לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ר' משה חיים לוצאטו בארץ ישראל

מחבר: חיים זהר

סיני ל' תשי"ב

תוכן המאמר:
קשרי רמח"ל עם אנשי ארץ ישראל
עדויות על רצונו לעלות לארץ
רמח"ל בארץ ישראל
ידיעות על פטירתו של רמח"ל
מקורות האחרים על חיי רמח"ל
חיי רמח"ל בארץ
מקום קבורתו


תקציר: עלייתו של רמח"ל לארץ וחייו בה לוטים בערפל. המאמר מנסה לתאר את חייו בארץ, ובודק מקורות העוסקים בנושא.

מילות מפתח: רמח"ל; לוצאטו משה חיים; ארץ ישראל - רמח"ל

ר' משה חיים לוצאטו בארץ ישראל

חייו, אישיותו וכתביו של רמח"ל עדיין לא נחקרו ונתפרשו עד תומם, עוד רבים בהם הפרקים הסתומים. לא קם עדיין החוקר שהצליח לחדור למעמקי אישיותו הגדולה, לסוד כתביו העשירים ולצפונות חייו הסוערים. אישיות רבת פנים וגוונים זו נערצת ומקובלת באומה לשכבותיה הרחבות. חסידים, מתנגדים ומשכילים כולם ניצודו בקסמיה.

 

אחד הפרקים המעורפלים בחיי רמח"ל הוא: עלייתו לארץ ישראל וחייו בתוכה. שני פנים למאורע זה - חקר הצד העובדתי וחקר מניעי עלייתו.

 

במאמר זה השתדלתי להשיב על השאלה הראשונה ולברר את המקורות הידועים לנו על חייו בארץ ישראל ופטירתו בתוכה. אגב ניתוח העובדות, נכנסתי לפרטי פרטים במגמה להעלות מתוכם את המסקנות האפשריות בנוגע לענייננו, אך החומר שבידינו מועט הוא ורב מגרעות ואין לבנות לפיו בניין שלם ומוגמר. אולם גם המעט עלול לסייע לפתרון השאלה השניה בדבר מניעי עלייתו, שעליהם אפשר לעמוד רק לאחר עיון מעמיק בכתביו.

 

קשרי רמח"ל עם אנשי ארץ ישראל  

הקשרים בין ארץ ישראל לאיטליה בדורו של רמח"ל היו הדוקים וערים. שליחים רבים מן הארץ עברו באיטליה והביאו את בשורתה ותאור מצבה. מכתבים ואיגרות הוחלפו ביניהן. סיפורי ארץ ישראל נפוצו באיטליה ונדפסו בה.

 

עליות בני איטליה בחבורות ר' אברהם רוויגו ור' חיים ן' עטר חיזקו את הקשרים האישיים עם בני הארץ. והדרכים היו נוחות, כי ספינות סוחר יהודיות שטו בחלק זה של הים התיכון.

 

יהדות איטליה נענתה בעין יפה לבקשות מן הארץ ותמכה בתושביה. חבורות עולים גדולות שעברו דרכה או יצאו ממנה, זכו בה לתמיכה כספית. ההיענות גרמה לריבוי השלוחים מארץ ישראל, ששהו זמן ממושך בקהילות איטליה. כך ניתנה האפשרות לכל המתעניינים בנעשה בארץ לקבל פרטים עליה ממקור ראשון. בדרך זו בא גם הרמח"ל לידי קשרים אישיים עם שלוחי הארץ.

 

שלוחי חברון מספרים. "את אשר ראתה עינינו בחודש סיון ה' תפ"ט שהיינו מוזמנים אצל אבי הבחור כדי לאכול אצלו בשבת". הם דיברו אתו "באיזה דברי תורה" ובאו למסקנה, שלא ריק הוא, אבל אינו שונה ואינו מבין יותר מבחורים אחרים. שלוחים אלה שהו זמן קצר בבית רמח"ל ויש להניח שלא דיבר אתם בסודות הקבלה והיכרותם היתה שטחית בלבד.

 

רושם אחר ממנו קיבל ר' רפאל ישראל קמחי, שליח צפת, המעיד בפני רבני ויניציאה בג' כסלו ת"צ בזה הלשון:

"אמת, באשר זיכני ה' שעמדתי בביתו ובבית ובבית מע' אביו כמדתם ומנהגם הטוב להחזיק במצות הכנסת אורחים ובפרט ת"ח וכו' וראיתי מה שראיתי."

 

ר' רפאל ישראל קמחי מגלה בקיאות בדרך לימודו של רמח"ל, פרטי גלוי "המגיד" ומספר, שרמח"ל העתיק לו מכתביו, שיביאם בפני חכמי צפת, שיבחנו את הדברים ויחוו דעתם עליהם. מכאן נראה, שיחסים קרובים נשתזרו ביניהם.

