לזה. מעבר יבוק (שפתי רננות, פ"יט) נותן כמה טעמים: נוטלים ידים (א) כדי להבריח רוחות רעות (ב) לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (דברים כא,ו). ומסיים "טוב שלא לנגב ידיו במפה". בספר "נשמת ישראל (דף נ"ז) מביא מספר "הדרת קדש" (ליקוטי דינים אות ק"ד) שמפני רוח רעה אין להשתמש במפה עד שמכבסים אותה. והדבר תמוה: וכי תחמיר בזו יותר ממים אחרונים, ושם לא שמענו איסור שימוש במפה עד שיכבסו אותה? וכן ב"דרכי חיים ושלום" של אדמו"ר ממונקץ' (אות תתקצ"ו) מובא שלא הקפיד על מניעת הניגוב, וכן מפורש ב"פחד יצחק" (ערך: קבורת המת) שהיו גדולים שלא הקפידו. ועוד, בחורף בחו"ל, אם לא ינגבו ידיהם הם עלולים לנזק בריאותי. ב"מעבר יבק" הוסיף טעם להימנעות מניגוב, כדי שהמלווה לא יסיח דעתו מהמת. וגם טעם זה הוא תמוה.

 

הפיכת כלי הנטילה

יש מנהג שכאשר נוטלים ידיהם בצאתם מבית הקברות, האדם הנוטל הופך את הכלי כלפי מטה, למען יזובו המים שנותרו החוצה. מעבר יבק (לה) מנמק, כדי שלא ישתמשו במים לשום דבר אחר (כי טמאים הם). לפי זה, אם ממתינים אנשים נוספים ליטול את ידיהם, אין טעם לשפוך את המים ולגרום להם טרחא למלאות שוב את הכלי! בספר "טהרת מים" (שיירי טהרה, אות ר' פסקא ט"ו) הביא טעם "ניצוק": שהמים שבכלי נטמאו ממה שנגעו ביד. וגם זה צ"ע, שאין אנו נוהגים כן במים אחרונים, וגם לא מצאנו דין ניצוק בטומאות כי אם בדבר סמיך כמו דבש הזיפים וכו'.

 

פרסום על דבר מותו של המת

בזמננו מודיעים על מותו של אדם במודעות קיר, או ברם-קול. יש גמרא מפורשת "מוציא דבה הוא כסיל" שאין להודיע לאחרים בשורות רעות (פסחים ג:). כך לשון שו"ע (תב,יב) "מי שמת לו מת, ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו, ואפילו באביו ואמו..." ומוסיף רמ"א: "ומכל מקום בבנים זכרים נהגו להודיע, כדי שיאמר קדיש, אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם". וזה בניגוד גמור לנחפזים בזמן הזה להודיע. החיד"א (עבודת הקודש, צפורן שמיר, פסקא קע"א) מנמק "כי אתה גורם נזק גדול, שהשומע יתעצב וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בך". ובשו"ת חוות יאיר (ר"א) הקל שלא להודיע לאבל אם זה יבטל ממנו שמחת פורים, וע"ע ספר חסידים תת"ג. ויתרה מזאת מצאנו בשו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל (סי' קי"א) שאם מדובר בבן ישיבה וע"י האבלות יתבטל מלימודו, אין להודיע לו עד אחרי ל' יום, כדי שיקיים אבלות רק שעה אחת כשמועה רחוקה. וכך היה מעשה אצל הגאון הנודע רי"י רודרמן (ממועצת גדולי התורה בארה"ב), שבצעירותו למד בישיבת סלובודקה בליטא רחוק מביתו, וכאשר מת אביו (אף הוא רב מפורסם) ונודע לראש הישיבה ("לבוש מרדכי"), הוא הורה שאין להודיע לו על כך עד עבור ל' יום, כדי לא לבטלו מלימודו.

