לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבירת כוס בחתונה - מנהג ומקורו

נדפס ללא הערות

מחבר: יוסי ויליאן

סיני, גיליון קי"ח, 1996

תוכן המאמר:
שבירת כוס - להמעיט בשמחה
רמזים לשבירת הכוס
משמעות סימלית לשבירה
זכר לחורבן
שמירה ממזיקים
קריאת "מזל טוב" בעת השבירה

תקציר: שבירת כוס בזמן החופה היא מנהג רווח, ויש לו הסברים רבים: להמעיט בשמחה, זכר לחורבן, או כנגד מזיקין.

מילות מפתח: שבירת כוס בחופה

שבירת כוס בחתונה - מנהג ומקורו

 שבירת כוס בחתונה יהודית הינו מנהג עתיק יומין. המנהג השתלב בטקס החתונה ויש הטוענים כי שבירת הכוס על ידי החתן היא שיאו של הטקס. למנהג זה ולסיבותיו היו כמה גלגולים במהלך הדורות. עיון במקורותינו יוכיח כי גם במנהג זה חלו כמה וכמה שינויים.

 

המקור הראשון למנהג שבירת הכוס בחתונה מופיע בתלמוד הבבלי: (ברכות ל, ב - לא, א).

"מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו. אמרו ליה רבן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווין לן דמיתנן ווי לן דמיתנן. אמרי ליה אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהילים קכו, ב) 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה'. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי שמעה מר' יוחנן רביה".

 

שבירת כוס - להמעיט בשמחה

התלמוד מתאר כאן מעשיהם של תלמידי חכמים אשר שברו כוסות יקרות בחתונת בניהם ("כסא דמוקרא" ו"כסא דזוגיתא חיורתא"). על פי המתואר ההסבר למעשה זה היה כדי להמעיט בשמחת החתונה, לאמור: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (שם). בעלי התוספות מדייקים בד"ה אייתי וקובעים: "מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין", ואילו רש"י שם מפרש כי המדובר ב"כוס של זכוכית לבנה". מכאן אנו רואים כי המקור התלמודי הראשון אינו מנמק את מנהג שבירת הכוס בחתונה ב"זכר לחורבן".

 

הנימוק הוא כאמור כי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. בתלמוד מובאת דרשת אמוראים המנמקת השקפה זאת: "א"ר אדא בר מתנא אמר רב מאי 'וגילו ברעדה'? במקום גילה שם תהא רעדה". כלומר, אין לשמוח שמחה מלאה ללא גבול מבלי לערב בה קורטוב של עצבות, כל זאת בבחינת "מברך על הטובה מעין הרעה" (משנה, ברכות ט, ג).

 

על המובאה בתלמוד "וגילו ברעדה" מופיע בספר "תולדות יעקב יוסף" בשם החסיד המנוח פיסטנר על דברי התלמוד בברכות לא, ב. "מה שאמז"ל לשרי לן מר - ר"ל כל דבר מר, כדי שיהיה גולה ברעדה. והשיב: וי לן דמיתנן". ובספר "נמוקי אסתר" הוסיף המחבר על כך "שעל כן כתוב וששן חסר ו' - כי אין שמחה שלימה לישראל בעוה"ז".

 

מחבר הספר "דברי אמת" לפרשת "חקת" מבליט מתוך הפסוק 'וגילו ברעדה' שממנו לומדים כי שבירת הכוס נועדה להמעיט בשמחת החתונה, את הקשר בין הקב"ה ישראל ואומות העולם: "במקום גילה שם תהא רעדה. במקום - הוא השי"ת". גילה - כישראל שמחים עם הבורא ב"ה נופל פחד על שונאי ישראל. וזה במקום ב"ה גילה, שם הוא הסט"א רעדה".

 

רמזים לשבירת הכוס

יש מי שמיחסו חשיבות לכוס הזכוכית אשר שובר החתן בחופה ומוצאים בו סימנים ורמזים. הנה כי כן, "זכוכית נקראת בלשון הקודש צנצנת ובגימטריא ה' פעמים קול. ה' קולות שמקיימין בשמחת חתו וזוכין לה' קולות של תורה". ויש שמקשרים את מנהג שבירת הכוס בחתונה לסגולה לפרנסה טובה

"דצנצנת בגימטריא חמשה פעמים קול שבירך בהם הקב"ה את ישראל בעת החיתון במתן תורה ואז כביכול נתחייב החתן לזונה ולפרנסה. ומזאת נתהווה המנהג ישראל לשבור צנצנת בשעת החופה לזכר החורבן שהיתה אז פרנסתנו מידו הפתוחה בלי שום מונע וכהיום בעוה"ר נתצמצם".

 

המהרש"א בחידושיו למובאה בברכות הנ"ל מרחיב בעניין שבירת הכוס ומייחס לה כוונות ורמזים בעלי משמעות עמוקה. הוא טוען כי

"פירשו בו הרמז שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר ושבירתו זהו מיתתו. כך האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר".

 

המהרש"א נוטה לקשר את חשיבותה היתרה של הכוס שמקורה מעפר ותכונתה הבסיסית להישבר ולהתפורר, לגורלו היסודי והבסיסי של האדם דווקא ביום חתונתו.

 

משמעות סימלית לשבירה

במקור תלמודי אחר (כתובות טז, ב) מייחסים לצורת הכוס חשיבות סמלית:

"העבירו לפניה כוס של בשורה. מאי כוס של בשורה? אמר רב אדא בר אהבה כוס יין של תרומה מעבירין לפניה. כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה. מתקיף לה רב פפא אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה? אלא אמר רב פפא זו ראשית כתרומה ראשית. תניא רבי יהודה אומר חבית של יין מעבירין לפניה. אמר רב אדא בר אהבה בתולה מעבירין לפניה סתומה, בעולה מעבירין לפניה פתוחה".

 

במובאה ממסכת כתובות העוסקת בעדות על הכלה ממחישה כי הדגש כאן הוא על צורתו של הכוס ביחס למעמדה האישי של הכלה. כל זאת בניגוד למקור התלמודי בברכות המייחס חשיבות יתרה לערך הכספי של הכוס.

 

ר' אליעזר בן נתן ממגנצא שחי במאה הי"ב מעורר שתי תמיהות בעניין שבירת הכוס בחתונה:

א. "ותימא לי אם דבר זה הנהיגו הראשונים לשבר בנישואין כלי זכוכית כי מה עיצבון יש בזה שאינו שווה אלא פרוטה?".

ב. "ועוד יש לי תימא שנהגו להבזות כוס של ברכה ולשפכו הכל לאיבוד?".

 

תמיהתו של הראב"ן מכוונת מצד אחד לנזכר בתלמוד בשעה שהאמוראים שברו כוסות יקרות ביותר, וכן למנהג שפיכת היין בעת שבירת הכוס מאידך.

 

מנהג שבירת הכוס יחד עם שפיכת היין נזכר ב"מחזור ויטרי: "וימזוג בו עוד ויברך שבע ברכות וישתה וישקה וישפוך ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברן". פעולת שפיכת היין מבטאת גם במקרה זה את הכוונה לערב עצב בשמחה.

 

זכר לחורבן

לראשונה נזכרת ההנמקה לשבירת הכוס בחתונה ביחס ל"זכר לחורבן" במאה הי"ג במחזור "כל בו". זהו חבור פסקי הלכה הכולל דינים ומנהגים. מחברו היה הראשון שייחס את שבירת הכוס בחתונה ל"זכר לחורבן". וכך אנו מוצאים בספרו בהלכות תשעה באב ייזכר לחורבן לאמור: "ועל זה פשט המנהג לשבור הכוס אחרי שבע ברכות". נראה לי כי בצדק העיר תא-שמע שיתכן שמחברו ה"כל בו" הסמיך את העניין "זכר לחורבן" שבשבירת הכוס לנאמר בתלמוד לאחר סיפור השמחה במשתאות התנאים בזמן כלולות בניהם (ברכות שם). המובאה שם היא של רשב"י בשם ר' יוחנן, והמכוונים למאורעות שאירעו בתקופת חורבן הבית ולמרד בר כוכבא אשר אירעו בתקופתם.

 

בעקבות מובאה זו כתב המאירי: "ומכל מקום אחרי החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצווה".

 

ר' יוסף קארו מחבר  ה"שלחן ערוך" דחה את הנזכר במחזור "כל בו". לעומת זאת הרמ"א כן הזכיר את מנהג שבירת הכוס בחתונה בהלכות העוסקות ב"זכר לחורבן":

"ויש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה או לשים מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן זכר לאבילות ירושלים".

 

שמירה ממזיקים

יש שראו בשבירת הכוס בחתונה ניסיון לשמור על החתן והכלה מפני מזיקים ועין הרע. לכך רמז רבי יעקב מולין שחי בגרמניה במאה הט"ו:

"...כשגמר הברכה נתן לחתן לשתות ואחר כך לכלה, והרב החזיק הכוס ואחר כך נתן את הכוס ביד החתן והפך החתן את פניו לאחור ועמד נגד צפון וזרק את הכוס אל הכותל להישבר. ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה".

 

מהו "הצפון" שנגדו עמד החתן וזרק הכוס אל הכותל? "הצפון הוא מדור למזיקין ולזוועות לרוחות ולשדים ולברקים ולרעמים ומשם רעה יוצאת לעולם שנאמר 'מצפון תפתח הרעה'". לפיכך הצפון הוא גם כנגד המזיקים אך גם כזכר לחורבן כי משם פרץ האויב את חומות העיר.

 

במקורות אחרים ישנה התייחסות לטעם ששוברים כוס בחתונה כדי למנוע עין הרע לחתן ולכלה:

"דע"כ תקנו לשבור הכוס בשעת החופה כדי לתת למדת הדין חלקה כי מי שעולה למעלה ולגדולה אז מתגרה בו השטן ועולה ומקטרג. וזה מאמר רבותינו ז"ל, ליכא כתובה דלא רמי בה תגרא ועל ידי כך ועולתה קפצה פיה".

 

ובמקום אחר קבעו רבותינו

"דלכך נוהגים לשבור כוס בחופה להראות שלא יהא שולט עין הרע מאחר שאנו רוצין שיהא המזג טוב שבא מחכמתו יתברך דחתן וכלה. רק מחמת ריבוי עם שיש בחופה, אולי יש עין הרע. ע"כ שוברים הכוס שישלוט עין הרע על הכוס והוא תלך לס"א שרוצה תמיד בחורבן ופירוד".

 

ללאוטרבך גישה פולקלוריסטית המחזקת אף היא את הטעון בדבר שברית הכוס כדי לשמור על החתן והכלה מפני עין הרע. הדגש הוא כי שברי הכוס הנשבר על ידי החתן מטרתם להפחיד ולהטעות את השדים ולהקנות לחתן דמות עצובה בניגוד לאושרו האמיתי.

 

בגישה מאגית המסבירה את שבירת הכוס בחתונה  נקט ר' משה מינץ (1490-1420). הוא מתייחס לשתי כוסות האחת האירוסין והשניה לנישואין ומדגיש חשיבותן וההבדל ביניהן:

"ואז ייקח המברך כוס אחר לברכת נישואין ז' ברכות ומטעימין להחתן וכלה מן שני הכוסות ואחר ברכת נישואין יתן ליד החתן הכוס של ברכת אירושין ויזרוק אותו להכותל וישבור. וראיתי רבותיי נהגו ליקח הכוס הראשון לזרוק ולשבר ולא זכיתי לשאול מהן טעמא מאי למה דווקא כוס ראשון. ונ"ל קצת טעמא כיון ריש עתה בכוסות טוב ליקח ולשבר כוס של אירושין, כי כוס של נישואין אתי לגמר הזיווג ומברכין והתקין לו ממנו בנין עדי עד. לכן אין סברא לשבור כוס של נישואין שמורה חו"ח על שבירת העניין".

 

החל מהמאה הט"ז כאמור התמסדה התפיסה כי שבירת הכוס בחתונה היא "זכר לחורבן", אף על פי שמקורו של מנהג זה קשור לנסיבות אחרות של מהילת עצבות בשמחת החתונה.

 

קריאת "מזל טוב" בעת השבירה

בימינו "נוהגים שהחתן שובר עכשיו כלי זכוכית והנאספים קוראים בקול רם: 'מזל טוב', טעם השבירה הוא לעורר עצבות של חרבן בית המקדש...". ועל עניין זה יש מקום להקשות: כיצד קוראים הנאספים "מזל טוב" אם טעם שבירת הכוס היא "זכר לחורבן" בית המקדש?

 

כנגד מנהג זה המקובל כיום יצא מי שכיהן במשך שנות ה- 40 כ"ראשון לציון" הרב בן ציון עוזיאל

"...שאלה זו של שבירת הכוס בשעת החופה שיסודו הוא להטיל טיפת אבל בכוס שמחתנו לקיים מה שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'. ועתה נהפך מנהג יפה זה למין פולחן והתהדרות של גבורה שהחתן דורס בכוח על הכוס ומשברו לרסיסים וכל הקרואים ממלאים פיהם שחוק ואומרים 'סימן טוב'.

ובצדק (הערת) שדבר זה אינו נאה והוא בהפך מעיקר התקנה, ואף אני אענה חלק ואביע מר שיחי על מנהג זה שלפי צורתו העכשווי הוא מנהג טפל ומוטב לבטלו לגמרי מלשנות דמותו בצורה מכוערת שנפש היפה סולדת הימנו. בכל מקרה שאני נמצא בחתונות ורואה מנהג זה מצטער אני מאד אלא שאיני מוחה משום שאני מקיים בעצמי 'מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע...".

 

הרב עוזיאל יצא נגד מנהג שבירת הכוס בחתונה על ידי החתן בצורה הנהוגה בימינו, והוא הבחין בניגודי המשמעויות בין פעולת שבירת הכוס שהיא לזכר החורבן לבין קריאת השמחה של הנוכחים "סימן טוב" (או "מזל טוב").

 

במנהגי שבירת הכוס בחתונה בימינו ראוי לציין כיוצא דופן את הנהוג בחסידות חב"ד. שם נוהגים בחתונה ש-

"הכוס שעליו מברכים את השבע ברכות לאחר שיטעמו ממנו החתן והכלה נותנים למי שהוא לסיימו, וכוס זה שובר החתן ברגלו הימנית".

 

שינוי נוסף שהתפתח במנהג שבירת הכוס בחתונה והינו ייחודי לחסידות חב"ד הוא

ב"מה ששמעתי בשם ספרים קדמונים דבר סגוליי שראוי להחתן תחת החופה שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכוח עד שתרגיש הדריכה (שהוא קצת כמין צער וסילוד) וזה מסוגל שתהיה האשה תמיד נכנעת לרצון הבעל שיהיה הוא הדורך והיא תקבל ממנו הסילוד בהתעוררות חיבה ועונג והוא הישר והטוב.

 

מתוך הדברים האמורים נמצאנו למדים כי במנהג שבירת הכוס בחתונה יהודית היו מסורות שונות ושינויים אחדים במהלך דברי ימי עמנו. על פי המקורות הראשוניים שבידינו טעמי המנהג קשורים בהמעטת השמחה בחתונה וברצון לשמור על החתן והכלה מפני עין הרע, שדים ומזיקים. הנימוק למנהג שבירת הכוס בחתונה הקשור "לזכר החורבן" נזכר כאמור לראשונה החל מהמאה הי"ג והוא התקבל והתמסד עד ימינו אלה.

 

דומני כי לנימוק הדתי-לאומי "זכר לחורבן" ביחס לשבירת הכוס בחתונה יש גם רעיון אישי ופרטי. לחתן ולכלה המתחילים בטקס החתונה את צעדם הראשון בבניין ביתם מזכירים בשבירת הכוס את חורבת הבית הלאומי כתוצאה משנאת חינם אשר הביא לידי פירוד וגלות. כלומר: ההיבט הלאומי-דתי שב"זכר לחורבן" בא להזכיר גם את חורבן ביתו של היחיד בישראל ומתוך כך לחזק את יסודות בנין הבית שיושתת על אהבה, שלום ורעות.