אמירת פסוקי "מה טובו" לפני התפילה / א' הילביץ
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אמירת פסוקי "מה טובו" לפני התפילה

מחבר: א' הילביץ

סיני, גיליון ע"ח, 1976

תוכן המאמר:
א. התפילה כשנכנסים לבית הכנסת
ב. מתי נאמרת התפילה
ג. הפסוק "ואני ברוב חסדך" נאמר פעמיים
ד. שני מנהגים לאמירת "ואני ברוב חסדך"
ה. האם יש השוללים אמירת "מה טובו"?
ו. שיטת מחזור ויטרי
ז. סיכום שתי השיטות
ח. ברכת בלעם היא הברכה השלישית
ט. אין קשר בין "מה טובו" לפרשת בלק ובלעם
י. אין קשר בין פרשת בלעם ל"מה טובו"
יא. מהרש"ל


תקציר: המאמר מנתח את התפילה הנאמרת כאשר נכנסים לבית הכנסת, ומגלה שהפסוקים "ואני ברוב חסדך" נאמרו פעמיים, פעם כדי לספור את המתפללים שיש מניין, ופעם כחלק מן התפילה.

מילות מפתח: מה טובו, ואני ברוב חסדך, פרשת בלעם

אמירת פסוקי "מה טובו" לפני התפילה

 א. התפילה כשנכנסים לבית הכנסת

מנהג ישראל בכל מקום הוא להביע את רגשות הלב עם הכניסה לבית-הכנסת באמירת פסוקים מיוחדים לכך. ויש נוסחים שונים במספר הפסוקים, סידורם של הפסוקים וגם בזמן אמירתם.

 

ברוב הסידורים נוסח אשכנז:

"כשבא לעזרת בית הכנסת, ישהה מעט ויאמר: ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך".

 

ויש סידורים, שמצוי בהם גם הפסוק

"בבית אלוהים נהלך ברגש".

 

אחרי כן נאמר בסידורים:

"וכשבא לבית הכנסת יאמר:

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל;

ואני ברוב חסדך אבא ביתך

אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך;

ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך;

ואני אשתחוה ואכרעה אברכה לפני ה' עושי;

ואני תפלתי לך ה' עת רצון

אלוהים ברב חסדך ענני באמת ישעך".

 

הפסוק "ואני ברוב חסדך" הוא בתהלים ה, ח; הפסוק "מה טובו" הוא בפרשת בלעם, בבמדבר כד, ה; הפסוק "ה' אהבתי" הוא בתהלים כו, ח ; הפסוק "ואני תפלתי" אף הוא בתהלים סט, י. הפסוק "בבית אלוהים נהלך ברגש" איננו פסוק שלם, אלא מחציתו השנייה של פסוק בתהלים כה, טו.

 

אולם "ואני אשתחוה ואכרעה" איננו פסוק בשום מקום, אבל הוא עשוי על פי הפסוק "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפי ה' עושנו", תהלים צה, ו, אלא שנשתנה מלשון יחיד ללשון רבים, ובמקום התחלת הפסוק "בואו" נאמר כאן "ואני", באופן שיש כאן צירוף של שלוש פעמים "ואני": "ואני ברוב חסדך", "ואני אשתחוה ואכרעה", ואני תפלתי".

 

הפסוק "ואני ברוב חסדך"

הבעיה המזדקרת לעיניים היא כפילת הפסוק "ואני ברוב חסדך" שאומרים אותו פעמיים: בעזרת בית-הכנסת קודם הכניסה, ולאחר שנכנסים אחר "מה טובו".

 

לכאורה הסברה נותנת, שזמן אמירתו של פסוק זה הוא בשעת הכניסה, שכן זו היא משמעותו: "אבא ביתך" - בשעת בואו. אולם לפי הנוסח שבסידורים זמן אמירתו הוא לפני כניסת האדם לבית הכנסת. ודאי, שמעצם לשון הכתוב "אבא ביתך" אין הוכחה שהכוונה היא לפני הכניסה, שהרי לפנינו צורה של "עתיד תדירי", אבל בעיקר הדבר הרי זה, כפי הנראה, מבוסס על הקבלה, שפסוק זה יש לאומרו קודם שבאים לבית הכנסת. ואלו דברי הזוהר:

 

"ובצפרא קם מערסיה, בעי לברכא למאריה ולמיעל לביתיה ולמסגד קמי היכליה בדחילו סגיא, ובתר כן יצלי צלותיה ויסיב עיטא מאינון אבהן קדישין, כדתיב: ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. הכי אוקומה: לא לבעי ליה לבר נש לאעלה לבי כנישתא אלא אי אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב... ובעי לאכללא לון ברישא ובתר כן ייעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה".

 

על פי זה כתבו חכמי הקבלה, שיש לומר את הפסוק הזה לפני הכניסה לבית - הכנסת, וכך הביא ב"מגן אברהם":

 

"קודם בואו לבית הכנסת יאמר ואני ברוב חסדך וכו', ובכניסתו יאמר בבית אלהים נהלך ברגש (כתבים)".

 

אמנם יש שהגיהו בדברי "מגן אברהם": "קודם בואו לבית הכנסת יאמר בבית וכו' ובכניסתו יאמר ואני וכו', אבל כפי הנראה מלשון הזוהר, הרי הכתוב "ואני ברוב חסדך" שייך לפני כניסתו לבית-הכנסת, וכן נראה גם מלשון ספרי הקבלה. ור' אברהם אזולאי כתב ב"זהרי חמה": "כי טעות הוא בידינו לומר פסוק זה כשנכנס לבית הכנסת", משום שכפי הנראה נוסח ספרד הוא לומר את הפסוק כשנכנס לבית-הכנסת. וגם לעניין אמירת "בבית אלהים נהלך ברגש" ייתכן, שאין כוונת הקבלה לומר בפה אלא לכוון בלבד, ומשום כך, כפי הנראה, ישנם סידורים שאמירה זו איננה שם, כאמור למעלה.

 

 

ב. מתי נאמרת התפילה

בעצם לשון הזוהר אינה מבוארת כל צורכה. הדברים: "בעי לברכא למאריה ולמיעל לביתיה ולמסגד קמי היכליה...ובתר כן יצלי צלותיה" משמעותם, שנכנס לבית-הכנסת משתחוה, כלפי ארון הקודש ומתחיל להתפלל. כלומר, הזוהר קובע את הסדר לפני התפלה : "לברכא למאריה", "למיעל לביתיה", "למסגד קמי היכליה". ואחר כך נוקט הזוהר את סדר התפילה, שלא יתחיל להתפלל "אי לא אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב", שכאן שייך הכתוב "ואני ברוב חסדך" בתחילת התפילה.

