כבוד התלמיד

"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו"
(סנהדרין קח, ע"ב)

מחבר: הרב צבי א' סלושץ

שמעתין, גיליון 135, 1999

 א

 בעניין "כבוד התלמיד" עסקו מפרשי התלמוד והפוסקים לקבוע במה מתבטא הכבוד שצריך המורה לחלוק לתלמידיו. המקור לכבוד התלמיד הוא במשנה במסכת אבות פרק ד' משנה י"ב:

"ר' אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".

ניתן להבין דברי ר' אלעזר בן שמוע בשני אופנים.

א. אל תבזה את תלמידך ושמור על כבודו כשם שאתה, המורה - הרב, חביב עליך ב"קום ועשה", ואין צריך לומר שאינו חייב להשוות כבודו של התלמיד לכבוד עצמו, אלא חייב להזהר שלא לפגוע בכבוד העצמי של תלמידו. נמצא, שכדי להגיע לחיבוב כבוד התלמיד, על הרב או המורה לאהוב אותם ולקרבם כבניו. עליו לראות תמיד את הצד החיובי שבתלמידיו. גם כשמייסרם לחזור למוטב - ייסרם בנועם וברוך ובסבר פנים של קירבה ואהבה. הסבר זה למשנה מובא במכילתא לשמות פרשת בשלח מסכתא דעמלק פרשה א', וכך שנינו שם:

"מכאן שיהיה תלמיד חביב לפני רבו כמותו".

לא מדובר כאן על נתינת כבוד לתלמיד בפועל, אלא על חביבותו כלומר שיהיה בעיניו אהוב ונעים, יקר וחשוב.

ב. צריך הרב או המורה לכבד תלמידו ב"קום ועשה" ולהשוות כבודו של התלמיד לכבוד עצמו ולחלוק לו כבוד, ובלבד שגם התלמיד יהיה נעים ואהוב על רבו, אז צריך הרב לחלוק לו כבוד בפועל. מקור הסבר זה מצאנו במדרש תנחומא בשלח (סימן כ"ו):

'ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק' (שמות י"ז, ט) - מכאן שהיה עשוה משה את יהושע תלמידו - כמותו. ללמדך דרך ארץ שלא אמר לתלמידו בחר לי אלא בחר לנו, אע"פ שתלמידו היה, עשהו כמותו. מכאן אמרו ש"יהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".

לפי פירוש זה ישנה הגבלה מסויימת שאין הרב או המורה חייב לחלוק כבוד לתלמידיו באותה מידה שמכבדים אותו, כגון גם במורא, שהרי סוף סוף רבו הוא וצריך שתהיה יראת הרב או המורה על תלמידיו. נתינת כבוד גדול כזה לתלמידיו לא תביאם לידי יראת המורה, לכן הזכיר התנא במשנה נתינת כבוד לתלמיד דווקא כי אינו חייב המורה במוראו כגון לקום מפניו. לפיכך יש גורסים במשנה במסכת אבות:

"יהי כבוד תלמידך ככבוד חברך" (רש"י בפירוש ראשון שם).

וכתב על זה שם רבנו יונה: "אינו אומר שיכבד לתלמידו כמו לחברו, כי אינו בדין, אלא כמו שאינך רשאי לגרוע לחברך מכבודו הראוי - כך אין לך רשות לפחות מהכבוד הראוי לתלמידך".

מדברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ב משתמע שהרב צריך להשוות כבוד התלמיד לכבודו. וזו לשונו:

"כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך'.

נמצא שדעת הרמב"ם היא שצריך המורה לכבד את תלמידו ב"קום ועשה" ואף להשוות כבוד התלמיד לכבודו (אבל לא במורא תלמידו כי אין בכלל הכבוד מורא כפי שכתבנו לעיל).

בעניין כבוד ערך הרב לתלמידו וכבוד ערכו של התלמיד לרבו, נוכל ללמוד מהלכה של גלות לעיר מקלט. הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ז' הל' א' פסק: "תלמיד שגלה לעיר מקלט, מגלין רבו עמו, שנאמר: 'ויחי' ["ונס אל אחת מן הערים האל וחי" - דברים ד', מא], עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו (תלמידיו) עמו".

וכתב בספר החינוך מצוה ת"י שהרב בלא תלמידים אין לו חיים, שהחכמה תחיה את בעליה (מקור דברי הרמב"ם במסכת מכות דף י, ע"א).

למדין מהלכה זו שהרב שנפרד מן התלמיד והתלמיד שנפרד מן הרב, יש כאן חסרון בחייהם של הרב והתלמיד, וחייהם חשובים כמיתה. מכאן אנו עומדים על גודל ההשפעה ההדדית שבין הרב ותלמידו. יחס זה נוצר ביניהם כאשר כל אחד מתעלה מהוויתו של חברו.

לכן פתח הרמב"ם הלכה זו במלה "כשם" להורות שבאותה מידה שהתלמיד חייב לכבד רבו, כך באותה מידה חייב הרב לכבד תלמידו. ניתן לומר ששני האופנים שכתבנו בהסבר המשנה, יונקים זה מזה. כלומר אם יהיה התלמיד חביב בעיני מורהו - יחלוק לו המורה גם כבוד.

ב

 לאחר שביארנו גדר חיוב הכבוד, עלינו להבין טעם החיוב שצריך המורה לכבד תלמידיו. כי לכאורה לא מצאנו חיוב כזה שיכבד האב את בנו, והרי חז"ל כינו את התלמידים כלפי המורה כבנים לאב. וכך שנינו בספרי דברים לפסוק

"ושננתם לבניך" (דברים ו', ז):

"ושננתם לבניך - אלו תלמידיך, וכן באלישע הוא אומר ויצאו בני הנביאים (מל"ב ב', ג). וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים".

רש"י בפירושו לפסוק "ושננתם לבניך" מוסיף:

"כשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב שנאמר באלישע שקרא לאליהו אבי אבי" (מל"ב ב, יב).

וכן מבואר במסכת סנהדרין דף יט, ע"ב:

"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתבו כאילו ילדו".

וההסבר לזה, כי תולדות הנולדים מזרע גופני נקראים בנים מצד הגופים, והתלמידים נקראים בנים מצד החכמה שהוליד להם המורה מכוח הדיבור שהוא רוחני. וכן כתב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" חלק א' פרק ז':

"מי שלימד איש ענין אחד והועילהו דעת כאילו הוליד האיש ההוא, באשר הוא בעל הדעת ההיא".

הרי שיחסו חז"ל אב ובן למורה ולתלמיד, ולא מצאנו שיצריך האב לכבד את בנו כשם שחייבו את הרב לכבד תלמידו. נתנו רבותינו הראשונים טעמים שונים לחיוב זה של כבוד התלמיד.

א. רש"י בפירושו למשנה באבות מפרש הטעם שיהיה כבוד התלמיד חביב עליך כשלך,

"כי אתה מתפאר בו, והרי כבודו הוא כבודך לפיכך דין הוא שיהיה חביב עליך כשלך ככבוד עצמך".

כלומר אם המורה שומר על כבוד התלמיד - כבוד התלמיד הוא כבודו של המורה, ובוודאי תלמיד המצליח בלימודים אם נחלוק לו כבוד ברבים - גם המורה מתכבד בכבודו.

ב. הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ב כתב טעם אחר: "וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא". מלשונו הזהב של הרמב"ם למדנו שהחיוב לכבד תלמידים הוא כי הם גורמים לרב הנאה וקורת רוח כשהתלמידים מקשיבים ויודעים את הנלמד בשעור. קורת רוח זו מגיעה למורה בעולם הזה שמתכבד בהם וגם מקבל שכר בעולם הבא שהקנה תורה לתלמידיו וקרבם לתורה.

ג. בהלכה י"ג הוסיף הרמב"ם טעם נוסף: "התלמידים מוסיפים חכמת הרב ומרחיבין לבו. אמרו חכמים: 'הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם' (תענית דף ז, ע"א). וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול - כך תלמיד קטן מחדד את הרב, עד שיוצא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה".

הנה לימדנו הרמב"ם שחיוב זה של כבוד התלמיד נובע מכוח שהתלמידים מחדדים את המורה, ודרך שאלות התלמיד מוסיף המורה חכמה. כשם שהלומד מחברו דבר אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד (אבות פרק ו', ב) - כך גם המורה שהשכיל מתלמידיו צריך לנהוג בהם כבוד.

אלא שעלינו לעיין אם אין סתירה בהלכה זו מדברי רבי יהודה הנשיא בצוואתו הידועה "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות דף קג, ע"ב). והרמב"ם בפרק ד' מהלכות תלמוד תורה הלכה ה' פירש צוואה זו שירגז עליהם ויכלימם בדברים, ופסק זה סותר את משנת אבות על כבוד התלמיד. אלא שאין כל סתירה משם: כי מותר למורה להוכיח את תלמידיו בדברים קשים כדי לזרזם שיעיינו טוב בלימודים ויתרחקו מן הטעות והשגיאה. וכך הם דברי הרמב"ם שם: "אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפין עליהם ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם. ובענין זה אמרו חכמים: "זרוק מרה בתלמידים". (אמנם רש"י שם בכתובות לא הבין כך פירוש הצואה "זרוק מרה בתלמידים", והוא פירש להטיל אימה ושתהא אימת המורה על תלמידיו אבל לא להכלימם בדברים).

מצוואתו של רבי יהודה הנשיא למד הרמב"ם שחייב המורה לכעוס על תלמידיו אם רואה שמתרשלים בלימוד, וכך גם נפסק ב"שלחן ערוך" יורה דעה סימן רמ"ו סעיף יא). ועוד מקור לדברי הרמב"ם מביא בספר שאלות ותשובות "חות יאיר" שחברו רבי חיים יאיר בכרך (חי בגרמניה 1638-1701, שצ"ח - תס"ב) בסימן קנ"ב. מצאנו שרבי יהודה הנשיא ביזה את תלמידו רבי לוי ואמר לו:

"כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו" (יבמות דף ט, ע"א)

ולא חשש להוראת ר' אלעזר בן שמוע

"יהי כבוד תלמידך חביב עליך".

מפני שר' יהודה הנשיא ידע בלוי שאדם גדול הוא ומופלג בתורה ולא היה ראוי שיטעה, וכשטעה הבין רבי שממיעוט העיון וההשגחה בשיעור טעה ר' לוי, לכן דיבר אליו קשות.

מכאן למד הרמב"ם את פסקו שמותר למורה להכלים בדברים את תלמידיו אם הם מתרשלים בלימוד. אבל בלאו הכי אסור להכלים וחייב המורה בכבודם של תלמידיו, ולא יכעוס וירגז עליהם אם לא הבינו התלמידים השיעור מפני עמקם של דברים או מפני קוצר דעתם. ומה יעשה המורה אם בכל זאת לא הבינו התלמידים? צריך לחזור על השיעור כמה וכמה פעמים עד שרוב התלמידים יבינו ואז אין צריך לחוש למעט שלא השיגו הבנת השעור.

בוא וראה כמה צריך הרב או המורה להיות זהיר בלשונו שלא לפגוע בכבוד תלמידיו. ממי אתה לומד? ממשה רבינו ואהרן הכהן. אף שהיו גדולי עולם בדורם ונאמנים וישרים ותורת אמת בפיהם, מ"מ בשעה שהוכיחו את בני-ישראל, שהיו תלמידיהם, בלשון בוטה - נענשו בעונש קשה.

מה אמרו? ".שמעו נא המורים" (במדבר כ', י). אחד הפירושים למלה "מורים" הוא: "שוטים". וכך פירש רש"י בשם המדרש (במדבר רבה פרשה י"ט, ט):

"המורים - שוטים שכן בלשון יוני (או בנוסח אחר: "שכן בכרכי הים") קוראים לשוטים מורים".

ומה היה עונשם? "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (שם פסוק יב). וחכמינו במדרש בראשית רבה (פרשה צ"ט, ה) אמרו: "ועליהם הכתוב אומר: 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח' (איוב י"ב, כ). ומפני שאמרו: שמעו נא המורים נידונו בשפתותיהם". כלומר, שפתם של משה ואהרן הנאמנים שהייתה בוטה ולא דברו נכונה אל בני ישראל, נענשו ממנהיגותם שלא יביאו את ישראל לארץ ישראל. ואכן דעת רבי אברהם אבן עזרא בפירושו שם לכתוב שעל-פי דרש קדמונינו "החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים".

מעתה עלינו להבין למה קראו משה ואהרן לתלמידיהם שוטים, והרב או המורה לומד הרבה מתלמידיו כמו שאמר ר' חנינא:

"ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז, ע"א).

ועוד, הרי משה רבינו עצמו חלק כבוד ליהושע תלמידו כמו שביארנו לעיל, ומשם למדו שחייב הרב לכבד תלמידיו, ואיך כאן כעסו על בני ישראל תלמידיהם ודברו בגנותם?

אבל כפי שביארנו לעיל אין כאן סתירה. אם התלמיד נכנע לפני מורהו ומכבדו ומחדד את רבו בשאלות ענייניות שאינו סתם מקשה. אלא שואל שאלות להבנת הענין, ושומע בתשומת לב דברי המורה - תלמיד כזה "מחכים את רבו" שע"י כך מוכרח המורה להעמיק בענין כדי להשיב לתלמיד כהלכה וזה מוסיף לו חכמה (ראה אבות פרק ו' משנה ו'). לתלמיד כזה בוודאי שיש לכבדו וכל שכן שלא לפגוע בכבודו. אולם אם התלמיד מתנשא על רבו ואינו מקבל דבריו, ומראה למורה שהוא יודע ומבין טוב ממנו, וזהו שכתב רש"י בשם מדרש רבה (במדבר פרשה יט, ט):

"שמעו נא המורים - מלמדים את מלמדיהם"

לתלמיד כזה מותר למורה להכלימו בדברים. אלא שחוזרת השאלה למקומה, מדוע נענשו משה ואהרן על שאמרו לבני-ישראל "שמעו נא המורים-השוטים", הרי הם היו "מורים את מוריהם"? ניתן להשיב על שאלה זו בשני אופנים:

א. שמשה ואהרן לא הוכיחו דבריהם באמרי נועם, אלא מתוך כעס אמרו שמעו נא המורים. והקב"ה מדקדק עם אנשים גדולים כמוהם במקום שאין ראוי לכעוס (ראה שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד', והובאו דבריו בפירוש הרמב"ן לתורה לפסוק "שמעו נא המורים").

ב. בוודאי אם השומעים הם תלמידים הגונים תוכם כברם - אין חשש שדברי תוכחה בגנותם של התלמידים ישפיעו עליהם לרעה, כי הם מבינים שלטובתם מוכיחים אותם. אבל לאלה שאינם ישרים בליבותם, אין להוכיחם בדברים בוטים כמו "שמעו נא המורים" - השוטים. כי במקום שכוונת המורה להשפיע על תלמידיו לטובה, ישיג דווקא מטרה הפוכה, ועל כגון זה אמרו:

"חכמים הזהרו הדבריכם" (אבות א', יא).