 

יתרה מזאת, אם המת השאיר אחריו כמה בנים, די באחד שיאמר קדיש ואין צורך להודיע לשאר הבנים, כך הורה שו"ת מהר"ש ענגיל (חלק ששי סי' י' בשם בעל ברוך טעם, וכך עשה מעשה אדמו"ר ר' יחזקאל שינאווה בעל דברי יחזקאל). והביאו ראיה לכך מלשונו של הרמ"א (תב,יב) שבבנים פתח בלשון רבים, ולגבי קדיש סיים בלשון יחיד: בלבד "שיאמר קדיש". ובשו"ת משנה שכיר (הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, מחבר "אם הבנים שמחה") סי' רל"ד התבסס על כך, ואמר שאפילו אין להודיע לאחיו של המת, כי במסכת כלה (פ"ד) נמסר שרק מהבן יש תועלת באמירת הקדיש, ולא ע"י קרובים אחרים (הסבר זה הוזכר בשדי חמד, אספת דינים, מערכת אבלות, פסקא קנ"ב, וכן כתב שו"ת רמ"ע מפאנו, סי' פ"ט, סוף ד"ה ומה שטען עוד ראובן). סיים בכך "נשמת ישראל" (דף ק"ב) שכל ההימנעות מלספר לקרובים, הוא אפילו אם המת בקש לפני מותו שיודיעו להם, כי איננו בעלים לגרום להם צער, ולבטלם ממלאכתם ז' ימים, ולבטלם מלימוד תורה ז' ימים וכו'. גישה זו הפוכה ממה שנהוג היום לפרסם.

 

נחזור לשאלתנו, האם מותר להודיע ע"י מודעות ורמקול? במו"ק (כז:) מובא ששמע קול שיפורא (שופר), וכן בכתובות (יז.) שיתא אלפי שיפורא. מכאן שמפרסמים על מותו של אדם! אפשר להשיב:

א. השופר לא הודיע לבני הישוב על המיתה אלא שיבואו ללוות את המת, והוא דבר מצווה. בשאלה "אייבו קיים?" (פסחים ד.) מדובר על הודעה שלא לצורך מצווה, כי היה אחרי הקבורה.

ב. אפשר שכבוד רב גדול שונה ממת אחר, כי הוא כבוד הציבור.

ג. האיסור הוא לגלות במישרין, אבל בדרך עקיפה מותר.

ד. צריכים ליזהר שלא להבהיל. כאשר השופר תוקע, יודעים שיש מת בעיר, ולא יודעים מי הוא, ולכן אין השומע נחרד.

 

עיקר לשבת "שבעה" במקום בו מת המת

נוהגים לשבת שבעה בביתו של המת. ראוי לשבת דווקא במקום שהמת הוציא את נשמתו. כך מפורש במסכת שבת (קנב,א) ונפסק בשו"ע (שפד,ג) והזהיר על-כך מאד שבלי הלקט (אות כ"א) וכן מעבר יבק (אמרי נועם לה).

 

נוהגים לשבת שבעה דווקא בדירה שהיה דר שם המת. י"א שסומכים בכך על הש"ך (בסי' שפ"ד) המציין לעיין בסי' שע"ו סעיף ג'. נלע"ד שלא דייקו ככל הצורך כי הוא לא בא לשנות את הדין אלא לעורר, שאם לא השאיר המת אבלים כל עיקר, בכל זאת יש מצוה לאסוף מנין עשרה זרים ולא אבלים, ולשבת באותו המקום שמת. ועוד יש להביא ראיה מלשונו של רמ"א עצמו, שכתב "ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה". הלשון "אפילו" באה לכלול בין אם יש אבל היושב שבעה בין אם אין, תמיד צריכים לקבוע המקום שם. וי"א שסומכים על הנאמר במדרש פרקי דר' אליעזר (פרק לד) שמשך שבעה ימים הנשמה חוזרת מהקבר לביתו.

 

בימינו שרוב המתים נפטרים בבית חולים, אין יכולת לשבת שם שבעה. ובאמת, בספר "נשמת ישראל" (דף ק"ח) מביא שיש אבלים הנוהגים ללכת לבית החולים ביום השביעי, כדי לומר שם קדיש. ונ"ל שלא הועילו בזה לעשות התיקון המדויק עליו דברו חז"ל למשך שבעה ימים.