 

אלא שאם כן, הרי קשה לקבוע את מקומה וזמנה של ההשתחוואה ביחס אל השעה שחייב אדם להימלך באברהם יצחק ויעקב. שאם "למיעל לביתיה ולמסגד קמי היכליה" שייך לסדר שלפני התפילה, כיצד מתיישבים הדברים "לא לבעי ליה לבר נש לאעלא לבי כנישתא אלא אי אמליך בקדמייתא באברהם יצחק ויעקב . . . ובתר כן ייעול לבי כנישתא". שהכניסה לבית-הכנסת היא עם התחלת התפילה.

 

לאמיתו של דבר אפשר לפרש "ולמסגד קמי היכליה" על בית-הכנסת עצמו, ולא על ארון הקודש שבפנים בית-הכנסת; והרי לשון המקרא "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", שהיא היסוד ללשון הזוהר "ולמסגד קמי היכליה בדחילו סגיא", אפשר שתהא מכוונת למקדש עצמו, שהרי בעזרה היו השתחוואות מול ההיכל, כגון בביכורים, וכן בשעת וידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ובשעת שירת הלוויים בנסכי התמיד, וכן שלוש עשרה ההשתחוואות שהיו במקדש, או כנגד שלוש עשרה הפרצות שפרצו היוונים בסורג, ושגדרון החשמונאים לאחר הניצחון - וההשתחוואות היו הודאה על אבדן מלכות יוון ועל נס הניצחון. או כנגד שלושה עשר השערים של הר הבית, שהיו מודים על נוי הבניין; ואנו מוצאים השתחוואה לבית-הכנסת.

 

מכל מקום הרי במקרא עצמו "אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך" אין הכרח לפרשו, שההשתחוואה היא בפנים ההיכל - שהרי "אבא ביתך" במובן של "עתיד תדירי", כאמור, אין בו שום כוונה לסדר פעולות, ואפשר לה להשתחוואה. שתהיה אל מול ההיכל.

 

אולם הזוהר בוודאי נתכוון לסדר הפעולות, ועל כורחנו נפרש את דברי הזוהר, שהוא נוקט שני דברים :

א. כניסה והשתחוואה לפני התפילה;

ב. להימלך באברהם יצחק ויעקב לפני הכניסה,

והדברים "ויסיב עיטא מאינון אבהן קדישין דכתיב ואני ברוב חסדך" וכו' חוזרים אל הסדר הקודם, לפני "ולמיעל לביתיה". באופן זה הזוהר מדייק, שהפסוק "ואני ברוב חסדך" שייך לפני הכניסה, וההשתחוואה היא בפנים מול ארון הקודש.

 

אם כן נשאלת השאלה, מה טיבה של החזרה על הפסוק הזה עצמו לאחר פסוק " מה טובו".

 

ואמנם יש נוסח אשכנז, שהושמט הפסוק "ואני ברוב חסדך" בכניסה, ואיננו אלא פעם אחת בלבד, בתוך שאר הפסוקים, לאחר "מה טובו". ומשמעות הדברים היא, שנוסח זה לא קיבל את הסדר שלפי הקבלה, ולא מצא טעם מספיק לחזור על הפסוק פעמיים, והחליטו להשאירו בתוך סדר הפסוקים, בלי שנוי הסדר.

 

 

 

ג. הפסוק "ואני ברוב חסדך" נאמר פעמיים

אמנם אפשר לומר, שעניין כפילת הפסוק אינו נובע מן הקבלה דווקא, ויש לחזרה זו מקום גם בהלכה, אלא שאז אין מקום לומר בפעם הראשונה את הפסוק דווקא לפני הכניסה לבית-הכנסת, וכדרישת הקבלה, אלא לאחר הכניסה לבית הכנסת. פעם אחת עם הכניסה, ופעם שנייה לאחר "מה טובו".

 

בדבר הזה הרגיש ברלינר:

"דברי השבח . . . "ואני ברוב" . . . נאמר לא רק בשעת ההליכה לבית-הכנסת, אלא גם לאחר שנכנסו אליו, ולשם מטרה מיוחדת: לפי דברי הגאונים המובאים בספר הפרדס, הלכות שבת, סימן צט, בחרו באותו פסוק, המכיל עשר מלים, כדי למנות בו את עשרת האנשים המשתתפים במניין".

 

אלא שמשמעות דבריו היא, שאמירתו של הפסוק בפעם השנייה באה לשם מניין האנשים, והאמירה הראשונה היא של "ההליכה לבית הכנסת".

 

ונראה, שלא כיוון יפה בזה.

 

ולשון הפרדס:

"כד מיכנפין לבי כנישתא בעי למידע אי הוו י' קיי"ל דאסור (למנות את ישראל) אפילו לדבר מצוה, והכי עבדי: פתח חד, ואני, ב' ברוב, שלשה (חסדך), וכד משלמי האי פסוקא על האי סידרא, ידעי דאיכא עשרה".

 

ומקור הדברים בתשובת רב האי גאון:

 

"כדרגילין השתא אינאשי כד מיכנפין ציבורא וצריכא למיחזי אי האוו בי עשרה . . . או לא הוו, לא מנו להון ראשון ושני, אלא קארו פסוקא כגון ואנ"י ברו"ב חסד"ך א' ב' וקארו ותנו ומשלשי (או) [אי] צריכן".

 

תשובה זו מובאת גם בספר העתים לרבנו יהודה בר ברזילי אלברצלוני הנשיא, הכותב :

 

"דהאי מינהגא מנהג מעולה הוא . . . כד הוו בבי כנישתא ומספקא להון אי הוו עשרה או לא . . . פתח קמא ואמר ואני, וחבריה ברוב, והג' חסדך, וד' אבא, וה' ביתיך, וכן כולהו, וכד מישלמי האי פסוקא על הדין סידרא, ידעי דאיכא בי עשרה. ואשכחן נמי באגדתא דמנין עשרה של בית הכנסת ואני ברוב ושני פעמים אל הרי עשרה, מכלל דהאי פסוקא מזומן הוא לעשרה דביהכנ"ס, ועד השתא נמי מנהגא גבן, דכל מאן דעייל לבי כנישתא קרי לי' להאי פסוקא בלחישא".

 

ובאמת משמעות דברי ספר העתים, שהמנהג הוא שכל מי שנכנס לבית הכנסת אומר את הפסוק "ואני ברוב חסדך" בלחש, כלומר שאין זה קשור אל קריאת הפסוק לשם המניין, בציבור, אלא "בלחש", כלומר: כל יחיד בפני עצמו.

 

ובסדר רב עמרם גאון:

"הנכנס לבית הכנסת אומר 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך'. כשיוצא אומר 'ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך'".