 

מגע נוסף, אמנם לא ישיר, עם אנשי ארץ ישראל היה לרמח"ל בשנת תצ"ה. כוונתי להסכמת שלוחי צפת לתקנות שנתקנו בפראנקפורט באותה שנה. בדברי הסכמתם משפילים הם את רמח"ל ומכנים אותו בכינויים מעליבים "טמא שפתיים", "חצוף", "נער בער", ועוד. אפשר שמעשה זה השאיר משקע מסויים בנפשו, אשר קבע את יחסו לעיר זו.

 

מן האמור מסתבר, שלרמח"ל היה מגע בלתי אמצעי עם אנשי הארץ, שאפשר לו לדעת מן הנעשה בה. כיון שבית אביו היה פתוח לשלוחי וחכמי הארץ, לא מן הנמנע הוא שהיו לו פגישות נוספות, שזכרן לא הגיע אלינו. המגע לא הצטמצם בהיכרות בלבד, אלא בהתפתח לעתים עד לקביעת עמדה מצד השלוחים כלפי רמח"ל. יש מהם שהצדיקו אותו ויש שהרשיעו והצטרפו למחרימיו.

 

ראוי גם כן לציין ששנים מן הקרובים אליו, ר' בנימין כהן ויטל מריגיו, רבו, ויקותיאל בן החסיד יהודה ליב מווילנה, מתלמידיו, טיפלו אף הם בעלייה לארץ ישראל.

 

עדויות על רצונו לעלות לארץ

בדיון על עלייתו של רמח"ל לארץ, אם היתה זו תגובה למקרה מסויים בחייו או תוצאה של שיקול דעת ממושך ותוחלת שקיננה בלבו במשך שנים רבות, אפשר להעזר בעובדות ורמזים גלויים.

 

בסוף שירו של שמחה קאלימאני, מחביריו ומעריציו של רמח"ל, שנדפס בסוף החוברת "חנוכת הארון" באה פיסקא כזו:

הוחיל, אל אלוקים, אשר תודנו

עוד בשיר בחוצות ירושלים

הוא היום אשר נפשך נכספת

 

דברים אלה, המכוונים לרמח"ל, הם הרמז הראשון בזמן על געגועיו לציון. אמנם עדות זו היא כללית ביותר ויתכן לאמרה על כל יהודי ומכל שכן על מחבר שירי "חנוכת הבית" הספוגים בסופי גאולה.

 

ברם העדות השנייה ברורה ומפורשת. במכתבו של רמח"ל לר"י בסן, באלול ת"ץ, נאמר:

"ואני ג"כ כבר קבעתי עצמי בעז"ה ובישועתו ללכת אל ארץ טובה מן הארצות האלה ארץ הקדושה. אמת, כי לא אוכל עשוהו מיום אל יום, אבל מקוה אני שלא יעברו שנים ואם יחפוץ ה' מקוה אני שלא יעברו גם חדשים הרבה".

 

מסתבר, שהחלטה זו גמלה בלבו בערך באותו זמן, שהתייחס אליה ברצינות ותכנן ביצועה למועד קרוב.

 

תלמידו יעקב חזק כותב לו בשנת תק"ד:

"קם לבנו בקרבנו בשמענו שגם כי האריך טרחא - מלא ה' מאויי לבו הטהור והביאו אל הארץ הקדושה ברווחה והצלחה. מה טוב חלקו ומה נעים גורלו לעובד את ה' בטהרה וללכת בדרך ישרה. אשרי מי שזכה לנטוע שם משכן שלו".

 

בהספדו של ואלי עדות נוספת:

"מאד מאד היה מתאבל מעלת הרב על חורבן ביהמ"ק וכל כך גדולה היתה תשוקתו ללכת לא"י עד שעזב כל משכורתו וכל ממונו כדי ללכת לארץ. וראוי איפוא בודאי להנות מבנינו בזמן שמחתו. ואז תהיה נחמתנו שלמה. כי נהנה עוד פעם מזיוו".

 

והוא ממשיך להלן:

"וכן כתב הרב שמצוה להשלים בכל שנה את הסמ"ג לפי שהוא דן על שמירת המצוות כולם"

 

כלומר גם מצוות התלויות בארץ.

 

מכל האמור נוכל איפוא להסיק, שהרצון לעלייה קינן בלבו של רמח"ל שנים רבות עד שהגשימו בסוף ימיו.

 

רמח"ל בארץ ישראל

פרטי עלייתו של רמח"ל לארץ, מעשיו בתוכה, זמן פטירתו ומקום קבורתו אינם ידועים בבירור ושנויים במחלוקת. בפרשה זו החומר מועט והעדויות סותרות. בירור החומר עלול להבהיר את סבות עלייתו ואת תולדותיו בשנות חייו האחרונות, שמהן סיוע להבנת אישיותו.

 

אין בידינו עדות מוסכמת על דרך עלייתו. ר' אברהם ריגייו מספר במכתבו למ. ש. גירונדי,

"כי כשעבר רמח"ל בעיר ריגייו לילך לארץ הקדושה, הרב ר' ישעיהו באסאן שהיה רבו מקדם, רצה שילין בביתו וכ"ו".

 

כונתו לאמור, שרמח"ל עלה ארצה מאמשטרדם דרך איטליה. וכבר העיר אלמנצי, שאין זו אמת. ד"ר ש. גינצבורג, אשר רצה לקיים עדות זו, מעיר כי ייתכן ועבר בדרכו מאמשטרדם דרך רגייו כדי להפרד מרבו - וטעה בזה, שמקובל בידינו שר' ישעיהו באסאן נפטר בשנת תצ"ט (1739). הדעה נותנת, שרמח"ל לא עבר דרך איטליה בעלותו מאמשטרדם. באותו זמן היו קשרי מסחר בין הולאנד וארץ ישראל ואפשר היה למצוא בנקל אפשרות נסיעה מהולאנד. רמח"ל הגיע ארצה בשנת תק"ג, לפני כ"ב בתמוז. בשנת תק"ג פירסם באמשטרדם את המחזה "לישרים תהלה" - שיר ידידות לחתונת יעקב די גאוויש ורחל דא ווייגא אינריקש. מכאן, שנסיעתו לארץ יצאה לפועל בערך באמצע תק"ג.

 

הידיעה הראשונה על רמח"ל מארץ ישראל היא מכתבו הקצר לתלמידיו באמשטרדם, שנשלח על פי הכתובת של דוד פראנקו מינדס ודוד דא פונסיקא, בו הוא כותב בין השאר: "אמנם הנה עת קציר העת, כי אין הזמן נותן לכל אלומות האגרות אשר צריך אנוכי אלם, אך בזמן אחר אשר ירבה הפנאי וימעט העסק, אשתדל להאריך ונמצאתי עתה לווה לפרוע לאחר זמן". תאריך המכתב: "עכו, יום א' כ"ב לחדש תמוז תק"ג".

 

הידיעה השנייה נמצאת בספור מסעו של ר' אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, תלמיד בעל "אור החיים", שעזב את הארץ לאחר פטירת רבו בשנת תק"ג. הוא יצא מירושלים באמצע מרחשון תק"ד והגיע לליוורנו בתק"ה. ביום א', ראש חודש כסלו תק"ד, בא לעכו והוא מספר: "ושם בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם כמוהר"ר משה חיים לוצטו ז"ל [נוסף ע"י המעתיק] בביתו ושלח לי קפיאו [אולי קאפילו = כבע] ופירוקא [פיאה נוכרית] בשביל שלא לשלם גאפא"ר [מס דרכים] שכן הוא המנהג בעכו ובצידון שכל מי שהוא פראנקו [יליד אירופא] אינו משלם לא גאפ"ר ולא פארג [מס קרקעות] ולא שום דבר.

 

הידיעה השלישית היא באיגרתו של ר' יעקב חזק, תלמיד רמח"ל בפאדובה, בשם כל חברי בית המדרש מיום ח' באייר תק"ד. על אגרת זו מעיר אלמנצי. "לפי הנראה נשארה האגרת הזו אצל הכותב ולא הלכה לדרכה, או עשה ממנה ב' העתקות אשר שלח לרמח"ל והב' אשר שמר אצלנו בכתבי בית מדרשו".

 

בין השאר כותב ר' יעקב חזק:

"קם לבנו בקרבנו בשמענו שגם כי האריך וכו' שזכה לנטוע שם משכן שלו! וכבר הגיעו אלינו מכתביו הנחמדים, הערבים עלינו מפז ומפנינים ע"י הגביר המפואר כמהר"ר שלמה רקח נר"ו ושמח לבנו ויגל כבודנו כאשר שמענו את טוב מצבו ובריאותו כן ירבה וכן יפרוץ כל הימים".

 

אלו הן הידיעות על רמח"ל בארץ ישראל שנכתבו בחייו והגיעו לידינו. הידיעות האחרות נוגעות לפטירתו, או שהן מאוחרות בזמן.

 

ידיעות על פטירתו של רמח"ל

על פטירתו מצויות בידינו כמה ידיעות והעיקריות בהן שתים, האחת אגרת מאת מחדשי הישוב בכפר יסיף, והשניה כרוז רבני וגאוני טבריה.

 

אגרת מחדשי הישוב היהודי בכפר יסיף נכתבה בט"ו אלול תק"ז בידי תושבי המקום וחתומים עליה עשרה אנשים. האגרת נתנה ככתב המלצה לשלמה עבאדי, מיסד הכפר, שסבב בתפוצות הגולה לאסוף כספים לטובת המקום. היא פונה אל:

"אחינו נדיבי עם אלקי אברהם אשר בערי רומנייא, אשכנז, אולאנדא ענגלטיר, צרפת, איטלייא, איי הים קורסאהו ברבאדא, חמאייקה וגלילות מערב טריפולי ותוניס וכל סביבותיהם וכו'".

 

האיגרת מספרת בשבחו של המקום ואומרת:

"...וישמע אלוקים את נאקתם הני שופרי דבלו בארע שרי אלפים תקיפי ארעא, תנאים ואמוראים, קדושי עליון היושבים ראשונה במחנה שכינה כגון אלישע בן שפט וחושי הארכי ורבי נהוראי ור' יהודה בן בבא ור' אמי ור' אסי והרב ר' שלמה ן' גבירול והרב ר' אברהם ן' עזרא והרב המובהק משה מלכי זלה"ה והרב ר' חיים לוסטו ואחיהם כל ישרי לב כמה וכמה אצילי בני ישראל אשיר"י המלך...".

 

העיון באיגרת וההשוואה בין מקום ציון הקברים בה למסופר במסורות אחרות מוכיחים, שפרט לאחד אשר אין לגביו מסורת אחרת, סותרות כל המסורות האחרות את דברי האיגרת. כותביה ביקשו לפאר את המקום ומעלה זו של קברי גדולים וצדיקים חשובה היתה בעיניהם. לדבריהם מצויים בתוך הכפר קברי גדולים, ואילו מסורות אחרות מציינות את מקומם בסביבה הקרובה. ייתכן שלא התכוונו אלא לספר על קברים הנמצאים באדמות סמוכות לכפר. כל הבא לקבוע על פי איגרת זו את מקום קבורתו של רמח"ל חייב להיות זהיר ביותר, למרות מה שזו נכתבה סמוך לפטירתו. יש לשים לב שלאיגרת מגמה תעמולתית והיא נשלחה בין שאר הארצות גם לאיטליה והולאנד, שבהן, היו לרמח"ל חוגי מעריצים ותלמידים.

 

באיגרת שכתבו רבני וגאוני טבריה תוב"ב להודיע פטירתו של הרב [רמח"ל] ז"ל נאמר:

"בת קול יוצאת מטבריא מכרזת ואומרת: על ההרים אשא בכי ונהי. איכה ישבה בדד הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. שמעו שמים והאזיני ארץ, כי הרב הכולל, המקובל האלקי, רכב ישראל ופרשיו אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוהר"ר משה חיים לוצאטו נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' בכ"ו אייר בעיר אק"א סמוך לטבריא, ונקבר בטבריא, אצל רבי עקיבא ע"ה אשרי חלקו בעה"ז ובעה"ב ואוי לנו כי נפל[ה] עטרת ראשינו. צאו וראו כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדישא אבל הקב"ה שמסבב סביבות לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא ונפטר בכ"ו לחדש אייר לכן הזהרו לעשות הספד גדול, כי אבל כבד זה לנו: גדול[ה] השרפה אשר שרף ה' כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו ורבים השיב מעון. לא קם בישראל כמשה ועתה אין בידינו כי אם לצדק את הדין ולומר: ברוך דיין אמת, צדיק הוא וצדיק דינו. ויהי רצון שבע"ה יהיה חלק[נו] במחיצתו הקדושה אכי"ר.

 

בתעודה זו עסק א. יערי והגיע למסקנה שהיא מזוייפת. לדעתו נכתבה האיגרת על ידי אחד מתלמידיו באירופה. לביסוס דבריו הריהו מביא כמה וכמה נימוקים:

 

א. המילה אק"א היא משובשת ולא יתכן שרבני טבריה כתבו כך, אבל אדם מאירופא עלול לטעות. לי נראה שאין טענה זו עומדת בפני הביקורת, כי איש אירופה, שידע לכתוב טבריה ועקיבא בצורה נכונה, חזקה עליו שידע גם את הכתיב של עכו. ואפשר להסכים במקרה זה שיד מוסיף או מעתיק בדבר.

ב. באיגרת כתוב: "בכ"ו אייר בעיר אק"א סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל ר' עקיבא ע"ה. יערי טוען ובצדק, שרבני טבריה לא היו כותבים כך, כי המרחק בין עכו לטבריה שווה לכל רחבה של א"י. אך גם במקרה זה יש לקבל דעת גינצבורג הסובר, שיש כאן תוספת. ולא רק זו בלבד, אלא שלדעתי נוספה הפיסקא, אשר הבאתי לעיל ולא רק המלים "סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל ר' עקיבא ע"ה", היות ובהמשך נאמר שוב "...אצל ר' עקיבא ונפטר בכ"ו אייר" - ומה ראו הכותבים לחזור פעמיים על אותו דבר? כן קיימת סתירה בין שתי פסקאות אלה שמן הראשונה מסתבר שנפטר בעכו ונקבר בטבריה ומהשנייה מסתבר בקריאה ראשונה שנפטר ונקבר בטבריה. אפשר שמעתיק מאוחר, אשר ידע על חיי רמח"ל בעכו ושאיגרת רבני טבריה היתה לנגד עיניו, בא להסביר הסתירה בין שתי המסורות והוסיף משפט זה. ולא נטעה אם נייחס התוספת למ. ש. גירונדי מדפיסה הראשון של האיגרת. ואף על פי שאין ראיה מכרעת לדבר, מעורר העיון ב"כרם חמד" בו נתפרסמה האיגרת לראשונה, את הדעת על כך. הדברים נדפסו כך: "נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' [בכ"ו אייר בעיר אקא...". לפני המילים "בכ"ו אייר" נדפס סימן של סוגריים, שאינן מסגרות אחר כך ולדעתי זו טעות דפוס. וכן כל מקום שיש בו סוגריים באיגרת זו הסברת גירונדי בתוכם. ויתכן שתוספת זו היתה כבר בכ"י שהיה לעיני גירונדי. הנחה זו מסבירה את הכתוב אק"א והטעות הגיאוגרפית.

ג. יערי טוען, שאין להניח, כי בשעת מגפה יטלטלו גויה לרוחב הארץ וכי אין ידיעות על מקום בשם אק"א ליד טבריה. הנחתו הראשונה צודקת, אם כי אין בידינו פרטים על המגפה ומעמדו של רמח"ל בארץ ישראל. לטענתו השניה יש להעיר, כי בסביבות טבריה יש כמה מקומות בעלי שם דומה, שזר יכול להחליפם לאק"א בה במדה שהוא עושה זאת לגבי עכו.

ד. לדברי יערי, כתובה האיגרת בהערצת תלמידים. ברור, שאין ממש בטענה זו כל זמן שלא הוכח, שבטבריה לא היו תלמידים מעריצים לרמח"ל. ואפילו היו, אין כאן סיבה שבגללה הוצרך רמח"ל לגור בתוכה.

ה. יערי מעיר, שבסוף האגרת לא באו שמות הרבנים החותמים. אך לדעתי, אין כאן ראיה לפסול, כי יתכן והם נשמטו בהדפסה, כמו המקום והתאריך.

ו. יערי טוען, שאלמלי נקבר רמח"ל בטבריה היתה המסורת נשמרת, כי היישוב בעיר זו לא פסק כל השנים. אמנם דברי ב. טולידאנו סותרים טענה זו וכן מסורתם של כל הביוגראפים של רמח"ל, החל ממ. ש. גירונדי - תקצ"ז, אלמנצי - תקצ"ח והאחרים עד ימינו. ברם, עדותו של טולידאנו היא מאוחרת. והביוגראפים הקודמים העתיקו זה מזה מבלי לבדוק. עובדא היא, שאין בידינו מסורת על קברו של רמח"ל מאנשי טבריא, או ממבקרים בטבריא. ואלה היו רבים. אין להניח במקרה זה שהעדות אבדה.

 

על יסוד ניתוח תעודה זו ואחרות והשוואה עם מקורות אחרים, אני מסיק, שהתעודה חוברה על ידי חוגי תלמידים של רמח"ל באיטליה, והיא אושרה ונחתמה בידי אנשים, המקורבים לרבני וגאוני טבריה, או על ידי שליחיהם באיטליה. אין לראותה כמזוייפת, אף כי אינה מוסרת פרטים מדוייקים. היא חוברה סמוך לזמן פטירתו של רמח"ל ולמחבריה היתה הסמכות לכתוב כאשר כתבו. ברם, חסרו להם ידיעות מדוייקות בקשר לפטירתו.

 

אנסה לבסס הנחותי:

נימוק ראשון: באיגרת אין כל רמז למקום בו נכתבה ואני סבור, שזו נכתבה באיטליה בידי אנשים, שהיתה להם הרשו להשתמש בתואר "רבני וגאוני עיה"ק טבריה", כי ידוע שבאיטליה סבבו באותן השנים שלוחי טבריה ויהודי ארץ זו היו מראשי התומכים בשלוחי א"י ובישיבותיה. בידינו ידיעות על הלל פדואה ושלמה רקח מויניציאה, שהיו גבאי קרן טבריה.

 

בשנים אלו (תק"ב-תק"ה) שהה ר' חיים ויטורה שליח ישיבת טבריה בקהילות איטליה ונעזר הרבה ע"י גבאים אלה.

 

מתוך איגרות רמח"ל אנו למדים, ששלמה רקח היה מסייע לחוגו של רמח"ל. הוא עזר לרמח"ל בהיותו באמשטרדם לבוא במגע עם תלמידיו בפאדובה, על ידי קשרי המסחר שלו. נראה, שהוא לא היה מתווך בלבד וייתכן שהעביר גם את המכתבים מרמח"ל לתלמידיו בזמן היותו בעכו.

 

מתולדות רמח"ל אנו למדים שהיו לו ולחוגו קשרים עם הלל פאדובה. אך רופפים מאלה שהיו לו עם שלמה רקח.

 

מספורו של ר' יקותיאל תלמיד רמח"ל על בית הכנסת "אור תורה" ועל עלייתו לארץ אנו שומעים על קשרים הדוקים בינו לבין הגביר שלמה רקח. בבית כנסת זה מיסודו של שלמה רקח, למדה חבורת רמח"ל.

 

המן האמור אפשר להסיק, שלתלמידי רמח"ל היו קשרים עם שלוחי טבריה וישיבתה, ואלה פירסמו איגרת זו בשם רבני טבריה.

 

דבר דומה מוצאים אנו בהסכמת שליחי צפת שבה כתוב לאמור: "טופס קיום התקנה הנ"ל וגזירת חכמי רבני א"י תובב"א" ובהמשך:"אתינא בכח המסור לנו מחכמי רבני גאוני עה"ק צפת תוב"ב לקיים כל דבר ולגזור בכח התנא האלוקי הרשב"י ז"ל ושאר תנאים הטמונים בגליל העליון הנז"ל". וכן חוזרים על כך בחתימה.

 

מדוגמאות אלו מסתבר, שלשליח הארץ היתה כנראה הרשאה מסוימת מטעם הרבנים ששלחום לפרסם דברים בשמם.

 

על יסוד האמור אפשר להניח, שהאיגרת פורסמה באיטליה, בהסכמת שלוחי טבריה, שהיו קרובים לחוגי רמח"ל. לאיגרת זו היו שתי מטרות:

 

א. פירסום העיר לצרכי אוסף כספים.

ב. פאור זכרו של רמח"ל ע ידי ציון מקום קברו ליד זה של ר' עקיבא.

 

נימוק שני: סיוע לכך שהתעודה נכתבה ע"י אנשים מחוגו של רמח"ל, אפשר למצוא בדמיון אשר בינה לבין הספד, שנישא על רמח"ל על ידי אחד מתלמידיו והוא כנראה ר' מ. ד. ואלי.

 

הדמיון מתבטא גם בתוכן וגם בלשון. "רבים השיב מעוון" נכתב בתעודה שלנו, ובהספד: "כמה אנשים החזיר בתשובה". בסיום ההספד נאמר: "ואז תהיה נחמתנו שלמה כי נהנה עוד הפעם מזיוו" ובסיום האיגרת: "ויהי רצון שבע"ה יהיה חלק[נו] במחיצתו אכי"ר".

 

באיגרת ובהספד מדובר על מאמציו הרבים לעלות לארץ ישראל. אשר ללשון - בולט השימוש החוזר בתואר "צדיק" "איכה ישבה" ובמלה "כמה" - "כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה", "כמה זריז היה מעלת הרב".

 

בהספד נסיון לקשור שמו של רמח"ל בטבריה. הדברים אינם מפורשים אבל הם נרמזים בקטע זה: "כמה זריז היה מעלת הרב לקבל שבת בזמנו... יש לנו בגמרא שר"י אמר יהי חלקי בעולם הבא עם יושבי טבריא המקדימים לקבל את השבת".

 

נימוק שלישי: באיגרת ובתוספת שבה אינה מופיעה שנת פטירתו של רמח"ל, אלא נזכרים היום והחודש בלבד. הסיבות לכך יכולות להיות אם משום שהאיגרת נכתבה בשנת פטירתו ולכן לא היה מקום לציין זאת בגופה אלא בתחילתה או בסופה, או שלמחברים לא היה תאריך זה ידוע. היום והחודש נשמרו אצל המשפחה והתלמידים כיום זכרון והשנה נשכחה או שלא היתה ברורה מראש.

 

נימוק רביעי: האיגרת כתובה בהערצה רבה, הערצת תלמידים ומוקירים שיש בה מיסוד האגדה. כזה הוא הספור על זכותו הרבה של רמח"ל שבגללה סבב הקב"ה את הדברים כך שלמרות המניעות המעכבות לקחו אלוקים על כנפי נשרים והביאו לארץ אצל ר' עקיבא. כוונת הדברים לרומם את רמח"ל ולהעטות על מסבות מותו זיו-קדושה ומכלולי-אגדה, כמו גם לעשות תעמולה ופרסומת לעיר טבריה.

 

שנת פטירתו של רמח"ל מוטלת בספק. היום והחודש, כ"ו באייר, ידועים ואילו לגבי השנה יש הסוברים תק"ו ואחרים תק"ז.

 

אם נעיין בדבר ניווכח, שאין התאריכים השונים תוצאה מהסתמכות על מקורות שונים, כי כולם שאבו מאלמנצי, הכותב: "כי קרוב לשנת תק"ז ביום כ"ו אייר, מת עם כל בני ביתו במגפה, בעיר עכו (ושמה היה גם בשנת תק"ד) והיתה מנוחתו כבוד, בטבריא, טרם מלאו לו שנת הארבעים. המקור לדברי אלמנצי הוא מ. ש. גירונדי, שכתב בכ"ח, II 61: "ובן, עמ' ארבעים שנה נקרא אל השמים מעל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו..." ואחר כך מועתקת איגרת רבני וגאוני טבריה. מסתבר, שקביעת שנ תפטירתו נעשתה על יסוד מסורת, שאמרה, שנפטר ביותו בערך כבן ארבעים ולפי חישוב, שנולד בשנת תס"ז.

 

אם כך או אחרת, הרי ברורים הם גבולות השנים בהן נפטר. באות בחשבון השנים תק"ד, תק"ה, תק"ו, תק"ז. ידוע לנו, שבשנת תק"ד בחודש מרחשון היה עדיין בחיים, וזאת על יסוד מכתבו של סינגויניטי, שהבאנו לעיל. וכן ידוע, שבאלול תק"ז היה בין המתים, על פי איגרת מחדשי הישוב בכפר יסיף.

 

מקורות האחרים על חיי רמח"ל

המקורות האחרים על חיי רמח"ל בארץ ופטירתו נכתבו לאחר מותו. והם:

 

א. הספדו של ר' מ. ד. ואלי על רמח"ל, נכתב לפני תקל"ז, הוא שנת מותו של המספיד. בה עדות על תשוקתו הגדולה של רמח"ל לעלות לא"י, "עד שעזב כל משכורתו וכל ממונו כדי ללכת לארץ" ולהלן הוא אומר: "מעלת הרב נפטר בזמן של מגפה" וכן שנפטר עם בנו.

ב. דוד פראנקו מינדס כותב בהקדמה בשם "זמרת האר"ש" למאמרים "דרך חכמה", "מאמר ההגדות", "מאמר העיקרים" ו"מאמר אור הגנוז" (י"ז אדר תקמ"ג): "כמוהר"ר משה חיים לוצאטו נשמתו יצאה בטהרה בארץ הקדושה".

ג. ב"תולדות גדולי ישראל וגאוני איטליה", עמ' 231 נאמר: "אני שמעתי מפי כמוהר"ר שלמה דוד מהזקנים נר"ו מ"ץ בק"ק לוגו, שבהיותו בפאריז סיפר לו איש נאמן שרב גדול וחסיד כש"ת מוהר"ר מלאכי העיד לו, שנמצא בעכו כשנפטר הרב לוצאטו ששימשו איזה ימים קודם פטירתו ומצאו עניו מאד ובשביל זה טרח עצמו להוליכו לקברו בארץ ישראל זיע"א". מסורת זו, שהתגלגלה דרך כמה אנשים, יש להתייחס אליה בזהירות. ברם, היא מעידה, שרמח"ל חי בעכו ונפטר בה וכי מקום קבורתו בארץ ישראל. המקום לא נזכר, אך הוא יכול להיות בגבולה של העיר, שהוא בארץ ישראל. כנראה לא נקבו בשם המקום מפני שלא היה ידוע.

ד. באותו מקור עמוד 229, נאמר: "עד שהרב לוצאטו חגר מתניו ונסע ללכת לא"י ובהגיעו לעכו נתבקש לישיבה של מעלה וגם זה המאורע נחלק לשני טעמים כי צריו ומקטרגיו אמרו: ראו, מה עלתה בידו והרי זה אות כי מן השמים לא הסכימו על ידו והקדוש והחסיד מוהר"ר ישעיהו בסן השיב, דאדרבא זה מוכיח יותר גודל נשמתו ושהיה אור גדול ומפני שהיה ניצוץ נשמת מרע"ה כמו שהיה גם כן שמו משה, הילכך לא זכה כמוהו ליכנס לא"י. הדברים המשובשים מבחינה כרונולוגית, מעמידים אותנו על הלך הדעות בקשר לעלייתו ופטירתו של רמח"ל. מתוך קריאת דברים אלה אפשר אולי להבין את "אגרת רבני וגאוני טבריה" כאפולוגטיקה על רמח"ל בהוכחה שנפטר ונקבר בארץ.

ה. ב"שם הגדולים החדש", ווארשה 1864, מסופר שכשעלה רמח"ל "להר ה' בירושלים עיה"ק תוב"ב חרדו זקני העיר רבתי עם נגדו ונתנו לו תואר גאון ובשם בוצינא קדישא חסידא ופרישא קראו אותו ונתנו כבוד לשמו ולזכרו. גם העידו עליו אז גדולי עולם כי זכה למדרגת גילוי אליהו זכור לטוב". ברור, שדברים אלו אינם אלא דברי אגדה, במגמה בולטת לקדש שמו של רמח"ל.

 

ולבסוף, ראוי להתעכב על השיר "משכיל שיר לחמי טבריא", המיוחס לרמח"ל. השיר נדפס לראשונה ב"המגיד", תרל"ב, גליון 21 על ידי יעקב טאפכאווער, שקיבלו בכתב יד מאת פראנץ דעליטץ, שקבלו מד"ר רוזענטהאל המעיד, כי השיר "נעתק מאת דון אליהו בסאנה ס"ט באזמיר בשנת תקע"א". והסכימו עליו רוב החוקרים שהוא מזויף באשר משקלו אינו כמשקל שירי רמח"ל ולשונו קרובה ללשון סופרי ההשכלה ושונה מזו של רמח"ל. גם תיאור הנוף אינו מציאותי ואינו מתאים לטבריה והמקור שממנו הגיע השיר הוא מפוקפק. מהשיר עצמו אין להסיק כל מסקנות; הוא יכול היה להיכתב גם לא בטבריה.

