הפסקות בפרשיות ובסדרות התורה

מחבר: יצחק זימר

סיני, גיליון ס"ח, 1971

תוכן המאמר:
א. חלוקת הפרשיות לעולים לתורה
ב. חנוכה ופורים
הקריאה בחנוכה
הקריאה בפורים
ג. קריאה בתעניות
ויחל
פרשות הקללות
ד. שירות
פרשיות שאינן מתחלקות
ה. מיקומן של ההפסקות
ממתי קורא אחד לכל העולים לתורה
בארץ ישראל
בבבל
המנהג של "בעל קורא" החל בתקופת הגאונים
ו. "תיקון" קוראים
גדולי ישראל מתנגדים להפסקות שבחומשים
סיכום

תקציר: המאמר עוסק בחלוקת הפרשה לקרואים, והמעבר מהמצב בו העולה לתורה קורא את הפרשה, לכך שבעל קורא הוא הקורא בתורה. כן נסקרים במאמר פרשיות מיוחדות, קללות ושירות, ודרך קריאתן בתורה.

מילות מפתח: קריאת התורה, תיקון קוראים, בעל קורא.

 א. חלוקת הפרשיות לעולים לתורה

ספרותנו התלמודית עשירה בחוקי קריאת התורה. מתקופת התנאים כבר שומעים פרטי פרטים אודות טקס חשוב זה. ברם, פרט אחד מדיני הקריאה עדיין מעורפל בספקות; אולי מפני שאין לו הלכה ברורה. אני מתכוון לחלוקת הפרשיות מדי שבת בשבתו ולכל יתר קריאות התורה במקראי קודש ובמועדים מסוימים. אנו מוצאים הפסקות (כלומר, שני, שלישי, וכו') נדפסות בחומשים שלפנינו, ברם הספרות ההלכתית לא ברורה בנוגע לחלוקות אלו. גם החוקרים בחכמת ישראל לא טיפלו הרבה בבעיה זו.

במאמרי זה אשתדל לברר את הידוע לנו מן הספרות שלנו על הפסקות אלה וגם להפיץ אור על שאינו ברור כל כך. המאמר מוקדש לניתוח המקורות וגם להשערות בקביעת ההפסקות בתוך הפרשיות והסדרות.

"משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר: וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

וכן "עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".

גם מנין הקרואים כבר נקבע בימים המיועדים לקריאת התורה:

"בשני וחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה... בראשי החדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה... ביום טוב חמשה, ביום הכפורים ששה, בשבת שבעה".

נוסף לתקנות אלה התעניינו חז"ל גם בחלוקת הפרשיות של קריאות אלה. ולכן דנו כבר בתלמוד איך יקראו הארבעה העולים בקריאת ר"ח, וגם נפסקה ההלכה:

"וקורא הכהן ג' פסוקים שהם וידבר, צו, ואמרת; ולוי חוזר וקורא ואמרת וקורא את הכבש אחד, ועשירית האיפה; וישראל קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם; וברביעי קורא ובראשי חדשיכם עד סוף".

חכמינו הקדמונים דנו גם בחלוקת הקריאות של חול המועד סוכות. שנינו במשנה

"ובשאר כל ימות החג בקורבנות החג" וגורסים עליה: "בשיני, ביום השני; בשלישי וביום השלישי; ברביעי, וביום הרביעי; בשמיני, וביום השמיני".

וכך נפסקה ההלכה לארץ ישראל:

"ובארץ ישראל, שאין שם ספיקא דיומא, אין קורים בכל יום אלא קרבן היום בלבד, כי ביום ב', הוא א' לחולו של מועד, קורא כהן וביום השני והג' העולים אחריו חוזרים וקורים אותה פרשה עצמה; ועל דרך זה בכל יום משאר הימים".

ברם, בחוץ לארץ כבר היו הגאונים מסופקים איך לחלק את הפרשיות בכל ימי חולו של מועד. וכבר כתב רש"י מנהג רבותיו, וביקרו בעלי התוספות את מנהגם. וגם המחבר והרמ"א מחולקים בדבר. 