 

האם מותר לאבל לצאת לבית הכנסת

האבל אינו יוצא מביתו שבעה ימים (מו"ק כג,א). מפרש "ערוך השולחן" (שצג,א-ד) שאין בזה איסור, אלא שזה ממילא כך. "דע דלא מצינו לא בגמרא ולא בירושלמי ולא ב(מסכת) שמחות שהאבל אסור לצאת מביתו כל שבעה... וכן בטור ובשו"ע וברמב"ם לא חשבו זה כלל... אלא כיון שהוא אסור במלאכה ומשא ומתן ולטייל, מה יעשה חוץ לביתו? ועוד כדי שיתבודד בביתו ולא ישכח אבילותו כשילך אצל בני אדם. ומטעם זה אסור לו לילך בחול לביהכ"נ משום שיש שם בני אדם הרבה (ויסיח דעתו מאבלותו)". ובאמצע דבריו כתב: "והא דתניא "האבל אינו יוצא" (מו"ק כג.) זהו עניין אחר, ליציאה לביהכ"נ".

 

דבריו תמוהים מאוד כי הוא עצמו מביא דברי ריב"ש (סי' קנ"ח) שנהגו ללכת לבית הכנסת, וכיצד עברו בזה על דברי חז"ל בלי שריב"ש ימחה בידם? וכן דברים אלו של ריב"ש הובאו בבדק הבית לב"י (לסי' שצ"ג) וכיצד הב"י לא דחה דעה זאת שהיא נגד חז"ל? אלא פשיטא לי שהמנהג שחז"ל קבעו הוא רק לכל שאר העניינים, חוץ מההליכה לביהכ"נ.

 

והנה מובא בשו"ע (שצג,ג) ואפילו לבית הכנסת אינו יוצא. אבל בהמשך דבריו התיר לו ללכת לבית כנסת ביום שקוראים בתורה, ורמ"א התיר רק בשבת.

 

נראה לי שמותר לאבל ללכת להתפלל בית הכנסת. ראיה לכך מדברי "פתחי תשובה" (שצג,ב) המביא מ"חכמת אדם": "במקום דאי אפשר לכנוף עשרה, ויתבטל ע"י זה מקדיש וקדושה וברכו, מותר לילך (לבית הכנסת). אך במגן אברהם.... משמע דמתפלל ביחידי" עכ"ל. וצ"ע כיצד חלקו על פסק השו"ע הנ"ל? אלא צריך לפרש שהשו"ע אסר ללכת לבית הכנסת לברית מילה, פדיון הבן או סעודת סיום, ולא להשתתף בתפילות או לשמוע קריאת התורה.

 

ב"נשמת ישראל" (עמ' רטז-ריט) האריך בזה והביא

א. מ"תשובות הגאונים" (שערי צדק ח"ג שער ד' פסקאות ב-ה, וכן הובא ב"אוצר הגאונים" למו"ק כ"ג בנדפס עמ' 36-37) הודיע הרב שלום וכן הרב האי גאון "כל עיירות שבבבל ושאר ארצות מתפללין בבית הכנסת" (וכן בלקוטי הלכות לרי"ץ גיאות, הל' אבל, עמ' נ"א).

ב. כן הוא גם בריטב"א למו"ק שם.

ג. וכן ברוקח (הל' אבלות, סי' שטז)

ד. וכן בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' מ"ד).

ה. הספר "כתר שם טוב" (לריו"ט גאגין, דף תרנ"ג) הביא שמנהגם שהאבל בא לביהכ"נ לתפילת שחרית.

