יחס חכמי הספרדים לסמכות מרן כפוסק

מחבר: יוסף פאעור הלוי

סיני, נ"ט, 1966

תוכן המאמר:
צמצום סמכותו של מרן
התקופה שלאחר גירוש ספרד
חידוש הסמיכה
פסיקת השולחן ערוך
אין מקבלים פסקי מרן בדבר שהוא מנהג קדמון
כשמרן מחייב לברך, אם יש חולקים - נמנעים מלברך

תקציר: המאמר סוקר מגמות הלכתיות שעניינם לחלוק על פסק ההלכה של השלחן ערוך, אם גם בלא לערער ישירות את מעמדו של רבי יוסף קארו.

מילות מפתח: שלחן ערוך, מרן, סמכות רבי יוסף קארו

צמצום סמכותו של מרן

אף שהוראות מרן נתקבלו בכל הקהילות הספרדיות בכל מקצועות ההלכה, לא בכל הקהילות ובכל הזמנים היה תוקף שווה לפסקים של מרן. גורמים היסטוריים חשובים סייעו, כנראה להתפשטות סמכות אחת ויחידה בכל תחומי ההלכה, ושחכמי הדור יבטלו דעותיהם האישיות מפני הסמכות ההיא. ברם, כשאותם הגורמים ההיסטוריים שוב לא היו קיימים, התחילו החכמים לעמוד על דעותיהם האישיות בהלכה, ולהסתייג מסמכותו של מרן. ההסתייגות באה בשלבים, בצורה שלא הייתה עלולה לעורר את דעת הציבור, ולכן, אף על פי שלמעשה צומצמה סמכותו של מרן בהרבה, לא היה הדבר ידוע אלא לפוסקים של הדור.

במאמר זה אנו נותנים סקירה קצרה על הגורמים ההיסטוריים ושיטת הפוסקים בהסתייגותם מסמכות מרן.

התקופה שלאחר גירוש ספרד

התקופה שלאחר גירוש ספרד היתה מתאימה לקבלת סמכות גבוהה אחת, שתארגן את הקהילות בחייהן מבפנים; ליצור בסיס ליחסים שבין קהילה וקהילה, ולשפוט בבעיות הסוחרים של קהילות שונות. יש לזכור כי לפני הגירוש התנהגו הקהילות על פי הוראות רבניהם ופרנסיהם, שהיו מומחים לתנאי החיים של ספרד ולהלך רוחו של הקהל. ברם, לאחר הגירוש נתמעטו הקהילות ונתפזרו למקומות רבים, וכשנתיישבו שרידי אותן הקהילות במקומותיהם החדשים, לא לכולם היו מנהיגים ותיקים לפי התנאים החדשים ולפי מצבם הרוחני של המגורשים. המגורשים מספרד - ולאחר שנים אחדות גם אלה שגורשו מפורטוגל ומסיקיליה - התיישבו במקומות שכבר היו שם קהילות עתיקות בעלי תרבות והשקפות ומנהגים משלהן, לכן פרצו מריבות וסכסוכים בין התושבים הוותיקים לבין החדשים.

יש להעיר גם על פרט אחד העלול להפיץ אור על תקופת המגורשים. ארץ ספרד היא יחידה גיאוגרפית גרידא, לא יחידה תרבותית. עד היום, לאחר יותר מארבע מאות וחמישים שנה של ייחודה הפוליטי, עדיין היא קבוצת יחידות הנפרדות זו מזו בתרבותן, לשונן והשקפתן, המקפידות בתוקף על המסורת שלהן. וכאן מקור המריבות, אף בין המגורשים של קהילה אחת.

חידוש הסמיכה

הקמת סמכות חדשה חוקית, מקובלת אצל היהודים כולם, היתה כורח השעה. הניסיון הראשון עשה הרב יעקב בי רב, ז"ל, ברעיון חידוש הסמיכה. הרב ציפה שיקובל מוסד הסמיכה בכל קהילות ישראל כסמכות חוקית גבוהה. אבל מוסד הסמיכה, כידוע, לא נתקבל בכל ישראל.

פסיקת השולחן ערוך

נסיון שני בא ע"י אחד המוסמכים של הר"י בי רב: מרן ר' יוסף קארו ז"ל. מרן ראה נכוחה את האנרכיה הרוחנית של התקופה, ש"לא נעשית התורה כב' תורות אלא כתורות אין מספר", ולכן ראה חובה לעצמו להכריע בין הדעות ולפסוק ההלכה, "כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט א'".

אם עם ישראל לא היה מוכן לקבל עליו את הסמכות של מוסד הסמיכה, הלא הם כבר קבלו עליהם סמכות שלושה עמודי ההלכה, לכן החליט מרן: "כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהן... הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל... שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם".

התנגדות לפסקי השולחן ערוך

אמנם, פסקי מרן לא נתקבלו מיד, היה מי שטען שהוא לא כתב את השולחן ערוך "אלא לקטנים ועמי הארץ", או שכתבו בסוף ימיו ולכן נמצאים בו דברים שאינם מדוייקים, או שתלמידיו כתבוהו ולכן נפלו בו, כתוצאה מזה, כמה שיבושים וטעויות. אחרים טענו נגד שיטתו של מרן - לבסס פסקיו על שלושה עמודי ההוראה בלבד - ונגד עצם הרעיון של קבלת פוסק אחד כסמכות גבוהה בתחום ההלכה.

בשנת ש"ף - ארבעים וחמש שנה לאחר פטירתו של מרן - התירו חכמי חברון לחמם המקווה נגד פסק מרן. מכאן, שעדיין לא הייתה מקובלת סמכותו של מרן בכל תחום ארץ ישראל.

אמנם, לבסוף התפשטו הוראותיו של מרן בכל הקהילות הספרדיות, וראו בתואר "מרן" רמז למ'אתיים ר'בנים נ'סמך, היינו, שמאתיים רבנים שהיו בדורו של מרן הסכימו לשיטתו, ולכן כל הסומך עליו כאילו סומך על מאתיים פוסקים, "ואין ספק אי הוו ידעי דא אחרוני זמנינו לא היו אומרים שאין כלל זה מוסכם, כעת יאמר אי הוו בההוא דרא הוו נקטי בשפולי גלימא ורהטי אבתריה דהאי כללא דיתד הוא שלא ימוט לעולם". (הרב יהודה בר מנוח, נר מצוה ח"ב, סלוניקי תק"ע, דף פז,ג)

ברם, אפילו בשעה שהוראותיו של מרן נתפשטו בקהילות הספרדיות, לא בכל מקום נתקבלו באותה מידה. למשל, בעיר טורקיה היה יכול המוחזק לטעון "קים לי" אפילו נגד פסקיו של מרן.

אין מקבלים פסקי מרן בדבר שהוא מנהג קדמון

אפילו באותם המקומות שקבלו הכרעתו של מרן גם בדיני ממונות, נתקבלו, בכמה חוגים של פוסקים, כללים, שלמעשה רופפו את סמכות מרן, אחד הכללים החשובים אומר:

"דלא קבלנו הוראותיו (של מרן) אלא בדבר שאינו מצוי בקבע ולא נהגו כבר, אבל בדבר שהוא מנהג קדמון לאסור או להתיר, אף על פי שנתפשטו אח"כ הוראותיו, המנהג לא זז ממקומו".

כלל זה נתקבל אצל הרבה פוסקים ורופף את סמכות מרן, שהרי מעטים הם הדינים שלא היה בהם הנהגה קבועה לפני שנתפשטו הוראות מרן.

אותו כלל לא היה "מקובל" אצל הפוסקים, אלא שהומצא להצדיק מנהג חדש שהיה נגד פסק מרן. משום כך השתדלו הפוסקים לבסס כלל זה בדברי מרן עצמו. מאוד חשוב לענייננו לעבור על הראיות שמביאים, כדי שנוכל להעריך היטב כלל זה.

בהקדמתו לב"י כותב מרן:

"ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אע"פ שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר, כדאיתא בפרק מקום שנהגו".

מתוך דבריו אלו רוצים להוכיח, שלדעת מרן אם נהגו היתר באיזה דין, יש להמשיך במנהג אפילו כשהוא מכריע לאסור. סעד אחר לדעתם רואים בדין הריאה שנשפכה כקיתון, שלדעת הרי"ף והרמב"ם דווקא אם המים זכים כשרה, ולדעת הרא"ש גם במים עכורים כשרה, וכתב מרן: "ולעניין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם הסכימו לאסור, להם שומעים, אם לא במקום שנהגו כדברי המתירין".

משמעות הדברים, כיון שהרז"ה, הרשב"א, והר"ן, נוקטים כדעת הרא"ש, ומחלוקת זו תלויה בשינוי גרסאות, ובספרד נהגו להקל כדעת הרבנים הנ"ל, לא רצה מרן לאסור בהחלט. וזה דומה למקומות שהוא אוסר ב"סתם" ומתיר בשם "יש אומרים", שלמרות שדעתו האישית היא לאסור - גם למקילים יש על מי לסמוך.

מהאמור יוצא, שאין מכאן הוכחה ברורה שלדעת מרן יש להחזיק במנהג קדום אפילו במקום שהוא אוסר בהחלט.

ביסוס אחר לכלל הנ"ל רוצים למצוא במה שכתב מרן, שנהוג לכתוב בגט תיבת "בנפשיכי" בשתי יו"דים. ורבינו משה גאלנטי, ז"ל מביא בשם מרן, שאם המנהג לכתוב ביו"ד אחת, יכולים להמשיך באותו מנהג. ברם, אין ספק שיש הבדל רב בין כתיבת יו"ד נוספת, שהיא משום מנהג גרידא (ומרן מדגיש הענין וכותב: נהגו), לעניין התרת איסור בניגוד להכרעתו של מרן, מטעם מנהג קדום.

כשמרן מחייב לברך, אם יש חולקים - נמנעים מלברך

כלל שני, שהוא מקובל אצל כל הפוסקים הספרדים האחרונים, כי אפילו כשמרן מחייב לברך, אם יש חולקים בדבר - נמנעים מלברך, משום "ספק ברכות להקל". כלל זה לא היה "מקובל" אצל הפוסקים. הרב ישראל יעקב אלגאזי והרב שלמה לניאדו מחייבים לברך כהכרעת מרן - והנה מרן עצמו, למרות שלפעמים פוסק שלא לברך, מטעם הכלל הנ"ל, אין הוא נמנע משום כך מלהכריע במחלוקת הפוסקים.

כלל זה מעניין אותנו בייחוד, משום שהוא מבוסס על ההנחה שאין פסקיו של מרן בגדר ודאי, אלא בגדר "ספק". משום כך, כששום פוסק חולק עליו אין לברך, שהרי יש "ספק" שיפגע בחומר איסור ברכה לבטלה.

ואמנם, אותם אחרונים שאוסרים לברך במקום שמרן מחייב, לא נמנעו להכריע בין הפוסקים ולחייב לברך, אפילו בזמן שמרן עצמו פוטר, וכמובן באותם המקרים הכרעתם היא בגדר "ודאי" ואין לנו לחשוש לחומר איסור ברכה לבטלה.

מתוך הכלל הנ"ל השתרגו עוד שני כללים אחרים, והם:

א. כיון שפסקי מרן הם בגדר "ספק", יש לנו לעשות ספק ספקא נגד הכרעתו של מרן אפילו כששני הצדדים של הספק ספקא חולקים עליו.

ב. כיון שפסקיו הם בגדר "ספק" גרידא, יש לסמוך עליו כשנודע לנו "בבירור שעמד מרן בעיקר הדין... אבל בדבר שלא הוברר לנו אם עמד מרן בעיקר הדין... אינו מן הראוי לפסוק בפשיטות כדעת מרן". לפיכך, אם בהכרעתו נעלמה ממנו איזו סברה, או דעתו של איזה פוסק אין לסמוך על הכרעתו. שהרי אם היה נודע דבר זה למרן, היה חוזר בו.

ויש לציין, שלאו דווקא כשנתעלמה ממנו דעת פוסק שהיה לפני זמנו, אלא אפילו כשאותו חכם הוא לאחר זמנו של מרן, כגון האר"י, ז"ל, ולכן אפילו שמרן פסק שלא לברך "הנותן ליעף כוח", "קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא יורה לברכה".

לבסוף יש להעיר, שלפי דעת האומר כי פסקי מרן הם רק בגדר ספק, יוצא שאין ראוי לסמוך עליהם לקולא במקום שאחרים חולקים עליו.

אם שיטתם וכוונתם של הפוסקים הנ"ל צודקת מבחינה היסטורית והלכתית, ואם נכון הוא שהיה צורך "לפי הדור" בריבוי הדעות והשקפותיהם על הדת - זוהי בעיה שיוצאת מתחום המחקר הנוכחי. במאמר זה רצינו רק להראות, שגם אחר שהתפשטו הוראותיו של מרן, היו חוגים של פוסקים ש"פקפקו" בסמכותו המיוחדת של מרן, וראו לנכון להתחשב עם דעותיהם של חכמים אחרים, או לסמוך על השקפותיהם האישיות.

מובן, שהיו גם פוסקים שלא רצו לזוז מהמסורת הרואה פסקיו של מרן כ"ודאי" גמור. ברם, בהסתייגותם מסמכות מרן נהגו הפוסקים מתודה של מתינות: "כללים" שאינם פוגעים באישיותו והוראותיו של מרן - מחד; ומאידך, מרפפים בצורה בלתי ישירה, את סמכותו.