ב. חנוכה ופורים

הקריאה בחנוכה

המשנה במגילה קובעת שבחנוכה קוראים "בנשיאים", אבל אינה מבררת את חלוקת הפרשיות. במס' סופרים כבר שומעים הדים של הספק מה יקראו העולים דבר יום ביומו. וגם בזה יש דעות בין הגאונים. יש סוברים ש"מדלגים" בחנוכה כמו שמדלגים בפרי החג, ולכן השלישי חוזר וקורא מה שקראו הכהן והלוי שקדמו לו, ויש שתפסו את השיטה שרק בפרי החג יש לדלג ולא בקריאה אחרת, ולכן בחנוכה אין השלישי חוזר וקורא מה שקראו הכהן והלוי שקדמו לו, אלא קורא את הפרשה באה. הטור והשולחן ערוך עומדים בשיטת "הדילוג" בחנוכה כמו בסוכות, ולכן ביום שני לחנוכה כהן קורא שלושה פסוקים ('וביום השני' עד 'פר אחד'); הלוי - עד 'וביום השלישי'; וישראל חוזר וקורא 'וביום השני'. אמנם, הרמ"א חולק עליו ותופס שיטת המתנגדים לדילוג בחנוכה; לכן ישראל קורא 'וביום השלישי' ביום ב' של חנוכה.

גם יום ראשון ויום שמיני של חנוכה תופסים מקום מיוחד בסיומן של פרשיות. בהלכות ראו נקבע, שכהן קורא "כה תברכו" עד "ויאמר ה" של הפרשה; ולוי קורא ויאמר ה" עד "ויהי המקריב"; וישראל - "ויהי המקריב" (גם בהוספת ברכת כהנים יש דעה אחרת). אמנם להגהות מיימוניות שיטה שונה: "כהן קורא עד 'הקרבן', ולוי וישראל - 'הקרבן'". ולכן לא נתפלא על מחלוקת הש"ע ורמ"א גם בזה לבסוף יש להעיר. שגם יום ח' שנוי במחלוקת. יש אומרים שהכהן והלוי קוראים "וביום השמיני"; ויש מחלקים את הפרשיות בשוה יותר: הכהן יום ח' וט'; הלוי יום י' וי"א; הישראל יום י"ב עד סוף הסדרא. לפי מסכת סופרים מסיימים את הפרשה השלישית ביום ח' עד "וזה מעשה המנורה כל הפסוק". כנראה, שהכוונה לעד ועד בכלל; והיא דעת הרמ"א שם: "ונוהגין לסיים כן עשה את המנורה".

הקריאה בפורים

שונים אנו במשנה: "בפורים: ויבא עמלק" וגם בפרשה זו יש כמה דעות: הירושלמי מסביר, שתשעת הפסוקים מספיקים מפני שהם "סידורה של יום" (אע"פ שקבעו להלכה שלא יפחתו מעשרה פסוקים - בבלי מגילה כא ב). כנראה, שגם רב יהודאי גאון עומד בשיטה זו. אמנם, מוסיפים בשמו של הגאון הזה, "שאם קורא קודם ויבא עמלק יקרא, ואם לא קראו קודם ויבא עמלק יקראו הללו (שבעה) [תשעה] פסוקים ולא ידלגו". לכן העתיק ר' יצחק אור זרוע בשמו: "ואמר רב יהודאי ריש כלה דמנהר פקוד דבצרה כהן קורא ג' פסוקים וישראל ג"פ ואל ידלגו" גם בעלי תוספות מסכימים לשיטה זו. אמנם, ר' יוסף קארו מעיר, שהמנהג הוא לכפול את הפסוק האחרון להשלים העשרה, וכן פסק בשולחן ערוך. 

ג. קריאה בתעניות

ויחל

אע"פ שבמשנה נזכר שקוראים ברכות וקללות בתעניות, כבר העירו הגאונים שהמנהג בשתי הישיבות לקרוא פרשת ויחל. רב האי גאון כבר סידר את סיומן של פרשיות לקריאה בתענית צבור. ראשון קורא ד' פסוקי ויחל, למה, זכור, וינחם; שני: פסל, והיה, ואיש; שלישי: ויפסל, וירד, ויעבר, נוצר, וימהר, ויאמר אם, ויאמר הנה.

פרשות הקללות

מעתה נפנה לפרשיות השנה, כפי שנקראו מדי שבת בשבתו. גם באלה יש לנו מקורות אע"פ שהם מעטים ומצומצמים. נתחיל בקריאת הקללות בזמניהם: בתורת כהנים ובמשנה תורה. גם כאן מסבירה לנו המשנה בפירוש: "אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן" עליה כבר מסבירים הבבלי והירושלמי, שזה הקורא אותם מתחיל בפסוק שלפניהן ומסיים בפסוק שלאחריהן, כדי שיפתח בדבר טוב ויחתום בדבר טוב. וכן מעיר אביי שם, שיש לחלק בין קללות שבתורת כהנים לאלה שבמשנה תורה. בראשונות אסור להפסיק, "אבל שבמשנה תורה פוסק" ברם, בירושלמי בשאלת לוי בר פסטי, נראה שגם ב"תוכחה" של משנה תורה אסור להפסיק, ומותר רק להפסיק באמצע אחד עשר ארורים שבאותה הסדרה. מצד שני, תשובתו של רב הונא לשאילת לוי בר בוטי, כפי שנזכרה בבבלי, אחרת היא, לפי הבבלי גם הקללות שב"משנה תורה" נכללות שם בי"א ארורים; וכשם שמותר לפסיק באמצע הי"א ארורים, מותר להפסיק באמצע קללות אלה. נפסקה ההלכה שבקללות בתורת כהנים אין להפסיק ואחד קורא את כולן בהוספת "דבר טוב" בתחילה ובסוף; בקללות שבמשנה תורה מותר להפסיק, אלא "כבר נהגו העם שלא לפסוק בהן אלא אחד קורא אותן". ואולי יסוד המנהג מוצא את מקומו בירושלמי.

ויש עוד מין "קללה" שנהגו הקדמונים לא לחלקה - מעשה העגל. כמה מקורות מעירים, שדוקא הלוי יעלה לפרשה זו; וכן נוהגים היום כמעט בכל תפוצות ישראל. 

ד. שירות

פרשיות שאינן מתחלקות

ומקללות לשירות. אנו מוצאים בירושלמי, שהייתה מסורת לברך ברכה לפני שירת הים ושירת הבאר ולאחריהן, אע"פ שתקנו שהפותח והחותם בקריאת התורה מברך לפניה ולאחריה. וכן בשירת הבאר בפ' חוקת. באותה דרך ברכו על עשרת הדברות והקללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה. ואע"פ שרבי אבהו לא שמע אודות מסורת זו - הסכים שבעשרת הדברות כדאי להתנהג כך. כנראה, שברכות מיוחדות אלו הראו שגם פרשיות אלו מיוחדות הן. ואולי מצאו שינויין בזה שרק אחד היה עולה לקרותן. הרי לפנינו אפוא, עוד פרשיות בתורה, שאסור להפסיק באמצעתן וסיומן מסוים פחות או יותר.

ראיה להשערתנו הקודמת נמצאת גם בהלכה אחרת:

"א"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב, שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן... הואיל ואשתנו אשתנו" ופרש"י: "אדם אחד קוראן ואין מפסיק בינתיים כדי לעמוד אחר ולקרות".

ובירושלמי:

"רבי יוסה בי רבי בון, בתמנתי פסוקיא אחריא דמשנה תורה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן; בלא כך אין הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה".

הרי פירוש הבבלי. כפי שהסבירו רש"י, ופירושו של ירושלמי מראים שפרשיות מיוחדות אלו מרמזות לקריאה בלא הפסק. ונדמה לי שכך נוהגים בכל ישראל. מעולם לא חלקו שירת הבאר ועשרת הדברות, אלא אחד קורא כל פרשיות אלו.

כדאי להעיר, שהיה גם מנהג שלא להפסיק במ"ב מסעות בפ' מסעי. וחושבני שגם הם תפסו מקום כשירה וכפרשה מיוחדת בתורה.

כדאי לציין שיש שירה אחת שקוראים אותה כפרשת השבוע שכבר נקבע לה סיומים והפסקות, והיא: שירת האזינו.

בבבלי נאמר: "במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן [חנן] בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך; ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים כאן כך חלוקין בבית הכנסת".

וכן בירושלמי: "אמר ר' יוסי בי ר' בון, שירת הלוים לא יפחתו לו מששה קריאיות סימנה הזי"ו ל"ך".

והנה, במס' סופרים הפרשיות מפורטות: "ואלו הן: האזינו, זכור, ירכבהו, וישמן, כי ידין, ה' עמו".

לרב פלטוי גאון יש סדר אחר: האזינו, זכור, ירכבהו, וירא ה', לו חכמו, כי אשא... והשביעי קורא מן שירה עד הסוף.

רב האי קבע סדר שלישי: האזינו, זכור, ימצאהו, וישמן, לולי כי אשא.

לר"ח שיטה רביעית: האזינו, זכור ירכיבהו, וירא, לו, כי ידין;

ולרש"י דרך חמישית: האזינו, זכור, ירכיבהו, וירא, לולי, כי ידין. 

ה. מיקומן של ההפסקות

כשאנו נגשים לדיון על הפסקות וסיומן של פרשיות השבוע נתחיל בברייתא, שקובעת, כנראה, שאין הפסקות קבועות בקריאות העולים לתורה בשבת בשחרית, שבת במנחה, בשני ובחמישי.

"ת"ר, מקום שמפסיקים בשבת שחרית, שם קורין במנחה; במנחה, שם קורין בשני; בשני שם קורין בחמישי; בחמישי, שם קורין לשבת הבאה, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר:מקום שמפסיקין בשבת שחרית, שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. אמר רבי זירא: הלכה, מקום שמפסיקין בשבת שחרית, שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה".

כנראה שאין "מקום" ידוע וקבוע, אלא במקום שהפסיק הקורא בשבת שחרית, שם יתחיל בקריאת התורה בשבת הבאה.

לפי הערה אחת של רש"י נראה שלא היה מקום קבוע בהפסקות. שהרי הוא כותב בעניין קריאת חול המועד של סוכות:

"והשלשה שקורין תחילה אין מקפידין על קריאתם, יקראו מה שירצו".

וכן כותב ר' מנחם (בן שלמה) המאירי:

"קריאות שבשאר ימות השנה ושבתות ומועדים אין מניינם ידוע, אלא שהחזן מקרא כרצונו, אלא שמשתדל להתחיל יפה ולסיים יפה, אלא שבפרשת האזינו הולכין על סדר הזי"ו ל"ך".

גם ר' דוד בר' יוסף אבודרהם סותם את דבריו:

"ועולין שבעה לקרות בתורה פרשת אחת מפרשיות התורה".

ממתי קורא אחד לכל העולים לתורה

כדי להגיע אל פתרון הבעיה העיקרית שלנו: מתי התחילו לקבוע הפסקות ידועות לפרשת השבוע, כפי שנדפסו בחומשים שלפנינו היום - נברר עניין בעל הקורא עצמו: מתי נקבע המנהג, שדוקא אדם אחד יקרא את התורה לעולים. מלשון המשנה במגילה משמע שכל עולה היה קורא את הפרשה שלו. הרי "הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה". בימי האמוראים תקנו "דכולהו מברכי לפניה ולאחריה... גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין"; "פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים ושל חמשה פסוקים ביחיד". גם מלשון התוספתא ברור שהקורא עצמו היה רגיל לקרוא את הפרשה שלו: "בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד, עומד וקורא ויושב, עומד וקורא ויושב אפילו שבעה פעמים". משמע, שבתקופת התנאים, ואולי גם בזמן האמוראים, קראו כנראה ז' העולים לתורה עצמם את פרשת השבוע.

ברם, שנינו במשנה שבת:

"החזן רואה היכן תינוקות קוראין". ועל כך בגמרא שם: "והאמרת רישא רואה, מאי לאו לקרות? לא, לסדר ראשי פרשיותיו. וכן אמר רבה בר שמואל, אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו". ופרש"י שם: "ראשי פרשיות - ומריצן בפיו, שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמיה בלחש".

כנראה שרש"י סובר שכבר בזמן הגמרא היה החזן מסייע לעולה לקרות. ואולי פירושו זה הוא לפי מנהג צרפת, מקום מגורו (ועי' לקמן).

בארץ ישראל

גם נוכל לקבוע כמעט ברור שבארץ ישראל לא היו קושיים בקריאת העולים בשבת. הרי המשנה אומרת: "הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים". נמצא, שמינימום הפסוקים לקריאת התורה בשבת הוא עשרים ואחד. מכיוון שבני ארץ ישראל קראו את התורה במחזור של שלוש שנים, נמצא שרוב הפרשיות (או סדרים, כפי שקראו להם) בשבתות השנה לא היו גדולות מדי. הרי שלא היה קשה כ"כ לכל עולה משבעת הקרואים לקרוא משלושה עד ששה פסוקים בהכנה מועטת. לכן קרוב לוודאי שבארץ ישראל קראו העולים את הפרשיות שלהם.

בבבל

ברם בבבל, שתפסו במחזור של שנה אחת, הרי פרשיות השבוע היו ארוכות וכל עולה היה צריך לקרוא פרשה די גדולה. ברבות הזמן נעשתה הקריאה קשה ביותר לקרוי, עד ששומעים אנו הדים מתקופת הגאונים על בעלי קריאה שקורא לפני הקרוי. רב ששנא גאון מרמז: "ש"צ אסור לו מכיוון שנפתח ס"ת לומר אפילו תיבה אחת חוץ מן הכתב". רב שר שלום גאון מעיר: "והחזן לא יהא מתרגם כלל מפני שהוא מקרא אחרים וכל מקרא אחרים אינו עולה מן המנין". רב נטרונאי גאון לא התנגד ל"סיוע של החזן בין בקול גדול בין בקול נמוך". יותר ברורים הם דברי רב האי:

"וששאלתם מאן דלא גמיר לא ליקום למקרי בתורה או לתרגומי ואי איצריכו ליה משום דליכא כהן או לוי אלא הוא, אי בדאמר ליה המסייע יכול למימר מילתא מילתא ליקום ואי לא לא ליקום, ומדברי רבוותא כולהו משמע דס"ל שלא יקרא החזן עבור הקורא".

וכגון דברים אלה כבר העיר רב סעדיה גאון לפניו. מכל הערות אלו של הגאונים, ישירות ודרך אגב, נשמע שהחזן, כבעל קורא קבוע, התחיל לקרוא בעד ז' העולים בשבתות השנה. רב האי לא היה שבע רצון שהחזן יקרא בעד העולה. ר' יהודה ב"ר ברזילי אלברצלוני חוזר על דבריו במלים אחרות:

"וקורא כל אחד ואחד מאלו השבעה בתורה ומברך תחילה וסוף. ומה שעושין בני הדור שקורא החזן ושותק העולה לקרות אי נמי קרי בהדיה - לאו שפיר הוא ולא נפיק ידי חובתו המברך בתורה בקריאת החזן... ומי שממעט במנהגות משונים כאלו שנהגו בהן רוב העולים שכרו שמור לפני המקום".

מכאן, שבתקופת הגאונים (ואח"כ בספרד) כבר נתייסד המנהג שהחזן יקרא לעולים. אמנם, הם היו חייבים לקרוא אתו יחד.

הבדל זה בין ארץ ישראל, שכנראה קרא כל אחד מן העולים בעצמו, לבין בבל, שהחזן התחיל לקרוא עם העולה "ומסייע" לו - כבר נזכר במקור אחר מתקופת הגאונים עצמה: "אנשי מזרח קורין בפרשה ש"צ והעם, ובני א"י קורא העם פרשה וסדרים". ואולי טעם ההבדל במנהג זה הוא בהבדל במחזור הקריאה בין ארץ ישראל לבבל. כפי שהערנו למעלה בארץ ישראל היו הסדרים קטנים במידה מסוימת ולכן המשיכו העם לקרוא בעצמם; לא כן בבבל, שתפסו מחזור של שנה אחת והפרשיות היו די גדולות, היו מבקשים עזרת בקי בקריאה ובטעמים והתחילו להשתמש בחזן כבעל קורא.

כעין סעד לדברינו נמצא בתשובה של ר' אפרים בן ר' יצחק מרעגנשבורג, תלמידו של רבינו תם. בין דברים אחרים הנוגעים לקריאת התורה הוא כותב:

"ואם תאמר, קול חזן היה אסור - הא קא חזינן דאדרבה, המגביה קולו הרי זה משובח, ובצרפת ראיתי רבינו יעקוב מגביה קולו עם החזן. ובארץ יון ובלומברדיא הקורא קורא והחזן שותק ויישר כוחם... ותיפח רוחן של חזנים שהעומד מברך לפניה ולאחריה והחזן קורא ועוד פעמים ששותק ומברך ברכה לבטלה וציבור לא יצאו ידי חובת קריאת שבעה".

הרי שבצרפת, מקומו של רבנו תם, כבר היה החזן קורא לעולה! אולי גם רש"י בפירושו לגמרא שבת מעיר על מנהג זה אלא ששם החזן רק מסייע ואולי היה הקורא שותק לגמרי, רק רבינו תם, כיון שידע לקרוא, קרא עם החזן אפילו בקול רם. אמנם רוח חכמים אינה נוחה מאלה השותקים. ברם, ביון ובאיטליה (לומברדיא) עדיין קראו העולים בעצמם כפי המנהג הקדום. ואולי לא נטעה אם נשער שארצות אלו הושפעו מן המנהג הארצישראלי ולכן המשיכו העולים לקרוא בעצמם; לא כן בצרפת, שכבר הושפעה מן המנהג הבבלי בעניין זה, כמו שמצאנו ר' יהודה אלברצלוני מעיד על יהודי ספרד בימיו.

המנהג של "בעל קורא" החל בתקופת הגאונים

מכל המקורות שהבאנו אנו למדים, שהמנהג להשתמש בחזן כבעל קורא המסייע לקורא או אפי' הוא קורא ורק העולה מסייעו התחיל -בתקופת הגאונים (או אפילו בזמן האמוראים, כפרש"י שבת יב הנ"ל), הואיל והרבה ישובים התחילו אז להשתמש בבעל קורא רשמי, התחילו כמה חזנים להכין את פרשיותיהם והפסקותיהם של השבעה קרואים לפני הקריאה. ואולי כמה מהם רשמו את ההפסקות בפנקס או מחברת. קונטרסים כאלה הועתקו, נדפסו ונמסרו לנו מימי הביניים. 

ו. "תיקון" קוראים

שני קונטרסים כאלה או "תיקונים", כפי שנקראים, הגיעו אלינו מן המאה הט"ז, הם הועתקו ע"י יהודי ישוב צפת בשם: ר' יששכר ב"ר מרדכי בן סוסאן. תיקון זה, הנקרא תיקון יששכר, מביא הפסקות לעולים בתורה לשני, חמישי, מנחה לשבת ולשבת שחרית, לפרשיות התורה לכל שבתות השנה. המחבר מצא שני קונטרסים כאלה והעתיק שניהם לקוראיו. כהקדמה לקונטרסים אלה מעיר לנו המחבר:

"מצאתי כתוב בקונדריס ישן הפסקות הקריאות בשחרית השבתות וכתוב עליהם שהם מסדר הגאונים ז"ל ובקונדריס אחר מצאתי גם לעולים במנחה ובשני ובחמישי ואין כתוב עליהם הראשונים שם הגאונים, אבל מאד ישרו בעיני. ושמעתי מחכם שהם הפסקות עזרא הסופר, עליו השלום, שהיה הוא עצמו פוסק קריאות העולים לקריאת בס"ת בהם. לכן ראיתי לכתוב כאן אלו ואלו, כי כולם צריכין לשלוחי ציבור ולכבוד הגאונים ואותם ראשונים ז"ל שסידרום וכתבום ונכון לנהוג בהם כי מאד טובים ויפים הם".

כמאתים שנה לאחר שבן-סוסאן חיבר את תיקונו הופיע בגרמניה תיקון דומה לו, בשם "ספר סיומה של הפרשיות מהתורה" המחבר מעיר בהקדמתו הקצרה, שהרבה חזנים אינם בקיאים ב"סיומת הפרשיות" ואינם מפסיקים הפרשה כדין וכדת "וכתיקון סופרים כי אף אלו נתנו מסיני למשה רבנו ע"ה". נוסף על כך מסתמך המחבר על הערה של מקובל אחד מהמאה הט"ז, הוא מאיר בן גבאי הספרדי, בספרו "תולעת יעקב" שם נאמר:

"הקורא בתורה אסור לו לפסוק אם לא במקום שפסק משה כל פרשה ופרשה ולא יפסיק בפרשה הבאה בשבת זה, כי הקב"ה מנה כל פרשה ופרשה ואמר: אתה בשבת פלוני ואתה בשבת פלוני... ואסור לערב אלה עם אלה ולהכניס מרכבה במרכבה אפילו בתיבה אחת או באות אחת, אלא כל אחת ואחת כמו שפסק הקב"ה וכמו שמנה אותם באותם פרשיות כל אחד על משמרתו... לפיכך אשרי המשלים פרשיותיו כראוי, כמו שפסקו למעלה".

הרי לפנינו שלושה תיקונים, המביאים הפסקות בקריאת התורה וסוברים שההפסקות נתקנו בידי הגאונים או ע"י עזרא או אפילו ע"י משה. לא מסתבר לסמוך על ההשערות שהן קדומות מימי משה או אפילו מימי עזרא. אבל כפי שהסברתי למעלה מסתבר מאוד שכבר נתקנו בימי הגאונים; ואולי אפילו בתקופת האמוראים.

דרך אגב רמ"ז מיינעק מעיר לנו עוד טעם לכתיבת חיבורו. כשהחזן אינו מפסיק בהפסקה הראויה לאותה פרשה מתחילים "כל העם מרננים וצועקים בקול גדול... ומבלבלין החזן". זאת ועוד,

"לפעמים באים עממין לבה"כ לראות ולשמוע במנהג היהודים וכשרואים ושומעים שצועקים כולם כאחד קול ענות על החזן בוודאי מהפכין אותיות מנהג לאותיות גהנם".

הערה זו מביאה אותנו למסקנה נוספת. לאלה שישבו בישובים גדולים וקטנים בגרמניה היו חומשים נדפסים מהפסקות שונות אחד מהשני. זהו שגרם לבלבולים הנזכרים, שמבלבלים את החזן בקריאתו. וכנראה היו שיטות שונות בהפסקות הקריאה. וכך היא העובדה. גם אני בדקתי את הפסקות הפרשיות של שלושת התיקונים הנזכרים למעלה. אף כי בכמה סידרות אין כל שינוי, מכל מקום שינויים קטנים בין תיקון לתיקון יש למצוא ברובן. ואולי טעם לתופעה זו הוא, שבימי הגאונים התחילו חזנים, שהיו בעלי קריאה רשמיים או "מסייעים" לקוראים, לסדר ולרשום הפסקות מסוימות לקריאה במחברותיהם. כמה "תיקונים" כאלה הגיעו אלינו דרך הדפוס כמו שלשת התיקונים שהזכרתי למעלה. מכיוון שתקנו ע"י חזנים ובעלי קריאה שונים הרי גם ההפסקות שונות אחת מחברתה. בכל זאת נדמה לי שלא היו הרבה קונטרסים כאלה, שהרי השינויים אינם רבים כל כך. על פי רוב מתאימים שבע ההפסקות, חוץ מאחת או שתים לכל היותר.

גדולי ישראל מתנגדים להפסקות שבחומשים

ברם, מטעם זה התחילו כמה רבנים וגדולי ישראל להתנגד להפסקות הנדפסות בחומשים. בראשם עמד הגר"א. הוא טען, שרק במקום פתוחה או סתומה או במקום שנראה יותר מתאים להפסק העניין רשאים לסיים הפרשיות. גם דיין אחד במיץ טוען שלא כדאי לשמור על הסדר הנדפס. נוסף על כך הוא מתאר את מחבר ההפסקות "כמקרי דרדקי חובר חיבו"ר ולא ידעו"ני דלא ידע מה דקאמרו רבנן...". ולכן יש לבטל את ההפסקות האלה, שלפי דעתו הן חילול השם. 

סיכום

קריאת התורה תופסת מקום חשוב בספרות התנאים. כבר שם נזכרו פרשיות מסוימות שהעולה חייב לקרוא אותן. הספרות האמוראית הרחיבה את הדיבור בנושא עד שנגעה כבר בהפסקות חלקי סדרות מסוימות, וגם סדרה שלמה - האזינו. ספרות הגאונים מאירה את עיננו על הבעיה של קריאת התורה ע"י ש"ץ בישובים שהיו תחת השגחתם והשפעתם. חזנים אלה התחילו לסדר את ההפסקות לפרשיות הקריאה מידי שבת בשבתו (ואולי התחיל מנהג זה כבר בימי האמוראים). קונטרסים או "תיקונים" אחדים כאלה הגיעו לידינו דרך הדפוס אף מימי הדפוס הראשונים. הואיל ותיקונים אלה נתחברו ע"י חזנים ביקרו כמה גדולי תורה אותם בשימושם; ולמרות התנגדותם נתקבלו ההפסקות כמעט בכל תפוצות ישראל. נהרא נהרא ופשטה. ואנו - הרי מנהג אבותינו בידינו.