ו. ובספר "נוה שלום" (דף ד') מביא שמנהגם במצרים שהאבלים באים כל יום לביהכ"נ לתפילת מנחה וערבית. בפתחי תשובה (שצ"ג סוף ס"ק ג') הביא שאם ביהכ"נ סמוך לבית האבל, מותר להתפלל שם (כי אין חשש שיפגוש אנשים בדרך ויסיח דעו מהאבילות). על סמך זה התיר הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות, ח"א סי' תרצ"ז) שהאבל יכול לנסוע במכונית לביהכ"נ, כי יגיע בלי לפגוש אנשים בדרך, וזה נחשב לו למקום קרוב.

 

אם לסדר לאבל מנין תפילה בביתו

האם ראוי לסדר לאבל מנין בביתו. בשו"ע (שעו,ג) כותב רמ"א: "נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם" אבל זה לא כתוב כלל על בית דירתו של המת, אשר בזמננו שם יושבים האבלים. לשון רבנו יונה בעניין זה מפליאה: "ראוי שלא להניח התפילה בבית הכנסת... אפילו בשביל כנסת אחרת... וכ"ש בבתי האבלים ובבתי החופות" (דרשות ופירושי רבנו יונה על התורה, וגשל, ירושלים תש"מ, סוף פ' תרומה). וכנראה כמה טעמים מוסברים לזה.

 

א. אין לאדם לנטוש מקום קבוע לתפילתו (ברכות ז,ב).

ב. ברוב עם הדרת מלך (ר"ה לב,ב) וכיצד לבקש מהאנשים להפסיד מעלה גדולה זו ולהתפלל בציבור מצומצם?

ג. יש מצווה מיוחדת להתפלל בבית הכנסת הקבוע לתפילה שיש שם קדושה מיוחדת, ולא בבית פרטי (עיין משנה ברורה, לסי' צ' ס"ק כ"ז) שאינו מתאים לתפלה בצבור. אין ספק שהמארגנים מנין פרטי לאבל עושים לו "גמילות חסדים" אבל מפסידים מצד שני בתוכן איכותי של תפילתם, כאשר מתפללים שלא במסגרת הקבועה, כוונת הלב פוחתת. בשו"ת מכתם לדוד (פארדו, סי' ט"ז) כתב שאם יש בכפר רק מנין אחד, אם רצונם להיטיב אתו יבואו הם אצלו, ואם לאו יבוא הוא אצלם. ובאמת בשו"ת ריב"ש סי' קנ"ח (ודבריו הובאו בבדק הבית לב"י לסי' שצ"ג וכן שם בערוך השולחן) שבסרקסטא היו נוהגים האבלים לבוא כל ימי השבעה לבית הכנסת.

 

אם האבל צריך לצאת לדרך או לטפל בדבר האבד, מותר לו לצאת מביתו (רמ"א שצג,ב, בשם המרדכי ועוד). ולכאורה זו מילתא דפשיטא, כמו שבזמננו האבלים שבאו לבית דירתו של המת נוהגים כל לילה לשוב ללון לביתם, איש איש למקומו, ולשוב לבית המת כל בוקר (וכן פסק ערוך השולחן, שצג,ב על סמך תרומת הדשן, ר"צ). ומה שונה זה מלהתיר לו ללכת לבית הכנסת? והנה אם האבל נוהג להתפלל ותיקין, וכמובן קשה לרכז עשרה אנשים מהשכנים לקום באשמורת ולהתפלל אתו ותיקין, ודאי עדיף לו ללכת לבית הכנסת ולא להפסיד מעלתו. לכן אם ילך לבית הכנסת, לבוש נעלי בד, וישנה ממקומו הקבוע בבית הכנסת (כמ"ש שציוו חז"ל במו"ק כג:), ייזהר שלא לשוחח עם אנשים, פשיטא שזה מותר ומצווה.