 

ונראה, שהמנהג הזה, שהביא רב עמרם גאון, אינו קשור לתפילה, ואינו מצטמצם רק בשעה שנכנסים לבית הכנסת להתפלל, אלא כל פעם שאדם נכנס לבית הכנסת אומר את הפסוקים האלה; וראיה לדבר, שהרי רב עמרם גאון אינו מביא דבר זה בסדר התפילה, אלא בסוף הסידור ב"סדר ברכות פרטיות" . ומכאן נראה, שהמנהג שהביא בספר העתים "ועד השתא נמי מנהגא גבן, דכל מאן דעייל לבי כנישתא קרי ליה להאי פסוקא בלחישא" הוא אותו המנהג של רב עמרם גאון.

 

וגם ב"כלבו" מביא : "הנכנס בבית הכנסת אומר ואני ברוב חסדך וגו', יצא משם אומר ה' נחני בצדקתך וגו'", ואף ב"כלבו" נראית כוונתו בכל פעם שנכנס לבית הכנסת; שכן גם ב"כלבו" נמצא דבר זה בהלכות ברכות, ולא בסדר התפילות, והוא כמו בסדר רב עמרם גאון.

 

 

 

ד. שני מנהגים לאמירת "ואני ברוב חסדך"

הווה אומר, שיש כאן שני מנהגים נפרדים:

האחד שמביא רב האי גאון, שאומרים פסוק "ואני ברוב חסדך" בשעת כניסה לבית-הכנסת לשם תפילה, כדי לוודא אם יש כאן מניין עשרה, ואומרים אותו בציבור, כל אחד תיבה אחת, ואינו מכוון אלא לעניין המספר של עשרה, משום שאסור למנות את ישראל.

והמנהג השני הוא שמביא רב עמרם גאון, שאמירת הפסוק "ואני ברוב חסדך" אינה קשורה עם התפילה, אלא בכל כניסה לבית-הכנסת, והיא על ידי היחיד, כל אחד מן הציבור.

 

ושני המנהגים אינם שוללים זה את זה, ואדרבה הם משלימים זה את זה, ושניהם קיימים. ועל פי זה היה הפסוק "ואני ברוב חסדך" נאמר פעמיים: בפעם הראשונה מפי הציבור, כל אחד אמר תיבה אחת, ואחרי כן אמרו כל יחיד לאחר פסוקי "מה טובו" שהיה מתחיל בהם את תפילתו. ואף על פי שאמירת הפסוקים "מה טובו, ואני ברוב חסדך" מפי היחידים, אינה קשורה עם התפילה ועם מניין עשרה, מכל מקום מסתבר שהיחידים לא היו אומרים את הפסוקים תכף בכניסתם, אלא היו מצרפים אותם לתפילה, שכן היה קורה, שצריכים לחכות עד שיתאסף מניין עשרה, והיו מתחילים למנות על ידי הפסוק "ואני ברוב חסדך", ולא היו משלימים, והיו מחכים עד שיבואו אנשים נוספים, ושוב היו מונים על ידי תיבות הפסוק, ולפעמים חזרו גם פעם שלישית.

 

והוא שרב האי גאון כותב: "וקארו ותנו ומשלשי אי צריכין" - שאין ספק, שכוונתו היא, שהיו חוזרין על הפסוק אם לא היה קודם לכן מניין עשרה, שהרי אין זה מסתבר כלל לפרש את דברי רב האי גאון, שהיו ממשיכים לחזור על הפסוק פעם שנייה ושלישית בהמשך כדי למנות עשרים ושלושים איש. ומכיוון שכך, לא היו מטריחין את היחידים לקרוא את הפסוקים "מה טובו, ואני ברוב חסדך" בכניסתם, ולהפסיק, ובפרט שבוודאי היו צריכים להשתמש בסידורים כדי לומר את הפסוקים.

 

ועל פי זה אפשר להסיק, שבסידורים שלנו נצטרפו שתי אמירות על שני עניינים נפרדים: אמירה אחת, בשעת הכניסה, על ידי הציבור כל אחד תיבה אחת; ואמירה שנייה, לכניסתו של כל יחיד לבית-הכנסת. ולא כדברי ברלינר, שהאמירה הראשונה היא "בשעת ההליכה לבית-הכנסת", והאמירה השנייה היא לשם "מטרה מיוחדת".

 

אדרבה, האמירה הראשונה היא של הציבור, והשנייה של היחידים. ובאמת, אם האמירה הראשונה היא של היחיד, הרי יש צורך להקדים את הפסוק "מה טובו", שהוא מן התורה, לפסוק "ואני ברוב חסדך", שהוא מן הכתובים.

 

על כל פנים יש כאן לפנינו מקור המנהג של כפילות הפסוק "ואני ברוב חסדך", וגם נימוקו של המנהג.

 

 

 

ה. האם יש השוללים אמירת "מה טובו"?

ואמנם לכאורה יש משמעות לכך, שספר העתים וה"כלבו", שמביאים את המנהג של אמירת הפסוק "ואני ברוב חסדך" בכניסה לבית-הכנסת, ואינם מזכירים את הפסוק "מה טובו", סוברים, שאין אומרים כלל את הפסוק "מה טובו" , שלא כמנהג שמביא רב עמרם גאון. באופן זה אין אומרים "מה טובו" לא בכניסה לבית-הכנסת לשם תפילה, ולא בכניסה לבית-הכנסת סתם.

 

אבל אפשר לומר, שאין ספר העתים שולל אמירת "מה טובו", וכל כוונתו הייתה להראות את הקשר שבין פסוק "ואני ברוב חסדך" לבין התפילה, ועל כן הזכיר רק אותן. וכשם שהוצע למעלה, שאין רב האי גאון שולל את המנהג שהביא רב עמרם גאון לומר פסוקי "מה טובו, ואני ברוב חסדך" בכל כניסה לבית-הכנסת.

 

וכמו כן יש להציע דבר זה גם לגבי דברי הזוהר, שלא הביא אלא את הפסוק "ואני ברוב חסדך" בלבד . שאף הוא אינו ושולל אמירת "מה טובו", אלא שבעניין ההוא מתכוון הזוהר לפסוק "ואני ברוב חסדך".

 

אולם אם אפשר לומר, שרב האי גאון וספר העתים וכן הזוהר אינם שוללים אמירת "מה טובו", ואין מהם הוכחה כנגד המנהג של רב עמרם גאון, הרי לא כן משמעות ה"כלבו", שהוא סותם את דבריו: "הנכנס בבית הכנסת אומר ואני" וכו', והשמיט "מה טובו". בוודאי איננו מתכוון לאמירת הפסוק מפי הציבור כל אחד תיבה אחת, וכמנהגו של רב האי גאון; ועוד, שעל כל פנים הרי גם כל יחיד צריך לומר את הפסוקים, ואף על פי כן השמיט "מה טובו".

 

והדברים מפורשים עוד יותר באבודרהם. אף אבודרהם איננו מביא כל אמירה בסדר התפילות, ורק בשער השמיני "הברכות שמברכין על הראייה והשמע וכיוצא בהן מברכות השבח וההודאה" הוא מביא:

 

"הנכנס לבית הכנסת אומר: ואני ברוב חסדך אבא ביתך וגו'. וכשיצא אומר: ה' נחני בצדקתך וגו'. ותמצא באלו ב' פסוקים י"ח תיבות כנגד י"ח ברכות".

 

נראה לאין ספק, שאבודרהם איננו מתכוון לאמירה הראשונה של מניין אנשי הציבור, אלא לאמירה השנייה של כל כניסה לבית-הכנסת, והיא האמירה של מנהג רב עמרם גאון. ואף על פי שכתב שהפסוקים הם "כנגד י"ח ברכות", אין זאת אלא שבעיקרה נתקנה לשם כניסה לבית-הכנסת לשם תפילה, והרי כל כניסה סתם לבית-כנסת היא לשם תפילה, ותיקנו אותה גם לכל כניסה שהיא. ואף בסדר רב עמרם גאון, באה ב"סדר ברכות פרטיות", וכן בספר "כלבו", והרי זה משום שאינה קשורה עם האמירה של הציבור לשם מניין עשרה, וגם היא נוהגת בכל כניסה, ולא היו צריכים להזכיר אותה בסדר התפילות, ששם ממילא היחידים צריכים לומר את הפסוקים. ובפרט שכל האמירה הראשונה מפי הציבור, מלבד מה שאין היחיד אומר את הפסוק כולו, אלא רק תיבה אחת, הרי בעיקרה, איננה אלא כשיש ספק אם יש מניין עשרה, וכמשמעות הלשון של רב האי גאון, ומפורש בספר העתים: "כד הוו בבי כנישתא ומספקא להון אי הוו עשרה" וכו'.

 

נמצינו למדין, שדעת האבודרהם מפורשת היא, שאין אומרים "מה טובו" כלל. שאם לא כן, אין כאן י"ח תיבות אלא יותר. ומשמע, שכן גם דעת ה"כלבו". ואולי כך היא גם דעתו של ספר העתים, ואולי אפילו דעת רב האי גאון.

 

 

 

ו. שיטת מחזור ויטרי

אבל יש בעיה לגבי שיטת מחזור ויטרי. שם מתחיל סדר התפילה של שחרית:

 

"ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. אמרי האזינה ה' בינה הגיגי. הקשיבה לקול שועי מלכי ואלהי כי אליך אתפלל. ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה" .

 

הפסוקים הנוספים - "שמחתי באומרים לי", "שש אנכי על אמרתך", "הקשיבה לקול שועי", "ה' בקר תשמע קולי" - מצויים ברוב הסידורים עם פסוקים נוספים, ורק הפסוק "אמרי האזינה" איננו שם. ובעצם, כמו הפסוק "ואני ברוב חסדך" הוא מתהלים מזמור ה, כן גם הפסוקים "הקשיבה לקול שועי", "ה' בקר תשמע קולי" הם מאותו המזמור, פסוקים ג-ד, והפסוק "אמרי האזינה" הוא ממזמור זה, פסוק לפני כן, ומשום מה הושמט בסידורים.

 

ואף בסדר תפלת המנחה קובע במחזור ויטרי: "(הגיע שעה) [הגיעה שעת] המנחה, כשבא לבית הכנסת אומר: ואני ברוב חסדך". ונראה, שיש כאן רק ההתחלה של כל הפסוקים, והכוונה לכל ההמשך, כמו בתפילת שחרית.

 

הבעיה המתעוררת בשיטת מחזור ויטרי היא, שהוא מתחיל בפסוק "ואני ברוב חסדך", ומכניס את הפסוק "ואני תפלתי", ואחרי כן בא הפסוק "מה טובו". לכאורה ניתן לומר, שמכיוון שאינו מתייחס לתשובת רב האי גאון, הרי שאין כאן כל עניין לאמירה הראשונה של "ואני ברוב חסדך" מפי הציבור, וכל דברי מחזור ויטרי מכוונים לאמירה השנייה, של היחידים, והוא עומד בשיטת רב עמרם גאון, שיש לומר את הפסוק "מה טובו", אלא שהפך את סדר הפסוקים. וייתכן שהוא משום שהאמירה הראשונה שמפי הציבור אינה אלא כשיש ספק אם יש מניין עשרה, ואולי בכלל לא היה מצוי מנהג זה אצל מחזור ויטרי. ולא ייתכן לומר, שאדרבה, משום המנהג של רב האי גאון של אמירה בציבור, קבעו לומר "ואני ברוב חסדך" ראשונה; שהרי סוף סוף כל מנהגו של רב האי גאון אינו אלא בספק, ועל כורחנו אמירת "ואני ברוב חסדך" שייכת לאמירת היחידים.

 

ברם כאן מתעוררת שאלה נוספת. כבר הוזכר למעלה, שאנו מוכרחים לומר, שהאמירה הראשונה של "ואני ברוב חסדך" היא של הציבור, והשנייה היא של היחידים, שתחילה בפסוק "מה טובו", ויש כאן שתי אמירות נפרדות, שאם לא כן היה ראוי להקדים "מה טובו", שהוא מן התורה לפני "ואני ברוב חסדך" שהוא מן הכתובים, וכמו הסדר של רב עמרם גאון. ואם כן אי אפשר לקבל את סדר הפסוקים, כפי שהוא לפנינו במחזור ויטרי, ובוודאי חלה כאן תקלה בסדר הפסוקים, והפסוק "מה טובו" צריך להיות לפני "ואני ברוב חסדך", והושמטה במחזור ויטרי האמירה הראשונה של הציבור כפי המנהג של רב האי גאון, ונשארה רק האמירה שלפי שיטת רב עמרם גאון.

 

ומכאן מקור לנוסח שבכמה סידורי אשכנז שהושמט הפסוק "ואני ברוב חסדך" בהתחלה, ונמצא רק לאחר פסוק "מה טובו", שאין כאן אלא האמירה השנייה של היחידים, וכשיטת רב עמרם גאון. והאמירה הראשונה לפי מנהגו של רב האי גאון איננה כלל.

 

העולה מן הדברים - שבסידור נוסח אשכנז יש כפילות הפסוק "ואני ברוב חסדך" משום מנהג קדום, שלפני התפילה היו מקדימין פסוק זה לשם מניין הציבור, ובתוך סדר התפילה היה כל יחיד מתחיל בפסוקי "מה טובו, ואני ברוב חסדך", שכל יחיד צריך לומר בבואו לבית-הכנסת. אולם בהשפעת הקבלה קבעו, שאת הפסוק "ואני ברוב חסדך" אומרים בעזרת בית-הכנסת לפני הכניסה, ולא עוד אלא שבסידורי המקובלים ישנו פסוק "ואני ברוב חסדך" רק פעם אחת בלבד, והיא לפני פסוק "מה טובו", ולא חששו להקדמת פסוק מן הכתובים לפני פסוק מן התורה - דבר שלפי ההלכה אין לקבלו. ומבחינה זאת נכון יותר הנוסח אשכנז, שמשמיט את הפסוק "ואני ברוב חסדך" שבהתחלה, ומתחיל בפסוק "מה טובו".

 

 

 

ז. סיכום שתי השיטות

ואם השערה זו נכונה הרי שיש לפנינו שתי שיטות:

א. שיטה של רב עמרם גאון ומחזור ויטרי, שהנכנס לבית-הכנסת אומר "מה טובו, ואני ברוב חסדך", ואם כי אמירה זאת נאמרת בכל כניסה לבית-הכנסת, מכל מקום עיקרה בסדר התפילה, וכשנכנסים לבית-הכנסת לתפילה, בוודאי ובוודאי שאומרים שני הפסוקים האלו;

 

ב. שיטת האבודרהם, וכן משמעות ה"כלבו", ואולי גם ספר העתים, ואפשר גם רב האי גאון, שאין אומרים פסוק "מה טובו", אלא הפסוק "ואני ברוב חסדך" בלבד.

 

ואפשר שמתוך השיטה השנייה יש למצוא סעד לדעת מהרש"ל, שערער על אמירת "מה טובו". ואלו דבריו:

"ובבוקר כשאני בא לבית הכנסת, מתחיל אני בפסוק ואני ברוב חסדך, ומדלג הפסוק הראשון מה טובו אהליך שאמרו בלעם, ואף הוא אמרו לקללה, כדאיתא בפרק חלק וגם אין כאן מקומו. ופסוק האחרון ואני תפלתי אני מדלג, כי אין לאומרו אלא במקום שקבעו חכמים, דהיינו במנחה בשבת . . . וביציאתי מבית הכנסת חוזר אני משתחוה ואומר: ה' נחני בצדקתך וכו".

 

הדברים הובאו גם בעטרת זקנים.

 

עצם ערעורו של מהרש"ל מוכיח, שהמנהג היה לומר גם פסוק "מה טובו", ובאמת נמצא בכל הסידורים, וגם בסידורי המקובלים, וגם בספרי קבלה, וכן אמירת פסוקי "מה טובו" לפני התפילה מהרי"ל הביאו כדבר פשוט. ואף על פי ש"מגן אברהם" הביא רק את הפסוקים "ואני ברוב חסדך, בבית אלהים נהלך ברגש", אין זאת אלא מפני שרצה להביא מכתבי האריז"ל, מתי צריך לומר את הפסוקים האלה. ובאמת, כפי הנראה, ישנן שתי שיטות או שתי גירסאות בקבלה בסדר שני הפסוקים האלו, וכאמור למעלה, אבל יש לומר, שאין מכאן שום הוכחה לשלול אמירת "מה טובו". ואדרבה יש מקום לומר, שאילו היה בדעתו כשיטת מהרש"ל היה מעיר על כך, כפי שראינו היה כבר קיים המנהג לאומרו.

 

אלא שמדברי "מגן אברהם" אין להכריע, אם שיטתו לקבוע כנוסח המקובלים לומר "ואני ברוב חסדך" פעם אחת, והיא לפני "מה טובו", ואף הוא לא חשש להקדים פסוק מן הכתובים לפני פסוק מן התורה, ואם גם "בבית אלהים נהלך ברגש" יש לומר בפה, ולא רק לכוון, ואז באים שני פסוקים מן הכתובים לפני הפסוק מן התורה. על כל פנים אין ליישב את הדברים ולומר, שבשני פסוקים קל יותר להקדימם לפסוק מן התורה. או שלפני "מגן אברהם" היה הנוסח של פעמיים "ואני ברוב חסדך", אלא שלפי הקבלה הקדים את הפעם הראשונה לפני הכניסה לבית הכנסת, הואיל ואין מנהגנו למנות באופן זה את הציבור (אם כי עיקר הנוסח מבוסס על כך). וכך יש לפנינו שתי אמירות, ואין כאן משום הקדמת פסוק מן התורה לפסוק מן הכתובים. ומספרי קבלה עצמם, כנראה, גם כן אין להכריע בזה.

 

דברי מהרש"ל מבוססים על דברי התלמוד:

 

"אמר רבי יוחנן: מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות: מה טובו אהליך יעקב; לא תשרה עליהם שכינה: משכנותיך ישראל" וכו'.

 

הרי שהפסוק "מה טובו" נאמר מפי בלעם לקללה, ולכן התנגד המהרש"ל לאמירתו. ודברי מהרש"ל "אף הוא אמרו לקללה", נראה כוונתם, שהרי בפרשת בלק ובלעם נתנבא בלעם ארבע נבואות: בשתי הנבואות הראשונות היתה נבואתו כולה בדברי ה', שבנבואה הראשונה נאמר: "וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר"; ובנבואה השנייה נאמר: "וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר"; ורק בנבואה השלישית, שהיא הברכה של "מה טובו" נאמר: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל... ותהי עליו רוח אלהים וישא משלו ויאמר נאום בלעם" וגו'. הרי שבשתי הנבואות הראשונות אין משל בלעם עצמו ולא כלום, ולא היתה לו כוונה משל עצמו.

 

וייתכן שלעניין שתי הנבואות הראשונות הוא מה שאמרו חכמים על הכתוב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" : "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה, זה בלעם" . שפירוש הדברים הוא, שהרי כבר קבע הרמב"ם את ההבדל שבין נבואת משה לנבואת כל הנביאים, שכל הנביאים נבואתם היא "במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה זה". כלומר יש כאן שני דברים:

א. הנביא רואה רק "דרך משל", אבל לא דבר על בוריו;

ב. "ייחקק בלבו" פתרון המשל, שאת הפתרון הוא מוסר בנבואתו.

ואפשר שהוא מה שאמרו חכמים "סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", שנכנס בלבם לזה בלשון זה, ולזה בלשון זה". ואדרבה אם שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, הרי זה מוכיח שזאת היא נבואת שקר, שמטבע הדברים שאם "ייחקק בלבו" של נביא דבר שהוא "נכנס בלבם" של נביאים, הוא מוכרח להיות "לזה בלשון זה, ולזה בלשון זה", כי אין בן אדם יכול לחשוב בדיוק כמו בן אדם חברו, ולכן אמרו: "רב הונא כד הוה חמי שהדין מכוונה הוה חקר, וכד הוה חמי הכין והכין הוה מכוון". אבל אצל משה שהוא "היה רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל". כלומר, משה היה רואה את הדבר עצמו, וממילא היה זה על בוריו. והוא כפי הנראה מה שאמרו: "מגיד, כשם שנתנבא משה ב'כה אמר' כך נתנבאו נביאים ב'כה אמר', ומוסיף עליהם 'זה הדבר' ". נבואתו של בלעם היתה שונה: מצד אחד היתה נבואתו בדרך משל, וכפי הנראה משום כך נאמר "וכה תדבר", ומן הצד השני היה דוגמת משה, שלא היה צריך ש"ייחקק בלבו" שום דבר, שלא "נכנס בלבו" שום "סגנון", שהיה צריך למסור ב"סגנון" של עצמו. ואלו הן שתי הנבואות הראשונות שלו.

 

הרי ששתי הנבואות הראשונות אינן של בלעם כלל, שנבואה היתה מדברת מתוך גרונו, אבל הנבואה השלישית היא משל עצמו, ב"סגנון" שלו. והוא שעל נבואה זו אמר רבי יוחנן: "מברכותיו של אותו רשע אתה למד, מה היה בלבו".

 

 

 

ח. ברכת בלעם היא הברכה השלישית

ואמנם בברכות אלו אמרו: "טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע . . . בלעם הרשע ברכם כארז" וכו', והיא הנבואה השלישית שבירך מעצמו.

 

ולא עוד אלא שאף ברכה זו הוכנסו בה "תיקונים" של שכינה בצורה של הברכה, שכן פירש רש"י: "והאי דכתיב כארזים עלי מים - שכינה היא דאמרה. איהו אמר כארזים, כלומר שאין עומדין במקום מים, שכינה אמרה עלי מים. וכן כולהו מפרש באגדה. כהאי גוונא כנחלים נטיו, הוא אמר כנחלים" וכו'. וכן פירש רש"י במקום אחר: "ואף על גב דכתיב בקרא כארזים עלי מים, ההוא לאו בלעם קאמר ליה, דבלעם אמר כארזים, והמלאך השיבו עלי מים, וכן כולהו דבלעם אמר כנחלים" וכו'. וכן אמרו במדרש: "כנחלים, עם שהרשע מקלסן ביקש לגנותן בדבר שאין בו ממש... אמר לו הקב"ה: רשע לא כן" וכו'.

 

והוא שהוסיף מהרש"ל: "אף הוא אמרו לקללה", כלומר: לא זו בלבד, שפרשת "מה טובו" היא נבואתו של בלעם עצמו, שלא כשתי הנבואות הקודמות, אלא אף זו, שבה לא נתכוון כלל לברך.

 

אלא שהקשו על גישת מהרש"ל, שהרי "אמר רבי אבא בר כהנא: כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות; שנאמר: ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך, קללה ולא קללות". ופירש רש"י: "אחת מן הקללות הפך לברכה, שלא חזרה לעולם, ולא כל הקללות לברכות שחזרו".

 

ואם כי לפי רש"י, לכאורה, מניין לנו איזו היא "אחת מן הקללות", ואיך קבעו שהיא בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל ייתכן לפרש, שהרי אנו מוצאים, שהברכה השנייה שלפני קריאת שמע היא ברכת אהבה, ואמרו לגבי ברכות התורה: "השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע, צריך לברך; משקרא קריאת שמע, אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה", "שיש בה מעין ברכת התורה" וכו' - הרי שברכת התורה קשורה בברכת אהבה, שהתורה והמצוות ניתנו באהבת ה' לישראל.

 

וזהו כל תוכנה של ברכת אהבה. וכן בערבית הברכה השנייה שלפני קריאת שמע אף היא ברכת אהבה, ואף בה יש עניינה של נתינת התורה והמצוות באהבת ה'.

 

ולכן כשנאמר "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך", הרי הפיכת הקללה לברכה מתבטאת באהבת ה' לישראל. ומכיוון שמכל הברכות בפרשת בלק ובלעם הברכה הקשורה ביותר באהבת ה' היא בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שבהם הוא מקום התורה, שהיא הביטוי של אהבת '', והפיכת הקללה לברכה באה משום אהבת ה'.

 

לכן ההפיכה קשורה בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שהם נשארו תמיד לברכה.

 

הרי שבתי-כנסיות ובתי-מדרשות נהפכו לברכה לעולם; ומה מקום לערעורו של מהרש"ל. ואמנם יש שתירצו, שהחלק השני של הכתוב "משכנותיך ישראל" לא חזר לברכה לעולם, אבל הקשו, שהרי מכל מקום "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע", כמו שאמרו בבבלי, או כמו שאמרו בירושלמי: "בדין היה שיהו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום", ועוד הקשו קושיות על גישתו של מהרש"ל להימנע מאמירת פסוק "מה טובו".

 

 

 

ט. אין קשר בין "מה טובו" לפרשת בלק ובלעם

אולם נראים הדברים ללא ספק, שאין שום קשר בין אמירת "מה טובו" למה שאמרו חכמים שביקשו לקבוע פרשת בלק ובלעם בקריאת שמע כלשון הבבלי, או בכל יום כלשון הירושלמי, כאילו אמירת "מה טובו" היא כעין תקנת חכמים של קביעת הפרשה.

 

ראשית כל נראה שדברי החכמים במה שביקשו לקבוע אמירת הפרשה אין כוונתם לחלק אחד בלבד שבלעם בעצמו בירך בו את ישראל, שהיא הנבואה השלישית מתוך ארבע הנבואות של בלעם, ש"מה טובו" הוא התחלתה. בוודאי מה שביקשו חכמים לקבוע היה כל הפרשה כולה ממש.

 

ואלה דברי הבבלי:

"בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע... מאי טעמא אילימא משום דכתיב בה אל מוציאם ממצרים... אלא... משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולימא האי פסוקא ותו לא! גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן".

 

ובתלמוד ירושלמי:

"בדין היה שיהו קורין פרשת בלעם בכל יום. . . מפני שכתוב בה שכיבה וקימה . . . מפני שכתוב בה יציאה ומלכות. אמר רבי אלעזר: מפני שכתובה בתורה בנביאים ובכתובים".

 

אמנם בירושלמי לא הביאו שום מקרא לנימוקי קביעת קריאת פרשה זו. אלא שבמקום שהירושלמי סתם לעניין שכיבה וקימה, הרי בבבלי מפורש, שהשכיבה וקימה הן מן הכתוב של הנבואה השלישית, שהיא הנבואה של עצמו, ולא מן הכתוב "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף", שבנבואה השנייה, אם כי נרמזות כאן קריאת שמע של שחרית וקריאת שמע של ערבית; ונראה שהלשון "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" מתאימה יותר לעניין קריאת שמע שנאמר בה "בשכבך ובקומך".

 

אולם לעניין "מלכות" אין ספק, שהיא מן הנבואה השנייה "ותרועת מלך בו", והירושלמי קובע שבגללה ביקשו חכמים לקבוע אמירת הפרשה, ואם כן, הרי בוודאי מה שרצו חכמים לקבוע, אין זה מתייחס לפרשת "מה טובו" שהיא הנבואה השלישית בלבד, אלא כל הפרשה כולה.

 

ואפילו לעניין יציאת מצרים משתמש הבבלי בכתוב "אל מוציאם ממצרים" שהוא מן הנבואה השנייה, ולא בכתוב "אל מוציאו ממצרים" שמן הנבואה השלישית, שגם זה מוכיח שכוונת החכמים לכל הפרשה כולה.

 

ועל אחת כמה וכמה לדברי רבי אלעזר "מפני שכתובה בתורה בנביאים ובכתובים", כלומר: הפרשה שבתורה, והכתוב בנביאים "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור . . . למען דעת צדקות ה' " והכתובים בעזרא: "ביום ההוא נקרא בספר משה ומצא כתוב בו אשר לא יבא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכור עליו את בלעם לקללו ויהפך אלהינו את הקללה לברכה", שלפי זה בוודאי הכוונה לכל הפרשה כולה, ולא לחלק של "מה טובו", שהוא הנבואה השלישית בלבד.

 

וגם הנימוק שנימקו החכמים על אמירת כל הפרשה שהוא משום "כל פרשה דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן", משמעותו לכל הפרשה כולה, שכן כל פרשת בלק היא פרשה אחת.

 

ומלבד זה עצם נימוק החכמים שלא קבעו פרשה זו מפני טורח הציבור, נראה שהכוונה היא לכל פרשה, שאילו חלק זה של "מה טובו" שהוא הנבואה השלישית, אינו אלא חמישה פסוקים בלבד, וקטנה מפרשת "ויאמר", ומכל שכן מפרשת "והיה אם שמוע", ופרשת "שמע" בפסוקיה היא גדולה מחלק זה של פרשת בלעם, ובמספר תיבותיה היא קטנה ממנה רק בתיבות אחדות. ועל כל פנים אין זה מסתבר שהיו החכמים רואים באמירת הנבואה השלישית של בלעם טורח הציבור, ובוודאי כוונת החכמים לכל הפרשה כולה.

 

 

 

י. אין קשר בין פרשת בלעם ל"מה טובו"

ועוד שלפי הבבלי "בקשו לקבוע פרשה זו בקריאת שמע", ובוודאי אין פרשה זו שייכת אלא לקריאת שמע, ולא לשום אמירה אחרת, ואין סברה לקבוע אמירת "מה טובו" בתורת התחלת פרשת בלק ובלעם מחוץ לקריאת שמע; ולא עוד, אלא שאילו היתה הפרשה נקבעת, כי אז היו אומרים אותה פעמיים בכל יום בשכיבה ובקימה.

 

ואף לפי הירושלמי "בדין שיהו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום", אין עניין לפרשה אלא לקריאת שמע, שכן הנימוקים "שכיבה וקימה" ו"יציאה ומלכות" שייכים לקריאת שמע, ואין מקום לקביעת אמירתה מחוץ לקריאת שמע. אמנם לרבי אלעזר "מפני שכתובה בתורה בנביאים ובכתובים", שהחשיבות היא בעצם הפרשה, יש מקום לומר, שאינה קשורה דווקא עם קריאת שמע, וייתכן, שהלשון בירושלמי "בכל יום" במקום לשון הבבלי "בקריאת שמע" מכוונת בעיקר לדברי רבי אלעזר, הואיל ואינה קשורה בקריאת שמע. ואם כן אפשר לומר שקיימת אמירה של הפרשה לחוד, והיא אמירת "מה טובו" שהיא במקום אמירת כל הפרשה כולה, שרצו חכמים לקבוע, ולא קבעוה מפני טורח הציבור.

 

אבל אפילו לרבי אלעזר היו הדברים יכולים להיאמר, אילו היה הפסוק "מה טובו" התחלת הפרשה, והפסוק הראשון נבחר במקום כל הפרשה. אבל, כאמור למעלה, אף רבי אלעזר כוונתו לכל הפרשה כולה, ואין מקום לומר, שאמירת "מה טובו" היא במקום כל הפרשה.

 

ואם תמצי לומר, שפסוק "מה טובו" נבחר משום חשיבותו המיוחדת, שלא חזר לקללה לעולם, ויש מקום לקביעת אמירתו, אם כי איננו בהתחלת הפרשה - גם אם נקבל סברא זאת, עדיין אין להעלות על הדעת, שהפסוק הוא במקום כל הפרשה, שרצו לקבוע ולא קבעוה מפני טורח הציבור, והוא משום אותו הנימוק עצמו שאמרו לגבי הפסוק של "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" ("גמירי דכל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן") הוא הדין לגבי הפסוק "מה טובו".

 

ואמנם אילו היתה זאת אמירה בעלמא, שלא כהתחלת הפרשה, שרצו חכמים לקבוע ב"קריאת שמע", כי אז בוודאי שאין להקפיד בעניין "פרשה דפסקה משה פסקינן", שהרי אנו מוצאים בעשרת הפסוקים של ברכת מלכיות בראש השנה שאנו אומרים את הפסוק: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", שהוא מפרשת בלק ובלעם, ואין אנו אומרים "דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן". והוא הדין ב"מה טובו", אילו היתה אמירתו קשורה בקביעת הפרשה, שלא קבעוה החכמים מפני טורח הציבור, בוודאי עלינו לקיים בו מה שאמרו החכמים לגבי הפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", שאף על פי שאין בו טורח ציבור מכל מקום "כל פרשה... דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן".

 

ועל כן בוודאי אין לאמירתו של "מה טובו" שום קשר עם קביעת הפרשה כולה, ודינו כדין הפסוק "לא הביט און ביעקב".

 

 

 

יא. מהרש"ל

על כל פנים מהרש"ל דחה אמירת "מה טובו" משום שהוא מפרשת בלעם, ועוד הוסיף: "וגם אין כאן מקומו". ואולי פירוש הדברים, שאין מקומו של הפסוק "מה טובו" לאחר הפסוק "ואני ברוב חסדך", משום שאין מקדימין פסוק של כתובים לפני פסוק מן התורה. ואין להכריע, מה היה נוסחו של מהרש"ל בפסוקים אלו, אם הייתה קיימת כפילות הפסוק "ואני ברוב חסדך", שאפילו אם היתה לו ואז יכול היה לדלג את הפסוק "ואני ברוב חסדך" פעם ראשונה, והיה "מה טובו" נשאר הראשון, והוא של תורה, ולאחריו "ואני ברוב חסדך" מן הכתובים, מכל מקום הרי עדיין נשאר הטעם הראשון שהוא של בלעם, והטעם הזה נראה עיקר למהרש"ל.

 

בסידורים של נוסח ספרד אין אנו מוצאים את קביעת האמירה של "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, אלא כגון הפסוקים "בבית אלהים נהלך ברגש, ואני ברוב חסדך אבא ביתך", כי הראה לפי השיטה בקבלה, שמקודם אומרים "בבית אלהים נהלך ברגש" ואחר כך את הפסוק "ואני ברוב חסדך". ויש גם נוסחים אחרים, אבל בלי קביעת "מה טובו".

 

בנוסח חב"ד באים הפסוקים "מה טובו, ואני ברוב חסדך, ואני תפלתי", והושמטה הכפילות של "ואני ברוב חסדך", וגם הושמט הפסוק "ה' אהבתי מעון ביתך". וגם אין שם "ואני אשתחוה ואכרעה", ועצם הסדר של הפסוקים הרי הוא שונה מהסדר של המקובלים שהוא: "ואני ברוב חסדך, מה טובו, ואני תפלתי".

 

בכלל שונה דעתו של הרב מדעתו בשולחן ערוך, והוא דבר רגיל אצל הרב, שבסידור שינה דעתו מבשולחן ערוך, משום שבסידור הלך אחרי הקבלה, מה שאין כן בשולחן ערוך.

 

בשולחן ערוך כתב: "על פי הסוד יש לומר פסוק 'ואני ברוב חסדך' קודם בואו לבית הכנסת, ובכניסתו יאמר 'בבית אלהים נהלך ברגש' ", ובמראה מקומות צוין בתחילת הסעיף : "כתבי אר"י, מגן אברהם, ריש סימן מו", ועל "ובכניסתו יאמר" צוין: "עי' מגן אברהם וצ"ע". הסיום "וצ"ע" אולי הכוונה למה שצוין למעלה, שיש מגיהים בלשון ה"מגן אברהם" ומחליפים את סדר הפסוקים וגם שאת הפסוק "ואני ברוב חסדך" יש לומר לפני הכניסה לבית-הכנסת. אולם בסידורים השמיט את כל זה. ו"שער הכולל" פירש, משום שעל פי הזוהר יש לומר הפסוק "ואני ברוב חסדך" מלובשים בטלית ותפילין, ומכיוון שאין מנהגנו לבוא לבית הכנסת מלובשים בטלית ותפילין, לכן אין לומר את הפסוק לפני הכניסה לבית הכנסת, ובתוך סדר הפסוקים בפנים בית-הכנסת בתוך התפילה יש להקדים "מה טובו" שהוא מן התורה. ואם לפי "מגן אברהם" יש לכפול את הפסוק "ואני ברוב חסדך", הרי שאין תוקף לנימוק ש"מה טובו" הוא פסוק של תורה, כאמור למעלה, ומכל מקום נראה, שבסידור הלך הרב אחר המקובלים שאינם כופלים את הפסוק והקדימו "ואני ברוב חסדך" לפי הזוהר; והרב הכריע שמכיוון שאין מקום לומר "ואני ברוב חסדך" קודם בואו לבית הכנסת, יש להקדים "מה טובו" וכפי ההלכה. אולם מה שבא מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין לבית-הכנסת, אפשר שדעת הרב היא - אף לפי "שער הכולל" - להקדים "ואני ברוב חסדך", וכדרישת המקובלים, שכן בסידור פסק כהמקובלים, ויתאים גם לפסקו בשולחן ערוך על פי "מגן אברהם".

 

ולעניין הפסוק "ה' אהבתי מעון ביתך", שהושמט בסידור הרב, הרי אף בראשונים איננו, וגם לא במחזור ויטרי. ובעניין הקטע "ואני אשתחוה ואכרעה", הרי כבר נאמר למעלה שהוא על פי הכתוב "בואו נשתחוה ונכרעה" בשינוי מרבים ליחיד, ובמקום "בואו" נאמר "ואני", ומשמע שהרב הכריע שלא לאמרו. בעצם כבר העיר הטור בברכת "רפאנו" שבתפילת העמידה, שהשינוי מלשון הכתוב הוא מיחיד לרבים, והוא מביא מתוספתא: "אין מכנין מיחיד לרבים ומרבים ליחיד", והביא דברי רבינו יונה, שאין זה אלא בקריאת כל המזמור או כל העניין, אבל לא בתפילת פסוקים נפרדים, ולפי זה בוודאי שאפשר לשנות את הלשון מ"נשתחוה ונכרעה" ל"אשתחוה ואכרעה". אבל כאן יש גם שינוי נוסף, שבהתחלת הפסוק במקום "בואו" אומרים "ואני", והרי מתקבל לגמרי קטע אחר, שאינו כלל לפי הכתוב, ואין בכלל דברי רבנו יונה.

 

וגם נראה, אין להוכיח מלשון תפילת העמידה, שנתקנה על יד אנשי כנסת הגדולה, שהמטבע שטבעו אנשי כנסת הגדולה יש לו תוקף בפני עצמו, וכמו הכתובים של עזרא ונחמיה, מה שאין כן כל שינוי אחר מלשון הכתוב, שאין לקטע תוקף. ומשום כך אין מקום לקטע "ואני אשתחוה ואכרעה" בתוך סדר הפסוקים של "מה טובו". ויש שהוכיחו מתפילת "והוא רחום" שבשני וחמישי, שגם שם יש שינויים מיחיד לרבים מן הכתוב. אבל אין להוכיח משם שום דבר, הואיל ואין לנו כל נוסח מוסמך של התפילה הזאת.

 

ולגבי מניין הציבור, כפי הנראה נשתקע עכשיו לגמרי המנהג שהביא רב האי גאון וספר העתים להשתמש בכתוב "ואני ברוב חסדך", ונוהגין עכשיו להשתמש בפסוק "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם" שיש בו עשר תיבות. ואולי סיבת הדבר היא - שהרי האיסור למנות את ישראל לפי טעם אחד הוא משום עין הרע, והוא הטעם המפורסם ביותר, שכן פירש רש"י "ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע", ומשום כך אומרים את הפסוק "הושיעה את עמך וברך את נחלתך", שהוא לשון ברכה, ובברכת משה אמרו במדרש: "ומה ברכה ברכן? הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".