 

חיי רמח"ל בארץ

על חיי רמח"ל בארץ מעטות מאד הידיעות ואף תופעה זו מאלפת היא.

 

פרט למכתביו לתלמידיו באמשטרדם והמכתב לפאדובה, שלא הגיע לידינו, אין לנו ידיעות ממנו. עליהן יש להוסיף את עדותו של סנגויניטי. ומתמיה הדבר, שכן הוא בעצמו הבטיח לתלמידיו, שיכתוב אליהם ויאריך במכתביו. כמו כן אין בידינו שום חיבור שכתב בארץ. ואכן פליאה היא בהתחשב עם פוריותו בכתיבה ושקידתו בלימודים, שבמשך שלוש או ארבע שנות שהותו בארץ לא כתב דבר. שתיקה זו יכולה להובילנו אל המחשבה שאולי שהה פחות מכן בארץ ויש איפוא, להקדים את זמן פטירתו ככל האפשר, עד לשנת תק"ד. הקדמת תאריך הפטירה יכולה לסייע לנו בהבנת פרשת חייו בארץ.

 

מקום קבורתו

ביחס למקום קבורתו כדאי לקחת בחשבון, שהחומר אשר בידינו נכתב שנים מועטות לאחר פטירתו והוא דן בא"י ועריה ומתאר את המקומות והקברים ושמו של רמח"ל נזכר בקשר להם. מפליא שאין מקום קבורתו נזכר, כי אין להניח, ששמו לא היה מפורסם בארץ. אלמלי ידעו המבקרים את מקום פטירתו היו מספרים לנו על כך, פרט לעדות מאוחרת מאוד אין לנו כל מסורת על קברו, חוץ משתי התעודות הסותרות זו את זו. מכאן אפשר להסיק, שכבר סמוך לפטירתו לא נודע מקום קברו.

 

הפיסקא ב"אהבת ציון" האומרת:

"ואם אין פנאי להוליכו ליציב כגון שמת בערב שבת, או שאר אונס, או אם הוא עני קוברין אותו בבית הקברות שבעכו"

מסיעת להשערה בדבר מקום קבורתו. רמח"ל מת במגפה ואפשר שבערב שבת או בשבת עצמה (הדבר תלוי בשנת פטירתו) ולכן נקבר בגבולה של עכו, שנחשב כארץ ישראל, ולא הובא אפילו לכפר יסיף. מקום קבורה זה היה ארעי ונשכח ולא נשארה כל מסורת עליו. הסבר זה מתאים למקורות השונים שהעתקנו לעיל - אינו נוגד לאיגרת מחדשי הישוב בכפר יסיף ולדעתי, אפשר לישבו גם עם איגרת רבני טבריה.

 

אין בידינו פרטים רבים על חייו בארץ; הוא שמר על קשרים עם תלמידיו, מצבו היה טוב וכן בריאותו. הוא מתאונן על מיעוט הפנאי וריבוי העסק, אין לדעת אם כוונתו ללימוד או לפרנסה.

 

תלמידיו מבקשים ממנו "שיודיענו איזה חידש ותהי זאת נחמתנו כי אהבתו חרושה על לוח לבנו", אך תשובתו אינה ידועה. לרמח"ל היתה דרך נוחה למשלוח מכתבים. הם הועברו בעזרת הגביר רוקח, שהיה סוחר וגבאי טבריה בקהילתו.

 

מעדותו של סינגויניטי מסתבר, שהיתה לו לרמח"ל דירה בעכו ולפי שידע את חוקי המקום סייע בידי יהודים שעברו בעיר.

 

לדעתי, לא נתכווין רמח"ל לקבוע את מושבו בעכו ולא עסק בה בעבודה של קבע. אפשר שנהג כדרך בני דורו והבטיח את קיומו בדרכים המקובלות. עכו שימשה לו כתחנת מעבר לאחד המקומות הקדושים. וכן מספר אלמנצי: "ולפי דעתי זאת היתה נסבה מעמו ללכת אחר שנת תק"ג לירושלים (כי אז אויבו חאגיז הלך בשליחות בערי המזרח ולא בחר עוד בירושלים)".

 

הוא לא הגיע למחוז חפצו בשל שיבושים בדרכים ומגפות. יתכן ויש בפיסקא שבאיגרת רבני טבריה רמז לדבר: "כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדישא".

 

פטירתו במגפה הקדימה את ביצוע תכניותיו. כסיכום פרטי חייו בארץ ישראל אפשר לומר: שרמח"ל עלה לארץ הקודש בשנת תק"ג, חי בעכו, נפטר בכ"ו אייר סמוך לשנת בואו ונקבר בסביבות עכו. בכוונתו היה להגיע לאחד המקומות הקדושים בארץ, אבל הדבר לא נסתייע בידו.