 

אם ראוי לאבל להיות שליח ציבור בתפילה

נהוג שהאבל עובר לפני התיבה להוציא הרבים ידי חובתם, אבל בשו"ע (שפ"ד סעיף ג') משמע שזה רק אם אין שם אחר שיודע לעשות כך, כמפורש בשו"ת רא"ש (כלל כז,ב). וכמה אחרונים הניחו אוקימתא שהרא"ש רק מנע זאת בשאר האבלים, אבל לא במתאבל על אביו או על אמו (עיין ערוך השולחן שעו,יד) והסביר "נשמת ישראל" (דף קנ"ט), כיון שזכויות של הבן נזקפות על שמם של אביו ואמו, הרי זה להם חסד מיוחד. אבל בזמננו שאין שליח ציבור מוציא לרבים ידי חובתם, כי כל אחד ואחד מתפלל לעצמו, "אין כל כך זיכוי הרבים במה שהאבל יעבור לפני התיבה. ואם לעניין אמירת "קדיש", הרי גם שהאבל איננו הש"ץ, הוא האומר רוב הקדישים (שבסדרי תפילות שבזמננו), דוק ותשכח שהאבל אומר שמונה קדישים בכל יום. שמא משום כך אריז"ל (בשער הכוונות, ח"א דף צ"ז, ענין הקדיש) לא הזכיר מנהג זה שהיתום יהא ש"ץ אלא ביאר בארוכה על מעלת אמירת קדיש בלבד.

 

הבאת ספר תורה לבית האבל

האבל המביא מנין מתפללים לביתו צריך גם להביא ספר תורה. אין הדבר פשוט שזה מותר. בשו"ע (או"ח קלה,יד) נפסק: "בני אדם החבושים בבית אסורין, אין מביאים אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויוה"כ". מקור הדבר בירושלמי (יומא פ"ז ה"א) שעל בני אדם ללכת אחרי התורה, לא היא אחריהם. ואמנם שם התירו חז"ל לעשות כך אם מדובר באדם חשוב "בני אדם גדולים התורה נתעלית בהם" (וכמובא ברמ"א, שם) אבל ודאי לא כל אבל ואבל נחשב לאדם גדול. ובאמת, בכל הדורות שעברו לא היו נוהגים לקרוא בספר תורה בבית האבל (וזה רואים ג"כ מסימן שצ"ג שהתירו בימי ב' ו-ה' ללכת לביהכ"נ). הסבה פשוטה: לא היו בידיהם כמות גדולה של ספרים בכל כפר וכפר לחלק לבתים. והנה בשו"ע מציין הרמ"א היתר "אם מכינים לו מקום יום או יומיים קודם, מותר". ונשתרבבה דעה בציבור שאם קוראים בספר תורה ג' פעמים, הרי זה כמו מקום קבוע חדש לספר תורה. כתב על כך "נשמת ישראל", דף קנ"ה, שאין לזה מקור. בגלל זה נוהגים בזמננו להתפלל בבית האבל גם בשבת, כדי שיקראו בתורה ג' פעמים בימי השבעה, ובזה נכשלים ב"אבלות בפרהסיא" שהיא איסור נוסף.

 

כיסוי המראות

מנהג לכסות כל המראות שיש בבית האבל. ב"דרשות חתם סופר" (ח"ב דף שפ"ז) חידש טעם לזה, כמו שחז"ל הנהיגו לכוף כל המיטות שבבית, שהם שמשו סרסור להביא את הוולד לעולם, כן יש לנו לכוף המראות שגם הם סרסורים לייפות את האישה בעיני בעלה. "יערות דבש" (תחילת ח"א, דרוש ט' טבת, תקל"ד) חידש טעם, כדי שלא יתלבשו רוחות רעות באותם דיוקנאות שרואים במראה (אע"פ שהוא לא הזכיר עניני אבלות, ודבריו לכל השנה כולה). בספר "כל בו לאבלות" (הרב גרינולד, דף 262) חידש טעם, שמא יבואו האבלים להתקשט ויסיחו דעתם מהאבלות. עוד טעם הביא, כיון שיש שם מנין מתפללים, שמא יבואו להתפלל מול אותה צורה שרואים במראה וזה אסור. והנה אחרי שמיעת טעמים רבים ומגוונים הללו נאמר "כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגיאין" (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג).